בדרך כלל מופעים בקיבוצים מתקיימים בחדר האוכל או במועדון החברים, אבל ב־2018, כשהגעתי להופיע בניר עוז ביחד עם המוזיקאי נושי פז, ההופעה התקיימה במוסך רחב ידיים. מאחורי הבמה עמד טרקטור ג'ון דיר גדול וירוק.
היה לנו חיבור מיידי למקום, לאווירה החקלאית־מכנית המיוחדת שלו. הרגשנו בבית בקרב אנשי המוסך, שקיבלו אותנו במאור פנים ואירחו אותנו בלב פתוח. באותו ערב הכרתי את אביב אצילי, מנהל המוסך החייכן והמקסים.
הצעתי לו שנגיע להופעה בטרקטור, ושבסוף ההופעה נושי ואני נעלה על הטרקטור והוא יסיע אותנו משם אל השדה הסמוך. אביב התלהב מאוד מהרעיון, ואני הרגשתי איתו כמו עם חבר ילדות שובב, מוכר ואהוב. יאללה, בואו נשתגע.
בסוף אותה הופעה בלתי נשכחת, מול הקהל המופתע והמשתאה, נושי ואני טיפסנו לטרקטור ואביב הסיע אותנו משם. נופפנו לקהל לשלום ואמרתי לאביב שאפילו הרולינג סטונס מעולם לא ירדו מהבמה על טרקטור ג'ון דיר. כשהגיעו החדשות הנוראות, וכשהבנתי שקיבוץ ניר עוז נפגע כל כך קשה, מייד חשבתי על המופע ההוא ועל אביב וחבריו.
כמה ימים אחר כך הגיעה הודעה מסיוון, חבר ניר עוז, שכתב לי: "אני בטוח שההופעה אצלנו במוסך היתה חוויה ייחודית עבורך כמו שהיתה עבורנו. אני מאמין שזו ההופעה היחידה בחייך שנכנסת אליה עם טרקטור... אביב אצילי, אלעד קציר ועוד רבים אחרים שפגשת אצלנו בקיבוץ נחטפו לעזה ומוגדרים כנעדרים. הקהילה שלנו שבורה לרסיסים ומחפשת עזרה ונחמה".
שבוע אחר כך הופעתי בבית מלון באילת בפני קהילת ניר עוז. סיפרתי לקהל על המפגש הבלתי נשכח עם אביב, בערב קסום שנראה כאילו התרחש בעולם אחר. ליאת ואביב אצילי הוגדרו נעדרים מאז הטבח בניר עוז.
ליאת, מורה בבית ספר הבשור ומדריכה ביד ושם, הספיקה לשוחח עם חבר של אביב, אופיר כוכבי, ולספר לו שבעלה שבכיתת הכוננות עדיין בחיים. בהודעה אחרונה ששלחה בקבוצת ווטסאפ כתבה "מחזיקה מעמד" ואז הפסיקה לענות.
אביב יצא עם כיתת הכוננות להגן על הקיבוץ, ואילו היא הסתגרה בממ"ד. מאוחר יותר נמצא ביתם שרוף ומפויח. אביב אצילי היה עולם ומלואו. הרבה לפני 7 באוקטובר שמעון בן שבת, הבעלים של הגלריה Raw Art, הסתובב בקיבוצי הדרום בחיפוש אחר גרוטאות ברזל, וכך הגיע כמעט במקרה אל אביב אצילי וגילה שהוא אמן מיוחד ומקורי שיוצר אמנות מהחפצים הכי שגרתיים במוסך.
הוא התלהב מהעבודות והתחיל להציג אותן בגלריה שלו. בספטמבר 2023 נפתחה בגלריה של שמעון, לרגל חגי תשרי, תערוכת יצירות של אביב. תאריך הסיום של התערוכה נקבע ליום שמחת תורה, 7 באוקטובר.
בבלוג של עיתון "הארץ" מצאתי יומן אישי שאביב פרסם בינואר 2019 על יום אחד בחייו. וכך כתב:
"שמי אביב, בן 44 מקיבוץ ניר עוז. מגדל עם חברתי לחיים ליאת את עפרי, נטע ואיה, וגם את שלום הכלב וסום החתול. ליאת, מחנכת ומורה, מלמדת בבית הספר שבו לומדים ילדינו, בית הספר האזורי המשותף למושבי וקיבוצי הנגב המערבי...
בזמני הפנוי אני רוכב על אופניים. למרות שלא תמיד קל לי לגרד את עצמי לרכיבה לפני או אחרי יום עבודה, נופי האזור, האווירה והחברים לדרך הופכים את העניין לתענוג גדול... כמעט תמיד היציאה לשטח עושה טוב על הלב.
כשיוצא לי לראות את הזריחות והשקיעות המרהיבות בערבות הנגב, כמעט תמיד אני מצליח להרים את האף מעל האבק ולספוג את עוצמת היופי. את רוב יום העבודה שלי אני מבלה במתן פתרונות לבעיות טכניות או תקלות שצצות בעיקר בענפי החקלאות: לול, רפת, גידולי שדה וחממות".
ואחר כך, כמו קול מהדהד ממציאות אחרת, הוא מתאר את סדר היום שלו שעה אחר שעה, מ־6:15 בבוקר עד 10 בלילה, מספר על העבודות המכניות שבהן הוא עוסק, למשל שיפוץ קומביין תפוחי האדמה והכנתו לעונה.
בסביבות השעה 5 הוא על האופניים בדרך הביתה, עושה קניות במרכול המקומי, מגיע הביתה וחותך סלט בזמן ש"הנוער מבשל ארוחת ערב".
וכך מסתיים היום בחייו של אביב אצילי: "הבנות הגיעו ואוכלים ארוחת ערב. הילדים הלכו לענייניהם, קצת חיסולים, סידורים, ניקיונות וכלים, קפה, תה, זמן לקשקש על החיים, מקלחת".
ב־29.11, בפעימה השישית להחזרת החטופים, ליאת חזרה הביתה מהשבי. למחרת הגיעה הבשורה הקשה והכואבת שאביב נרצח ב־7 באוקטובר. תלמה אצילי, אמו של אביב, ששרדה באומץ רב מן הטבח בקיבוץ ניר עוז, סיפרה כי כמה ימים לפני האסון אביב הבטיח לה שיכין לה מיניאטורה של טרקטור בשדה, על סכין של מחרשה. היא אומרת: "כל כך מקסים. הוא הבטיח שיעשה לי. ואני מחכה".
גם אני חיכיתי. כל כך רציתי לחזור למוסך של ניר עוז, לפגוש שוב את האיש האציל הזה, שכשמו כן היה, איש של אדמה, יצירה ועבודת כפיים, עם החיוך הגדול והשובב, לעלות איתו לטרקטור אחרי ההופעה ולצאת איתו למסע בשדות האור של ערבות הנגב. כיום אני יודע שהמסע עם אביב יתקיים רק באופק אחר, במציאות חלומית, מעבר לזמן.
•••
מעבר לידיעת הארץ הרגילה, הגיאוגרפית, יש לי צורך לדעת את הארץ גם בעומק הלב שלה. אני רוצה להבין מה קושר אותי אל המקום הזה, מעבר להיסטוריה ולזהות, מעבר למדינה ולשבטיות. האדמה היא גוף, ובתוכה נסתרת הנשמה.
שימו לב אל הנשמה. שלא תהיה שממה. התורה מספרת לנו שיש לאדמת ארץ ישראל תודעה. גילוי טפח מנשמת האדמה חיוני כרגע מאוד. יש דחיפות בדבר עכשיו, להבין מה היא אומרת לי, נשמת ארץ התנ"ך, ארץ הקודש, ארץ שהיא עכשיו שטח אש אחד גדול. מה היא מבקשת, מפני מה היא מזהירה.
מעבר לדברים שכתובים אצלנו בכתובים, שאפשר לראות בהם מעין חוזה עם בעל הבית, אני נותן גם לתחושת הלב להוביל אותי ומרגיש שמסתתר כאן משהו מתחת לפני השטח. תמיד למדנו בשיעורי ידיעת הארץ שארץ ישראל היא מסדרון בין יבשות - אפריקה, אסיה, אירופה. כל כך הרבה עמים חלפו במסדרון הזה.
ידיעת הארץ לעומקה מגלה שארץ ישראל היא גם מסדרון רוחני, מעבר מתודעת עבדות אל מרחב של חירות. פרוזדור מעבר מחושך לאור. הקו של הירדן, מהים המלוח, ים המוות, ים של דמעות, אל הכנרת המתוקה והמאירה הוא לא רק תוואי של נהר - זה סימן דרך, זה כיוון מחשבה, תיקון של הנפש ושל הלב.
