ולו ידע יגאל בשן כמה יצטערו יקיריו, כמה נצטער עליו כולנו, האם יכול להיות שהדברים היו מתגלגלים אחרת?
כי אם כן, אז קיבלנו השבוע תזכורת מטלטלת לכלל הישן והפשוט: אם אתם אוהבים מישהו, תגידו לו את זה. אל תשמרו בבטן. תנו לו להרגיש אהוב. זה תמיד משמח. לפעמים זה עשוי להגיע לרמה של דיני נפשות.
מעולם לא הצלחתי להבין אנשים שמאסו בחייהם. זה באמת נשגב מבינתי. מצד שני, לא הייתי רוצה להיכנס לנעליים של אנשים שלאורך תקופה משמעותית היו מוצפים באהבה ובהערצה מכל עבר, ופתאום יום אחד הטלפון הפסיק לצלצל, הצלמים הפסיקו לארוב מאחורי השיחים, שירים הפסיקו להיכנס לפלייליסט, ופה ושם איזו נערה לועסת מסטיק אפילו שאלה "מי זה?". אין מה לקנא בכוכבי עבר שמרגישים נשכחים.
נכון, אהבת הקהל היא שקר וכזב. היא לא באמת אהבה. כשהביטלס שרו לקהל "היינו מתים לקחת אתכם איתנו הביתה" הם לא התכוונו, למרות שחלק מהבנות בשורה הראשונה הבינו את הדברים כפשוטם.
בעולם מושלם האמנים והקהל אמורים לדעת שהכל משחק. לקחת בהומור. אם לא בזמן ההופעה עצמה, אז לפחות עם רדת המסך, בדרך הביתה, אל החיים האמיתיים ואל האנשים שבאמת אוהבים למרות שהם מכירים אותך.
וחשוב מכל - בעולם מושלם אמנים היו אמורים להביט בחיוך אוהב גם במסך היורד על הקריירה. כי הידיעה האכזרית שיום אחד האורות יכבו והמסך יירד - היא אולי הקלישאה הכי לעוסה בסביבה. כמו גם העובדה שאחרי כיבוי האורות אין דבר ריק ושומם יותר מהבמה.
בפרק "אשת חיל" שבספר משלי מופיע משפט קטן וחכם - "ותשחק ליום אחרון". כמו הרבה פסוקים מוצלחים אחרים, גם את הפסוק הזה קל מאוד להגיד.
• • •
כשהיינו תיכוניסטים, היתה תקופה שבה נהגנו להגיע בקיץ לעיר הנוער בתל אביב. היינו משחקים קצת בלונה פארק הסמוך. באותה תקופה שלט בחיינו הומור גרוע במיוחד, שגולת הכותרת שלו היתה מתיחות. כך קרה שלא פעם נכנסנו לרכבת השדים, רק כדי לקפוץ מתוך הקרונית ולהתחבא בין הפסלים המגוחכים שעמדו שם, ולנסות להפחיד באמת את אלו שהגיעו אחרינו. התעכבנו קצת מול המראות המעוותות כדי לצחוק כמו מטורפים, לפעמים גם נכנסנו ל"קיר המוות" בעיקר כדי לשמוע את הקריין הבלתי נשכח, שהכריז בדרמטיות של יום הדין על "שני אחים אופנוענים מיוון, על קיר תלול וגבוה".
אבל כל זה היה רק ההקדמה. מכיוון שכבר לא היינו ילדים, העניין היה לתפוס מקום להופעה שתתקיים מאוחר יותר. שעות לפני כן כבר התמקמנו במדשאה או על כיפת המבנה העגול ממש מול הבמה.
מבין כל האמנים שהופיעו שם, בלטו שניים שממש נתנו את התחושה שהם כוכבי על ושישראל היא לא ארץ הגבעתרון, אלא חלק מסצנת הרוקנרול והפופ העולמית - קראו להם צביקה פיק ויגאל בשן. הם עלו לבמה כמו כוכבים והתלבשו כמו שאף אחד לא התלבש. היו שם עשן ואפקטים ושואו שלא ידענו שיכולים להתקיים בין גדרה לחדרה.
גם הקהל מילא את חלקו והגיב בהיסטריה מוחלטת. צווחות, פריטי לבוש ואיבוד עשתונות צוהל, ממש כמו בצילומים שראינו מהופעות של אלביס. ואנחנו עמדנו שם מחושמלים והתפללנו שלא יגיע פתאום מישהו שמכיר את ההורים שלנו או את הרב מהישיבה. זה לא היה נגמר טוב.
היום אני חושב שזה אף פעם לא נגמר טוב. בחגיגה המטורפת של הכריזמה כולם יוצאים מופסדים ופגועים. לא משנה אם זה כוכב פופ, אליל ספורט, גורו או רב גדול מדי - יש משהו לא מתוקן בחוסר הפרופורציה הנלהב של מערכת היחסים בינם לבין הקהל המעריץ והצווח.
יש משהו חסר תקנה בנטייה של שני הצדדים להאמין, בלי שמץ של אירוניה, שיש כאן אהבת אמת, ושהכוכב הוא באמת קצת יותר מבן אדם. זה לא יכול להיגמר טוב.
הרב מוטי אלון הוא כבר סיפור אחר לגמרי. נדמה שאפשר כבר לומר שאלון הוא עבריין מין סדרתי שאי אפשר לפטור אותו כמישהו שבסך הכל מעד כמו שכולם טועים לפעמים. גם כאן המערכת איבדה פרופורציה - אך הקורבנות העיקריים היו המעריצים התמימים שנפגעו ונרמסו.
בשיאו, אלון היה הדמות הבולטת ביותר ברבני הציונות הדתית. מבחינת הכריזמה, מדובר בכוכב על ובגאון במה בזכות עצמו. אני זוכר ימים שבהם הוא היה מגיע להרצות באוניברסיטת בר־אילן, ולא יכולת למצוא חניה עד צומת גהה.
אני מתבונן בסיפור של האיש המסוכן הזה ויש לי כמה שאלות כלפי עצמי. האם גם אני יכולתי להיפגע אי אז כשהייתי בחור ישיבה תמים ומוצף באינספור רגשות סותרים? ואולי בכלל נפגעתי ועד היום אני מכחיש? האם עשיתי כל מה שאפשר לעשות כדי שהילדים שלי לעולם לא יוקסמו עד כדי היפנוזה ממישהו שהצליח לשכנע אותם שהוא גדול מהחיים? האם אני רוצה בכלל להמשיך לקרוא לו בתואר רב?
אז כן. לגבי השאלה האחרונה - כן, אמשיך לקרוא לו הרב.
לא לכבודו של האיש, ולא לכבודה של הרבנות, וגם לא מכיוון שהוא הרב שלי. אקרא לו הרב, כדי להדגיש את הפשע של האיש שהשתמש בתואר כמו שעכביש משתמש בקוריו. וכדי להבהיר שרבנות, כמו כל מנהיגות, היא משימה ולא פטור גורף.
• • •
וכן, אני מקווה שמול הילדים שלי אני עושה את המקסימום. ולא, אני לא חושב שזה היה יכול לקרות לי. לא ברור לי בדיוק איך חינכו אותי שלא להעריץ אף אחד, אבל אני יודע שכל הבגדים שאי פעם קנו לי היו סוג ב' ולכן כבר מגיל צעיר התרגלתי לחפש את הדפקט. לפעמים הוא מתחבא, אבל הוא תמיד שם.
וזה לא קרה לי כי אצלנו בישיבה, שיש לי עליה גם המון ביקורת, היו מחנכים צנועים שלא איבדו את האירוניה.
לקראת סוף התיכון ראש הישיבה זכה בפרס ישראל. זה היה כבוד עצום, וכולנו עשינו לו קבלת פנים, רקדנו ושרנו את כל השירים שתלמידי ישיבה שרים לרבי.
אז עמד מולנו הרב, שהגיע לנו עד הכתפיים, אבל היה איש ענק, וסיפר על הטקס המרגש. באמת זכות גדולה, הוא אמר, למרות שזה מוזר לחשוב שלידי בטקס עמד יהודי שזכה באותו פרס ישראל כמוני, אף שלא הקים ישיבות ולא העמיד תלמידים הרבה, אלא בסך הכל הצליח להקפיץ כדור כתום מגומי ולהכניס אותו לתוך חישוק ממתכת.
וואו! - צהלנו - כבוד הרב זכה לפגוש את טל ברודי?
וזה לקח לו כמה שניות, אבל לעולם לא אשכח את החיוך הקטן שהלך והתפשט על פניו של הרב נריה זצ"ל והיה אחד משיעורי התורה הכי חזקים שזכיתי אי פעם לקבל.
(איור: GettyImages)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו