ערב יורד על דיונות סיני. מתחת לשמיים עצומים חייל עם ידי זהב שחורות מפיח ממיר את חשמל מצברי הרכב. הוא עובד נגד הזמן כדי להפעיל מערכת הגברה גדולה, וההתרגשות בשיאה. הערב יקרה אירוע מוזיקלי נדיר ומיוחד, וחשוב לו שכל חבריו ליחידה המיוחדת ישמעו את זה יחד. הקול מהדהד על פני המדבר, אבל יש בעיה. "לא היתה לי אנטנה לקלוט את רשת גימל! שיגעתי בחור מחיל קשר עד שהוא חיבר אותי דרך רשת קשר צה"לית, אמר 'תפעיל את הרדיו ותתפלל'".
לאחר ארוחת הערב החבר'ה שוכבים עייפים על החולות. "אני מדליק את המערכת, וכל סיירת מטכ"ל בהלם מוחלט. השמעת הבכורה של כל 'החומה' של פינק פלויד, היישר לתוך סיני". אמנון עורקיבי לוקח רגע הפסקה מהסיגריה, מתפקע מצחוק בתוך העשן. "פה אני מבין שאני חולה, אבל חולה מוזיקה".
ככדור בדולח ישראלי ומושלג מכיל הסיפור את צירי חייו המקבילים: שיכון המזרח, סיירת מטכ"ל, סיני, "החומה" של פינק פלויד, ואמנון, שאז מסתובב כעורקיבי, וכמה חודשים לאחר מכן כל העולם וסיירתו יכירו אותו כאמנון ארגוב, האח של המלך.
"שנות העלייה של זוהר היו טיול השחרור שלי מהצבא. בום! נזרקתי היישר לתוך קלחת רותחת, ההתלהבות, ההידרדרות, כמו מפץ", משחזר אמנון תחנות זמן בדרך הארוכה שהפכה אותו להיות שומר הגחלת, או האש הבוערת, של מורשת אחיו הגדול. עם מחזמר חדש בשם "הפרח בגני" בכיכובו של בר צברי, מופע ההולוגרמה המדובר של זוהר ארגוב והפרויקט של רביבו (ראו בתחתית הכתבה) ו"בצל הזוהר" - מופע המחווה שאמנון מפיק לרגל יום פטירת אחיו ב־5 בנובמבר בהיכל התרבות רחובות - אין ספק שזה עידן שובו של המלך. בינתיים, פיצוצים ובומים ישראליים מהדהדים ממרפסת הבית ברחובות, פסקול הולם באדיבות החות'ים מתימן למסע בזמן.
"ההורים עלו מתימן ב־48׳. אמא מחידאן ואבא מרדאע. אמא שלי התחתנה עם צפונבוני", צוחק אמנון. "רחוב מרבד הקסמים, שיכון המזרח, בית של עשר נפשות. אבא עשה עבודות אחזקה כאזרח עובד צה"ל, אני יצאתי דומה לו, אחד לאחד, זוהר יצא דומה לאמא".
איזה בית זה היה?
"כמו בסרט 'משפחת צנעני', ללא פרטיות. אני קטן מזוהר בארבע שנים, הייתי ילד 'מוסקה', שמרטף של הקטנים ומשרת של הגדולים. לא היה דבר שהיה נשאר שלי. פעם קבעתי עם מישהי, קניתי בגד יפה, תליתי על קולב ונכנסתי להתקלח. בינתיים אחי בצלאל התלבש וברח עם הבגד".
זה היה בית דתי?
"למדנו ב'הרואה' שהיה ממלכתי־דתי, הולכים עם כיפה, אבל אחרי בית ספר... (צוחק). אבא היה דתי, מתפלל אדוק בבית הכנסת. כאח הגדול, זוהר הלך איתו. אבא ידע להתפלל עד נימי הנימים, ושר מהדיוואן. זוהר נולד לזה. בקריאת התורה יש מבוגר, וילד שקורא את התרגום. בתחילת הרחוב שלנו גר הרב שלום שרעבי. כשזוהר היה עולה לקרוא תרגום, הרב היה אומר 'שששש, אני רוצה לשמוע את זוהר', היה לו קול כאילו חוזליטו עולה לתורה. אפס טעויות, כמו כינור, ילד פלא".
איזו ילדות זו היתה?
"ילדות רחוב, אפילו כביש אספלט לא היה, הכל חול, הייתי רץ יחף ולא היה קורה לי כלום. היינו עניים והאוכל היה טבעי, שותים חלב מעטינים של עיזים כמו אקטימל. היינו משתגעים, כדורגל, כל מה שמעסיק ילדים. היינו משחקים טירו, משחק הודי, היו לנו שכנים קוצ'ינים - עדה מדהימה, יהודים חכמים, אינטליגנטים ומתורבתים ברמה מטורפת. היו הרבה תימנים בשיכון המזרח, אבל היה רחוב של טורקים, רחוב של עיראקים ורחוב של טריפוליטאים".
זה כנראה מסביר מהיכן הגיעה השליטה של זוהר במוזיקה של כל העדות. אני שמעתי אותו שר בבר־מצווה בבאר שבע שירים מרוקניים בצורה רהוטה.
"השכונה שלנו היתה אוניברסיטה מוזיקלית, הכל היה. האירועים היו בתוך השכונה. מנקים חצר טוב־טוב, שמים גרילנדות, פותחים שולחנות, ושמח. יום אחד אתה שומע חינה תימנית, ככה היינו רואים את שלמה דחיאני ואת שלמה מוקעה".
זה מפתיע. הכרתם את דחיאני ומוקעה?
"בוודאי. מוקעה הוא האח של סבתא שלי". זה גילוי מרגש. מוקעה היה חלוץ זמר ישראלי שהקליט שירים בעברית על חיי התימנים בעשורים הראשונים לקום המדינה, כמו "אבא אגלה לך סוד" שהפך לשיר עם, בעוד היוצר עצמו נשכח כמעט כליל.
"היינו רואים הופעות של פלפל גורג'י, מילו חממה - העיראקים - ואת יוסף מנגו בוארון שר לטריפוליטאים". הפעם אמנון מופתע שאני מכיר את בוארון. שנינו מתחילים לשיר ביחד את "כודי שיכון", להיט הגירושים שלו - "קחי את דירת השיכון ותעזבי אותי לנפשי במעברה, אישה" - אלא שאני מכיר את זה מהמחקר האקדמי, ואמנון זוכר את השפם של האיש.
"זוהר הכיר הכל, שמע הכל וזכר הכל. היה לנו רדיו מנורות גדול מעל המזנון, והיינו שומעים ממנו. פעם אחת הקריין הכריז 'אריס סאן שר בום פם'. זוהר עמד, השתיק אותנו, הקשיב - ואחרי זה זכינו לקונצרט. הוא עמד צמוד לדלת, יד אחת מכל צד, התחיל לתופף עליה ולשיר את כל השיר מההתחלה ועד הסוף, בשפה שהוא לא מדבר, אחרי פעם אחת בלבד. מגיל צעיר היה ברור שזוהר עילוי מוזיקלי יוצא דופן. יום אחד הוא הרכיב מחוץ לבית מערכת תופים מפחים. כמה ימים לאחר מכן הוא כבר היה מתופף ושר בקולי־קולות".
כעסו עליו שהוא מפריע לשכנים?
"איפה... ההפך, כל השכנים היו עומדים על הגדרות ומוחאים לו כפיים, זו באה עם סוכריות וזו באה עם עוגות. זוהר היה רדיו של איש אחד, שר ה־כ־ל: תימנית, ערבית מרוקאית, להיטים, הוא אהב לד זפלין, סגול כהה ופינק פלויד, תמיד היה אנין טעם, הכיר מוזיקה מערבית, אבל הוא לא הקליט את השירים האלו. הוא היה גם חכם להבין באיזו מוזיקה הנשמה שלו יכולה לצאת מהגרון הכי נקי שיש ואילו חומרים היו נכונים לו".
ארגוב, בדרך שלו
לילה אחד כל המציאות הצבעונית והמוזיקלית השתנתה כליל למשפחת עורקיבי. "אבא נפטר כשהייתי בן 14", מספר אמנון, "כמה שנים לפני כן הוא מעד בעבודה, ריסק את הברך ולא יכול היה לעבוד עוד. משם התחיל להידרדר. הסמים אז היו עראק שהיו מייצרים בשכונה, הוא נהיה אלכוהוליסט. מדי פעם היו מביאים אותו מהקיוסק שפוך לגמרי. יום אחד הביאו אותו עם טנדר, זרקו אותו מאחורה, אני זוכר שהוא עוד מלמל דברים, אבל התייחסנו לזה כעוד לילה של שכרות. אמא אמרה 'בסדר, שתה, מחר יקום'. אבל למחרת היום הוא לא קם. מתברר שמהלו לו אקונומיקה באלכוהול כדי להתיש אותו ולגנוב ממנו כסף וזה הרג אותו".
כנער, זה בטח רגע קשה מאוד.
"בהחלט, ואצל התימנים עוטפים את המת בבית, וככה אני רואה את אבא שלי בתכריכים מול העיניים. ואבא שלי היה אהבת חיי. הוא היחידי שהיה שם לב אלי, ואם מישהו היה מרים עלי את הקול הוא היה מעיר לו. אני חושב שהוא זיהה שאני קופי שלו, היו לו ידיים טובות לכל דבר, וכך גם אני. לימים הייתי קבלן שיפוצים כל החיים, ככה גידלתי את הילדים שלי, משיפוצים".
מה עשתה לזוהר הפטירה של אביך?
"אבא נפטר ביום הברית של גילי, הבן של זוהר. זוהר היה אז בן 18 והפך לדמות אבהית. הדמות המובילה בבית. הוא הצליח לשמור על האחיות שלי משטויות, אבל אותנו הבנים קצת פספס ואיבד את המרות כלפינו. כבכור, זוהר היה ילד של אמא. הוא היה הפייבוריט שלה, היתה ביניהם אהבה שאי אפשר להשוות אותה לשאר הילדים. אף אחד לא נכנס ואי אפשר להיכנס, וגם מי שהיה מנסה להיכנס לא יעזור. וכשהוא התחיל להשתמש הוא איבד את הסמכות שלו. מצד אחד הוא היה מנחית מרות, ומצד שני עושה ההפך. אל תבקשו כסף מאמא, המצב לא טוב וזה, אבל לעצמו הוא היה לוקח כסף וראינו את זה".
למה הוא התחתן בגיל כל כך מוקדם?
"זוהר התחתן בגיל 17, הוא רצה מאוד את ברכה, אשתו, אבל המשפחה שלה התנגדה. הם פירקו אותו במכות, הוא אף פעם לא סלח להם על זה, אז הוא שם את החותם שלו על אחותם. היא היתה בהיריון ואז כבר לא היתה להם ברירה והם התחתנו".
ודווקא בנקודה הזו, אחרי משבר של פטירת אב, ומשפחה שיושבת על כתפיו, עם חתונה מוקדמת, דווקא כאן הוא התחיל לחשוב ברצינות על קריירה מוזיקלית?
"הוא תמיד היה רציני ביחס למוזיקה שלו. מגיל צעיר היה ברור שזה מה שיעשה. אחרי החתונה הוא ואשתו ניסו להוציא תקליט שדרים של שני שירים בסגנון רוקנרול".
ואז הוא משנה את השם לארגוב.
"כן, בתקליט השדרים ראינו שהשם שלו השתנה. היו שלגלגו, אבל היו כאלו שהבינו שאין מה לעשות - טווילי נהיה תבורי, ועורקבי נהיה ארגוב. זה לא כמו היום, אז הגישה לעולם המוזיקה בארץ היתה כזו סגורה וממוסגרת, והמזרחית היתה ממש מוקצה. זוהר הבין שהוא צריך לפרוץ את החומות האלו, הוא שינה את שמו בכאב גדול, אבל הוא עשה את זה בלית ברירה. כשהוא וברכה עשו את התקליטונים, הם הבינו שבלי זה אין לזוהר דרך לפרוץ הלאה. הוא אמר: ככה עובדים, אז ככה אני אעבוד. אבל זה לא תפס. זוהר הרגיש שהוא כיבד את הדרך שלהם, אבל ראה שזה לא נכון בשבילו והלך בדרך שלו. מי שלא קיבל אותו מהדלת הראשית קיבל אותו דרך החלון. מייד אחרי זה הוא וברכה התגרשו. באותה תקופה הוא היה עצמאי, יוצק בטון, וזה הצליח לו, עד שהכל קרס עם הגירושים".
איך קורית הפריצה?
"ב־1979 זוהר התחיל לשיר במועדונים, וכך הגיע למועדון 'הברווז'. שם הוא קיבל חותמת רשמית שמאוד אוהבים את מה שהוא עושה גם מחוץ לשכונה. אנשים היו באים במיוחד בשבילו. והוא היה שר שם את השירים שיופיעו באלבום הראשון, 'אלינור' ו'סוד המזלות', וכל הזמן היו שואלים 'למה אין לך קלטת?'. אז זוהר דיבר עם יהודה קיסר ואמר לו 'אני חייב להוציא קלטת'. זהו. אבל אין תקציב, ואין אולפן, אז איך נעשה את זה? יהודה אמר 'בשישי בערב מופיעים בברווז, ולמחרת באים ומקליטים שם את השירים כמו בהופעה'. יהודה הביא את מוני ארנון מ'האחים והאחיות', שהיה לו טייפ הקלטה ארבעה ערוצים, וככה הוקלט האלבום הראשון, 'אלינור'".
"כבר לא הילד האהבל"
לאורך כל התקופה הזו אמנון משרת בסיירת מטכ"ל, ולאור המציאות החברתית בישראל של אותם זמנים בהחלט מותר לתהות כיצד הגיע בחור משיכון המזרח ליחידה המובחרת. אמנון מביט הצידה ומעשן, גופו כאן אבל המוח רץ הרחק מעבר לזמן ולמקום, אל הרגעים הקשים שעבר בדרכי החיים. "כשאבא נפטר היה לי קשה ומאוד רציתי ללכת לקיבוץ, חשבתי שאולי אצליח להציל את החיים שלי, שתהיה לי השכלה, שתהיה לי פינה משלי. בגיל 14 לא ידעתי לדבר משפט אחד שלם, לא ידעתי את לוח הכפל, הייתי עם אפס ביטחון, ממש ככה. נסענו לקיבוץ לראיון, הבוחנת יצאה אל אמא שלי ואמרה לה 'גברת עורקיבי, הבן שלך אנאלפבית'. 'נו, בשביל זה רציתי לבוא אליכם'". גם עשורים רבים לאחר מכן כאב הדחייה ניכר בפניו של אמנון. הוא אוסף את עצמו וממשיך:
"העובדת הסוציאלית שטיפלה בנו אמרה שמצאו לי משהו טוב ושאקח את זה במלוא הרצינות. התחייבתי, ושלחו אותי ללמוד מקצוע - חשמלאות רכב. חמישה ימים בשבוע עובד בתוך מוסך, משכורת במסגרת הנוער העובד והלומד, עם פנקס ובולים שאתה מדביק בו. שמחתי, הרגשתי שיש לי עצמאות. היתה לי תקשורת אבסולוטית בין הידיים לראש. מאוד אהבתי מוטוריקה וזה קסם לי ונכנסתי לתוך זה לגמרי. אחרי שנה וחצי סיימתי חשמלאות רכב, בלי תעודה, כי לא היו לי אנגלית ומתמטיקה. התעצבנתי ועברתי למכונאות, וסיימתי שם גם בלי תעודה, ותוך שנה וחצי הגעתי לטופ של המוסך במחנה צריפין. הייתי עובד על כל רכב שנכנס, ומה שלא ידעתי זה שהייתי מטפל גם בכל הג'יפים של 'היחידה'. לא ידעתי שום נוסחה, אבל לעשות - ידעתי פיקס, אפס תקלות בביקורת, והם שמו לב".
זה סיפור כמו אגדות שנרקמות בלילות.
"חכה, בלי תעודה התגייסתי לצבא. באוגוסט סיימתי טירונות רובאי 2 וייעדו לי קורס נהיגה, מה כבר אפשר לעשות איתי? אלא שבסיום הטירונות הקצין מספר לי את סיפור החיים שלי. לא ידעתי מאיפה הם יודעים על המצב הכלכלי בבית, על האחים שלי. 'כן, אנחנו רוצים אותך שתבוא לשרת אצלנו ביחידה'. ואני לא יודע מה זה אומר או לאן אני הולך, מקבל צו סיפוח והולך לבסיס בסירקין. כשהגעתי אני עובר את הש"ג וחשכו עיניי, אני יודע איך חיילים אמורים להיראות. אני רואה שם חיילים בלי חולצה, חייל טס בג'יפ עירום בתחתונים, בלי משמעת ובלי כלום. מבחינתי הבנתי באותו הרגע שזה הבסיס שמרכזים בו את כל המשוגעים של צה"ל, ואני מסופח אליהם. זה מה שחשבתי.
"ואז מגיע מפקד, נותן לי צ'פחה בצוואר, אומר לי 'אמנון, אתה בסיירת מטכ"ל'. שנה אחרי אנטבה, אתה יודע מה זה? עוד רגע הייתי עושה במכנסיים. והוא אומר 'עקבנו אחריך, אנחנו יודעים מי אתה ומה הכישורים שלך'. ואני עדיין עם ערך עצמי נמוך כי מבחינה עיונית אני אפס. שמו אותי בחימוש אחראי חשמל שם, ואז נפתחו לי המבערים, ולא עבר הרבה זמן ומצאתי את עצמי בסיני, אחראי לג'יפים של היחידה. הכל תקתק כמו שעון, החבר'ה היו חוזרים מפעילות עם הג'יפים מעוכים כמו אקורדיונים, ואני מיישר אותם כמו חדשים. אחרי זה נתנו לי צ'ופר, קורס נהיגה אזרחי, וחזרתי ליחידה עם רישיון. כאן נפל לי האסימון שאני מכונאי, חשמלי ונהג, יושב על שלושה תקנים בסיירת מטכ"ל, ואני לא הילד האהבל משיכון המזרח. בסוף קיבלתי את כל הקיבוצים שרציתי".
אבל איך מזה הגעת להיות לוחם?
"הייתי נכנס איתם ללבנון, לטפל בג'יפים אם יקרה משהו, וככה נהייתי לוחם 'בעל־כורחי'. עשיתי מסלול - הם היו רצים עם צמיג של פורד אסקורט, ואני מהפחד שאני לא ראוי הייתי רץ עם צמיד ענק של נ"נ. יצאתי משם עם שרירים באוזניים, זה החלק הכי יפה בחיי".
אין לאן עוד לרדת
בין 1973 ל־1980 יצרו יוצאי ארצות האסלאם בישראל המון מוזיקה ישראלית. בטעות או מתוך התנשאות כונתה המוזיקה הזו "מזרחית". אבל המוזיקה היתה ישראלית עד לשד מיתריה. הצלילים והשירים שנוצרו בארץ האבות היו שונים מהמוזיקה של ארצות המוצא. שמחת החיים של 'צלילי הכרם' ו'העוד', הזעקה המפוארת של ניסים סרוסי, הבלוז המקונן של אהובה עוזרי, דרמות המטדור של אבנר גדסי, החפלה המתמרת של ג'קי מקייטן, פסיכדליית הדבש של שימי תבורי - הכל התחבר יחדיו לגל שעלה וליבה את האש שרחשה מתחת לפני השטח. משהו גדול והולם ביקש להיוולד.
מקום הלידה כבר נבחר - מרכז ישראל השנייה בתחנה המרכזית הישנה. הנשק כבר הומצא והיה קל לשכפול והפצה - קסטות. אבל המהפכה נזקקה לפנים ולקול שיהיו סמל. סמל שיוכל להיות כל מה שקדם לו, אבל גם הרבה מעבר. כוכב, שבעצם מהותו ואישיותו יפרוץ את חומות ההפרדה של התרבות הישראלית.
ההקלטה שעשו יהודה קיסר ומוני ארנון במועדון הברווז היתה הרגע שבו כל הכוכבים הסתדרו במקומם, וקרן הלייזר פילחה את החלל. האלבום הראשון של זוהר, "אלינור", היה בו־זמנית עוצמתי ומעודן, נוכח וחמקמק, ייחודי וכה מוכר, כינור בוער, שמח ובלוזי בקצוות, רגע מכונן שלאחריו הכל ישתנה.
"השתחררתי מהצבא, וארבעה חודשים לאחר מכן יצא 'אלינור'. פתאום אני מבין שאני אח של הזמר הכי מפורסם בארץ. תמיד ידענו שהוא זמר אלוהי, אבל לא ידענו שזה יהיה ככה. כל המדינה ידעה מי זה זוהר ארגוב, חוץ מתחנות הרדיו שלא השמיעו אותו. כשהבינו שאי אפשר להתעלם ממנו, זוהר קיבל רבע שעה בטלוויזיה, אפילו בגין לא היה מקבל אז רבע שעה. שנתיים לאחר מכן, כשהגיע 'הפרח בגני', זו כבר היתה החותמת הסופית של האשכנזים, שאין מה לעשות".
ואתה איתו כל הזמן הזה.
"בטח, הייתי צמוד אליו. הוא היה מתייעץ איתי, אני זוכר שהשמיע לי את 'הפרח בגני' ואמר לי 'מה אתה אומר, כדאי ללכת על זה?'. אמרתי לו, בטח! הייתי היחיד שהוא היה מרשה לו לגהץ את החליפה לפני העלייה לבמה, הייתי הולך ומביא לו את מה שהוא צריך, ואני שם כל הזמן. זוהר הצליח בטירוף, הוא היה מבוקש ללא הפסקה, העסק עבד, כסף נכנס כל הזמן. הוא קנה פנטהאוז, מרצדסים, נסע לחו"ל, חי טוב. אלו היו השנים הטובות".
ואז התחילו הסמים?
"לפני כן זה היה בקטנה. שכרות לא היתה חסרה בשיכון המזרח, לצערי, פה ושם חשיש וכאלה. אבל אתה חייב להבין שלא היתה אז מודעות לעניין. הבנו שזה קצת סאטלה בשביל הכיף, אבל אף אחד לא ידע שזה יושב על סבל וכאבים של כל החיים שלנו. היום אני מדבר איתך ברמה הטיפולית של מי שנקי כבר שלושים שנה. מי בכלל הבין אז שהוא מתעסק עם השטן ומלאך המוות? לא היה מי שיסביר, מי שיגיד לנו, אף אחד לא אמר לנו סמים זה מוות".
וגם אתה נמשכת למעגל הרע הזה.
"פעם זוהר הופיע בתצוגת האופנה הכי נחשבת של צפון תל אביב. אנחנו חוזרים לפנטהאוז, שומעים דפיקות בדלת. זוהר אומר לי 'פתח, פתח', וכל הדוגמניות מהתצוגה נכנסות לסלון. אחרי חצי שעה עוד דפיקות בדלת, זוהר אומר לי 'תפתח', מגיע אחד מהשכונה עם שקית 'יום הולדת'. זוהר אמר לי 'תיהנה'. לא עבר הרבה זמן ועוד פעם נקישות בדלת. אני רואה שני גברים שחורים, הראש שלהם במשקוף ואני גמד לידם. אני מסתכל, ואתה רואה את כל היפהפיות מסניפות ואת כוכבי הכדורסל מסניפים. ואני אומר 'מה, כולם נורמלים ורק אני האהבל?'. אמרתי יאללה, ננסה, ואעזוב את זה מתי שאני רוצה.
"אף אחד לא ידע כמה מסובך זה יהיה לצאת. הייתי לוקח שאכטה מבאנג של החשיש, וזוהר אומר לי 'מה אתה צריך את זה? אף פעם לא נגעת בזה'. אמרתי לו - יש לי שרירים באוזניים. לא ידעתי שאני גרגיר של קלקר בפייה של שואב אבק".
ומה זוהר עשה כשהתחלת להשתמש?
"זוהר הבין שנפלתי. הוא הגלה אותי לאילת, שם אותי לעבוד כאיש תחזוקה במלון, אמר למנהל 'זה אח שלי, הרמטכ"ל של השכונה. הוא היה בסיירת מטכ"ל ואני חייב להציל אותו'. הוא לקח את זה על עצמו כי אמרו לו שבגללו נפלתי. אבל הוא דעך בעצמו. היה נעלם, יושב באיזה מלון עם הסמים שלו ואי אפשר למצוא אותו. וגם אני בכל שנות הדעיכה שלו שילמתי מחיר יקר מאוד. כשיצאתי מהצבא יכולתי להיות באבטחה של אל על, והנה אני בעולם שהכל סביב נרקומנים וגנבים ורכוש וחארטות. אפילו לשבעה של זוהר לא הגעתי, הוציאו אותי מהכלא לכמה דקות להלוויה, וזהו. הייתי כל כך נמוך שאין לאן עוד לרדת. לרגע לא חשבתי שזה יהיה המחיר שאשלם, שאאבד 17 שנים מהחיים שלי. עברתי מחיים בצד המואר לצד השחור ביותר".
לכבד ממקום נקי
אמנון משתתק, משא השנים הקשות ניכר בפניו, אך גם הנחישות שלו להתאושש. "אחרי שזוהר נפטר, נפטרה אמי. הייתי חי־מת בכל פעם שאיבדתי בן משפחה. כל הזמן ניסיתי להיגמל. פעם נגמלתי בשביל החברה, פעם בשביל אמא, בשביל השופט שלא יחזיר אותי לכלא, כדי שהשוטר לא יעצור אותי - וכלום. רק שבע שנים אחרי שזוהר נפטר גיליתי שיש NA והשתתפתי בקבוצה כזו, ואז הבנתי שיש דרך וזה אפשרי. מה שלא היה לי זה אמונה בנשמה. מסיירת מטכ"ל נהייתי סמרטוט רחוב.
"רק כשנגמלתי בשביל עצמי הצלחתי להיגמל באמת. החלטתי שאני חייב לעבור את זה, שאני חייב לחזור. נגמלתי, התחתנתי, אלוהים חנן אותי בשיראל, נאור ומיתר, שלושה ילדים לתפארת. שניים מהם מפקדים בסיירת חרוב - כתר לראשי. ומאז אני אומר כל יום תודה לאלוהים שיצא איתי גבר ונתן לי עוד סיבוב, כי איך שלא תסתכל על זה - חזרתי מהמתים".
מה עשית עם החיים החדשים שלך?
"במשך הרבה שנים כאב לי מאוד שנזרקתי ממילואים, כי אני מורעל צה"ל. בשנים האחרונות אני עושה הרצאות להרבה גופים וקבוצות, מספר את הסיפור שלי כדי שאנשים יבינו שסמים זה מוות, ואני כאן כדי להרחיק את כולם. לאורך השנים עשיתי הרבה הרצאות לחיילים, ולפני כמה זמן התרגשתי מאוד שהזמינו אותי לעשות הרצאה ל־8200, אמרתי להם שאני מרגיש שחזרתי לעשות מילואים. יום למחרת הגיע הטלפון שחיכיתי לו שנים. סיירת מטכ"ל, היחידה שלי, הזמינה אותי להרצות אצלם. זה היה השיא מבחינתי, סגירת מעגל, שימח אותי שחזרתי לצה"ל בדרך אחרת".
ובעצם הקדשת את החיים שלך מאז כדי לשמר את המורשת התרבותית של זוהר.
"כן, אבל רק אחרי שנים שהתנקיתי כליל. היה לי ברור שזה הכבוד המינימלי שצריך כלפי היצירה שלו - להיות נקי. מאז אני עוסק בכל מה שקשור לזוהר וליצירה שלו. זה תמיד מרגש אותי, אני תמיד דוחף לעודד ולהוביל ושלא יעצור. הייתי מעורב כבר בסרט 'זוהר', לימדתי את שאול מזרחי (שגילם את הדמות הראשית) לדבר וללכת כמו זוהר. אם זה הדוקו של דני גולן 'סוף עצוב וידוע מראש', אם זה המחזמר 'זוהר' בקאמרי, או 'הפרח בגני' עם בר צברי, הכל עובר דרכי. אני מטפל בכל מה שקשור לזכויות של זוהר ארגוב".
ועכשיו זוהר "חוזר" במופע הולוגרמה שמחיה אותו על הבמה. איך הרגשת עם זה?
"זו היתה הגשמת חלום של 36 שנה, לראות אותו שוב מופיע. אתה יודע כמה מרגש זה עבורי? מי שלא העריך אותו בחייו נאלץ להבין שהוא הטופ של הטופ גם במותו. אני אשמח לראות את איל גולן או עומר אדם מופיעים עם זוהר על במה, זו תהיה גאווה גדולה".
ואתה לא חושש שיריצו אותו לפרסומות והוא ישיר פתאום את הפרסומת לבמבה למשל?
"מה אכפת לי? שיעשו. מי שזלזל בו בחיים יקבל את הבעיטות שלו במותו. אם זה עושה טוב לכולם לראות את זוהר, מי אני בכלל שאני אחליט אם זה יהיה או לא יהיה? ומבחינתי אין לא - רק כן. אני גאה שנולדתי להיות האח־של, ויש לי את הזכות הזו לקחת חלק בדברים שקורים סביבו"
***
עם זוהר, בחזרה לעתיד
במופע המשותף של "הפרויקט של רביבו" עם ההולוגרמה בדמותו של זוהר ארגוב (בכורה בהאנגר 11 בתל אביב ב־28.10), שיתפו פעולה חברת B.Y הפקות וחברת "סשן42" כדי ליצור חוויה של סאונד ושירה קרוב ככל האפשר לדבר האמיתי. "כשנפגשנו, הבנו שיחד יש לנו יכולות ליצור דמות שיודעת לעשות הכל - ללכת, לזוז, לדבר וגם לשיר", מספר זוהר רבינוביץ', יזם ובמאי המופע. "כך קרה שזוהר 'הופיע' בחתונה של כותב השירים רון ביטון, כהולוגרמה. כשראינו את הקהל מגיב עם טלפונים שלופים והתלהבות מתפוצצת, הבנו שכל מה שנשאר לנו לפצח זה איך הדבר הזה עולה על הבמה".
רבינוביץ' מציין כי "הפרויקט של רביבו" מרבים לבצע משירי ארגוב, וכך נוצר החיבור הטבעי שהוליד את המופע המשותף והייחודי: "ברחבי העולם זה כבר קורה כמו במופע של להקת אבבא, ועכשיו גם ישראל מצטרפת אל העתיד".