•••
השתתפתי בטקס הדלקת נר שמיני במועצה האזורית אשכול, שהועבר במעגל סגור לכל מפוני האזור באשר הם. בדרך לשם הווייז התחרפן ועלינו על כביש צדדי ישן ושומם. אמנם הדרך היתה יפה ועברה בין חורשות לתלמים חרושים שנמתחו עד האופק, אבל הבנו שאם נמשיך לנסוע עליו יש מצב שנחבור לכוחותינו בחאן יונס. אז פנינו פניית פרסה, השכבנו את הווייז לישון ונסענו כמו פעם, בעזרת שלטי הדרך, עד שהגענו בשלום אל המתחם המוגן של המועצה האזורית.
אני אוהב לנסוע על הכבישים הצדדיים של הנגב המערבי, יש בהם שילוב בין הירוק הגלילי לצהוב המדברי, בין הזמן העכשווי למרחב התנ"כי. בעיני רוחי אני יכול לראות בבהירות רבה את הדרך, מגוש דן דרומה, חולף על פני אשדוד ואשקלון, חולף על פני הפנייה ימינה לכרמיה וזיקים, שם עבדתי כמורה לגיטרה באמצע שנות ה־80.
פנייה שמאלה בצומת יד מרדכי, ואחרי כמה דקות, מימין, הכביש הפנימי לקיבוץ ארז, כאן רעיתי צאן במסגרת מחלקת משק בשירות הנח"ל, בערבות האינסופיות מסביב לקיבוץ השלו והירוק, ובהמשך אחרי שדרות, בצומת אופקים, פנייה ימינה וכמו מניפה נפרשת הארץ הטובה שעכשיו היא כואבת ופצועה.
אני אוהב לנסוע בכבישים הצרים והשוממים שמחברים בין אורים לצאלים, בין כרם שלום לבארי, גבולות, כיסופים, עלומים, נירים. תמיד הרגשתי שיש לנוף הזה סוד, וכשהייתי יוצא משם ועולה על הכביש המהיר צפונה הרגשתי כאילו השארתי מאחוריי חידה לא פתורה, קסם לצד קדרות מסוימת, איזו סכנה שאולי מרחפת באוויר.
מהאזור הזה המרגלים התנ"כיים הגיעו מסיני לארץ ישראל, דרך נחל הבשור. אחרי 7 באוקטובר המקום הזה הפך מועצם בקנה מידה כמעט מקראי. פצע כמו חור שחור ועמוק בלב, באדמה ובנשמה. גיא הריגה. ועכשיו, אל תוך החוסר הגדול הזה, צריך להזרים חיים ואור.
•••
7 באוקטובר התרחש ביום חג שמיני עצרת. אמנם כולם אומרים שזה קרה בשמחת תורה, אבל צריך לדעת ששמחת תורה הוא תקנה מאוחרת, שבה נקבע כי ביום הזה יסיימו את קריאת התורה ויתחילו אותה מחדש, אבל בתורה עצמה היום הזה מוזכר כיום שמיני עצרת, שמגיע אחרי שבעת ימי חג הסוכות, והוא חג בפני עצמו, שלא ברור לגמרי מה עניינו ומה יש לקיים בו.
בכל שבעת ימי הבריאה הכתוב מסכם את בריאתו של היום במילים "ויהי ערב ויהי בוקר", מלבד יום השבת, שעליו לא נאמר ויהי ערב ויהי בוקר היום השביעי, וזאת, כך קראתי אצל הרב שלמה בן נעים, כי הסיפור לא נגמר ביום השביעי, לא מסכמים אותו, כי הוא בעצם גשר אל היום השמיני.
השבע הוא בתוך הטבע. מעגלי הזמן והשמיעה המוזיקלית שלנו סובבים בשביעיות, באוקטבות, אבל היום השמיני והצליל השמיני הם מעבר לזמן ולמקום. בחנוכה מדליקים נרות שמונה ימים. השמיני הוא תמיד מעבר לגבול התודעה שלנו, שחושבת על שבעה ימים ושבעה צלילים. הנר השמיני, כמו התו השמיני, פותח אוקטבה חדשה המתגלגלת לאינסוף.
בשמיני עצרת האחרון הזמן נעצר. בזמן שאנחנו ברמת גן רקדנו עם ספרי התורה, בדרום הארץ, במרחק שעה וחצי נסיעה מאיתנו, התרחש גיהינום מחריד ובלתי נתפס. היום הזה יישאר לנצח קפוא בתודעה שלנו כזיכרון מבעית.
פרשת שמיני מספרת את סיפור מותם של בני אהרן, נדב ואביהוא, במעמד המרגש שכולם ציפו לו, חנוכת המשכן, ביום השמיני, אחרי שבעת ימי המתנה, ודווקא אז הם נשרפים באש קודש. וזאת תגובתו הבלתי נתפסת של אהרן מול האסון הזה שפקד אותו: "ויידום אהרן". דממה דקה מעבר למילים, מעבר לזמן, הצליל של היום השמיני.
•••
אנחנו בדרך להופעה בפני פלוגת חיילים שיושבים במוצב ליד בארי. רכב שחיכה לנו מוביל אותנו בשבילי כורכר ועפר, בין שדות רחבים ושוממים. זו שעת דמדומים ולא ברור אם העננים הכהים באופק שלפנינו הם ענני גשם או ענני עשן מעל העיר. עם רדת הלילה הגענו אל המחנה הקטן.
מייד כשיצאתי מהרכב הציעו לי לבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית. אחרי התפילה הראו לי את הקליע שפגע בספר הגמרא. אחר כך עשינו באלאנס מהיר; ארז שמידע, שמצטרף אלי בשירה וגיטרה, ונאור איש הסאונד שלנו מתכנסים באמפי קטן ומאולתר באמצע המחנה. ואחר כך הופעה.
האוויר הקר מתחמם. אני יורד מהבמה ומתערבב איתם, שר איתם, לרגע אחד אני חלק מהפלוגה, אבל עוד מעט נעלה אל הרכב המחומם ונצא מכאן צפונה, הביתה, והם ימשיכו את הלילה הקר, פלוגה בקו או לגמרי במקרה.
•••
היות שאני לא טיפה מבודדת בים אלא חלק מרשת מסועפת ועל־זמנית שנקראת כנסת ישראל, אני מנסה להבין איך פרטים שונים המפוזרים ברחבי העולם הופכים להיות מהות אחת שנקראת עם, שבמשך אלפי שנים שומר על הקשר שלו עם המקום הזה.
אולי זה סוד הכוונה בקריאת שמע: "שמע" ביחיד, ולא "שמעו" ברבים. שמע זה הפרט, וישראל זה הכלל. אז ישראל, אתה שומע? בוא רגע, עצום עיניים, צלול פנימה, יש הרבה רעשי רקע, התרעות ללא הרף, דיבורי סרק וויכוחים, פרשנויות ודיווחים שמכבידים על מערכת הקשר. צריך לדומם מנועים, לכבות מכשירים, לנתק שלטרים, למצוא איזה עץ, לעצום עיניים, לאטום אוזניים, לכסות את הפנים ולכוון את האנטנה.
•••
מיהו יהודי אני בדרך כלל יודע, אבל מהו יהודי - על זה אני תמה. יהודי הוא מושג שהתחיל בגלות, בפרס. במגילת אסתר כתוב לראשונה "מרדכי היהודי". אבל השם הקדום של עמנו הוא העם העברי. אבות אבותינו באו מעבר לנהר, מעבר למדבר. הם עסקו במעברים ממקום למקום, מים ליבשה. מדעת נמוכה לדעת גבוהה, ממציאות לחלום ומחלום למציאות, מעבדות לחירות.
הסולם של יעקב היה הקו האלקטרומגנטי הראשון שהתגלה בארץ כנען וחיבר בין אדמה לשמיים. מעשה אבות סימן לבנים. זאת כנראה המהות הפנימית של העבודה העברית: סלילת דרכים וכבישים לעולמות חדשים. וכשקול התור יישמע בארצנו, האמת מארץ תצמח, אור זרוע יפרח, באביב הגדול, במהרה בימינו.
•••
ב־29.11 ליאת אצילי חזרה הביתה מהשבי אחרי 54 ימים ארוכים כנצח. למחרת בואה הגיעה הבשורה הקשה והכואבת שאביב, בעלה האהוב, נפל בקרב ב־7 באוקטובר. כמה ימים אחרי חזרתה מהשבי אל חיק משפחתה ושלושת ילדיה ליאת ביקשה שאבוא לשיר באירוע הפרידה מאביב.
"זה מה שהוא היה מעדיף," היא אמרה, "מוזיקה, ולא רק שירים עצובים אלא גם קצב ושמחה". ואני התפלאתי על העוצמה הגדולה והבלתי נתפסת של האישה הזאת.
•••
כמה שבועות לפני ליל הסדר אספתי את ליאת מהמגדלים של קריית גת, שם היא גרה עכשיו, ונסענו לניר עוז. כשהגענו לשם התברר לי שליאת היתה שם רק אתמול. היא מבקרת שם באופן תדיר. הלב שלה כאן, אבל הבית שלה ושל אביב נשאר מאז היום הנורא ההוא מפויח ועזוב. ביקרנו שם. היא פתחה מגירת מטבח בחיוך כואב והראתה לי שיש שם עדיין שקיות פיצוחים. "אביב אהב גרעיני אבטיח", אמרה.
ביקרנו גם בחדר האוכל. זגוגיות מנופצות, כתמי פיח, אבק וכתובות אדומות על תיבות הדואר: "נרצח" או "חטוף". אל מול המבנים החרבים, הצמחייה הירוקה עדיין מלבלבת. ביקרנו במוסך ששם התקיימה ההופעה, התעכבנו רגע ליד הטרקטור הגדול שעמד אז בקצה הבמה, ואחר כך נסענו אל מתחם הגלריה הלבנה, שנמצאת בלב אדמות הפלחה שבין נירים לניר עוז.
כאן היה "הבית הלבן", מתברר שלא רק בוושינגטון שבאמריקה יש בית לבן. הבית הלבן היה בית הספר של הכפר הערבי מעין. הוא נבנה ב־1920 על ידי שייח' חסן אבו סיתה. יעני, אבו שש (אולי היו לו שש בנות, או שהיה מביא שש־שש כששיחק שש־בש).
במלחמת העצמאות, במאי 1948, בפשיטה של צה"ל, נכבש הכפר מעין וננטש, והבית הלבן הפך להיות משלט צבאי. וזה שוב אותו סיפור - הבית הערבי שנבנה על חורבת הבית היהודי, והבית היהודי שנבנה אחר כך על חורבת הבית הערבי. בשנת 2000 הקים כאן חבר קיבוץ ניר עוז חיים פרי, שבעֵת כתיבת שורות אלה חטוף בעזה, את גן הפסלים ואת הגלריה הלבנה.
"אביב מאוד אהב לשבת כאן", ליאת אמרה כשהתיישבנו לשוחח על שתי אבנים ליד הגלריה הלבנה הסגורה. סביבנו עומדים עדיין הרבה פסלי מתכת ואבן של יוצרים שונים. "לצד העיסוק שלי כמורה בבית הספר האזורי", אמרה ליאת.
"אני עובדת ביד ושם, ומה שעכשיו מטריד אותי מאוד קשור גם לעיסוק שלי בשואה. לא בטוח כמה אנשים הכירו או שמעו על ניר עוז לפני המלחמה, ועכשיו כולם מכירים את ניר עוז בהקשר הזה של החורבן ב־7 באוקטובר. עושים כאן סיורים, ואני מבינה שזה חשוב. חשוב שאנשים יבואו, שיתרמו, כדי שאפשר יהיה לשקם. אבל היום האחד הזה בכלל לא מגדיר את ניר עוז.
"מה שקרה פה אכן קרה פה, אבל אסור שזה יהיה מה שיגדיר אותנו. וקשה לי שיש אנשים שמדברים על להשאיר את המקום ככה, חרב, ולבנות את הקיבוץ במקום אחר. צריך לשקם, לא להנציח את החורבן. שיחזרו לחיות פה. הרבה תושבים מקוריים, משכבת הגיל שלי למשל, רוצים לחזור.
"יש פה חיבור מאוד־מאוד חזק בין האנשים, גם חיבור בין־דורי. בדיוק חשבתי על זה קצת היום, איך נבנים יחסים בתוך הקהילה בקיבוץ. אנשים שהכירו את אביב בתור ילד, והנה הוא הפך לגבר ובא לעבוד בשטחים החקלאיים, ואחר כך במסגרייה, ופתאום הפך למנהל המקום.
"כשהייתי צעירה הייתי מטפלת של כל מיני ילדים, ואז הם הפכו למדריכים ולמטפלות של הילדים שלי. יש אהבה מאוד גדולה בין האנשים. זה בית. זה מקום יפה. אנחנו גאים במקום התרבותי הזה, שהרבה מאנשיו עוסקים ביצירה ובאמנות.
"כרגע יש ערפל והוא צריך להתפזר, אבל אנחנו חייבים לדבר. גם עם השכנים וגם בינינו לבין עצמנו. אם מתוך הדבר הזה לא ייצא שינוי מהותי - הפסדנו באמת. כן־כן, ממש, כי האלטרנטיבה איומה".
היא לוקחת אוויר וממשיכה: "אביב ואני היינו מדברים המון על המוות. שואלים את עצמנו מה עדיף: לאט, בהדרגה, או בבת־אחת. אביב תמיד אמר בבת־אחת. ותמיד אמרנו גם שלא שומרים שום דבר בפנים אלא מדברים על הכל, כדי שאם ניאלץ להיפרד לא תהיה לנו תחושת החמצה, שלא אמרתי לו ככה ושלא עשינו ככה.
"לא הלכנו לישון ביחד בלילה האחרון. הוא אמר לי 'בואי נלך לישון', ואני נשארתי עם הנטפליקס, ועל זה אני מתחרטת, אבל אולי בעצם לא. כי אני דווקא שמחה שלא היה קטע של פרידה. אני מטפחת את התחושה שהוא נמצא כאן איתי כל הזמן, במקומות שהוא היה מבלה בהם ואהב כל כך, כמו הגלריה הלבנה שעכשיו אנחנו יושבים בחצר שלה עם כל הפסלים. וכמובן המוסך שהופעת בו.
"דווקא בגלל שלא אמרתי לו שלום זה עושה את זה יותר קל על הלב. הלכתי אתמול אל המקום שבו הוא נהרג. חברה שלי, שעוסקת בבודהיזם, אמרה שברגע שהגוף של אביב מת התודעה שלו נפרדה מהגוף, כי הוא היה בן אדם שלם שתמיד נתן מעצמו לאחרים. וכשהייתי שם באמת הרגשתי שהוא לא שם בשום צורה ובשום דרך. אני מרגישה אותו הרבה יותר במקומות שאהב".
אמרתי לליאת שעל פי המסורת היהודית אמירת הקדיש והאבלות בשנה הראשונה לא נועדו רק לאבלים אלא גם לעילוי נשמת הנפטר. הנשמה נפרדת מהגוף ונולדת מחדש לממד אחר, וכמו שתינוק צריך סיוע בשנתו הראשונה כך אמירת הקדיש וכל מעשה חסד מועילים לנשמת הנפטר.
"אני אומר על אביב קדיש כמעט כל יום", אמרתי לה.
"כן, אני יודעת. תודה", היא אמרה.
היא סיפרה לי שיש כאן בקיבוץ משפחה דתית. "כשהופעת במוסך הם היו אלה שדאגו לך לאוכל כשר. כל שנה הם עושים בפורים משתה, אבל השנה הם קראו לזה סעודה. וכולנו היינו. ברגע מסוים הבן שלנו פרץ בבכי, לא ראיתי אותו בוכה ככה מאז שהיה תינוק. 'איך אפשר?' - הוא אמר, 'זה לא הגיוני שהוא לא פה'".
•••
מהגלריה הלבנה נסענו כמה דקות אל מתחם בית הכנסת העתיק, שהתגלה ב־1957 תוך כדי סלילת כביש הגישה אל הקיבוץ. בית הכנסת נמצא ביישוב היהודי העתיק מעון. למעט שרידי בית כנסת, כל שנותר מהיישוב הוא בור מים ושני מבנים. זהו כנראה בית הכנסת הראשון שהתגלה בדרום הארץ, באזור ארץ גרר. בחלקו המערבי של האתר נותרה באר עתיקה והיא עדיין שופעת מים.
עמדנו שם בשקט הכביר והבטנו מעבר לזמן אל הפסיפס שבו מנורה בעלת שבעה קנים, טווס, שני אריות - סמלו של שבט יהודה - וכן שני עצי דקל, שופר, לולב ואתרוג. ועוד יש שם כתובת בארמית שמברכת את הקהילה כולה, שבעברית משמעותה: "זכורים לטוב כל בני הקהילה שעשו פסיפס זה, וכן האישים תומה ויהודה שתרמו סך שני דינרים".
"תראי", אמרתי לליאת, "1,500 שנים אחרי שהכתובת הזאת הונחה אנחנו יודעים שהיו כאן שני אנשים בשם יהודה ותומה". "זה מעודד", היא אמרה, "אני מקווה שבעוד 1,500 שנה יגיעו לניר עוז אנשים ויידעו שהיה כאן מישהו בשם אביב אצילי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו