כשהמילים של ניצולי הטבח הופכים לשירים

נדרשו כמה ימים עד שהתחוורו ליהודה עדר - נשיא בית הספר למוזיקה רימון - ממדי האסון, גם בהתייחס למוסד שבראשו הוא עומד: אלו שנרצחו, אלו שאיבדו בני משפחה ואלו ששרדו. אחר כך גם גויסו 106 תלמידים למילואים. המלחמה היתה מאוד נוכחת, ויהודה רצה לעזור היכן שרק אפשר. ההזדמנות נקרתה בדרכו כשהגיע יחד עם רוני קורל, סמנכ"לית רימון, למרחב מרפא בחוות רונית, שם התקבצו שורדי המסיבה. שם גם פגשו את איתן וקשל, מדריך מוזיקה במקום, ויחד הבינו כמה חשוב להקים קורס ייעודי לשורדים.

הכיוון היה קורס הלחנת שירים, ומי שנבחר להוביל אותו הוא ארי גורלי (53), זמר ויוצר ("דבש, הכל דבש"), מורה ותיק ברימון ומנחה סדנאות כתיבה בתחום בריאות הנפש. הוא כבר עבד עם פגועי קרבות ואפילו בבתי חולים לחולי נפש, אבל מעולם לא נדרש לרגישות כה גבוהה כמו עם 15 השורדים שהגיעו אליו.

"היה צריך לבחון בזהירות איך לעשות את זה", הוא נזכר, "גם כי זה טראומטי וגם כי הם לא מגדירים את עצמם מוזיקאים מקצועיים. היה כאן משהו בין טיפול לבין רכישת כישורים אמנותיים. ההתמסרות הרגשית שלהם היתה גבוהה ומיידית, אולי דווקא בגלל שהם לא היו צריכים להוכיח את עצמם כמוזיקאים, אלא לרפא את עצמם ולהתבטא. תמיד מרגש לעבוד עם אנשים שאין להם כלים מקצועיים ואתה פותח להם דרך. כאן זה אפקט כפול, כי זה גם כאלה וגם שורדי טראומה, אז עצם העבודה היא פשוט נס. מרגש לשמוע מישהו שבא עם כל המטען הזה, כותב שיר לראשונה בחייו".

"קורס הלחנת שירים" של יהודה עדר כבר הפך לאייקון ברימון (גילוי נאות: גם אני השתתפתי בו כשלמדתי שם). עדר המציא דרך לשחרר מעצורי כתיבה, ובכל שבוע הוא נותן לתלמידים תרגיל שבסופו נולד שיר: לפעמים זה מהלך אקורדים, לפעמים מקצב, לפעמים סיפור. "כל שיר משקף בסופו של דבר את הסיפור שלך. לא הייתי צריך לבקש מהם לכתוב על מה שהם עברו, הם עשו את זה בכל מקרה", אומר עדר, וגורלי מעיד שרק בשלב מאוחר יחסית של הסדנה היו שיחות ישירות על מה שהיה שם.

גורלי: "שילבנו בתוך הקבוצה כמה סטודנטים מוכשרים שחיזקו את הצד של ההלחנות. החיבור היה אולטימטיבי. רוב המשתתפים הם באותם גילים של הסטודנטים, והיה משהו בריא בחיבור הזה שבין יוצרים מרימון שלא חוו ישירות את הטראומה לבין הניצולים. היה בזה משהו שהרים לשני הכיוונים: התלמידים הרגישו בעלי זכות ענקית לעבוד עם השורדים, וההפך".

עדר: "יש משהו בהתעסקות באמנות שלא עוסקת ישירות במה שקרה, כי שיר מאפשר לך להיות הכל. הוא מעיף אותך למקום הזה שאתה הכי מחובר בו. אני מאמין בכוח של האמנות, של השיר, להתמודד, להתנחם ולהכיל. גיליתי במלחמה משהו שאני יודע הרבה שנים: שיר זה הדבר הכי חזק שיש לאדם. אלון אוהל, שעדיין חטוף, היה אמור להתחיל ללמוד ברימון. אמא שלו, אמנית בעצמה, אמרה לי שאמנות זה הדבר היחיד שיכול לנצח את הרשע ואת האלימות. היא צודקת".

בשיעור אחד חילק גורלי לכל משתתף מדור אחר בעיתון יומי וביקש לכתוב משהו בהשראתו. נעמה איתן (25) מרעננה קיבלה את המדור העוסק בתחזית, אז היא כתבה שיר שכותרתו "דני רופ". בשיר, שאותו הלחינה שיר למנסדורף, סטודנטית ברימון, היא מתפללת ל"מבוגר אחראי" שיגיד מה עומד לקרות, שלא נופתע כמו באותו יום ארור. אבל נעמה מכירה במציאות וכותבת:

"גם דני רופ לפעמים טועה
כשאומר שמחר יהיה יום יפה.
בשבת אמא שותה המון קפה
והכל יקרה כמתוכנן.
אני רוצה תחזית לרגשות הלב,
תחזית קבועה שאדע מתי כאב.
יום בו אשב אתבונן
ובבוקר אתכונן לסערה.
סערה שתפרוץ, סופה שתבוא,
שאוכל לחבק להכיל להגיד לך לבוא".

"ניצלתי - אבל זה מורכב"

שבוע לפני פסטיבל הנובה חזרה נעמה מהטיול הגדול אחרי ששירתה בצה"ל כקצינה. כבר ביוני קנתה כרטיס למסיבה, והתרגשה לקראת ההזדמנות לפגוש חברים שלא ראתה כמעט שנה. בשיא המסיבה היא מביטה לשמיים ורואה את ההפגזות. היות שנעמה שירתה כקצינה באזור והיתה לה תחושה שמשהו כזה יכול להתרחש, כל מה שהיה לה בראש באותו רגע זה "ידעתי, ידעתי, ידעתי". היא שכנעה את חברותיה שזה לא עומד להיגמר בקרוב וצריך לקחת את הדברים ולעוף משם מהר.
כמו כולם גם נעמה עלתה על כביש 232, וגם היא הבינה מהר מאוד שיש מחבלים משני הצדדים. אבל גם אז לא קלטה את גודל האירוע. רק כשקצין בדרגת תת־אלוף שהיה על הכביש אמר לכולם לרדת מהרכבים ולהתחיל לרוץ מזרחה, התחילה להבין שקורה משהו יוצא דופן. "אחרי שתי דקות של ריצה בשדה חרוש גדול מתחיל צרור יריות מאסיבי מאחורינו. כולם מתחילים לרוץ בטירוף בלי לראות בעיניים. רצים ומקיאים, ובוכים ונופלים".

נעמה רצה כבר שעתיים, עוברת ממטע לפרדס ומפרדס לשדה. הקבוצה שמנתה אלפי אנשים ירדה למאות ואז לעשרות בודדות של נמלטים. פתאום מישהו צרח "אני רואה אותם! אני רואה אותם!" וכולם רצו לכיוון השני, מנסים להימלט מצרורות הירי. "ואז הגענו לוואדי השני. תמיד כשאני מספרת את זה - זה מצחיק אותי. זה היה ואדי תלול, מלא בקוצים, ופחדתי לקפוץ כי לא רציתי להידקר. אני שעות בורחת מיריות ועכשיו אני מפחדת מקוצים. עמדתי שם וידעתי שאני צריכה לקפוץ ופתאום אני חוטפת התקף חרדה".

לבסוף נעמה קפצה והתחבאה מאחורי שיח. "הבנו שאנחנו חשופים מדי. דילגנו לעץ. בעץ השני סימנתי לחברות שאני לא יכולה יותר ושאם הן רוצות - שימשיכו, אבל אני נשארת כאן. שתי חברות נשארו איתי. הבנים החליטו שהם לא יכולים להישאר ולהיות פאסיביים והמשיכו. בשמונה השעות שהתחבאנו שם עד שחילצו אותנו עברו מחבלים ולא ראו אותנו. הם כן תפסו את כל מי שהיה בשיח הראשון שממנו יצאנו קודם".

כל החברים שאיתם יצאה נעמה למסיבה שרדו. "זה לא מובן מאליו, אבל חזרנו רק פיזית", היא מודה, "נפשית אנחנו לא אותם אנשים, אף אחד מאיתנו. נדפקנו". נעמה וחברתה ישנו בבית של מכר של אביה באותו לילה, ולפני השינה הוא נתן לכל אחת מהן צ'ייסר. הן הביטו אחת לשנייה בעיניים ואמרו "לחיים" מתוך כוונה עמוקה ובמלוא מובן המילה.

מה השתנה בך?
"מעבר ליכולת התפקוד שלי שהשתנתה באופן דרסטי, המחשבה שלי לא בהירה וצלולה כמו שהיתה. היחס ללקוחות שלי ולאנשים שסובבים אותי השתנה מאוד. הייתי ילדת משפחה שבקשר טוב עם כולם וגם זה ממש השתנה. פירקתי זוגיות של חמש שנים, הלילות השתנו, היחס שלי כלפי עצמי, לתחושת המסוגלות שלי. זה נכון שניצלתי, אבל זה מורכב".

כשחזרה הביתה נודע לנעמה שליאון בר, הבחור שחילץ אותה, נרצח באחת מגיחות החילוץ. היא מנסה להסתגל למציאות החדשה ולא מצליחה. רדופת חרדות היא עוברת מבית חברה אחת למשנהו, מסתגרת בעצמה. המקום הראשון שבו הצליחה לבכות היה בית יצחק, שפתח את שעריו לשורדים. חוות רונית היתה המוקד הבא, שם גם פגשה את איתן עם מעגל המוזיקה שלו. נעמה, ששרה ומנגנת בכלים רבים, התחברה מייד - ומשם הדרך לרימון היתה קצרה.

"מה שהיה כל כך מדהים בפרויקט הזה זה שהיינו פשוט קבוצת אנשים עם חוויה דומה שחולקים כאב משותף, עושים מוזיקה ומתמודדים בדרך הזאת. כל השנה הזאת התייחסו אלינו כאל ניצולים וזהו. בסדנה היה משהו שאמר שאנחנו לא רק זה, שעשה מקום לעוד דברים. כל פגישה התחילה בכתיבת רצף. ארי היה אומר לנו לא לכתוב על הנובה אלא על השכנה שעצבנה אותנו בבוקר וההוא ששבר לנו את הלב. וזה מה שרציתי: אנחנו כל כך הרבה דברים חוץ משורדי נובה ויש לנו על מה לכאוב ועל מה לשיר. ויש המון אנשים ששכחו את זה. פתאום היה מקום של ביחד ושל יצירה ושל מוזיקה וריפוי".

"התחלתי להתרגל ליריות"

יובל רפאל (24), גם היא מרעננה, יצאה לנובה עם עוד ארבע חברות. הן נכנסו למסיבה בסביבות 3 בלילה. "רקדנו. זאת היתה אחת מהסצנות הכי יפות שראיתי. הכל היה מאוד גדול, מושקע ומעוצב מאוד יפה והרחבה היתה מוארת בטירוף. הבדים מעל הרחבה היו בצבעים מאוד יפים. אנשים בנו לעצמם קנטות סופר מושקעות, עם אוהלים וכיסאות ותאורה, כמו סצנה מסרט. צילמתי סרטון לאבא שלי שמראה לו איך הכל יפה וכמה אנחנו נהנות ושתי דקות אחר כך אני רואה בטלפון שלי 40 עדכונים של צבע אדום, המוזיקה פוסקת ואומרים שמפזרים את המסיבה. לא התרגשתי, אבל החברה החרדתית שלי כן, אז אספנו מה שיכולנו ורצנו לרכבים".

הן יוצאות לדרך על כביש 232, עד שהן רואות מכוניות מתחילות לפרסס והנהגים מספרים על מחבלים שיורים בהמשך. יובל נזכרת שכמה מאות מטרים קודם לכן ניצבו שתי מיגוניות. הן עוצרות ומסתתרות באחת מהן. כל הזמן הזה יובל בטלפון עם אבא שלה, עדיין לא מבינה את גודל האסון. החברה שלה בהיסטריה ולא מוכנה לשמוע בכלל על אפשרות לצאת משם. אז היא יושבת בקצה הרחוק של המיגונית, גבה אל הקיר, ליד חברותיה, ומנסה להרגיע אותן. ואז הם שומעים יריות מהכביש. שניות אחר כך נכנס מחבל ומתחיל לרסס. הטלפון של יובל נופל ועליו נופלים אנשים. אחרי דקה של ירי המחבל יוצא. יובל מנסה במשך שעות להתקשר למשטרה.

"איבדנו תחושת זמן. אני מתאפסת, פוקחת עיניים, מרימה ראש ולוחשת את השמות של החברות שלי לראות שכולן בסדר. בדיעבד מתברר שעברה שעה מאז שהשיחה התנתקה עד שהתקשרתי לאבא שלי שוב. אחת מהנערות שהרגעתי קודם מתה לי על הכתף. גופה של מישהו נפלה עלי, והרגל שלי היתה מעוותת תחתיה. התקשרתי לאבא בבכי וביקשתי שישלח ניידות כי יש מתים. הוא חוזר אחריי, 'יש מתים? איפה?', אני אומרת לו שיש מת עלי. שומעים בשיחה איך הוא קולט לאט את הסיטואציה. הוא מורה לי לנתק מייד ולהעמיד פני מתה.

"השיחה הזאת ממש עשתה לי סוויץ' בראש. אני במצב הישרדותי וצריכה לפעול. העברתי את המסר לכולם: כשהמחבלים מגיעים לפה - כולם משחקים אותה מתים. וזה החזיק עד שחולצנו. כל פעם עוד חוליה עצרה כדי לוודא הריגה. כל פעם נכנסו וירו ומתו עוד אנשים. בשלב מסוים זרקו פנימה גם רימונים ובקבוקי תבערה, ובאמת בכל פעם שהם נכנסו אף אחד לא פצה פה. חברה שלי חטפה חמישה כדורים ולא הוציאה ציוץ".

יובל לא רק העמידה פני מתה, היא גם הסתתרה, כשאחת הגופות מכסה אותה. אחרי ארבע שעות של ניסיונות להזעיק את המשטרה עונה ליובל מוקדנית שאומרת כי ניידת בדרך אליהם. "מאז כל פעם אני שומעת רכבים ואני מתפללת שזאת ניידת, אבל זה שוב מחבל. אחרי ארבע שעות, במהלכן הרגל שלי ממש נסדקת מכובד משקל הגופה, הגעתי לנקודת שבירה. הבנתי שאני לא יודעת איך אצא מכאן, אם בכלל, ואיך אחיה את חיי כרותת רגל. גם לא יכולתי עם ההבטחות של המשטרה. כל פעם היתה תקווה שהרכב ששמעתי עוצר בחוץ זה החילוץ, והתקווה הזאת מתנפצת בפרצוף: עוד מחבל ועוד יריות ונשרף לי העור ורסיסים נדבקים לי לגב ולא יכולתי יותר ואמרתי שדי. החלטתי אחרי ארבע שעות שבפעם הבאה שהמחבלים נכנסים אני משאירה את הראש למעלה ורוצה שיירו בי".

יובל מפסיקה להסתתר מתחת לגופה וברור לה שהיא עומדת למות, אז מבחינתה עדיף שזה כבר יהיה בקרוב. "כשקיבלתי את ההחלטה הזאת - ידעתי מתי זה הולך להיגמר. בממוצע הם נכנסו כל 20-10 דקות. פתאום משהו השתחרר בי, והיה בי רוגע. מתוך התחושה הזאת היה לי כוח להמשיך. אז עשיתי את זה שוב, התחבאתי מתחתיה. מאותו רגע כבר התחלתי להתרגל ליריות, כבר לא נלחצתי מהן, רק מהרימון שבא אחריהן ששיתק לי את הנשמה. מתחת לגופה הייתי מכינה את עצמי לרימון הבא".

רק פעם אחת הרימה יובל את הראש. זה היה כשאחת מהבחורות שהיו במיגונית התחילה לצעוק "תראו אותי! תראו אותי!". היא ראתה שכל הפנים שלה נפוחות ומדממות. באותו רגע הגיע רכב נוסף של מחבלים. "היא לא הצליחה להפסיק לבכות, אולי היא גם לא שמעה אותם כי בטח הרימונים החרישו אותה. זאת היתה הפעם הראשונה שמחבל צרח בתוך המיגונית לסתום את הפה, וזה היה רעש הרבה יותר נורא מהרימון. חיכיתי שהוא יתקע בה כדור. עצרתי את הנשימה, כי המיגונית נורא קטנה ואם היא תפסיק לבכות הוא ישמע את הנשימה שלי. פתאום שמעתי מכה, ואז המחבלים יצאו. לדעתי הוא נתן לה כת בראש והיא מתה במקום".

יובל השעינה את הראש לאחור ונרדמה. "קמתי בכוחות מחודשים בידיעה מוחלטת שאנחנו הולכים לצאת מזה. קמתי בן אדם אחר, כאילו לא הייתי שם כבר שמונה שעות. חיפשתי את הטלפון שלי אחרי שהעפתי אותו מרוב ייאוש. כשמצאתי, התקשרתי לאבא שלי, אמרתי לו שאני עדיין חיה. הוא אמר לי שמצא לי חילוץ, ותוך חצי שעה הוא אצלנו. תוך עשר דקות מישהו צרח בחוץ 'מישהו צריך חילוץ?'. לא הסכמנו - וגם לא יכולנו - לצאת. לא עברה חצי שעה אז פחדנו. אנשים התחילו לקום לאט־לאט, ואז נכנס גבר לבוש אזרחי ואומר למישהי 'ניצן זה אבא, קומי'. רק אז אנחנו מבינות שבאמת באו לחלץ אותנו".

מתוך 50 הצעירים במיגונית שרדו 11, מתוכם חמש חברותיה של יובל. הם מועלים לטנדר ונוסעים לתחנת דלק, שם יובל רואה כמות אדירה של כוחות צבא, שלדבריה "פשוט חיכו שם ולא באו לחלץ אותנו כל הזמן הזה. משם לקחו אותי למשטרת אופקים. פתאום יוצא מישהו וקורא לי. כשהבנתי שזה ידיד שלי רצתי אליו והתפרקתי, וכשראיתי את המבט שלו בעיניים נבהלתי נורא. רצתי לחפש מראה. היה שם מקלחון, אז חפפתי את הראש ואני מרגישה חתיכות בראש שלי והכל שחור ואני מבינה שזה בשר, חתיכות של אנשים. ואז הבנתי: אחרי כל ירי ורימון היו פחות אנשים ולא הבנו לאן הם נעלמו, למה המיגונית מתרוקנת. חשבנו שהם חוטפים גופות. עכשיו הבנתי שהם פשוט התפוצצו לחתיכות".

רמה אחרת של אינטימיות

יובל שרדה, אבל יודעת שהיה לה מזל גדול: "היו לי סדקים ברגל, השריר התפרק והייתי שנייה מקריסת כליות. יש לי עד היום רסיסים ברגל שמאל שלא מוציאים. היה לי רסיס בראש שהוציאו. יש צפצופים באוזניים מהרימונים, והרבה פעמים כשאני מדברת על הדברים רגל ימין שלי נעשית מאוד כבדה וכואבת, לדעתי זה מושפע מההיבט הנפשי.

"הדבר שהכי מחזיק אותי בתקופה הזאת זה לעשות הסברה. תשמעי, נשבר האמון. אף אחד לא הגיע לחלץ אותנו. בסוף זה היה אזרח, אבא של מישהי. ההסברה עוזרת לי גם לשקם את תחושת השליטה שלי במציאות. אני יכולה לנסות לדאוג שדבר כזה לא יקרה שוב. אני מבינה שאני נמלה בתוך הדבר הזה. אבל זכיתי לקחת את זה למקומות גדולים, לדבר באו"ם, בפרלמנט השווייצרי, בבתי ספר, מול ראשי קהילות, עיתונים וטלוויזיה, מה שיכולתי כדי להעלות את המודעות למה שקרה. בפגישות עם שגרירים אני נותנת להם לחוות את הסיפור, כולל תמונות וסרטונים, כי אלה האנשים שבסופו של דבר יכולים להביא שינוי.

"אני רוצה להרגיש שוב בטוחה במדינה שלי. ואני רוצה להרגיש את האמונה של העולם בנו, כי כרגע, כל עוד העולם לא מאמין לנו, זה יכול לקרות עוד אלף פעם, וכרגע העולם לא בצד שלנו. ואני רוצה את החטופים בבית".

אחרי החילוץ ניסתה יובל לחזור לשגרה, אבל רק בין שורדים אחרים הרגישה בטוחה שוב. "את מסתובבת בעולם בתחושה שאף אחד לעולם לא יבין אותך, כל הזמן בחוסר נחת. כשאת רואה אנשים שגם היו שם – משהו נרגע. הקולות מפסיקים לדבר בראש. ככה הגעתי לחוות רונית. מוזיקה ותיאטרון הם כל חיי. בהתחלה רק ישבתי במעגלים והקשבתי, ולאט־לאט התחלתי לשיר איתם. עד שמישהו שמע אותי יום אחד והזמין אותי לפרויקט ברימון. אף פעם לא הצלחתי לכתוב למרות שרציתי, ובסדנה פירקו לנו את המחסום הזה.

"הדרך שלהם מיקדה אותנו, לא היינו צריכים לחפש. וגם היה ברור ששום דבר לא היה צריך להיות מקצועי או מושלם, וזה אפשר לכתוב. משום כך זה הצליח. גם השיר שהופעתי איתו לא היה מושלם, אבל הסביבה נתנה לי תחושה שאני יכולה. אני מודה על ההזדמנות הזאת. הם פתחו לי כמה דלתות בנפש וביכולת שלי ליצור".

"הרבה מהשורדים יצאו מהסדנה עם כלים להמשיך וליצור", מספר ארי. "אני שומר איתם על קשר מאז והם שולחים אלי שירים. יש הרבה מהם שזזו קדימה עם היצירה שלהם: כאלה שלא כתבו ועכשיו כותבים, או לא הלחינו ועכשיו כן מלחינים, או כאלה שעכשיו מעיזים להקליט את עצמם".
הסדנה ארכה שלושה חודשים והסתיימה בהופעה של המשתתפים, במעמד אשת נשיא המדינה, מיכל הרצוג. הופיע שם גם בחור שאמור היה לנגן פאן־טאם במסיבה, אבל השאיר את התוף כשברח. כמה חודשים לאחר מכן הושב התוף לבעליו והוא ניגן עליו בהופעה. "גם משפחות השורדים הגיעו וראו אותם פעם ראשונה באופן מאוד חשוף", מעיד עדר. "זאת היתה רמה אחרת של אינטימיות, לא היה אפשר שלא להתרגש. גם ישראל זיו ישב באולם עם אישה שלא הפסיקה לבכות, לא שאלתי מי היא ומה היא. זה היופי של שירים. זה נוגע".