"ידענו שבאירוע כזה ביישוב שכן, נקפוץ בלי לחשוב פעמיים": הקרב ההרואי שהציל את מושב פרי גן

אם יש הגדרה לערבות הדדית ולעזרה בכל מחיר, אין דוגמה טובה יותר מזו של כיתת הכוננות של שלומית שבחבל שלום. בבוקר 7 באוקטובר לא חשבו חבריה פעמיים, ובמקום להישאר להגן על בתיהם ועל משפחותיהם יצאו לסייע לאנשי המושב הסמוך פרי גן, שנקלעו להתקפת מחבלים רצחנית. שניים מחבריה של כיתת הכוננות נהרגו במהלך הקרבות, חבר נוסף נהרג בדרכו לסייע להם.

"אני קיבלתי את ההחלטה לצאת לשם, אני אשם", מחייך קלות בני משולם (44), הרבש"ץ של שלומית, כשהוא נזכר באותו בוקר קשה. "זה היה תמיד ברור לנו, לכן גם היה קל להחליט. ידעתי מיהם חברי כיתת הכוננות, ולא פעם אמרנו שאם יהיה אירוע כזה, ביישוב אחר, נקפוץ לשם בלי לחשוב פעמיים. מי שבוחר להיות בכיתת כוננות מבין שזה הסיפור שלו".

היישוב הקהילתי־דתי שלומית, הממוקם סמוך לקיבוץ כרם שלום, שוכן לא הרחק מרפיח, מרחק של קילומטר וחצי מהגבול עם מצרים. יישוב צעיר שאוכלס לראשונה לפני 13 שנה ושבתחילת אוקטובר 2023 מנה כ־82 משפחות. חבר'ה צעירים עם הרבה ילדים.

רק שבניגוד ללא מעט יישובים, כיתת הכוננות של שלומית היתה מדוגמת מיום הקמתה. משולם שימש רבש"ץ ולצידו עמדו 16 לוחמים מיומנים עם ציוד כמעט מושלם, כולל אפודים קרמיים שנתרמו על פי דרישה. "האמנו שהאיום בסביבה קיים והתאמנו לקראתו", הוא מסביר כשאנחנו נפגשים אצלו בחמ"ל, כמעט שנה אחרי אותו יום.

בשל מכת גניבות אזורית הוחלט לפני כמה שנים לקחת מכיתת הכוננות שישה נשקים, ובגלל לחץ שהיישוב הפעיל החליט מח"ט החטיבה הדרומית, אסף חממי ז"ל, להחזיר להם ארבעה. שניים עדיין היו חסרים, כולל באותו בוקר שחור.

בשמחת תורה היישוב היה מלא לא רק במשפחות, אלא גם באורחים שהגיעו להעביר בו את החג. כשמשולם ערך ספירת מלאי, הוא הבין שמבין חברי כיתת הכוננות חסרים רק שניים, כאלה שיצאו לחגוג את השבת במקום אחר. האזעקה בשעה 6:32 הפתיעה גם את לוחמי הכיתה המיומנים.

"זה מאוד לא שכיח באזור", מסביר אשר קופץ (42), חבר כיתת הכוננות, נשוי ואב לשמונה. "היו פה סבבים שאפילו לא היתה בהם אזעקה אחת. אז הפעם נכנסנו לממ"ד, אבל האזעקות לא פסקו והיירוטים נשמעו היטב. ברגע שהיתה הפוגה קצרה יצאנו להביא טלפונים כדי להבין מה קרה".

שלומית הוא יישוב דתי ובשבת החברים בדרך כלל משאירים את הנייד שלהם כבוי, רק שהפעם הם הבינו שמדובר באירוע בסדר גודל אחר. "אתה לאט־לאט מתחיל להתחבר לאינפורמציה", מספר יהודה רבינוביץ' (38), איש כיתת הכוננות, נשוי ואב לשבעה. "לי ישב כל הזמן בראש 'מצרים, מצרים' ושמדובר בסוג של הסחה, כי מבחינתנו האיום המשמעותי הוא פחות עזה ויותר מצרים, הסמוכה אלינו".

בתוך שמונה דקות היה משולם מחוץ לביתו. "התחלתי לקבל הודעות מהגדוד המרחבי וממוקד המועצה, ואת כולן שרשרתי לחברים של כיתת הכוננות. בדקתי מי מהם נמצא וביקשתי שיעלו על ציוד. בשלב הזה הגיעה הודעה שכנראה זיהו מחבלים ליד כרם שלום וקיבוץ סופה.

"אמרתי שזה מה שהצבא חלם עליו - להתנפל על כמה מחבלים ולגמור את הסיפור. ב־6:50 הוכרזה פקודת 'אביר לילה ג'', שפירושה חשד לחדירה בכל היישובים. הראש שלי אמר שדורכים את כולנו בסוג של 'תתכוננו', אבל אין באמת חדירה, זה לא תרחיש הגיוני".

בינתיים הגיעה ידיעה שהיתה נפילת רקטה ביישוב, שפגעה בביתו של עקיבא שבת, הפרמדיק ואיש כיתת הכוננות. משולם מיהר למקום כדי לבדוק שאין נפגעים, היה משוכנע שיותר גרוע מזה לא יכול להיות במהלך החג.

"עשיתי סיבוב ביישוב כדי לראות שהכל בסדר", הוא משחזר, "מכשיר הקשר הצבאי היה דומם לחלוטין ואילו המכשיר של המועצה, שיש בו 32 רבש"צים, החל בערך ב־7:40 להשתולל. רבש"צים בלי סדר, בכמויות, החלו לשדר מצוקה. כרם שלום, סופה, חולית, רעים, כיסופים. כל אחד צרח את נשמתו, דיווח על עשרות מחבלים שעוברים מבית לבית, מטהרים, שורפים, וכל אחד מהרבש"צים צעק שהוא חייב עזרה, מבקש שהצבא יגיע".

ואז עלה בקשר לוטם נגר, הרבש"ץ של חבל שלום, שבאותם רגעים ניהל קרב הרואי יחד עם שני שוטרים נגד חוליית מחבלים שהגיעה למושב פרי גן, שנמצא פחות מעשרה קילומטרים משלומית. לוטם דיווח שאחד מהשוטרים נפצע, שהוא מפנה אותו וחייב סיוע דחוף.

פרי גן הוקם בראשית שנות ה־80 על ידי מפוני חבל ימית. יישוב שעוסק ברובו בגידול ירקות ופרחים ופחות מתמחה בשיטות לחימה. הקשר בין שני היישובים היה בדרך כלל בפורים, אז היתה יוצאת שיירה עליזה משלומית עם משלוחי מנות לתושבי פרי גן.

"התלבטתי אם לצאת לשם", מספר משולם. "מצד אחד צריך להגן על שלומית, מצד שני יש שם מחבלים ואין מי שיילחם בהם. אני מכיר את כיתת הכוננות בפרי גן, היא לא מנוסה מספיק והסד"כ שלה מצומצם. לנו יש כיתת כוננות חזקה, וגם התושבים אצלנו יידעו להכיל אירוע כזה. אמרתי לחבר'ה שלנו 'יוצאים לפרי גן'. התקשרתי לראובן שישפורטיש ואמרתי לו 'כשאני איננו, אתה מפקד היישוב'".

בשלומית הבינו שלא מדובר בעוד יום קרב במרחב. "כולם התאספו", מספר רבינוביץ'. "הגיע עקיבא שבת עם האמבולנס ואמר 'אתם גנובים? שערי הכניסה פתוחים בגלל הפסקת חשמל. אפשר לפתוח אותם באופן ידני ורקטות הן לא הסיפור היום, מחבלים מתרוצצים בגזרה ברכבים, על אופנועים, עוד שנייה הם פה ואף אחד לא שומר'.

"הבנו שצריך לאבטח את היישוב. בעיקר היתה הבנה שגם אם יגיע ג'יפ וייצא ממנו הרמטכ"ל, אנחנו נעצור אותו ונבדוק שזה אכן הוא. לא עברו כמה דקות והגיע טנדר אזרחי, וכמו בסרטים דרכנו את הנשקים וכיוונו. ירדו מהרכב ארבע חיילות מגדוד קרקל, שהגיעו לתגבור".

אשר קופץ הוא מהבודדים בכיתת הכוננות שלא החזיק באותו יום נשק ארוך, אלא רק את אקדחו האישי. שבת, חברו לכיתת הכוננות, פרמדיק ונהג האמבולנס, הציע שמעתה ועד סוף היום הם יתפקדו כצוות לחימה וטיפול בפצועים. בינתיים משולם, יחד עם חבריו לכיתת הכוננות עוז ששון ובועז בירן, עשו את דרכם לפרי גן. הם לא ידעו היכן המחבלים נמצאים וכמה מהם חדרו ליישוב.

מתברר שזו היתה חוליה של תשעה מחבלי נוחבה שהגיעו לפרי גן כדי להשתלט עליו, להכין אותו לגל תוקפים נוסף ולהמשיך ליישובים אחרים בסביבה, כחלק מתוכנית מסודרת. באותו שלב הם כבר נכנסו לחמישה בתים וניסו לשלוף מהם את התושבים, שהיו נעולים בממ"ד.

משולם: "נסענו לעבר קולות הירי, ובאמצע הרחוב יצא מהשיחים חבר כיתת הכוננות של פרי גן, עזרי נתן, שצעק 'אל תמשיכו, המחבלים אורבים בהמשך'. פרקנו מהרכב. עוז פתח משקפת וזיהה בקצה הרחוב, במרחק של 250 מטר מאיתנו, שני אופנועים. שמענו את הירי, אבל לא זיהינו את המחבלים. קיבלנו ידיעה שהם כבר באחד הבתים והבנו שאנחנו בלחץ של זמן".

לא היה אפשר להגיע לאזור שבו התמקמו המחבלים דרך הרחוב החשוף, אז שלושת חברי כיתת הכוננות החליטו לאגף דרך המשקים של בתי המושב. הם לא ידעו שבאותם רגעים, רק מהצד השני, רב־פקד אבי צידון, שוטר ממחוז דרום, מנהל קרב יריות עם המרצחים עד שנורה למוות.

"במשק של משפחת בן נעים יש קרוואן", משולם מספר. "עמדנו מצד אחד שלו והמחבלים בצידו השני, והתנהל קרב מטווח קצר. בועז ועוז נפצעו. דילגתי אליהם וראיתי שמצבו של בועז אנוש. הוא קיבל שני כדורים, אחד מהם חדר לכתף, פגע בריאות, ניסה לצאת מהגב, נתקע באפוד הקרמי והתרסק.

עוז קיבל כדור בירך. בועז, פרמדיק במקצועו, אמר לי 'אני פצוע קשה, נותרו לי אולי חמש דקות לחיות אם לא יחלצו אותי'. הוא כבר החל לומר וידוי. החלטתי לחלץ אותם, והדרך היחידה היתה להביא את הרכב שלי בצורה אנכית לכיוון הקרוואן ולהעלות אותם. אמרתי לעוז שייקח את הטלפון שלי ויזעיק חבר'ה מכיתת הכוננות שלנו, שיבואו לעזור".

נס כפול

שישפורטיש, שקיבל את בקשת הסיוע מחבריו בפרי גן, לקח איתו את מיכאל גוטסמן, משה אבוקסיס ויהודה רבינוביץ', ובתוך שש דקות כבר היו בכניסה למושב השכן, מוכנים לקרב. "במצב כזה עובדים על אוטומט", רבינוביץ' מספר. "איך שראובן קיבל את הטלפון ושמענו 'אנחנו פצועים, צריכים עזרה', קפצנו על רכבים ויצאנו לדרך".

רבינוביץ', שנהג בדאצ'יה המשפחתית, לא שם לב למהירות שבה נסע. "הייתי בסרט באותן דקות", הוא צוחק. "חשבתי שעוד רגע מסוק יוריד אותי, כי זה נראה הכי מתבקש. רכב אזרחי, שדוהר במהירות מטורפת, עם נשקים שמבצבצים מהחלונות. גם היינו בטוחים באותו שלב שחיל האוויר חזק בתמונה.

כשהגענו לפרי גן ידענו איפה החבר'ה שלנו נמצאים, כי עוז עדכן אותנו בטלפון ובזכותו גם עצרנו בזמן. אם היינו ממשיכים לנסוע היינו חוטפים אר.פי.ג'י. עצרנו 200 מטר מהיעד והתחלנו לרוץ. תורת הלחימה בכיתת הכוננות שלנו היא לעבוד רועש. באים בצעקות כדי שהמחבלים יעזבו את האזרחים ויתרכזו בנו. באופן טבעי זה גורר אליך את האש, ואכן התחלנו לחטוף כי המחבלים חילקו ביניהם תפקידים. היו כאלה שפרצו לבתים והיו כאלה שחיפו".

מיכאל גוטסמן ניסה לשפר עמדה. הוא ביקש לחצות את הרחוב החשוף, ומייד חטף כדור שפילח את החזה מצד לצד. משה אבוקסיס רץ אחריו ולמזלו עבר את הדרך הקצרה בשלום.
"אתה רואה את חולצת הטריקו הלבנה של מיכאל אדומה מדם ומבין שמצבו בטטה", מספר רבינוביץ'.

יהודה רבינוביץ': "חשבתי שעוד רגע מסוק יוריד אותי כי זה נראה הכי מתבקש. רכב אזרחי, שדוהר במהירות מטורפת, עם נשקים שמבצבצים מהחלונות. גם היינו בטוחים באותו השלב שחיל האוויר חזק בתמונה"

"ראובן ואני נשארנו מאחורי טנדר שחנה ברחוב. ראובן החליט להיכנס לאחת החצרות ולדלג דרכה, כי הרחוב היה חשוף לחלוטין. לא הספקתי לזוז והוא צעק 'רימון' ואחרי שנייה הגיע פיצוץ. הוא ניסה להפתיע את המחבלים, אבל כנראה הם קראו את המהלך. הבין שלא הולך לו מהכיוון הזה, אז ניסה לחתוך בחזרה לאחור".

בינתיים רבינוביץ' לא שם לב שאחד המחבלים זוחל לא רחוק ממנו, משפר עמדה לכיוונו. "הוא יצא בזחילה וירה לי ברגליים, שאותן ראה מציצות מתחת לטנדר", הוא מספר. "כדור פגע ברגלי השמאלית. ניסיתי להחזיר אש, אבל לפתע שמתי לב שאין לי מחסנית. כנראה מהמכה של הפציעה הנשק נהדף בטנדר והיא עפה. המחבל המשיך לירות. ניסיתי להיתלות על הרכב כדי שלא יראה אותי, אבל הוא ירה עלי דרך השמשות.

"הבנתי שאני חייב לחלץ את עצמי לחצר הסמוכה, מרחק של שלושה מטרים. ניסיתי לעשות צעד ולא קלטתי שאני לא מסוגל לדרוך על הרגל הפצועה. קרסתי במקום, וזה מה שהציל את חיי. איך שנפלתי ראיתי רימון נזרק לחצר שבה הייתי אמור להיות.

"זה היה נס כפול, כי אם המחבל היה ממתין עוד שנייה במקום שבו שכב, הוא היה רואה אותי חשוף וממרחק של 15 מטר לא היה לי הרבה מה לעשות. כשזחלתי לחצר הוא כנראה חשב שנהרגתי. איך שנרגע המצב שלחתי הודעה מוקלטת לחברים של כיתת הכוננות שגם הכוח השני נתקל ואנחנו זקוקים לעזרה".

משלומית יצאו ארבעה חברים נוספים של כיתת הכוננות לסייע בפרי גן. עקיבא שבת ואשר קופץ עם אמבולנס כדי לעזור בפינוי ובלחימה, ויחד איתם עוז גליק ואביעד כהן. בכור סויד, חבר כיתת הכוננות שהיה במהלך החג אצל המשפחה במושב שובה הסמוך לנתיבות, מיהר לעזוב הכל כדי לסייע לחבריו שבצרה.

"לבכור לא היה נשק וגם לא היה מיגון, אבל כשחבריו היו צריכים אותו הוא רצה להגיע", רבינוביץ' מספר. "הוא כל הזמן היה איתנו בקשר 'אני על הכביש הזה, מהיכן להגיע?'. לצערנו הוא נרצח באזור צומת מעון".

מצב הפצועים הלך והחמיר ככל שהדקות עברו. ששון ובירן, שנפצעו ראשונים, שמרו בכוחות אחרונים כל אחד על צד אחר במסתור, בניסיון למנוע מהמחבלים לסיים את מלאכתם. הם חיכו שמשולם יגיע עם החילוץ, חשבו שייקח לו חמש דקות, אבל העזרה התמהמהה. לא ידעו שהרבש"ץ מנסה בכל דרך לחבור אליהם.

"יצאנו לפרי גן כשידענו שיש לא מעט פצועים בשטח", מספר אשר קופץ, מכיתת הכוננות, שהגיע בגל השלישי של הסיוע. "אמרנו 'בואו רגע נתאפס'. הרי באנו ככוח חילוץ ולא רצינו להישאב לקרב. לא רצינו שבמקום לטפל, יהיו עוד פצועים.

"שתי דקות אחרי שנכנסנו הגיעו גם גליק ואביעד. סימנו להם לעצור, טיכסנו יחד עצה והבנו שאנחנו צריכים כוחות נוספים. עקיבא התקשר למי שנשאר בשלומית וביקש שישלח אלינו את חיילות גדוד הקרקל, שהגיעו בבוקר כדי לסייע באבטחה".

באותן דקות ראובן הצליח למצוא עמדה מאחורי פילר צר של חברת החשמל. גליק ואביעד כהן, שהגיעו בגל הסיוע השלישי, הצטרפו אליו לעמדה, כשגליק מיהר לדלג משם, בדרכו לאבוקסיס ולגוטסמן שהסתתרו מאחורי ערימת לבנים סמוכה. גליק נקע בדרך את הרגל, אבל עדיין הצטרף לחבריו.

המחבלים קלטו שמאחורי הפילר הצנוע של חברת החשמל מסתתרים שני לוחמים, ראובן שישפורטיש ואביעד כהן, והחלו להמטיר לעברם אש מדויקת וקטלנית, שבסוף הרגה את השניים.
"פתחתי משקפת וראיתי את ראובן הרוג ליד הפילר", מספר משולם הרבש"ץ.

"באביעד לא הבחנתי, אבל היום אני יודע שהוא נפצע ראשון, ראובן ביקש למשוך אותו למחסה ונפגע גם הוא. הם נפלו אחד על השני. עליתי בקשר וביקשתי סיוע כדי לדחוף את המחבלים לאחור".

לעזוב? לא בא בחשבון

הסיוע מגדוד קרקל הגיע לפרי גן בניסיון לעמוד במשימה. "הבנתי שאנחנו כבר כוח יחסית גדול ומישהו צריך לתת פוש אחרון בהתקפה על המחבלים", מספר אשר קופץ, שהגיע בגל הסיוע השלישי. "התחיל להיות חם לקראת השעה 10 בבוקר. עשיתי דילוג גדול בשטח והופתעתי שלא ירו עלי. התחלנו לסרוק מסביב לבתים, לבדוק אם אנחנו נתקלים במחבלים, ולא ראינו אותם".

מתברר שהמחבלים עזבו את המושב אחרי שהבינו שהקרב הולך ומסתבך. "ב־9:13 דקות המחבלים מחליטים להתקפל, את זה הבנו מסרטונים שראינו", מספר משולם, הרבש"ץ. "ב־9:18 דקות הם בעצם נתנו את מכות האש האחרונות, יצאו בדירוג וברחו למקום שממנו באו. אנחנו באותו שלב לא ידענו. מבחינתנו הם ממשיכים להסתובב בפרי גן, כי יש ירי בלי הפסקה מכיוון סופה וחולית. מסוקים חגו באוויר".

מישהו מהם נפגע?
"שני מחבלים נפצעו. יומיים אחרי הקרב התפניתי לעשות בעצמי ריפוי בעיסוק, אז עם עוד חבר סיירנו במקום שבו נלחמנו והכל שם כאילו קפא. ראינו את התחבושות שלהם, שאריות של דם והמון ציוד ותחמושת.

"היום אנחנו יודעים, מתחקיר צבאי, שהיו שני ראשי חץ בהתקפת המחבלים, אחד כיוון מדרום אלינו, לאזור יישובי החלוציות, ואילו החץ שלנו, הקצה שלו היה מושב פרי גן. אם הם היו מצליחים להשתלט עליו, הם היו ממשיכים קדימה ושאר גלי התוקפים היו באים אחריהם. כאן, כשראש החץ נעצר, הם הבינו שאין להם לאן להמשיך".

כשהדי הירי שככו, החלו אנשי שלומית לטפל בפצועים. רבינוביץ', שנפצע ברגלו, היה האחרון שפונה מהשטח. "האדרנלין עבד שעות נוספות, אז לא הרגשתי כל כך את הכאבים", הוא מחייך. "שמעתי את הכוח של קרקל מגיע לכיווני ואמרתי לעצמי שהדבר האחרון שאני רוצה זה לחטוף אש מכוחותינו. צעקתי שאני פה, ושתי חיילות ניגשו לטפל בי.

"הן רצו להוריד את נעל הבלנדסטון, שהיתה קרועה לגמרי, אבל זה לווה בכאבי תופת. ביקשתי שיביאו מספריים, אז הן אמרו שייקחו מהמשפחה שגרה בסמוך, וזו היתה הפעם הראשונה שבה האסימון נפל והבנתי שיש אזרחים בסיפור. ברור לך שצריך לחסל מחבלים ושיש אזרחים, אבל עד שאתה לא פוגש אותם, אתה לא ממש מבין".

הפצועים, כולל גוטסמן ובירן, שהוגדרו במצב אנוש, הובהלו לטיפול בפינה מאולתרת שהוקמה בבית המדרש במושב נווה הקרוב, שם עבדו עם אמצעים רפואיים די מאולתרים, אבל כאלה שהצילו חיים.
מסוק הגיע לפנות את הפצועים לקראת הצהריים וביקש להמריא לביה"ח סורוקה שבבאר שבע, אבל הפרמדיק במקום ביקש מהטייס שימריא למרכז הרפואי שיבא תל השומר - החלטה שאולי הצילה את חיי הפצועים קשה, מאחר שבאותו הזמן סורוקה היה עמוס במאות מטופלים.

רבינוביץ' כיום עדיין מתהלך בעזרת מקל, אבל שומר על מצב רוח מרומם ועל חוש הומור בריא. "אני בשיקום ארוך, עברתי כבר שני ניתוחים וזוכה להרבה פיזיותרפיה", הוא אומר ומסתכל לכיוונו של קופץ, פיזיותרפיסט במקצועו.

שלומית הוא מה שמכונה על ידי תושבי המרכז "חור". אם אין לכם מנות גדושות של חלוציות ופטריוטיות, כנראה לא הייתם ממהרים לגור שם, בטח אחרי טראומה כמו זו שעברו חברי כיתת הכוננות. מלבד שלושת ההרוגים שהוזכרו, באותה שבת נהרג גם רס"ן אוריאל ביבי, תושב שלומית, שהיה בדרכו לבסיס.

אחרי שהיישוב היה מפונה במשך כחמישה חודשים ארבע משפחות לא חזרו, אבל במקומן הגיעו הקיץ עשר חדשות, וכבר עכשיו יש התחלות בנייה של בתים. "היישוב תמיד היה מגובש", אומר קופץ, "כי מה יש לחפש כאן חוץ מחלוציות וחברים טובים, וזה גם הוכיח את עצמו לאורך הדרך. עם כל הקושי שעברנו, ותקופת הפינוי בבית המלון, חזרנו כקהילה שאמנם מלקקת את פצעיה, אבל מקפידה ללכת בראש מורם".

משולם, ממקימי היישוב, נשוי ואב לשבעה, מסתכל על חברו ואומר: "התחושה שלי היא שלרוב האנשים הקרב בפרי גן גרם לתחושת שייכות וחיבור אלינו. כל אחד כאן נתן מעצמו 100 אחוז בשביל האחר, וגם מלווה אותנו הידיעה שההרוגים הם חברינו הקרובים. הקמנו איתם את היישוב, פיתחנו אותו יחד, וכל אחד מהם נתן מעצמו, עד שמסר את נפשו כדי שהקרב יצליח. זה קשה אבל מרים לכולם את הרוח".

ועדיין לא עברה בכם המחשבה לנטוש?
רבינוביץ': "החבר'ה שנפלו היו מזוהים מאוד עם שלומית. ותיקים, דומיננטיים. ראובן ואביעד נבחרו שבועיים לפני כן למזכירות היישוב, וכשאתה מעלה אפשרות של עזיבה איפשהו זה גם לעזוב אותם, ומבחינתי ומבחינת אשתי זה לא בא בחשבון". √