יוסי אורים עומד במרכז הסלון ובידו טלית שהוכתמה מדמו שלו לפני שנה בדיוק. הוא אוחז את הציציות ומביט על החור שבמרכז הבגד, במקום שבו הקליע של המחבל פילח את חולצת השבת וכמעט גרם למותו.
בלילה, קודם לפלישת המחבלים לעוטף, האווירה בשדרות הייתה מרוממת מאוד. "זה היום הכי שמח בשדרות", מחייך יוסי. הוא מורה בישיבה התיכונית נווה ורב מחנך במשרד חלקית (חצר"מ) בישיבת ההסדר בעיר, והמשפחה בת 12 הנפשות חיכתה בקוצר רוח לחגיגות הצפויות ברחובות. בשעות הערב המאוחרות הם הלכו לישון, בלי לדעת שלמחרת עולמם יתהפך.
הוא חזר בריצה וסיפר שפגש חיילים מפוחדים שאחד צרח "פרצו את הגבולות, יש מחבלים"
כמו רבים במדינת ישראל, בשעה 06:29 התעוררו בני המשפחה מאזעקות הצבע האדום. למרבה הצער, אזעקות הן דבר שבשגרה בעיר, ועל כן הם לא התרגשו במיוחד. היריות שהחלו להישמע, ובדיעבד היו חלק מהמתקפה על תחנת משטרת שדרות הסמוכה, הגיעו, לדעתם, מרצועת עזה.
הסימן הראשון לאירועים הקשים התרחש בסביבות השעה 07:00, אז החליט הבן הבכור, אמיתי, לוחם בגבעתי, לצאת להתפלל בישיבה. את הנשק הוא הותיר בבית, "שלא יפריע בהקפות".
רבע שעה מאוחר יותר הוא חזר בריצה וסיפר שפגש חיילים מפוחדים שאחד צרח "פרצו את הגבולות, יש מחבלים". אמיתי חשב שמדובר בהגזמה, אבל בהתייעצות עם אביו החליטו השניים ללכת להתפלל בבית הכנסת "ברית שלום כהנים" שנמצא כמה מאות מטרים מהבית – במקלט. את נשקו האישי לקח עמו.
כשעה עברה, ויוסי החלט לשוב לבית. הוא עדכן את רעייתו, צופיה, שהבן הלוחם נמצא בבית הכנסת הסמוך אם יידרש לחזור לצבא, ואז חזר לכיוון בית הכנסת.
"ירדתי לרחוב ואז ראיתי מישהו מולי עם נשק. חשבתי בהתחלה שהוא אחד משלנו ואמרתי לו 'חג שמח'". המחבל, במרחק של 15 מטרים בלבד, קילל ופתח באש לעבר יוסי. "הברכה הצילה אותי, כי הוא נתקל בי במרחק גדול יחסית, והם היו חמישה. אם הייתי קרוב יותר הסיכוי שלי להינצל היה קטן בהרבה".
"התחלתי לרוץ בזיגזג", הוא מצביע על סימני הקליעים על עמודי הבטון. אחד הקליעים פגע בו. "הקליע נכנס מהצלעות, עבר בריאה ויצא בגב. הרגשתי כאילו היד שלי נרדמה קצת, אבל המשכתי לרוץ". בתוך שניות הוא הגיע לבית. "צעקתי 'צופיה, תפתחי, ירו בי, יש מחבלים'".
רעייתו חששה לרגע, כי חשבה שהוא מזהיר אותה לא לפתוח, אך אז התעשתה ופתחה את הדלת. יוסי נכנס ונשכב על הרצפה באמצע הסלון. "היה לי מאוד קשה לנשום, הייתי בטוח שעוד רגע אני מת, כי ככה זה בסרטים".
צופיה תפעלה במהירות את האירוע, הורתה לילדים לעלות לממ"ד בקומה העליונה, סגרה את התריסים במרפסת על מנת למנוע כניסת מחבלים, עדכנה את השכנים בוואטסאפ על החדירה, והתקשרה למד"א לבקש פינוי. היא לא ידעה זאת, אך בשלב זה כבר המוקדים היו עמוסים בשיחות זהות מכל רחבי העוטף. במד"א אמרו שאינם מסוגלים להגיע בשל הפלישה. הרעיה סירבה להתייאש, ולבסוף איתרה את ד"ר רוסלן סוקולוב, רופא מרחוב סמוך, רגע לפני שיצא לסורוקה, וזה הבטיח כי יגיע מיד.
דקות ספורות עברו ושלושה אנשים עמדו בדלת – הרופא, גבר צעיר שגם שמו רוסלן ואלוף משנה (במיל') ליאון בר ז"ל, תושב גדרה ששמע על מה שמתרחש בעוטף והחליט על דעת עצמו לצאת למבצע חילוץ.
ד"ר סוקולוב טיפל ביוסי, שנפצע באורח קשה מאוד, והסביר כי יש צורך דחוף לפנות אותו לבית חולים, מכיוון שיש צורך לנקז את הדם שחדר לריאה.
"ליאון נכנס לאחד החדרים, פירק דלת של ארון הזזה והם הרימו אותי לתוך הרכב שלו", משחזר יוסי. הוא מצביע על מספר דליים שנותרו מיותמים בחצר, לאחר שהוצאו מהרכב לצורך פינויו.
רגע לפני שיצאו לדרך ד"ר סוקולוב אמר לליאון שאסור בתכלית האיסור ליוסי להירדם. "ליאון החזיק אותי חי לאורך כל הנסיעה, כל חמש דקות אמר לי כמה זמן נותר לנסיעה. בדרך שמעתי את ליאון ורוסלן צועקים מדי פעם 'אנחנו ישראלים' והבנתי שהיינו בסכנה".
אחרי 40 דקות ארוכות הוכנס יוסי לסורוקה ומשם הועבר בדחיפות לניתוח שהציל את חייו. מכיוון שאיבד את ההכרה מיד לאחר שנכנס לבית החולים, הוא הוגדר כאנונימי, ולאחר השבת בני המשפחה, אף שקלו לפרסם מודעות על היעדרותו, עד שלבסוף אותר.
בזמן שיוסי נלחם על חייו בסלון ביתו, התרחשה דרמה של ממש בבית הכנסת הסמוך. חוליית המחבלים שירתה באב הגיעה לבית הכנסת, שנראה היטב בשל מנורה גדולה על הגג. בצילומי האבטחה הם נראים מקיפים את המבנה במטרה להיכנס אליו ולטבוח ב-12 המתפללים שהיו בו. אמיתי אורים, חמוש ב-M-16, וקצין נוסף שהיה חמוש באקדח, הבינו שמדובר בקרב לחיים ולמוות. המתפללים התבצרו בחדרים פנימיים, ושני החיילים החמושים עמדו בפינה ובכל פעם שראו את הצל של המחבלים ירו קליע לעברם.
יוסי מצביע על סימני הקליעים בבית הכנסת ולאחר מכן על שבר גדול ברצפה. המחבלים יידו רימון, אך הרסיסים פספסו את שני הצעירים. רימון נוסף שחדר לא התפוצץ.
"המתפללים כבר התחילו להרגיש את הסוף ואמרו 'שמע ישראל'", אומר יוסי. במשך דקות ארוכות נמשך הקרב, עד שהמחבלים התייאשו ועזבו את המקום. הבן שלך גיבור, אני אומר ליוסי, והוא משיב בחיוב. "אם לא היו עושים מה שעשו המחבלים היו טובחים במתפללים".
שנה לאחר הירי שכמעט סיים את חייו, יוסי חזר לשגרה מלאה. "ארבעה חודשים אחרי הפציעה כבר חזרתי ללמד בישיבת נווה, והייתי חוזר לישון פה בלילה. כל העיר הייתה חשוכה, לא היה פה אף אחד". לאחר כמה חודשים נוספים של שהיה בבית של פילנטרופים אמריקנים בירושלים, חזרו גם בני המשפחה.
"אני לא בטראומה, אני לא חושב על זה. אני מבין שמדובר במאבק הלאומי שלנו. עברנו ניסים רבים ביום הזה, ועדיין עוברים ניסים", הוא משיב לשאלה המתבקשת כיצד הוא מתמודד עם המצב. "אני מסתכל באיזשהו מקום על מה שהיה מצד אחד כאילו היה לפני דקה ומצד שני כאילו היה לפני הרבה שנים".
יוסי לא מעוניין בפרסום, גם לא בריאיון, שאותו הוא עושה מסיבה אחת בלבד – להזכיר את הגיבורים שהצילו את חייו, ובמרכזם את לאון בר ז"ל, שהגיע משום מקום, הציל אותו, ונפל יום למחרת מקליעי המחבלים.
"ליאון הוא גיבור ישראל, ברמת יוני נתניהו. כל בית ספר וגן צריך ללמוד על דמותו. האיש היה אזרח פשוט כמו כולם, ששמע בחדשות מה קורה, עלה לאוטו ונסע". לבית משפחת אורים הגיע לאחר ששמע מנהג אמבולנס שאינו יכול להגיע לפנות את יוסי.
"אני לא בתוך טראומה, אני לא חושב על זה. אני מבין שמדובר במאבק הלאומי שלנו"
בבוקר לאחר השבת השחורה החליט ליאון לצאת שוב לדרך. הוא סיפר לרעייתו שיצטרך לרכוש ליוסי דלת הזזה חדשה ועזב את הבית עם בנו. באנדרטת החץ השחור הוא חיפש גופות ומחבלים שהסתתרו במקום, ירו בו והרגו אותו. "זה בן אדם שיצא עם מדים מקומטים ובלי נשק כדי להציל חיים ולזהות גופות של ישראלים. כל אחד מאיתנו צריך לדעת על המלאך הזה", מסכם יוסי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו