הפעם הראשונה שבה סמ"ר פ' נתקלה בכלב צרובה בזיכרונה כחוויה שלילית. "כילדה פחדתי מאוד מכלבים. לדודה שלי, שלא היתה אישה דתייה, היה כלב לברדור, הכי חמוד וידידותי בעולם, אבל בכל פעם שנכנסתי לבית שלה היו צריכים להעביר אותו למרפסת, כי פחדתי ממנו. חרדים לא מכירים חיות מחמד".
שני עשורים לאחר מכן, פ' כבר חיילת, והיא מחבקת בחום את בינגו, הכלב שמשרת לצידה. ולא, לא מפריע לה שהוא כלב בעייתי ותוקפני במיוחד.
ובכלל, חייה של פ', שמשרתת בעוקץ, יחידת הקומנדו של צה"ל שמתמחה בלחימה בסיוע כלבים, מלאים תהפוכות. אחרי שגדלה בבית חרדי, עברה לעולם הדתי־לאומי ומשם לעולם החילוני.
יהיו שיראו בך סוג של מורדת.
"מורדת? אולי. אני קצת מהמרת, מאתגרת את עצמי, מאמינה ביציאה מאזורי הנוחות. מישהו אמר פעם, 'ככל שאת יוצאת מאזור הנוחות שלך, ככה את לומדת יותר'. כדתייה ידעתי שאם אתגייס לצה"ל אהיה במעמד של חיילת בודדה, למרות שיש לי משפחה, וידעתי שאם אצא מהחברה החרדית אשלם מחירים, אבל זאת היתה הבחירה שלי".
אנחנו נפגשים ביום גשום בבסיס היחידה, החבוי עמוק בתוך מתקן אדם, בסיס שמשמש להכשרת לוחמי יחידת הקומנדו ולהכשרות מיוחדות נוספות. הילת חשאיות אופפת את הבסיס, שבו מתאמנים הלוחמים סביב השעון, וקולות ירי נשמעים בכל רגע נתון. באחד מצידי הבסיס פועלים לוחמים של יחידה מסווגת בתוך מבנים מאולתרים, ושלט צהוב גדול מבהיר שמדובר ב"אימון מיוחד", ושהכניסה למקום אסורה.
אחרי נסיעה לא קצרה בתוך הבסיס, ניצב שער יחידת עוקץ, שלצידו פסל גדול בדמות אדם וכלב. "הרעות, נשאנוך בלי מילים", מצוטטת לרגלי הפסל שורה מ"הרעות" של חיים גורי. מחווה לקשר המרגש שנרקם בשירות הצבאי בין אדם לכלבו, בין הלוחמים לעזר שכנגדם, קשר של גורל שלא ניתן להפרידו.
בחדרו של מפקד הצוות מתרווחת פ' על כיסא המנהלים, נהנית מההפסקה בין פעילות מבצעית שהסתיימה לזו שתבוא מייד אחריה. היא בת 23, מבוגרת מחלק ממפקדיה, אחרי שהתגייסה בגיל מאוחר. שערה גולש על מדיה, ורק שמה המלא, הגלותי מעט, מסגיר את השתייכותה המקורית למגזר החרדי. "אני מאוד אוהבת את השם שלי, אבל נכון, הוא מסגיר אותי. אני נקראת על שם סבתא רבתא שלי, ולא מתביישת במי שאני, בעבר שלי ובתהליך שעברתי בחיי".
• • •
היא נולדה בעיר אלעד, הבכורה בשבעה אחים - שש בנות ובן אחד. משפחה חוזרת בתשובה, שנטמעה עמוק לתוך חסידות חב"ד. "גדלתי בבית חרדי קלאסי, בלי טלוויזיה, ובמקום זה יש הרבי מלובביץ', קייטנות של חב"ד, כל הסיפור.
"כבר מגיל צעיר שאלתי שאלות שלא התאימו לסטנדרט. אמנם הרגשתי חיבור לניגונים ולהתוועדויות של חב"ד, אבל לא הבנתי למה כופים עלי דברים כמו התלבושת האחידה בבית הספר, הגרבונים. שנאתי את זה מאוד. בכל פעם שהייתי נכנסת לכיתה, המורה היתה בודקת שהכל תקין. ההקפדה לא היתה פשוטה לי. בכל פעם היו בודקים שאני נמצאת בעמוד הנכון בתפילה בסידור. לא נתנו טיפה של חופש פעולה".
בכיתה ג' התרחש הקרע במשפחתה: הוריה התגרשו, ופ' ואחיה עברו להתגורר עם האב ברמת בית שמש, מעוז חרדי גדול ומשמעותי, שרבים מהתושבים בו הם בנים ובנות לתושבי מאה שערים ושכונות חרדיות נוספות. את לימודיה המשיכה בבית ספר בשכונת רמת בית שמש ב', שנחשבת לקיצונית ולשמרנית ביותר, מעוז של חלק מהחסידויות המסוגרות ביותר בארץ. "אחרי הכל, לא היה לי רע שם. הייתי חברותית מאוד בבית הספר ולא סבלתי".
אבל ככל שחלף הזמן, כך הלכה פ' ונמשכה לכיוונים אחרים מאלה שהוריה ביקשו להנחיל לה. עד שהגיע הקש ששבר, מבחינתה, את גב הגמל.
"בכיתה ט' הרגשתי מעולה בלימודים, התקבלתי למגמות הכי טובות, הצלחתי מאוד, אבל אז הגיע שיעור היסטוריה אחד, שבו סיפרה מורה מסוימת את הסיפור של אוניית הנשק 'אלטלנה' בצורה מאוד לא נכונה ומגמתית. לקחה את הסיפור ההיסטורי ושינתה את הנתונים שלו לחלוטין, כדי להדביק תווית לא מחמיאה לישראלים הלא חרדים. הייתי בהלם: למה שיעור היסטוריה צריך לכלול שינוי של מה שהתרחש?".
פ' מסרבת לספר מה בדיוק נמסר לתלמידים באותו שיעור מכונן, שערער אותה כל כך, מכיוון שהיא מבהירה שמדובר במורה "ספציפית מאוד" ולא בכל תנועת חב"ד, שאותה היא לא מעוניינת להשחיר.
בעקבות המקרה בישרה להוריה שהיא מיצתה את בית הספר של חב"ד, ובמקום זאת היא מעוניינת לעבור לאולפנת מעלה לבונה, בלב המועצה האזורית בנימין. בעולם שבו גדלה מדובר בהטלת פצצה של ממש, שכן הדבר כרוך בשינוי קיצוני במקום המגורים ובאורח החיים - מהעולם החרדי לעולם הדתי־לאומי והמתנחלי.
"האמת היא שלא היה לי מושג מהי אולפנה ואיפה נמצא היישוב מעלה לבונה. רציתי לעצמי מקום לימודים פתוח יותר, בלי להרגיש כפייה. שמעתי מישהי בבית הכנסת שלנו אומרת שהיא לומדת שם, אז אמרתי להוריי שאני עוברת למעלה לבונה. בדיעבד, זאת היתה ממש השגחה פרטית, הגעתי למקום הנכון בזמן הנכון".
למרות אי־שביעות רצונם, הסכימו הוריה לדרישה המפתיעה של בתם. "הם לא ידעו כל כך מה לומר, אבל בסוף אבא שלי לקח אותי לראיון באולפנה, ועברתי אותו ממש טוב".
פ' הגיעה לאולפנה החדשה כתלמידה מן המניין. הנערה שצמחה בבית חרדי הארד־קור עלתה ברכב בכביש מפותל להר שבלב יהודה ושומרון, דרך הבתים אדומי הגגות, לאחת האולפנות הנחשבות של הציבור הדתי־לאומי. אולפנה שמתמקדת בחסידות ובתורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, האב המייסד של הציונות הדתית - שם שפ' לא ממש שמעה קודם.
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי. הייתי בהלם, זה חור עולם, מקום שונה מאוד ממה שהכרתי", היא מחייכת. "ממש לא היה לי מושג למה אני נכנסת. בהתחלה היה לי מוזר: פתאום אין דרישה לתלבושת אחידה ואפשר ללבוש מה שאני רוצה, במגבלות הדת, כמובן. פתאום אין חיוב לקום להתפלל לפני השיעור הראשון. הכל היה הפוך לחלוטין מהחינוך שאליו הורגלתי. משהו אחר לגמרי. בפעם הראשונה אי פעם בחיי הרגשתי שיש לי בחירה.
"בהתחלה הייתי קצת אאוטסיידרית, ומההלם, בחרתי ללכת בחצאיות קצרות בהרבה ממה שנהוג. קצת למרוד ולבדוק גבולות. הרבנית שלי באולפנה עשתה איתי הסכם: היא תיתן לי כסף, ואני אקנה חצאיות ארוכות יותר. קניתי 'אלאדין', מכנסיים רפוייים כאלה, שנחשבים צנועים, ובבגד הזה הייתי מסתובבת. זה היה מדהים. במקום לחייב אותי ללכת בחצאיות ארוכות יותר, מה שבוודאי היה גורם אצלי למרד ולסירוב מוחלט, הרבנית נתנה לי את האפשרות לבחור. מאוד התחברתי לזה".
בשלב הזה הלכה פ' וגיבשה את דעותיה הפוליטיות, וכמו צעירות רבות בסביבתה הדתית־לאומית מצאה את עצמה מוחה בפינויים הסוערים של מאחזים ויישובים שהתרחשו באותם ימים. כך, בפברואר 2017, כשהיתה בת 18, השתתפה במחאה נגד פינוי היישוב עמונה, שלווה בעימותים אלימים ומתוקשרים עם כוחות הביטחון.
"הייתי קצת נערת גבעות. השתתפתי במחאה נגד הפינויים, ומאוד האמנתי בדרך. היום אני קצת פחות מאמינה בזה. לחיות באזור ההוא, באולפנה, היה קצת בועה. כשיצאתי משם, אחרי שלוש שנות לימוד, הבנתי שיש עוד דברים. התבגרתי".
• • •
עם תום לימודיה באולפנה נדרשה פ' לקבל החלטה אישית דרמטית: האם למרוד שוב במוסכמות ולהגשים את חלומה לשרת בצבא, או ללכת עם הזרם ולשרת בשירות הלאומי כיתר חברותיה לאולפנה.
"תמיד רציתי להיות לוחמת, וכבר באולפנה היו לי ויכוחים עם בנות אם צריך להתגייס או לא צריך. שם אף אחת לא מתגייסת, ולא היה לי עם מי לדבר. היו סביבי לא מעט גורמים שהיו נגד גיוס בנות לצה"ל. האמת היא שבאותם ימים פחדתי שאם אתגייס בלי לדעת מה יקרה, אני עלולה ליפול בין הכיסאות. התלבטתי מאוד, ואז החלטתי ללכת לשירות לאומי".
איך, כאחת שגדלה בחברה החרדית, חלמת להיות לוחמת? איך נחשפת לזה בכלל?
"לא גדלתי על סרטים או נחשפתי לפעילות צבאית, אבל כבר כילדה ראיתי לוחמות עם מדים ונשק, ורציתי להיות כמוהן. בערך בכיתה ט' התגייסה שכנה שלי בבית שמש, גם היא חב"דניקית לשעבר, לשרת כלוחמת. היא היתה חוזרת הביתה במדים, ופתאום הבנתי שזה אפשרי. זה היה מגניב, רציתי גם להיות כזו".
את השירות הלאומי שלה העבירה בכפר הנוער ימין אורד, על רכס הכרמל בין לחיפה לזכרון יעקב, עם קבוצה של ארגון נעל"ה - נוער עולה לפני הורים. "מדובר בתוכנית חינוכית המיועדת לבני נוער יהודים מרחבי העולם, שמגיעים לישראל לשלוש-ארבע שנים, לסיים כאן לימודי תיכון ולקבל תעודת בגרות ישראלית. הצעירים חווים במסגרת התוכנית את ההוויה בישראל, ונחשפים לערכי תרבות ומורשת, במטרה להשתלב בחברה בישראל באופן מלא בהמשך הדרך.
"החבר'ה שהייתי איתם עלו ממדינות בריה"מ לשעבר, נערים שלא יודעים מילה בעברית. בני 16 ו־17 שכרגע ירדו מהמטוס". פ' ליוותה אותם במשך אותה שנה, ולאחר מכן התלבטה שוב אם להתגייס לצבא. לבסוף החליטה להישאר לשנת שירות נוספת בכפר הנוער. "חשבתי להתגייס, אבל שוב עלו בי כל מיני חששות", היא מסבירה.
השנה השנייה בשירות הלאומי היתה השנה ששינתה את מסלול חייה של פ'. "הכנתי פעילות לקראת הצו הראשון של החבר'ה, וממש נקרעתי. אמנם אז כבר לא תכננתי להתגייס, אבל פתאום גיליתי את האפשרויות השונות לשרת בצבא. ההכנות לקראת הפעילות הדליקו אצלי מחדש את השאיפה להיות לוחמת.
"הסברתי לעולים הצעירים על צה"ל, הבהרתי להם עד כמה אני בעד שיתגייסו ללחימה, וכמה אני מאמינה שגם בנות יכולות וצריכות להיות לוחמות. אחרי הפעילות דיברתי עם מדריכה בכפר הנוער ואמרתי לה שאני מתקשה, עד שלבסוף אמרתי לעצמי, 'אני פשוט אעשה את זה'. כבר באותו ערב יצאתי לריצה, כדי לבחון אם אני עומדת ברף של מבחן הכושר הצבאי, בוחן בר־אור, וזה היה הערב שבו החלטתי שאני מתגייסת לצה"ל.
"במהלך השירות הלאומי נרשמתי לשיעורי כושר קרבי, והתחלתי להתאמן בצורה רצינית יותר. אימונים ממש קשים, הייתי חוזרת עם ברכיים מלאות דם, אבל מאוד אהבתי את זה. ככל שלמדתי יותר על לוחמה, כך רציתי יותר. התאמנתי עם בני 18-17, ואני הייתי קשישה, בת 20, אבל התאהבתי באימונים".
• • •
בנובמבר 2019 התגייסה פ' לצה"ל. בתחילה התקבלה לחיל הגנת הגבולות, אבל התעקשה לצאת לגיבוש של יחידת עוקץ. "אפשר להגיד שהגעתי לעוקץ כמו שהגעתי בזמנו לאולפנה: במקרה ובהימור. את השם של היחידה שמעתי לראשונה כשהגעתי בצו הראשון ללשכת הגיוס, לחתום על השירות הלאומי. שאלתי מישהי שעמדה שם איזו יחידה טובה לגיוס בנות, והיא ענתה 'עוקץ'. אני זוכרת שאמרתי שאת זה אני רוצה. גם הבחור שארגן את אימוני הכושר הקרבי בשירות הלאומי הסביר לי על עוקץ ועל השירות שם כלוחמת. היה לי רצון פנימי לעשות את מהלך הגיוס, למרות שאף אחד מסביבי לא היה בעד. זה פשוט משהו שהיה טבוע בי".
הגעת לעוקץ אחרי שבעברך פחדת מאוד מכלבים.
"היו לי חששות מהעניין הזה בהתחלה, אבל לעוקץ הגעתי כי זה מקום טוב לשירות של בנות, מקום עם אתגר. בתחילת השירות ביחידה יש שיחה עם המפקדות, והודיתי בפניהן שאני לא מכירה כלבים, ושלמעשה פחדתי מהם. בחברה שבה גדלתי לא גידלו כלבים. לכן עוקץ נחשבת ל'יחידה של חילונים', כי החרדים לא מכירים חיות מחמד".
אחרי השיחות עם המפקדות וההלם הראשוני, קיבלה פ' את האתגר: כלב אימתני מסוג רועה בלגי בשם בינגו. "הוא היה ענק, שקל 40 ק"ג, והבנתי שהוא בעייתי, לא נחמד לאנשים. כלומר, למי נתנו את הכלב הבעייתי? דווקא לזאת שהיו לה תסביכים עם כלבים כילדה. היום בינגו הוא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם.
"אני עובדת איתו, מתאמנת איתו, עושה לו טיפולים רפואיים. הכל. אמנם הוא עדיין כלב תוקפן ולא חברותי, אבל אותי הוא אוהב. אני איתו כבר שנתיים. אם כל אדם אחר יעבוד איתו הוא יתחיל לכעוס, אבל איתי הוא נחמד".
היא מסמנת בידיה צורת לב. "החוויה המטורפת ביותר שלי עם בינגו היתה הראשונה. מצאנו שקית מלאה בכלי נשק. הייתי בהלם, כי זה לא משהו שמוצאים בכל יום. ברגע ההוא אשכרה הבנתי שהכלב שלי ואני מצאנו נשק שהיה עלול לפגוע במישהו, ושיכול להיות שהצלתי כאן ישראלים ומנעתי פיגוע אפשרי. זאת היתה תחושה מדהימה".
האימונים והפעילות שמבצעת פ' עם בינגו מאומצים מאוד. "זה שירות אינטנסיבי מאוד. אימונים, פעילויות, אבל אני לא יכולה לפרט יותר מדי. היו שבועות שבמהלכם היתה לנו פעילות בכל לילה. זה לא שירות קל, אבל הוא מדהים. במבצע שומר החומות לוחמים שלנו איתרו גופות ונעדרים, עבדו בצורה מטורפת בכל רחבי המדינה".
ביום חמישי שעבר יצאה פ' לעוד פעילות מבצעית עם בינגו, הפעם במרדף אחרי מבוקש שהיה עלול להיות חמוש. "למרות שמזג האוויר היה נורא, הוחלט שיוצאים. מידע מודיעיני סיפר שהמבוקש מתכנן לצאת לצעדה במקום מגוריו, עם כלי נשק, והיה סיכון שהוא ייצא משם לבצע פיגוע.
"יצאנו למשימה, אני ועוד חברה ביחידה. הלוחמים שהלכו איתנו אמרו שההליכה תהיה קשה, ושאלו אם הכלבים יהיו מסוגלים לעשות את זה. חייכתי, אמרתי להם שהכל בסדר, ויצאנו לדרך. ההליכה היתה מטורפת, חמישה קילומטרים בטרסות, בהרים. ירד גשם בלי הפסקה, ובשלב מסוים התחיל ברד, שממש הכאיב כשפגע בנו. ממש טבענו בבוץ, כולם התגלגלו כתוצאה מההליכה.
"הגענו למחנה פליטים, מקום צפוף, בעייתי ומסובך מאוד כשמדובר בלוחמה בשטח בנוי. בשלב מסוים זיהו אותנו, והיינו צריכים להתרחק משם בספרינט. הגענו לבית של המבוקש, בית ענק, כדי לעצור אותו. המשפחה שלו היתה אלימה, ולא הצלחנו למצוא את כלי הנשק. כשיצאנו משם כבר היה לפנות בוקר.
"ברגע שיצאתי מהבית - עף לרצפה מולי בקבוק תבערה. התחילה הפרת סדר קשה. זרקו עלינו כל מה שיכלו למצוא: אבנים, מכונות כביסה. פתחנו באש, בהתחלה ירי גומי ואז ירי חי. אירוע מאוד דרמטי. למרבה השמחה, לא היו נפגעים מצידנו בתקרית. יצאנו משם וחזרנו ברגל, מכוסים בבוץ. זה היה אירוע מטורף".
מה היחס של שאר לוחמי היחידות המובחרות אלייך ואל בינגו?
"בכל פעם שאני חוברת לכוח אני מסבירה להם על הכלבים, מה הם מסוגלים לעשות ומה לא. האמת היא שלפעמים זה מאתגר, כי בכל פעם מדובר בכוח אחר, ולא תמיד הם יודעים להתמודד איתנו ולהשתמש בנו בדרך היעילה ביותר. אני צריכה להיות אסרטיבית מאוד ולהבהיר למה אני שם, מה תפקידי. לא תמיד זה עובר חלק, ולפעמים לא מבינים, אבל צריך לומר שזה תמיד מסתיים בהבנה ובשיתוף פעולה".
• • •
בעוד כארבעה חודשים תשתחרר פ' מצה"ל ותקבל מתנה: "בינגו משתחרר יחד איתי. יהיה לי 'רוצח' קטן בבית. הוא מאוד תוקפן, ואני היחידה שמסתדרת איתו, ובגלל שהוא לא כזה צעיר, בן 5, הוחלט שהוא ישתחרר".
כעת היא מתגוררת בדירת שותפות בשכונת טלביה שבירושלים, כחיילת בודדת, ובקרוב תצטרך למצוא דירה חדשה. "אצטרך חצר עבור בינגו. אני מודעת לעובדה שזאת אחריות כבדה לקחת כלב כמוהו, אבל זה לא מרתיע אותי. אני מודעת למה שמתלווה לעניין הזה".
איך את מגדירה את עצמך כיום מבחינה דתית?
"אני על הספקטרום מבחינת הדת. אני ממש לא אנטי־דתית, והבית שלי יהיה דתי. בסופו של דבר, אני אוהבת את הדרך שבה גדלתי, ואני שמחה שבשורה התחתונה בחרתי את הדרך שלי.
"ביומיום אני הולכת במכנסיים, והלכתי כך גם בשירות הלאומי, אבל זה לא מה שמגדיר אותי. כרגע אני לא שומרת שבת. בכל מסלול ההכשרה הצבאי שמרתי שבת, אבל כרגע קצת יותר קשה לי, ויש הרבה פיתויים, אבל כשרות אני שומרת. ברור לי שבבית שלי יהיו סממנים יהודיים, שולחן שבת וכאלה".
אין בך שום חרטות על הדרך שעברת?
"בכלל לא. אין לי. אני מאתגרת את עצמי בחיים, ואני חושבת שכך אני הופכת לאדם חזק וטוב יותר. הייתי מאוד מתחרטת אילו לא הייתי עוברת לאולפנה ומתגייסת לצבא. לא שילמתי על זה מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם מראש. ההפך: ידעתי שאם אמשיך עד גיל 60 בדרך שבה הלכתי - אתחרט".
את משאירה במידת מה אדמה חרוכה מאחורייך. העולם החרדי מתנגד לצבא, וגם במגזר הדתי בנות בלוחמה הן לא הסטנדרט. את בקשר עם החיים הקודמים שלך?
"יש לי חברות נפש מהאולפנה, אבל קצת קשה לשמור על קשר עם מישהי נשואה עם שני ילדים - כשאני בצבא. אני מדברת איתן, אבל הן במקום אחר לגמרי בהשוואה אלי".
ועם הורייך את בקשר?
"דיברתי לפני כמה חודשים עם אמא שלי. עם אבא שלי אני פחות בקשר. הייתי רוצה לחזור לקשר עם המשפחה. מאוד חשוב לי שכשיהיו לי ילדים - יהיו להם סבא וסבתא. כרגע אין קשר בינינו, ואני לא יודעת אם יהיה בזמן הקרוב, אבל אני לא רוצה לחיות את כל החיים שלי בנתק מהם".
הם התנכרו אלייך בגלל הגיוס?
"אני לא חושבת שיש לזה קשר הדוק לצבא. אולי קצת. הקשר ניתק יותר מסיבות משפחתיות, דברים שקרו לפני הצבא. הדרך שהלכתי בה לא תמיד מתאימה להורים שלי".
מה התוכניות שלך לאחרי השחרור?
"אני רוצה חיים יציבים, לא ללכת עם הראש בקיר. כנראה אכנס לשגרה: כלב, התחייבויות, חיים. אני רוצה לטייל עם בינגו ב'שביל ישראל', אולי לעבוד באבטחה. אני שוקלת גם ללמוד רפואת שיניים. נכון, יש צדדים בי שנמשכים תמיד להימור, אבל אני לא רואה את עצמי היום כמהמרת. יש סיכוי שיהיו לי חיים רגילים ואפילו לפעמים קצת משעממים".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו