"אנחנו מעצבים את המיתוס של אופקים": בני הנוער שמשמרים את הזיכרון של היום ההוא

אריאלה חליוא, בת 18, לא שוכחת שום פרט מבוקר היום ההוא, כולל התחושות שליוו אותה. "דוד שלי אמר 'כבשו את הדרום', אחותי שלחה לנו הודעה שאי אפשר להיכנס לאופקים. 'אל תזוזו מערד! תישארו שם!' הבנו שיש מחבלים בעיר, אבל לא הבנו מה קורה. אכלנו סרטים עד מוצאי שבת, ורק אז התחלנו להבין. כך יצא שנשארנו חודש בערד. כשאמרו לי שבעלה של המורה שלי נרצח, כבר לא הייתי שם יותר, נעטפתי בבועה. כששמעתי שעוד ועוד אנשים באופקים נרצחו, שאלתי את עצמי מי נשאר שם בעיר".

על הקירות מסביב שלל גיבורי־על: גיבורי היקום של מארוול, גיבורי יקום "מלחמת הכוכבים", לעצמי אני תוהה אם יום יבוא ויעשו גם בובות פופ לגיבורי יקום 7 באוקטובר. סינמטק אופקים. משרד המנהל נדב משעלי מלא אהבה אינסופית לאמנות השביעית. מושב קולנוע מקופל עומד בצד. תמונה של "הסנדק" ואוסף גיבורי קולנוע על קירות החדר. סביב השולחן הצנוע מצטופפים ארבעה קולנוענים צעירים. התשובה לשאלה היכן התחיל סרט חייהם הנוכחי ברורה. השנה האחרונה היתה שנת "אכילת סרטים" לכולם. אבל עבורם זו גם תהיה השנה שבה הם החליטו לעשות. השנה שבה עברו מהצד המתבונן לצד המביט, המצלם, המביים והמתעד את סרט חייהם. כל זאת במסגרת פרויקט "דוקומיוניטי" באופקים, שמכשיר צעירים כיוצרי חומרים דוקומנטריים.

"עבורי 7 באוקטובר התחיל בלילה שלפני", נזכר אופיר יאנובסקי, בן 23, המבוגר שבחבורה. חסון וגבוה, עם קעקועים ופירסינג, סטריאוטיפים מטעים. "חזרנו מטיול שטח בחמש לפנות בוקר לאופקים. האזעקות העירו אותי ב־6:30, אבל זה היה כל כך טריוויאלי, שלא הטרחתי את עצמי לרדת למקלט. חברה התקשרה, אומרת שיש יריות, ואני חושב לעצמי שהיא בטח לא יודעת להבדיל בין טיל ליריות. והיא מתעקשת, ושולחת לי הקלטה, ואני שומע את הצרורות ומבין שזה רציני. לא ידענו באיזה סדר גודל מדובר. ניסינו להשיג את המשטרה ואין מענה, את המוקדים העירוניים ואין מענה.

"הצצתי החוצה מהמרפסת וראיתי מתפללים חוזרים מבית הכנסת, בוקר שמחת תורה. אינסטינקטיבית רצנו למטה והתחלנו לפנות את האנשים מהמקלטים לבתים, כי הבנו שאם מדובר בחדירת מחבלים הם לא מוגנים, במקלט אין נעילה. אני אדם מאוד פחדן באופי שלי. ברגע שפינינו את השכונה חזרנו הביתה, ערמנו כיסאות ושולחנות על הדלת, ובאותו הרגע עוברים שלושה צעירים חרדים ואנחנו צורחים להם 'יש חדירת מחבלים! תעלו!' והם עלו אלינו. ואז ראינו את הטויוטה הלבנה..."

אופיר משתתק, המבט שלו תלוי באוויר לרגע, הולך רחוק בזמן, עד לרגע ההוא ששינה הכל. "ככה היינו סגורים בבית - אחי, בת הזוג שלו, אני עם כל הקעקועים ושלושה חרדים, קרוב לתשע שעות. ובזמן הזה מגיעים הסרטונים של הנובה בטלגרם, ומאותו הרגע התחילה אובססיה תיעודית שלי, לא היה מקום להבנה. הרגשתי שאני כותב את הסיפורים האחרונים שלי. לא ישנתי ארבעה ימים, ישבתי מול החדשות בטלוויזיה והסרטונים בטלגרם, כתבתי יומן במשך ארבעה ימים רצופים, מתוך צורך שלי לעבד את מה שקורה, שיישאר תיעוד, מה עובר עלי".

"אוכלים סרטים על כל דבר"

שנה לאחר אירועי 7 באוקטובר, שכונת מישור הגפן בצפון־מערב אופקים עדיין מחפשת את דרכה בין החיים למתים. ציורי קיר ענקיים, גלעדים מאולתרים, פינות הנצחה רגעיות, הכל עומד במקום. תיירי אופל, סקרנים ואנשים שאכפת להם נעים בין תמונות גיבורי עיר הגיבורים. מסתובבים בין רחובות לרחבות השכונה, הופכים שלווה נשכחת למוזיאון בהתהוות. חלק מהתושבים ניגש לדבר, חלק מתלוננים, הרוב מביטים ושותקים. עטויי יריעות, וכתובות שהותירו המבקרים, חלק מהבתים שנפגעו עדיין מחוררים, מחכים להתחדש. כולם יודעים שהקרב על זיכרון הדברים רחוק מלהסתיים.
"בחוויה שלי, לא ראו אותנו מאז", אומר ליאור ביטון, בן 17, תושב השכונה, "ובטח לא בצורה כמו שהרגשנו את היום ההוא בשכונה. לכן רצינו שעד שמספרים את הסיפור שלנו, אנחנו אלו שנספר אותו ולא אנשים מבחוץ".

איך עברתם את היום ההוא?
"יום שבת, 6:30, התארגנתי ללכת לבית הכנסת. שמעתי אזעקה, ואין לנו מקלט או ממ"ד בבית. יצאנו למקלט, ולא ידענו כלום. עד שהתחלנו לשמוע יריות, 'אללה אכבר' וצעקות פצועים. בגלל החג הטלפונים נשארו בבית. אחד השכנים אמר שיש מחבלים באופקים, שכנה טענה שראתה אותם עוברים ליד הבית. בהתחלה חשבנו שזה סתם, שעובדים עלינו, שאולי זה פלילי או משהו. היינו במקלט ויש שם ילדים קטנים מכל הבתים ליד. חלק מההורים התחילו לבכות, הבנתי שאנחנו, הצעירים, צריכים לתפקד כמבוגרים, ואם לא נשתיק את הילדים וההורים ההמומים, נשמע את הצרורות בפנים. לכן עשינו שקט מופתי במקלט, סגרנו את החלון וחיכינו..."

אופיר: "ביום ההוא ניכר שדווקא הצעירים שבחבורה לקחו על עצמם תפקיד בעל כורחם. הפכנו ללוחמים, לפסיכולוגים, למטה לוגיסטיקה. כל צעיר שאני מכיר באופקים ניסה לעזור בעקבות מה שקרה, להתמודד איכשהו עם האירועים. זה עבד בהתחלה, להיות שקוע בעשייה. אבל כבר בנובמבר-דצמבר התחלנו להבין שאנחנו בפוסט־טראומה מכל מה שראינו, ואתה מתחיל לאכול סרטים על כל דבר. זה נכנס לכל רגע בחיים שלך, ויותר גרוע - לחלומות שלך. היינו חייבים להתחיל לעבוד עם זה, לעבד את זה".

ליאור: "הבנתי את זה כבר בנובמבר. בכל לילה מחדש הייתי מתעורר מסיוטים שאני נרצח בידי מחבלים. שם הבנתי שאני משתבש לחלוטין, איבדתי עשתונות, לא תפקדתי. הייתי חייב לעשות משהו כדי להתמודד עם זה, להסתכל על זה רגע מהצד".

"הדבר שאני הכי זוכרת מהיום ההוא זה את ביה"ח סורוקה - כמות אדירה של אנשים, אחד בלי יד, אחד בלי רגל, קטועים או שקוטעים אותם, דם בכל מקום", מספרת גפן חדד בת ה־18 מאופקים. "ואנשים עומדים ובוכים בקבלה 'איפה הבן שלי? איפה הבת שלי?' אחרים שכובים על כיסאות על הדשא, בכל מקום אפשרי, והאזעקות ברקע לא נגמרות, ואני מבינה שזה יום שלא הכרתי כדוגמתו.

"אחי קצין בסיירת, ואיך שהוא שמע את היריות הוא ידע לומר שזה לא פלילי. ב־6:30 הוא יצא עם הנשק בריצה, ואמא שלי, טלי, רצה אחריו. באיזשהו שלב היא איבדה אותו. הוא נלחם וחטף ארבעה כדורים, והמחבלים רצים אחריו. כשאמא שלי הבינה מה קורה היא חזרה הביתה והביאה רכב כדי לפנות את הפצועים, ופתאום היא רואה שהפצוע הראשון זה אחי. משם טסנו לסורוקה, כל היום היינו בחרדה, ואני זוכרת שהיום נגמר בזה שנרדמתי בסורוקה על הרצפה".

"יש לזה ערך טיפולי"

אט־אט נבנית בחדר מפת הרחובות המקבילים, והגורלות המצטלבים יחדיו. צירוף התמונות מרכיב סיפור של עיר ושכונה שנבקעה ביום ההוא, ומאז מחפשת את סיפורה. לאחר פריקת המשא המשותף ויישור הקו ההיסטורי, החדר נמלא ברעות הגורל, אך הפצע שנפער רחוק מלהחלים. כדי שזה יקרה, צריך קודם להבין את הסיפור.

איך נראה לכם הסיקור התקשורתי של מה שקרה באופקים?
אופיר: "איזה סיקור? פגשתי עיתונאית אחת מסלובקיה שפנתה אלי כי היה לי שיער כחול, וזהו".

אריאלה: "הרגשתי שהיה קצת סיקור תקשורתי לאירוע, ועדיין לא ראיתי את הסיפור שלנו כמו שאני חוויתי אותו באופקים".

גפן: "זה מורכב. כשעברנו עם אחי לאיכילוב מסורוקה, מישהו שאל אותי 'כמה מתו אצלכם - חמישה? שישה?' אתה מבין שלא יודעים הרבה על מה שקרה באופקים. אחר כך ראיתי גם כמה מורכב זה כשהתקשורת מתעניינת מדי. אמא שלי הפכה לגיבורה תקשורתית. פתאום המרחב הפרטי שלך הופך להיות מרחב ציבורי. פתאום אנשים שאתה לא מכיר באים לבית שלך, לסביבה הפרטית שלך, ושואלים אותך שוב ושוב על אותו הדבר. זה לופ שאתה לא נהנה ממנו. אני מקבלת ומבינה את הסקרנות, אבל זה קודם כל אחי הפצוע, והמשפחה שלי שאני גרה איתה, וזה הבית שלי, והתקשורת קצת לקחה את זה ממני".

המנטור, נדב משעלי, מספר איך התחיל פרויקט התיעוד: "לא הייתי ב־7 באוקטובר באופקים, אבל חזרתי בתוך יום וחצי, ואתה כל הזמן חש בסכנה. כי הכל היה נוכח, תחושה שיכול להיות שיש עוד מחבלים מסביב ובעוד רגע מישהו יכול לצאת ולירות בך. עוד לפני שהבנתי מה אני עושה, מייד יצאתי עם מצלמה בהבנה שאני צריך לתעד את מה שקורה מיידית. טל ביליה, אח של אריאל ביליה ז"ל, הכיר אותי מבית הספר ואמר לי לבוא לשבעה עם מצלמה.

"המצלמה היתה מבחינתי תיק עזרה ראשונה. הבנתי שלמצלמה הזאת יש תפקיד, שהיא מגינה עלי. מהצד השני, הנוכחות של הדבר הזה אפשרה למושא הצילום לשתף ולפרוק. להבין שזה משהו שיש לו חשיבות רבה לימים שיבואו. שמתי את עצמי בתור המתעד, וזה מאפשר לך להיות בתפקיד, זה מאוד עוזר כדי לתפקד. שכונת מישור הגפן הפכה להיות הגיבורה של הסרט הדוקומנטרי שאני עושה על ההרוגים והפצועים ועל סיפור האנשים.

"תוך כדי התיעוד נפגשתי עם בני ובנות נוער שבאו במגע ראשון עם הטרגדיה, במישור הגפן ובשכונות הסמוכות. הם ריתקו אותי! כל הזמן חשבתי שצריך לתת להם גם לתעד את עצמם, וככה התחברנו לדוקומיוניטי".

שרית חיימיאן, המנהלת והיוזמת של הפרויקט: "המטרה של דוקומיוניטי היא ליצור אימפקט חברתי באמצעות עבודה קהילתית עם וידאותרפיה וקולנוע. המיזם פעל ברחבי הארץ, וכרגע מתחילת המלחמה רק בדרום. חמישה יוצרים מהנגב המערבי פועלים בחמש קבוצות שונות באופקים, בנתיבות, בשדרות, בקיבוץ גבים ובמועצה האזורית שדות נגב. חלק מהקבוצות הן של בני נוער וחלק של מבוגרים. המטרה היא לאפשר לקהילות לספר את סיפורן ולייצר אימפקט דרך תהליך היצירה, שתהיה לזה השפעה, שייווצר שיח, שלא יספרו את הסיפור של המקום מבחוץ. הסרטים שנוצרו יוקרנו בהקרנת בכורה בדצמבר במסגרת פסטיבל 'סולידריות' בסינמטק תל אביב, ולאחר מכן יהיו הקרנות ברחבי הדרום והארץ.

"כאן התחלנו לעשות משהו שונה, התחלנו לחפש ולגייס בני נוער מתאימים, כיתתנו רגליים לתיכונים ויצרנו קשר עם רכזים מתוך שאיפה למצוא בני נוער ממישור הגפן, למרות שלא קל לייצר מחויבות לפרויקט כזה אצל בני נוער".

למה היה חשוב שדווקא בני הנוער יתעדו?
נדב: "לא היה לי מושג איך הסיפור נראה מבחינתם. איך זה השפיע על העולם הפנימי שלהם, מה זה עשה לחיים שלהם, איפה הם מוצאים מזור למה שהם חוו. אחרי שגייסנו אותם ערכנו להם מרתון של מפגשים, תוכניים וטכניים. עלו מחשבות על הסיפור הזה, שמצד אחד הוא פרטי, של המשפחות, השכונה והעיר, ומצד שני הכל הפך למרחב ציבורי שהתושבים הפכו להיות ניצבים בו".

אופיר ממשיך: "יש פה ניכוס של הסיפור, איך אנחנו ניגשים אל השכונה, ואיך אנחנו נפגשים עם האנשים האלה, והתחלנו לתלות שלטים שאנחנו עושים אסיפת דיירים. סיפרנו להם שכבני נוער אנחנו רוצים לקבל אחריות על הסיפורים ולספר אותם מנקודת המבט שלנו. הכל תוך הבעת

סולידריות ושותפות גורל.
"למשל, אחד הסיפורים שמאוד סקרן ועניין אותי הוא של זוג עולים מבריה"מ לשעבר - יורי ורוזה - שנרצחו במתקפה על אופקים. אנשים שקופים, לא שמעתי מעולם את השמות האלו, אפס מודעות למי שהיו, ואנחנו עוברים ליד הספסל שהם היו יושבים עליו כל הזמן. אני זוכר שחשבתי שכרגע הם רק שמות בראש שלי. אני רוצה שהם יהיו שם ופרצוף וסיפור וחיים שלמים. לא הרבה אנשים הכירו אותם והסיפור שלהם לא ממש עניין את התקשורת, אז היה לי חשוב לספר אותו ולתעד אותם".
נדב: "זו היתה נקודת המוצא של התיעוד, כל סיפור הוא משמעותי. ניסינו לכוון זרקור ונקודת מבט על סיפורים צדדיים, כמו הסיפור של אופיר והרגעים שהוא מתאר כשהמשפחה החרדית מתחבאת אצלו עם כל הקעקועים והפירסינג. את הטלוויזיה זה פחות מעניין, אבל את הקולנוע בהחלט. כך הם יצאו מהסיפור האישי שלהם לסיפור הקהילתי שמסביבם עם הרבה מחשבות".

מצד אחד באו לתעד אתכם עם כל המורכבות של התהליך, והנה פתאום אתם עוברים לצד השני, ויש לכם ראייה של מתעדים. מה היתה תגובת אנשי השכונה?
אריאלה: "הם סמכו עלינו, הפקידו בידינו את הסיפור שלהם. טוב או רע, מי שבא מבחוץ מספר סיפור של אנשים אחרים, שהוא לא שותף לו ממש. אבל אנחנו נמצאים כאן, חיים פה, אנחנו לא עושים ניכוס לסיפור כמדריכי טיולים רק כי שמענו על הסיפור של אריאל ביליה, או כי קראנו עליו. אנחנו חלק מזה. לכן הרעיון היה לפתוח את הסיורים שאנחנו מעבירים ולהגיד 'חבר'ה, הגעתם לאופקים, ואופקים היא כך וכך, זאת העיר שלנו'. אני מרגישה כמה זה חשוב שנספר אנחנו את הסיפור שלנו".

גפן: "היה לזה גם ערך טיפולי. אצל אמא שלי, ככל שהיא דיברה איתי יותר, כך היא הבינה שהיא צריכה עזרה. כשאתה מדבר הרבה אתה מבין איפה זה תופס אותך, ואתה מבין איך לטפל בזה. זה טוב לדבר על מה שחווית, כי כשאתה מדבר אתה נכנס לזה שוב, וזו שאלה של אמון עם מי אתה מוכן לצלול לעומק הדברים, ולמי אתה מספר תקציר".

אוקטובר יישאר להרבה זמן

נדב מספר כי התיעוד היה רק ההתחלה של בניית הסיפור שלו ושל הצעירים שהשתתפו בפרויקט. "במסגרת הסדנה דיברנו הרבה על הכלים של התיעוד, ואיך הם משתקפים בעיני המצלמה", הוא מסביר. "אחרי שהם התנסו בזה, ערכו ראיונות וחוו את החוויה גם כמראיינים וגם כמרואיינים, הם בנו לעצמם את הסיפור שלהם. היום החבר'ה של הדוקו פוגשים קבוצות שבאות מבחוץ ומעבירים להן סיור עם סיפור על ההתמודדות שלהם".

שנה אחרי, עם כל התיעודים שעשיתם, איך אתם חושבים ש־7 באוקטובר השפיע עליכם?
ליאור: "למדתי לראות את המצב כתמונה רחבה יותר. אבל מנקודת המבט האישית שלי הבנתי שלפני 7 באוקטובר יכולתי ללכת בעיר שלי בלי לדאוג, ואחרי מה שקרה אני פשוט לא יכול ללכת ברחובות ולהרגיש בטוח לגמרי. אני זוכר את המשפט שאבא שלי אמר לי כילד - בבית שלך אתה תמיד תרגיש מוגן. היום אני מרגיש נבגד משום שגם בבית שלי, בחדר שלי, אני לא מרגיש מוגן".

אופיר: "נערים התבגרו פה בעשור בתוך חודש. אתה מדבר עם מישהו שהיה חניך שלך ואתה מרגיש שהוא כמו אבא שלך או דוד שלך, הזדקנו המון! במהלך השנה הזאת למדנו גם לשים את 7 באוקטובר בצד ולחיות לצידו. אנחנו הולכים למסיבות, אוהבים, עובדים, אבל אז יש את המפגש והידיים מתחילות לרעוד. באחד המפגשים אחי הקטן, בן 19, שאל משהו מזעזע - כמה זמן נצטרך עוד לעבד את אוקטובר? והבנתי שזה לא תהליך של שנה או שנתיים. זה ייקח הרבה שנים, אולי עשורים".

אריאלה: "אני מרגישה שמה שקרה ב־7 באוקטובר גרם לזה שיש לדור שלנו אותה חוויה, שזה משהו משותף שחווינו יחד. נהיו לי המון חברות מפונות, חברות מכל המגוון. אני מתנדבת בהנצחת חללים ביד לבנים, מרגישה הרבה יותר מחויבת לעשות דברים במקום שלי ולדאוג למצב. אבל אני לא בטוחה שאני דוגמה טובה, כי אני זוכרת שהם דיברו על משפחת אוחיון, שבה משה ואליעד נרצחו, ואז הבנתי שלעומתם אני עברתי את זה הרבה פחות נורא מאחרים. אפילו שאחותי נדקרה בפיגוע במחסום כמה חודשים לאחר מכן, אבל היא שרדה".

גפן: "לפני כן היינו כאן על סף מלחמת אחים. הגישה שלי השתנתה. למשל, ביה"ח איכילוב מלא שמאלנים, ובתור דתיים שהגיעו לשם מאופקים הרגשנו איך הם מתייחסים אלינו - אנשים שמגיעים, עוזרים, מביאים אוכל. אלו אנשים שאתה לא מצפה מהם, לא כמו אנשי אופקים שאין להם מושג מי אתה והם רוצים לעזור. פעם הייתי אומרת שתל אביב היא בועה שצריך לפוצץ, אז זה מאוד שינה לי את התפיסה של מה זה 'תל אביב'. היום אני לא מסתכלת על דעה פוליטית, אני רואה אנשים.

"הבנתי שכשאתה לא מכניס את הדעות שלך ולא דוחף את זה בכל מקום, אתה יכול לחיות עם כולם. בסופו של דבר, אתה מוקף באנשים אמיתיים וטובים. הנה, אני לא יכולה עם הדעות של אופיר, האנרכיסט, אבל אני עדיין כאן איתו, עובדים ביחד בפרויקט, וזה בסדר גמור. יותר מחוברים מאשר נפרדים".

"בתור האנרכיסט", אופיר צוחק, "אני רוצה להזכיר שלמרות כל מה שעברנו, מי שהמשיכו להילחם כל הזמן אלו הצעירים. מבחינת ההשפעה עלי אישית? השוני הגדול הוא התגברות תחושת השייכות שלי לישראליות. ההבנה שהמדינה לא יכולה להתקיים רק על פי דעה אחת. להבין שיש מקום לדעות שונות, ואני שואף לפחות להבין וללמוד מהדעות השונות.

"ברגע שהאטימות הזאת מתפוררת, מגלים שמעבר לדעה יש גם מעטה אנושי. זו גם היכולת להכיל ופחות להתכתש ממקום אישי אלא ממקום שיש בו תרבות שיח, להבין שזו מדינה יהודית ישראלית ושיש מחלוקת, והיא תמשיך להיות".

אופקים עלתה לכותרות לאחרונה כמקום שנבחר - אחרי סערה רבתי וכברירת מחדל לאחר סירוב מצד יישובי העוטף - לקיום הטקס הממלכתי לציון שנה לאירועי 7 באוקטובר.
"בסוף מי שהיה צריך לקחת את הלפיד, לקח", אומר אופיר, "וזה שוב מנציח את השאלה למי יש טרגדיה גדולה יותר. אני לא רוצה להיות במצב שבו צריך לתהות אם הקיבוצים סופרים את הטרגדיה שלכם, או ששלהם היתה קשה יותר. אנחנו צריכים לנפץ את הקלישאות התקשורתיות האלו. זה מקטב אותנו עוד ועוד, ואנחנו מעולים בלהיות רדופים במקום הפרטי והקטן שלנו, ולא לראות את התמונה הרחבה. בסוף אנחנו חיים ביחד, ואנחנו באמת נהיה במצב טוב יותר אם נקבל את זה שזה לא הטקס שלי או שלך, אלא הטקס של כולנו".

שותפות גורל אזורית

גפן: "אני רואה את זה מהמקום של חשיבות הטקס, ולא מי מנהל אותו. יש קבוצה שרוצה את הטקס הזה לעצמה, ולא מוכנה לשחרר ולהבין שזה לא רק שלה. השאלה אם ממשיכים לגז'דר על זה, או מסתכלים על היופי של הדבר שזה אפשרות לסיפור חדש, של ביחד. ולמרות שזה מגיע בתוך טרגדיה, הפיצול הזה מרחף כעננה כבדה מעלינו".

ליאור: "החברה הישראלית הוכיחה את הסולידריות שלה סביב המלחמה, אבל המחלוקת על הטקס הציפה דברים לא נעימים בתוכנו".

נדב: "כששאלת אם התייחסו לקיבוצים ולאופקים באופן שונה, אז מהזווית שלי אני יכול לומר שהתשובה היתה כן, לגמרי. יש אזורים שמככבים בתודעה, ורוויים תקציבים. אנחנו מקבלים את היוזמות האלו רק אחר כך, בצורה מאוחרת ביחס לכל השאר. ואז שוב אתה בעניין של הגמוניה מול פריפריה. מצד שני, לאחר 7 באוקטובר למדנו להכיר טוב יותר את תושבי הקיבוצים, כמו אנשי קיבוץ גבולות שגרים כאן. יש לנו שותפות גורל. גם הקיבוצים מכירים עכשיו, בעקבות הטרגדיה, את מה שלא הכירו עלינו לפני כן, וכל זה עוזר לנו לשלוט בנרטיב שלנו. במקום לדבר על 'רחל עוגיות' באיזושהי רומנטיזציה או פורנוגרפיה של עוני ונחשלות, לנו, כקבוצה שמשתמשת בתיעוד ובצילום, יש כוח לשתף ולעצב את ההיסטוריה שלנו. יש לנו כוח לקבוע לאן היא מתגלגלת ומתועדת, ומה יהיו המיתוס והארכיטיפים של אופקים מכאן והלאה".

אופיר: "אם יש דבר שלמדתי מ־7 באוקטובר, זה שאנחנו יכולים להיות בדעה פוליטית מאוד־מאוד שונה ועדיין לעשות דברים ביחד. אותנו הנוחבה לא שאלו למי אנחנו מצביעים לפני שירו עלי או על אנשים עם דעות אחרות. הייתי אנרכיסט ומאוד ביקורתי, ועכשיו אפילו יותר, אבל יש לי הרבה יותר תשוקה לחיות. לכן החלטתי להפסיק עם השטויות, לגשת לפסיכומטרי, ללמוד דברים שחשובים כדי לתקן את המדינה. הבנתי שזאת משימה שהוטלה עלי ועל בני הדור שלי. ואני אומר לך בכל הצניעות - אני מרגיש שאנחנו הדור שיקים את המדינה על הרגליים. ואנחנו על זה לגמרי".