הבראה, שיקום וצמיחה: במכללת ספיר לא מתכוונים לאפשר לטרור לנצח

ד"ר רוברט אלבין, מרצה בכיר לפילוסופיה במכללת ספיר ויו"ר איגוד הסגל האקדמי, היה במיטתו בשדרות כשהחלו האזעקות ב־6:28 בבוקר, ב־7 באוקטובר. "רצתי לממ"ד, הייתי בטוח שזה יסתיים תוך דקות ונחזור לישון - אבל המטחים נמשכו 35 דקות רצופות", הוא נזכר. "לא הבנתי מה קורה, אבל ברור היה שקורה פה משהו שלא קרה מעולם. הייתי מנותק תקשורת כי אין לנו שם קליטה סלולרית. רק כשיצאתי, פתחתי טלוויזיה והתחברתי לטלפון, התחלתי להבין שמדובר בירי נרחב מאוד עד קו מרכז הארץ. ואז הגיעו החדשות שיש מחבלים בקיבוצים. זה טופטף לאט. כתבתי מייד ליסמין, ידעתי שהיא בבית בנחל עוז. קצת דיברנו בווטסאפ".

יסמין זוהר ז"ל, רכזת ועד ארגון הסגל האקדמי, עבדה עם רוברט בצמוד בשבע השנים האחרונות, מאז שנכנס לתפקידו. היא נרצחה באותו הבוקר יחד עם בעלה יניב (צלם "ישראל היום", א"א) ובנותיהם קשת ותכלת. "יסמין סיפרה לי שהיא שלחה את הקב"ט אחרי בנה בן ה־13, אריאל, שיצא לריצת בוקר שלו. אמרה שהוא כרגע בטוח. היא שלחה לי תצלומים שיניב קיבל, של מחבלים חודרים לישראל ברחפנים. לא רציתי להעיק יותר מדי, הייתי איתה בקשר עד 8:40 ואז הנחתי לה".

מאוחר יותר, אחד המרצים התקשר אל רוברט ותהה אם הוא מעוניין להתראיין על המצב למגזין הבריטי "דה אקונומיסט". "הוצאתי ב־12 בצהריים ווטסאפ ליסמין כדי לשאול אותה אם אולי היא רוצה להתראיין כי היא יותר קרובה לאירועים, ולא היה ממנה מענה. מספר חברי סגל ומרצים שידעו שאנחנו בקשר טוב התקשרו אלי משום שלא הצליחו להשיג אותה. אני לא ממהר להיכנס לחששות והנחתי שהיא עסוקה. אמרתי שבטח תיצור קשר מאוחר יותר וייתכן שהיא פונתה. התמונה לא היתה ברורה לאורך כל היום ובערב החששות היו כבר יותר כבדים. רק בבוקר קיבלתי את ההודעה שהיא נרצחה עם המשפחה. קשה לי אפילו לספר לך את זה עכשיו".

כשרוברט מסביר מה היה תפקידה של יסמין בוועד, הוא מתרגש. "כשאני אומר רכזת ועד - זה יכול להישמע קטן ביחס למה שהיא עשתה. בפועל היא ניהלה את הארגון. אני אמנם היו"ר, אבל אני קובע מדיניות ומאשר תקציב. את הביצועים עשתה הרכזת, תיאמה, כתבה, שלחה, לקחה חלק בישיבות. למדתי עם הזמן שהשליטה שלה בפרטים הכי קטנים, הזיכרון הארגוני שלה - לדעת מי קבע מה לפני שנים ואיזה סעיף נכתב לפני שנה - היה אדיר. מהר מאוד הבנתי שהעצות שלה היו בעלות ערך עצום בשבילי".

הארגון שבראשו עומד רוברט מייצג כאלף מרצים, ממתרגלים ועד פרופסורים - רובם אינם בעלי מינויים קבועים. "היתה לה אינטליגנציה רגשית יוצאת מגדר הרגיל. היא היתה מסוגלת לראות בני אדם אחרים, את המכלול, את הכאב. פונים אלינו אנשים במצוקה שחושבים שנעשה להם עוול. עובד כזה נכנס מתוסכל למשרד ופורק את תסכוליו על מי שנמצא. יסמין במשרד היתה הרבה פעמים כליא ברק וספגה את התסכולים. היא עשתה את כל הדברים האלה ביכולת נדירה להכיל את האנרגיות האלה ולפוגג אותם באופן מאוד מוצלח. הרבה פעמים אותם אנשים יצאו מיסמין עם הרגשה הרבה יותר טובה, הרבה יותר מיוחדת. לא תמיד היא עזרה מייד, אבל תמיד ידעה להרגיע".

הרבש"צ של נחל עוז, אילן פיורנטינו ז"ל, שהציל את חייו של אריאל כשהעביר אותו לממ"ד של המשפחה שלו, נהרג מאוחר יותר בקרב עם המחבלים. את הילד אימצו בני משפחתו מצד אביו. רוברט מספר: "הקמנו אתר אינטרנט לזכר יסמין, ובו מי שהכיר אותה ורצה לכתוב משהו כתב שם. גם אני כתבתי. אני ילד יחיד - אין לי אחים ואחיות. יסמין היתה עבורי הדבר הכי קרוב לאחות שיכולתי לחשוב עליו, להרגיש אותו. לשמחתי היא היתה מישהי ששמעה מלא מעט אנשים כמה היא היתה חשובה, חיונית, מועילה ומשמעותית מאוד עבורם. לפחות היא הלכה מפה כשהיא יודעת כמה היא אהובה".

"כולנו באותה סירה"

במכללת ספיר, אחד מהמוסדות האקדמיים החשובים בארץ והמשמעותי ביותר באזור הדרום, החזירו ב־24 בינואר את הלימודים באופן מקוון. בחלק מהזמן המכללה נעזרת בכיתות באזורים שונים בארץ שהקצו באדיבותם הרבה מוסדות אקדמאיים מקבילים. בשל העובדה שרוב הסטודנטים והמרצים במכללה הם תושבי האזור, ורבים מהם גם משרתים במילואים, ספגה המכללה לדאבון הלב כ־30 נרצחים והרוגים כתוצאה מהטבח ומהמלחמה שפרצה בעקבותיו.

גם את הסטודנטית גאיה בינג (24) מכפר עזה תפסה הפלישה של מחבלי הנוחבה בהפתעה. "מייד ידעתי שפרצה מלחמה", היא אומרת. "הגבול בער במשך כשבועיים לפני כן. הם התאמנו על הגדר. כל הזמן היו בומים. כשהתלוננו - אמרו לנו 'חמאס מתאמן, זה לא קשור אלינו".

מתוך הממ"ד היא ניהלה מבצע להוציא מהקיבוץ את אמה ואת שתי אחיותיה, בנות ה־18 וה־14. "קיבלתי סרטון של המחבלים נוחתים במגרש הכדורגל אצלנו בקיבוץ", היא משחזרת. "הבנתי שהמצב ממש חמור. בתור ילדה שמחתי שאמא שלי לא גרה ליד הגדר אלא בצד השני. חשבתי שאם ייכנסו מחבלים - היא תצא ישר. זו היתה התוכנית שלי, אבל זה לא קרה. רציתי שהם ייקחו את הרכב וייסעו. בסוף פתחנו חמ"ל במטרה להציל אותם".

"אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות. כילדה שגדלה בעוטף סבלתי מחרדות המון שנים ואני מטופלת. באותו הבוקר הבנתי שיש לי בחירה - או ליפול לחרדה או להציל את המשפחה שלי. הבנתי שזה המאני טיים - חיים או מוות".

גאיה הצליחה להציל את המשפחה גם הודות לקבוצות הווטסאפ. "הן הפכו לקבוצות מודיעין. בעזרתן הכוחות ידעו לאן להגיע. בשעה 11 בבוקר כוח של חמאס נכנס לאמא שלי הביתה. למזלנו הם לא נכנסו לממ"ד, אלא פתחו משם עמדות וירו. הייתי צריכה לחיות עם זה שיש שם מחבלים בבית, אבל אז צה"ל השתלט על זה. נכנסו פנימה - ראו שהם בסדר והלכו. בשעה 10 בלילה אמא שלי שולחת לי הודעה 'פינו אותנו'. גם סבתא שלי חולצה אחרי שכל השכנות שם נרצחו. השכונה הכי בעייתית היתה של אחי עדי. בסביבות שתיים בלילה פינו אותו. זה כבר היה כוח מיוחד אחר שהתקשר אלי להודיע לי".

היום הם כולם מתגוררים בקיבוץ שפיים בשרון. היא עצמה מלמדת ומדריכה שם במסגרות שנפתחו לתלמידי כיתות ד' עד ו' מכפר עזה. "חלק מהתלמידים שלי נחטפו בשבת השחורה. זה יומיומי. אנחנו עדיין ב־7 באוקטובר ולכן כל יום מבחינתי הוא נס. זה שאנחנו חיים פה זה לא מובן מאליו. יש לי זכות לחנך שלושה שחזרו מהשבי. זו הזכות הכי גדולה שיש. פתאום הכל קטן בחיים. אנחנו יכולים להתלונן שקר לנו, אבל מה עם אלה שבמנהרה? ומה עם אלה ששרדו את זה? אני בוחרת להסתכל על החיים בצורה חיובית עם תקווה".

הלימודים במכללה, לדבריה, מאפשרים לה לעשות סדר ולהיכנס לשגרה. "השגרה היא חלק מהניסיון לצאת מהטראומה. זה לא קל תמיד בזום, אבל עדיין זה משמעותי. אבל מה שיותר משמעותי הוא שמאז אותו היום כמעט בכל שבוע מתקשרים אלי מרצים ומנהל המחלקה בדאגה אמיתית לשאול לשלומי ולדעת במה אפשר לעזור - כולל סיוע פסיכולוגי וכלכלי. זה כמו משפחה. אל חברות שלי שלומדות במכללות אחרות, אף אחד לא מתקשר.

"קיבלנו 2,000 שקלים לכל סטודנט. וגם מאפשרים למפונים כמוני לא להיכנס לשיעורים - אלא רק להגיש עבודות. הם מבינים את הסיטואציה כי אכפת להם מאיתנו. זה עושה לנו את היום. זה נותן הרגשה שכולנו באותה הסירה".

"רצון לנורמליות"

את הידיעה על הפלישה קיבל נשיא מכללת ספיר, פרופ' ניר קידר, בשעה שהיה בחופשה בצפון אמריקה. לתפקיד הוא נכנס רק לפני כשנה וחצי. את רגעי החרדה והדאגה הקשים שחווה, בטח לאור המרחק, ואת העובדה שהוא צריך לנהל את האופרציה משם עד שימצא טיסה בחזרה ארצה, הוא מתאר כקשים. "הלב שלי צונח לגמרי. זו אימה שאי אפשר לתאר. נהיה לך קרח בכל הגוף - אבל לא שיתוק. הטלפון הראשון היה ללירון, המנב"ט (האחראי על הביטחון, א"א) של המכללה. בדקתי מה קורה בשטח, אם המאבטחים במכללה נפגעו, אם מי שאמור היה להגיע למשמרת הבוקר צלח זאת. בדיעבד הבנתי שהיו גוויות על הכביש בסמוך והמשטרה עוד לא הגיעה. המאבטחים נעלו את השערים וישבו בחמ"ל ממוגן וסגור".

לפני הכל, לפרופ' קידר היה חשוב לברר מי נפגע מהסטודנטים ומהסגל. "ביקשתי רשימה של כל הסטודנטים בכפרי הסטודנטים - מי נמצא ומי לא. אחד מניר עוז לא היה זמין ומאוד דאגנו לו. הארגונים החברתיים שאנחנו עובדים איתם בכפרים השונים בדקו עבורנו. ואז אתה מקבל הודעות שזאת וזה לא עונים. נוצרו קבוצות שניסו לברר מה קורה. אתה גם מקבל הודעות שלא קשורות למכללה, שפה נהרג הבן בצבא וההיא נרצחה. זה טירוף. לא יצאתי מהחדר שלושה ימים".
לצערו הרב, אשתו של יו"ר חבר הנאמנים עמוס אפשטיין, בלהה, נרצחה יחד עם חתנו, ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין, ושני נכדיו ניצן ונטע. "זה גמר אותי", אומר פרופ' קידר, "קיבלתי מכה לבטן. דיברתי עם עמוס כשהוא לבד בממ"ד ושני הנכדים שלו כבר לא בין החיים".

כשפרופ' קידר הגיע ארצה, כבר ידעו מי נפגע ומי לא. "לאט לאט התחלנו לעבור פאזה. שני אנשי סגל, הפסיכולוג ד"ר אריק טייב ואפרת ליברמן, הקימו קבוצת סיוע לכל קהילת ספיר. זה התחיל בווטסאפ, המשיך בטלפון ואז גם קיימו פגישות כדי לעזור אפילו בעצה ראשונית כדי לדעת אם צריך להפנות לגורם מקצועי. לקבוצה נרשמו 600 איש, והיא היתה פעילה עד לפני שבועיים".
קבוצה שנייה גייסה חברי סגל לפעולה, איפה שרק אפשר לעזור. "יש לנו סגל מדהים בספיר. זה קרה גם בקורונה. תמיד אומרים 'קהילת ספיר' - זו אינה קלישאה. התחילה רשת התנדבויות ועזרה. הקהילה כולה היתה מגויסת גם בעזרה נפשית וגם פיזית. אחר כך הגיע גם תור הסיוע בצרכים נפשיים, כספיים, סיוע משפטי ועזרה לילדים. אחר כך דייקנו את השאלות. הכל נעשה בתוך השבוע הראשון".

אחת הסיבות שבגינה החליט פרופ' קידר להחזיר יחסית מהר את הלימודים היתה שיחה עם אחת הסטודנטיות. "ביקרתי באחד הקיבוצים שחטפו את המכה הכי קשה. אותה תלמידה אמרה לי 'תשמע ניר, מה שהכי הייתי רוצה הוא שנחזור לאיזושהי שגרה. הייתי שמחה שכשהמרצים יתקשרו אלי - שידברו איתי על החומר הלימודי'. אמרנו את זה למרצים, ולמחרת היה מרצה שהזמין אותה אליהם הביתה. היה רצון לאיזושהי נורמליות".

כיום כאמור, ישנן לא מעט מחלקות שלומדות פיזית - לפחות פעם אחת, אחרות נפגשות פעם בשבוע. "למשל בלימודי מדעי המחשב חלק מהשיעורים נערכים מרחוק ויום בשבוע במכללת 'אחווה' ליד קרית מלאכי. זו הזדמנות להודות לנשיאה ולמנכ"לית שלהם. בבית הספר לקולנוע יש גם לימודים תיאורטיים ומעשיים. חלק מרחוק, והמעשיים נערכים בחמישה לוקיישנים שונים, באשדוד ובארבעה מקומות בתל אביב. לימודי הסאונד של בית הספר לקולנוע מתקיימים בבר אילן. אני חייב לומר באמת תודה לכולם. אנחנו משתדלים להיפגש, אבל אנחנו לא לוחצים. כל מחלקה לפי הרצון שלה".

כמו רבים מחבריה, גם שחר טלמון (25), סטודנטים שנה ג' בבית הספר למשפטים בספיר, מרגישה שהלימודים בזום הם לא הדרך האידיאלית אל התואר, אבל עצם קיום השיעורים הוא בעל חשיבות בנסיון לחזור לשגרה. "זה לא הכי נוח בעולם אבל אני כן מרגישה שזה הכי טוב שאפשר להוציא מהסיטואציה הזאת. היו לי חודשיים עד שהתחילו הלימודים שלא עשיתי כלום חוץ מלעבור ממקום למקום ולחפש את עצמי, אז זה כן נותן מטרה - משהו שאפשר לנהל סביבו את הסיטואציה היומיומית".

טלמון נמצאת במלון באזור ירושלים, לשם פונתה מקיבוץ אור הנר. "חשוב לי לומר", היא מדגישה, "עם כל מה שאמרתי על הלימודים שנותנים לי מטרה בימים כאלה ושאותי זה מאוד מחזיק - אנחנו כן בתחושות מעורבות. ישנם הרבה חבר'ה מהכיתה במילואים והם לוחמים כרגע בתוך עזה.

המכללה עושה מה שאפשר, המרצים שלנו ברמה האישית עושים כל מה שהם יכולים כדי לעזור, אבל זה סוג של פיל בחדר: אם כשהחברים שלי יחזרו ללימודים הם אכן יצליחו להגיע לקו הסיום ביחד איתי. אם זה לא יקרה ארגיש שיש פה איזשהו כישלון אמיתי. ושוב - אני בהחלט רואה את כל המאמצים שעושה המכללה כדי שזה לא יקרה - יש פה באמת המון התחשבות".

ד"ר אלבין, מרצה לפילוסופיה במכללה, מאמין בסופו של דבר שהשגרה היא הדרך לשיקום. לדבריו, אחד הדברים שבמכללה חששו ממנו מאוד, הוא שקורסים רבים ייסגרו. "ההנהלה קיבלה רשת ביטחון מהממשלה, גם במונחים של פטור משכר לימוד מלא לתלמידים, וזה עזר לרישום. ההנהלה עשתה מאמצים גדולים לא לצמצם קורסים או לסגור אותם.

"בשיעורים הראשונים חלק מהסטודנטים אמרו שקשה מאוד להתרכז. ביקשו שאתחשב בהם. אמרתי להם 'תראו, אני מבין את זה - ואעשה את ההתאמות הדרושות. גם אני במצב הזה. ככה שכולנו משני הצדדים של הזום הזה נמצאים במצב מיוחד'. אמרתי להם שאני גם מבין שלעשות את המאמץ, להתרכז, ללמוד - זה הסולם לשיקום. לחזרה לנורמליות. זה לא ילך בקלות, לא כמו בשנה רגילה, אבל זה יעזור. יש בזה מרכיב של הבראה. לא להיות שקוע בתוך הדיווחים המתמידים בתקשורת על מה שקורה. המהלכים של המלחמה, הכתבות של העיתונאים, הפטפטת באולפנים שהיא הרבה פעמים חסרת שחר. החזרה ללימודים גם עבורי אבל לא רק - היא חזרה לחיים".

הטראומה עוד פה

אבל החזרה לשגרת לימודים בספיר לא פותרת את הסוגיה העיקרית בעיני חלק מאנשי ההנהלה, שהיא מעמדה של המכללה. "השאלה הפתוחה היא", תוהה אלבין, "איך אנחנו יוצאים מכאן כמוסד אקדמי, בטח ככזה שנטוע בעוטף". לדבריו ישנה למכללה אחריות כלפי התלמידים, בעיקר אלו שיגיעו ללמוד בשנים הבאות ובאופן רחב יותר בכלל גם כלפי המדינה.

"ההבדל בין מכללה לאוניברסיטה הוא כספי המחקר. מכללה היא בעיקר כלי להפצת ידע. כשאתה הופך לאוניברסיטה, כגוף בעל אוריינטציה מחקרית - אתה עוזר לאזור שסביבך. האזור שלנו הולך ומטפח תחומים של יזמות טכנולוגית, של הייטק. קח למשל את פארק התעשייה בעומר, ליד אוניברסיטת בן גוריון. האוניברסיטה, או המחקר, יושבים ליד מקומות שמתפתחים מבחינה עסקית. תחשוב על מרכזי החוסן באזור שיכולים ליהנות מאנשי מחקר בתחומים שלהם שיושבים קרוב אליהם. הידע שהם מביאים איתם נכנס באופן אמפירי לתוך מרכזי החוסן וכך מפתחים צורות התמודדות שונות".

איך אתם מקדמים בפועל את השאיפה הזו?
"יש לנו ועדות, מדברים על זה גם בירושלים, אצל כל הרגולטורים. אנחנו רואים את העזרה העצומה שאנחנו מקבלים ממוסדות אקדמיים אחרים, שמנסים מאוד להגיש סיוע לתושבי העוטף. הם באים עם רעיונות לשיתופי פעולה בין אוניברסיטת תל אביב לספיר. המטרה היא להעשיר את המכללה בתוכניות לימוד חדשות, בפרויקטים אנושיים, אולי כדי שספיר תוכל כאוניברסיטה, ולא כמכללה בלבד, להוות את אחד הגורמים החשובים לתקומת העוטף. אנחנו רואים את עצמנו במונחים של תעסוקה, יצירת תרבות, מבית הספר לקולנוע, ביולוגיה, ביו־טכנולוגיה. נשמח להפוך ממכללה לאוניברסיטה על כל מה שמשתמע מזה".

מה יכול להכשיל את זה?
"אני מקווה שהיוזמה לא תיתקל בקשיים ובמעצורים שאוניברסיטאות שונות בארץ יודעות להקים על דרכן של מכללות שרוצות להיות אוניברסיטה - כמו שקרה באריאל בזמנו וקורה כעת בתל חי. אני מקווה שנחווה רק רצון טוב ושיתוף פעולה".

גם פרופ' קידר, כנשיא המכללה, נדרש לסוגיה, אם כי הגישה שלו קצת שונה. "זאת שאלה נכבדה. השאלה מה היא אוניברסיטה. יש איזו דיכוטומיה מוזרה בין אוניברסיטאות למכללות, אבל יש כל מיני סוגים של אוניברסיטאות. כדי שהאזור לא רק ישוקם אלא ייבנה מחדש ויהפוך לאזור למופת, חייב להיות בו מוסד אקדמי חזק וגדול".

ומה נדרש לשם כך?
"כיום ישנה מכסה של 5,000 סטודנטים שספיר יכולה להכיל. המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה, א"א) צריך לבטל אותה. לכל מוסד מתוקצב יש מכסת סטודנטים שעד אליה המדינה מתקצבת אותך. מעבר לזה, אין כסף. הרעיון הוא לשמור על הרמה האקדמית. לטעמי לספיר צריכים להגיע כמה שיותר חבר'ה צעירים ומוכשרים שגם יישארו לגור פה, אבל זה לא מספיק. צריך לפתח את המכללה מבחינה אקדמית ולפתוח תוכניות לימודים נוספות.

"אני שמח שאישרו לנו לימודי הנדסה, אבל אולי צריך גם לפתוח לימודי מחקר נוספים שסופר חשובים לאזור - אולי בכל הקשור למים ואולי גם לחוסן. הטייטל פחות מעניין אותי. אני רוצה שהמכללה תתפתח. במקום לריב על הטייטל - אני רוצה להיאבק על הדברים האלה. יהיו שיגידו דה פאקטו - מה שאתה רוצה זה אוניברסיטה. אני אענה 'אין תגובה', או 'נכון - אבל חשובה לי יותר התשתית האקדמית".

מתי תוכלו לחזור לפעול במבנה המכללה?
"ההנהלה כבר מגיעה לעבוד כי מבחינת פיקוד העורף בטוח, אבל אני לא מרגיש בטוח להחזיר עדיין את הסטודנטים. זה לא נראה לי אחראי כרגע, למרות שכל הכיתות בספיר ממוגנות, למעט מבני המנהלה".

לא תיארת לעצמך עם מה תתמודד שנה וחצי אחרי שנכנסת לתפקיד.
"לא חלמתי שאני אגיע לצומת כזה כל כך מהר. הייתי מוותר על זה. הטראומה עוד פה. זו קטסטרופה קשה. האתגר הוא איך צומחים מזה. אין לנו רשות שלא לקום בחזרה ולא ללמד. הרי מישהו יעלה בדעתו לסגור את המכללה הציבורית הכי גדולה בארץ שנמצאת מול עזה? ברור לכולם שספיר היא לא רק סמל אקדמי".