באמריקה עושים הכל בגדול, ומימדיו האדירים של בסיס ניו ריבר של המארינס מצייתים לכלל הזה היטב. רחבת המטוסים שבו מלאה עד אפס מקום בכלים מסוגים שונים, אבל אפילו בערבוביה הזו אחד מהם מצליח להתבלט. משהו בצורה הייחודית, ואולי גם בעובדה שרבים כאלה נמצאים על המגרש, תופס במהרה את העין. זהו ה־V-22 ("אוספריי"), מטוס־מסוק. ואף שכעת הוא עדיין רחוק, בתוך זמן קצר גם מערכת הביטחון בישראל תצטרך להתרגל אליו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בקרוב יזכו חיילי צה"ל להרגיש קצת כמו הנחתים האמריקנים. אחרי שחיל האוויר החליט להצטייד בו, הם יהיו ככל הנראה הלוחמים הראשונים מחוץ לארה"ב שיזכו לטוס בכלי הטיס החדש והלא שגרתי, אשר נועד לבצע משימות של מערך התובלה וכן של מערך מסוקי הסער.
במשך כ־17 שנים אני עוסק בצילום באופן מקצועי. אני מצלם הכל - החל בעיתונות, דרך חתונות וכלה בתחום הביטחוני שנשאבתי אליו בשנים האחרונות. לפני כחודשיים קיבלתי הזדמנות נדירה מאין כמותה: להתארח כאן, בבסיס שבצפון קרוליינה, שבו ביקרה לפני כשנתיים המשלחת הישראלית כדי לבחון את ה־V-22, לטוס בו במשימת אימון ולחזור - עם התמונות, כמובן - כדי לספר.
בקרוב אצלנו?
לפני כמה שבועות הגיע ה־V-22 לבדיקה יסודית בארץ. במהלכה טסו בו בכירים בחיל האוויר לצד טייסי מארינס במתארים מורכבים, כדי לבחון את יכולותיו ולבדוק עד כמה הוא עדיף על כלים הנמצאים כרגע בשירות. הכלי נחשב ורסטילי מאוד ובעל יכולת לבצע משימות רבות; הוא מוביל מטען חיצונית כמו מסוק בלקהוק, רק במשקלים גבוהים יותר; הוא יכול לתדלק מטוסים אחרים, למשל מטוס הרקולס, ומסוגל גם להצניח לוחמים כמוהו; הוא יכול לבצע משימות סיור, כמו מטוס ה"קינג אייר" בחיל - והיד עוד נטויה.
ה־V-22 נחשב לכלי טיס המעניק יתרון משמעותי לכוחות מיוחדים במשימות מרוחקות. כמו כן, נחשב זריז בהרבה ממסוקים אחרים: מהירותו המרבית, לפי פרסומים זרים, היא כ־565 קמ"ש. לשם השוואה, מהירותו המרבית של הסופר סטליון CH-53E (הדומה במאפייניו ליסעור שמפעיל חיל האוויר הישראלי) היא 315 קמ"ש. גם הטווח שלו ללא תדלוק - כ־1,627 קילומטרים - הוא בערך פי שניים מכלים דוגמת היסעור.
מפקד הטייסת, קולונל מייקל אור. צילום: ישככר רואס
ישראל צפויה להיות הלקוחה הראשונה מחוץ לארה"ב שתקנה את הכלי הייחודי הזה מחברת בואינג. עם זאת, נושא הרכישה מעלה כמה סימני שאלה; זאת מכיוון שרוב הציוד הצה"לי נקנה בדולר סיוע, ועל פי הפרסומים, תקציב זה כבר נוצל ומיועד למשימות אחרות עד 2018. הסוגיה מצריכה חשיבה יצירתית על סוג המימון שלו יזכה המטוס, בייחוד לאור העובדה שבואינג ומשרד ההגנה האמריקני מעוניינים בייצוא נרחב של ה"אוספריי".
חיל האוויר הישראלי נחשב ללקוח רציני ואטרקטיבי, שיוצר פרסום חיובי וקידום מכירות לכל חברה שכלי טיס שלה מצטרף לשורותיו.
ההנחה הרווחת במשרד הביטחון היא שה"אוספריי" יגיע לארץ עד סוף השנה הנוכחית. לפי פרסומים זרים, עד שנת 2016 ישרתו בחיל האוויר שישה כלי טיס כאלה - אך כרגע, בשל אי הבהירות התקציבית, ספק אם הערכה זו תתממש. מצד אחר, הלחץ המופעל מצד משרד הביטחון לטובת קניית הכלים נותן תחושה שיימצא פתרון לבעיה זו.
אבל למה להקדים את המאוחר? מי שרוצה להתחקות אחרי תחילת דרכו של ה־V-22 צריך לחזור לרפובליקה האיסלאמית של איראן. ליתר דיוק, למשבר בני הערובה בטהרן. ב־1979, בעקבות המהפכה האיסלאמית, נתפסו בשגרירות האמריקנית בבירת איראן כ־52 בני ערובה, והוחזקו בה במשך כמעט שנה וחצי. ניסיון אמריקני לחלץ אותם, שהצריך שימוש במטוסי תובלה לאספקה ובמסוקים לשם החילוץ עצמו, נחל כישלון חרוץ וגבה את חייהם של שמונה לוחמים מיחידה מיוחדת. הדבר אירע בזמן התנגשות של מטוס הרקולס ומסוק סי סטליון ("יסעור") של הכוחות האמריקניים בעומק איראן. בעקבות האסון נוצרה דרישה לכלי ייחודי, שיוכל להמריא כמסוק, לטוס כמטוס - ולתת מענה לבעיה הלוגיסטית שנוצרה.
כל ההתחלות קשות
תהליך הפיתוח, שהחל ב־1981, היה ארוך ומסובך. כל זרועות הצבא האמריקני (חיל הים, חיל האוויר, צבא היבשה והמארינס) בחנו את ה"אוספריי" באופן תיאורטי, אך חבלי הלידה של הכלי היו קשים במיוחד וכללו עיכובים רבים. בשנות ה־90, כשהכלי הגיע לניסויי טיסה ראשונים, החליטו צבא היבשה והצי לפרוש מהפרויקט בשל תקציבו הגבוה. גם העובדה שבתקופה זו התרסקו שני אבות טיפוס של הכלי במהלך הניסויים בוודאי לא עזרה.
אבל המארינס וחיל האוויר האמריקני לא אמרו נואש ודחפו את הפרויקט קדימה למרות הביקורת הרבה. בניגוד לצבא ולחיל הים, שנשענו לרוב על דגמים שונים של מסוקי הבלקהוק הזריזים יחסית, למארינס היה אינטרס מובהק בקידום הפרויקט: הם עדיין הטיסו את מסוק ה"סי נייט" (CH-46), שהיה מיושן מאוד מבחינת הנדסת האנוש ופגיע מאוד בכל מה שנוגע ליכולות ביצוע בשדה הקרב. עניין זה הצריך פיתוח כלי חדש, אשר יוכל להתאים לשדה הקרב של המאה ה־21.
ערוכים למשימה. הפרויקט הושלם - למרות הביקורות. צילום: ישככר רואס
הרעיון של כלי טיס הממריא בצורה אנכית כמסוק וטס כמטוס היה ייחודי מאוד, והצריך תכנון חדשני ומקיף. אחרי שמונה שנות פיתוח אינטנסיבי וסידרה של עיכובים, ה"אוספריי" טס לראשונה ב־19 במארס, 1989. מאז טיסה זו עבר הכלי דרך ארוכה; בעשור הראשון לחייו עבר קרקועים רבים בשל בעיות רבות שהתגלו באופן הטסתו, אשר גרמו לכלי להגיע למצבי קיצון מסובכים. באותה העת, כאמור, גם התרסקו שני כלים, מה שהעמיד את הפרויקט תחת ענן של אי ודאות.
הסיבוכים הללו נוצרו בדרך כלל במעבר של הכלי ממצב טיסה של מטוס - כשהלהבים מופנים ב־90 מעלות לקרקע - למצב טיסה אנכי כמסוק בעת הגעה לנחיתה. לאחר כעשור שבו נחשב ל"ילד הלא יוצלח" של המארינס, ולאחר שנבחן רבות במתארים שונים ומשונים עקב יכולותיו הייחודיות, הגיע פרק חשוב נוסף בתולדותיו - ב־2001, לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, שלחה ארה"ב כוחות מיוחדים לאפגניסטן ואחר כך למלחמה בעיראק. כוחות אלו קיבלו את ה"אוספריי" בשלב מאוחר יחסית, אחרי שהמסוקים ה"רגילים" ספגו אבידות רבות בעת לחימה מול מחבלים. לרוב, אלו הפילו את המסוקים בעזרת ירי מנשק קל ובעזרת מארבי RPG.
ב־2005 נכנס ה"אוספריי" לפעילות מבצעית מלאה, ונשא בעול הסיוע ללוחמת הכוחות הקרקעיים בשתי חזיתות מרכזיות אלו. היכולת שלו לתמרן באופן יעיל יותר ממסוק רגיל סיפקה לו יתרון משמעותי בזמן כניסה לאזורים שנחשבו מאוימים על ידי אש נ"מ. טבילות האש המבצעיות הדגימו את יתרונו על פני מתחריו, ובלמו הרבה מחיצי הביקורת שכוונו לעברו לאורך השנים. עבור ה"אוספריי", מערכות אלו היו בגדר הוכחה לצדקת הקונספט, שהיה חדשני מאוד ובמשך שנים נחשב בלתי אפשרי.
במועדון של "הארגונאוטים"
המארחים שלנו בבסיס ניו ריבר האמריקני, שמעניקים לנו את ההזדמנות להרגיש איך זה לטוס ב־V-22, הם המוסמכים ביותר שיכולנו לבקש לצורך החווייה. מדובר בטייסת VMX 22 - טייסת ניסוי מבצעית, האחראית לבחון מבצעית את הכלי שאותו היא מטיסה - במקרה זה, ה"אוספריי". הם מכונים "הארגונאוטים", על שם הגיבורים מהמיתולוגיה היוונית, ויש להם גם סמל בהתאם.
אנחנו נפגשים עם הקצין הטכני של הטייסת, צ'יף טום פאולר. הוא איש קבע בעל ותק של כ־20 שנה במארינס, ובתור מי שהגיע ממסוק ה"סי נייט" המיושן, ה־V-22 מעורר אצלו שביעות רצון גדולה מאוד. הוא מציין כי נוחות האחזקה הטכנית של הכלי נובעת ממערכות המחשב המתקדמות שלו, המקנות לו את היכולת להתריע על הצורך בהחלפת חלקים. אם מערכותיו של ה"אוספריי" קולטות חיווי שמתריע על עייפות החומר באחד המרכיבים, התיקון יבוצע עוד לפני שחלק זה או אחר יגיע למצב של אי יכולת לעמוד בעומס.
התדריך שלפני הטיסה. מתרגלים כניסה ויציאה משטחי אש. צילום: ישככר רואס
בתום ארוחת צהריים במועדון הקצינים (המרשים) של הבסיס, יש זמן להתרשם מלוחות המורשת התלויים על קירותיו. את מלחמת וייטנאם כמעט אי אפשר למצוא שם. במקומה, יש לוחות מורשת רבים מהעשור האחרון, הנוגעים למבצעים שבוצעו על אדמת אפגניסטן ועיראק. "כל דור והמלחמות שלו", עונה לי קצין התקשורת של הבסיס כשאני מעיר על השינוי.
אחרי הארוחה אנו נפגשים עם קפטן ריאן בניס, מפקד משימה בטייסת הניסוי. הוא זכה לפרוס עם הכלי המיוחד לעיראק וגם לאפגניסטן כטייס מוביל. הניסיון המבצעי מאפשר לו לספר כי ספג אש מאנשי טליבאן. את השרידות של ה"אוספריי" הוא זוקף לזכות היכולת של הכלי להמריא מהר, וכך לעזוב את האזור המאוים בזריזות רבה יותר ממסוק רגיל. בעקבות כך, הוא מספר, כוחות הקרקע המשרתים בשנים האחרונות באפגניסטן דורשים להשתמש בכלי, בשל הביטחון שלהם ביכולותיו בהשוואה למסוקים האחרים המשרתים בזירה. ריאן מוסיף כי אחד היתרונות הגדולים של הכלי הוא היכולת "להמשיך במצב טיסה כמטוס ולנחות נחיתת אונס" אם אחד הרוטורים נפגע. "אם היה נפגע אחד הרוטורים של מסוק, אז במקרה כזה גורלו נחרץ", הוא מסביר, "ל'אוספריי' יש לפחות יכולת חלקית לצאת ממצב דומה".
בשקט, בשקט
אחרי השיחה אנחנו מגיעים לתדריך שלפני הטיסה. אני מצטרף לטיסת אימון שגרתית של שני V-22. אורך המשימה: שעתיים ורבע. הצוות שאיתי: ארבעה טייסים (שניים בכל כלי) ושישה מכונאים מוטסים (שלושה בכל כלי). אחד מהטסים הוא מפקד הטייסת בכבודו ובעצמו, קולונל מייקל אור. "מטרת הטייסת היא לתת הכשרה מיטבית לכלל הטייסים המיועדים לטוס ב'אוספריי', ובו בזמן - לבצע ניסויים מבצעיים למערכות סיוע ונשק".
התדריך די שגרתי - מנווטים בטיסת מבנה לאזור איסוף הכוחות המדומה, ומתרגלים כניסה ויציאה משטח מאוים הנמצא תחת אש. המטרה: להמחיש לי את יתרונות הכלי על פני הכלים האחרים הקיימים היום בצה"ל.
מפקד הטייסת אור עובר על רשימת הבקשות שלי לצילום בתדריך, ומתדרך את הטייסים לגבי מועד ביצוען. הוא עובר גם על מזג האוויר, שמעורר חשש לבעיות לאורך כל התכנון המקדים. לשמחתי, ביום הביצוע אנו מתבשרים כי נקדים את השלג המתוכנן לרדת כשעה מסיום הטיסה. ריח של הצלחה עומד באוויר.
לאחר התדריך אנו מתארגנים ליציאה ולוקחים קסדה נוחה עם מערכת שמע. המכונאים המוטסים מתחילים בבדיקות קרקעיות. כמה דקות אחריהם מגיעים הטייסים ומבצעים סידרת בדיקות משל עצמם, נכנסים לתא הטייס ומניעים את הכלי.
אני נכנס גם כן ונקשר ב"חגורת מקלען" למען בטיחותי האישית. אני מתיישב על הרמפה האחורית לטובת מבט אופטימלי על ה"אוספריי" האחורי, ומתחיל לעבוד. מסיעים למסלול ההמראה המרכזי של הבסיס וממריאים כמעט ביחד. בקירבת היעד רעש המנוע מתגבר פתאום, ואני שם לב כי ה"אוספריי" עבר במהירות למצב "מסוק". מאוחר יותר יתברר לי כי במצב "מטוס" הכלי שקט במיוחד, וכשהוא עובר למצב "מסוק" רעש הרוטר בולט הרבה יותר. היתרון הזה היה ברור גם לכוחות האמריקניים, שנעזרו בו בפשיטות ברחבי עיראק ובאפגניסטן. מסוקים אחרים הם לא רק איטיים יותר, אלא אפשר לשמוע אותם נשמעים ממרחק גדול הרבה יותר.
הנחיתה מהירה ורכה. אחרי כ־30 שניות אני שומע בקשר את מפקד הטייסת אומר "בצע". פתאום רעש הרוטור מתגבר, ואנחנו מתרוממים במהירות אדירה לאוויר ומתרחקים במהירות רבה מהאזור שבו נחתנו רק הרגע. ההמראה שונה מאוד ממסוק רגיל, אשר נוטה להוריד את ה"אף". ה"אוספריי", לעומת זאת, מרים דווקא את ה"אף" ונוסק במהירות.
אחרי כמה חזרות על התרגיל אנו חוברים שוב לכלים. אני מתחבר מחדש לרשת הקשר ושומע את קפטן בניס קורא לי להגיע לתא הטייס. שוב אנו ממריאים, והפעם הוא מבצע מהלך האמור לדמות התחמקות מאש נ"מ. הטיסה מהירה מאוד וכוללת תמרונים חריפים מאוד - אך הכלי מבצע אותם ללא מאמץ מיוחד. מי שמתאמץ בינתיים זה אני, שמנסה לקבל זווית טובה על מפקד הטייסת.
אחרי כעשר דקות של תמרונים אוויריים אנו שוב חוזרים להוביל את המבנה, אני חוזר אחורה לעמדת המקלען כדי לתפוס עוד תמונות מוצלחות. אני מנסה גם לספוג את ההרגשה של לטוס גבוה כשהדלת פתוחה. הנוף של היערות מסביב פשוט מרהיב ביופיו לקראת השקיעה.
מתקרבים לנחיתה בבסיס. מסיעים ל"ליין" הטייסת. בדרך עובר אותנו "מארין 1", מסוק מהטייסת הנשיאותית של ברק אובאמה. אני שואל את המכונאי המוטס שלידי לפשר הימצאות המסוק פה, כה רחוק מוושינגטון הבירה. הוא מספר לי שהמסוק הזה בדיוק נמסר חזרה לבסיס, לאחר שהוחלף בטייסת הנשיאותית עם "אוספריי". נראה שאמון בכלי זה כבר חדר עמוק לדרגים הגבוהים ביותר בממשל. לפחות על פני השטח, נראה שיש יסודות חזקים לחשוב שאמון זה יבוא לידי ביטוי גם אצלנו, בישראל.
יששכר רואסטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו