פתאום, אולי בפעם הראשונה, התבהר המושג "צבא העם"

כבר שנה. צמד המילים הזה נשמע תמים וניטרלי, אבל אנחנו זוכרים את השורה הקצרה הזאת בת שתי המילים, ויכולים להמשיך בעל פה את שירו של חיים גורי. כבר לאחר כמה שעות בשבת שמחת תורה, 7 באוקטובר, ידענו שגודל האסון הצבאי שבעקבותיו נרצחו אזרחים רבים הוא בממדים שרק האסונות שהיו במלחמת תש"ח יידמו לו; אחר כך אפשר היה לנדוד הרחק בזמן לפוגרומים של אוקראינה ב־1919. והנה, פוגרום נגד יהודים בשטח השיפוט של ישראל.

ביום השואה האחרון צפיתי במקרה בראיון קצר עם פרופ' גבריאל מוקד, ששכב בביתו כשהוא כבר במצב קשה מפאת גילו (בן 91). המראיינת לא ידעה מיהו; היא ציינה שאמרו לה שמוקד הוא פרופסור לספרות, והשאלה שלה היתה אם מה שקרה דומה לשואה. מוקד, גם במצבו, היה חד ופסקני. הוא ביטל את האמירה: "אין מה להשוות בכלל. צה"ל צבא חזק מאוד!". כמה שנים קודם לכן ניצול השואה ה"שמאלן" הזה, דווקא הוא, העיר בנוגע למצבה הביטחוני של ישראל: "מדינת ישראל צריכה לדאוג שתהיה לה הרבה תחמושת. צריך הרבה תחמושת". פרופסור לספרות, שניצל כילד מגטו ורשה, ידע את מה שקברניטי הביטחון ובכירי צה"ל בדור האחרון לא ידעו.

מייד בימים הראשונים שלאחר הטבח ביישובי הנגב המערבי פגשתי אישה שהכרתי בירושלים. היא שלפה את הסמארטפון שלה ודפדפה בו אל תצלום של אמה דוחפת עגלת תינוק ביישוב אי־שם במדבר. האֵם היתה בת תל יוסף, ובשנות ה־50 חברה לקבוצה שהקימה את קיבוץ כפר עזה. היה עצוב לשמוע אותה מכרה אומרת שהיא שמחה שאמה נפטרה כמה חודשים לפני המלחמה ולא ראתה את החורבן בקיבוץ שהשתתפה בהקמתו.

***

ברחובה של עיר מודבקות הרבה תמונות. אלו מחזות שלא נראו במלחמות העבר. התושבים לומדים להבדיל בין דיוקנאותיהם של הלוחמים שנפלו בקרבות הקשים ברצועת עזה או בשחרור שטחי הנגב המערבי בימי הקרבות הראשונים, לבין תצלומי החטופים. אלה הפכו לתצלומים איקוניים. בחלקם מזוהים. בנוסח כיתובי האנדרטאות בנגב ממלחמת השחרור, יש ויתהה ההלך לגבי הרגשות שמציפים אותו למראה הפנים שחלקם הפכו מוכרים והם מודבקים על גדרות אבן ועמודי חשמל וספסלי אוטובוס. צריך להודות שהעצב הוא עצב, אבל שונה. כשאתה ניצב מול פניהם של הלוחמים ומתחתם הסיסמה "עד הניצחון", הרגשות מתערבבים בשורת היזכור הידועה המדברת על "זיו העלומים וחמדת הגבורה", וכך נאהב את הסרנים, הסמלים והטוראים שזינקו אל תוך האש.

אל מול פני החטופים הניבטים מכל עבר העצב מכמיר וקורע לב, וחיוכה הפתוח והגלוי והמוכר כל כך של כרמל גת הירויה במנהרה הפך לחיוך של המלחמה. מלחמה ששום הצלחה וניצחון לא יסלקו ממנה את צל הטבח. אלף חיוכים, שיבולי פז. זכר לעבר החלוצי של קיבוצי עוטף עזה. קשה להאמין שמחבר השיר, שכיכב במשך עשרות שנים ברדיו ובטקסי החגים בישראל וכל ילדה הורקדה לצליליו, נרצח גם הוא בהריסות חאן יונס, מרחק של קילומטר או שניים מביתו בניר עוז. זהו עמירם קופר.

מירון בנבנישתי המנוח אמר פעם שישראל תמיד תנצח את הפלשתינים, אבל לפלשתינים תמיד תישמר היכולת למנוע מישראל ליהנות מהניצחון. אף אחד לא נהנה ממלחמה גם כשהיא מסתיימת בניצחון; הכוונה היא שלניצחון שלם יש תוצאה שמאפשרת חיים בביטחון עם כל הפירות הכלכליים והחברתיים שנלווים למצב הזה. בשום מלחמה מאז 1948 ישראל לא הביסה את אויביה כמו שכבר הביסה את חמאס ברצועת עזה. גם לא ב־1967. חמאס מצליח לשגר פעם בשבועיים איזו רקטה תועה, לא מכוונת. ובשטח הרצועה עצמה המחבלים מסוגלים בתדירות נמוכה לצלוף או למלכד משהו. אבל חמאס עדיין מחזיק אי־שם בתווך התת־קרקעי כמה עשרות ישראלים חטופים ומונע בכך את תחושת השלמת המשימה בצד הישראלי. החזקת החטופים מייצרת אצלנו דימום פנימי. המטרה של גרימת סבל לאזרחיה של מדינת ישראל גוברת על המטרה של גוף לאומי השואף להיטיב עם אזרחיו. כך הפלשתינים, וכך גם איראן, שמטרת קיומה הפכה לגרום נזקים לאזרחי מדינה זרה ולא לקדם את רווחתם ושגשוגם של אזרחיה.

***

"אנחנו בדרך" הפכה לסיסמת המלחמה. "אליאק, אנחנו בדרך", נכתב בגרפיטי על קירות עזה בידי האח וחבריו הלוחמים, ואליקים איננו. כך נודע רק חודשים לאחר פרוץ המלחמה. זאת מלחמה ששיקפה מהפכה חברתית שהתבטאה גם בשדה הקרב. שמות הנופלים, קרקע גידולם, היישובים שמהם באו - לימדו הרבה. שיעורים ניכרים מהנופלים, כלומר מלוחמי היחידות הקרביות, באו מהציונות הדתית, ומתוכם רבים בני התנחלויות שבהן אבות ובנים ואחים משתתפים בקרבות, בשדות הקרב השונים. רבים עוד יותר הגיעו מיישובי הפריפריה, כפי שזה נקרא. יישובים שבקושי שמענו את שמם. הם נטלו את ההובלה של העם ברמת השטח, ופתאום, אולי בפעם הראשונה, התבהר המושג "צבא העם". העיניים היו נשואות אל עידן עמדי וחבריו יותר מאשר אל רא"ל הרצי הלוי ואלופיו. הדחיפה באה מלמטה. בשנת המלחמה אפשר היה לראות צילום רנטגן של מבנה צה"ל והחברה הישראלית.

תא"ל עופר וינטר, בבית הכנסת של איזשהו יישוב נידח, ידע יותר על האסון המתרחש מאשר מפקד חיל האוויר והקצינים הבכירים של החיל במוצב השליטה. "אני משתף אתכם, כי באותו יום מי שהציל את המדינה, מי שהציל את התושבים, היו אזרחים, חיילים, לוחמים, שוטרים, מתנדבים, כל מיני אנשים שלקחו יוזמה ופשוט חירפו נפש, ובגופם צמצמו את היקף הנזק ועצרו את המשך ההתקדמות (של מחבלי הנוחבה)", תיאר לאחרונה וינטר בערב מיוחד במכון ז'בוטינסקי.

וינטר היה מזכיר צבאי של יותר משר ביטחון אחד. הוא סיפר על דיון ביטחוני בהשתתפותם של ראשי מערכות הביטחון שהוא הכין והדיון היה גרוע. לא הוכן טוב ולא נוהל טוב. "אמרתי לשר, אני אחראי. הוא אמר לי: לא! אני אחראי, אתה אשם! חשבתי שאחראי זה מא' עד ת'". בין המתנדבים שבאו להציל היו גם בני משפחת קלמנזון, שהגיעו מאי־שם. יש אי־שם. קלי הרגליים המריאו מהר יותר מהמטוסים שגם כאשר כבר היו באוויר הם עפו למקום אחר ולא רלוונטי למערכה.

בשנה של המלחמה נפגשנו עם פניה של ישראל חדשה, ואלו היו, בין השאר, פניהם של אימהות שכולות, הורים שכולים, אלמנות. חלפו שנים רבות מאז המלחמות שבהן משא השכול היה כבד, מאז דיבר שר הביטחון משה דיין על "מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים".

***

אנשים עם מספיק ותק כדי לזכור את פני השכול מלפני שנות דור ושני דורות עוד זוכרים את האימהות השכולות שבמידה מסוימת מתו עם הבנים שלהן. האימהות כיום חיוניות יותר וחזקות יותר, אם אפשר להכליל. בישראל של "הדור הרביעי", של העשור הנוכחי, לא רק לחיילים יש סבים וסבות, גם לרוב ההורים עדיין יש. לדור האבוד של 73' היו רק הורים, הכל התחיל בהורים החלוצים, השורשים ניטעו קדימה - אל העתיד - וכל נופל הותיר קרע עצום. ההורים של 2023 ניגשים בטבעיות אל המיקרופונים, אל המצלמות, הם מסוגלים לדבר ברהיטות. קשה לדמיין את האימהות של 1973 מתייצבות ומדברות בקול יציב אל מיקרופונים ומצלמות. אחדים מההורים הפכו לדמויות מוכרות ומחזקות. אלמנה שבעלה נרצח, והיא עצמה חזרה מבור השבי של חמאס, עדיין מחכה. היא אינה קבורה בחדר המשפחה שקפא ב־7 באוקטובר אלא מחכה. מחכה שמישהו יפתח בפניה שביל חדש לאהבה.

בדברים ששומעים מחברי ניר עוז שיצאו בחיים אפשר לשמוע למרבה הפליאה הרבה תום, בייחוד כשמדובר בוותיקים שבעצמם עברו מלחמות עוד מ־1967. בשבועיים הראשונים ניסיתי לברר מה עלה בגורלו של ידיד משפחה. בדרכים משונות אך פשוטות התגלה דרך האינטרנט שהוא ואשתו נמצאים בבית קמה. מיכה לא רצה לדבר על הדרך הקצרה והנצחית שהם עשו מביתם המחולל ועד לרכב החילוץ שהוציא אותם מהקיבוץ; הוא התרכז בעיקר בספרים שהמחבלים זרקו מהארונות לרצפה. הוא אמר שהיה רוצה לפגוש את המחבלים שפרצו לביתו אך לא הצליחו לחדור לממ"ד, בזכות מנעול מיוחד שמיכה סידר אצלו, ולכן הסתפקו בוונדליזם ובגניבות.

"הייתי רוצה לשאול אותם שאלה אחת", הוא אמר לי, "למה?". היתה לי תשובה בשבילו, ונשמע לי שבצער רב הוא נאלץ להסכים איתה. יש סיבה לכך שכאשר אנחנו נתקלים בזוועה, אנחנו מעדיפים להביט קצת הצידה, למשהו צדדי אבל סמלי. גם אני, כשהגעתי לקיבוץ בארי כשבוע וחצי לאחר הטבח, צילמתי רק שני פריימים - של ספרים שהיו מוטלים בין שברי בטון וקרשים בכניסה לאחד מהבתים. תמונה של ספרים בהריסות היתה גם הרקע למודעת הפרסום הגדולה של טקס חלוקת פרס ספיר השנה, שהתקיים בחודש מארס באופקים.

באותה תקופה אפשר היה לראות שמרכז החוסן והיציבות של הנגב המערבי הוא שלוש הערים האפורות אבל מלאות החיוניות - אופקים, שדרות ונתיבות. אופקים אף פעם לא איבדה את ניצוצות החיים שבה, אפשר היה לראות את זה כבר בשבועות המלחמה הראשונים כשבכמה מהיישובים כבו האורות. בצמתים שבסביבת אופקים יכולת לפגוש את התקווה הגדולה של ישראל, אלו המילואימניקים. שם ובשטחי הכינוס בקרבת עזה הפך העם ל"צבא העם".

"נחטפנו מהחיים", אמר מפקד בכיר בדרגת אלוף־משנה מאוגדה 252. האוגדה הזאת, שפחות שמים לב אליה, מסמלת הרבה מהתהליך החברתי שעברנו. הם לא ציפו להשתתף אי־פעם במלחמה אמיתית. אפשר היה לשמוע את זה אפילו ממפקד חטיבת השריון המובילה (14) של אותה אוגדה היסטורית, אוגדת סיני. ואחרי תקופת המילואים הראשונה שארכה כשלושה חודשים(!) הם לא האמינו שעוד יזדקקו לשירותם. בימים אלה האנשים הנפלאים האלה בגילי 25 עד 50 נמצאים שוב בתחזוקת השטח והלחימה במרכז הרצועה. סמג"ד הסיור של חטיבת ירושלים, סא"ל תום, מחבר את הקצוות של המלחמה. הוא בן קיבוץ ניר עוז, ועכשיו, מעמדתו בציר נצרים, הוא רואה את הקיבוצים המוכרים מהכיוון ההפוך.

המוטיבציה בלתי נגמרת. "כילד גדלתי בניר עוז עם עובדים שהיו מגיעים מהרצועה בבוקר, עובדים איתנו... גדלנו, אני לא רוצה לומר 'בתמימות', אבל בשאיפה למשהו אחר", הוא אמר בראיון לעיתון זה. "כולנו התעוררנו אחרי 7 באוקטובר, ואני אומר לך שכשאני מסתכל על הצד השני של הגדר ומנסה לדמיין את היום שאחרי, אני רוצה לראות שהעם שלי בטוח".

אלו ימים שבהם שורות שנשמעו כמעט בנאליות בשירים הקלאסיים המוכרים נטענות ונדרכות. "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד", כתבה לאה גולדברג. תקווה וספק בשולי "הדרכים שסמרו מאימה ומדם". "הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר". כל שנשמע פעם כשמאלץ סנטימנטלי ורומנטי במקרה הטוב, והיום הוא אומר הכל.