רף גבוה: פיטר דינקלג' אוהב בענק

בעוד הבוגרים הנוצצים של "משחקי הכס", סדרת הפנטזיה שהיתה לתופעת תרבות, מככבים במדורי הרכילות וקוטפים תפקידים בהוליווד - פיטר דינקלג' מסרב להתפשר על הסטנדרטים שהציב לעצמו, ומוכן לשלם את המחיר.

"המשמעות של להיות מפורסם בימינו היא שזרים מוחלטים, אנשים שמצלמים את חייהם בסמארטפון, נדחפים לחייך כאילו פרצו לך את דלת הכניסה לבית", אומר השחקן בן ה־52, שגילם לאורך שמונה עונות את טיריון לאניסטר, אנטי־גיבור פיקח וערמומי שכונה "הגמד", והיחיד מכוכבי "משחקי הכס" שזכה באמי על תפקידו, ארבע פעמים בסך הכל לשחקן המשנה בדרמה - יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של הקטגוריה.

"בכל מקום שאני הולך אליו, יהיה מישהו שישלוף נייד באמצע הרחוב ויעקוב אחריי עם מצלמה. מאז ומתמיד אנשים נעצו בי מבטים בגלל ממדי הגוף שלי. יש הרבה אנשים מרושעים וטיפשים, אבל מעל הכל חסרי ביטחון, שכנראה רק משוועים להרגיש טוב יותר עם עצמם, ואם הם מבחינים במישהו נמוך קומה, הם מרגישים שזה היתרון שלהם עליו, שהם גדולים יותר. אני חש צער עמוק על האנשים האלה".

שנבין - אתה לא אוהב להיות מפורסם?

"אני לרגע לא אומר שאני שונא להיות מפורסם, כי הפרסום מאפשר לי לא מעט. אם, למשל, אני רוצה להזמין מקום במסעדה ואין שולחן פנוי, אשתי תמיד תגיד לי 'תשתמש בפאקינג שם שלך'. אני שונא לעשות את זה, אבל אז אני מתקשר למסעדה, וזה דווקא נחמד לפעמים. מצד שני, צריך גם להיות מוכן למקרה שזה לא יעבוד כמו שחשבת.

"לכן חשוב שתהיה לך תמיכה מהבית כדי להתמודד עם הפרסום. כשהייתי צעיר הייתי פחות מסודר ואחראי, ואני שמח שהגעתי למעמד שלי כשאני קצת יותר מבוסס ובשל. מההיסטוריה האישית שלי, אני יודע בדיוק מה זה להיות מרושש ובלי כלום ביד.

"בסופו של דבר, כמו רוב בני האדם, את הנחמה שלי אני מוצא באהבה. אשתי היא האדם הכי חשוב בחיי, והיא עוזרת להשאיר אותי עם הרגליים על הקרקע. זה מה שכל אחד צריך, בסופו של דבר, וכל הרעשים מסביב יכולים ללכת לעזאזל. בשלב מסוים בחיים אתה פשוט צריך לקבל את מי שאתה. תעשה קצת מדיטציה, תעבור כל יום בפני עצמו".

דינקלג' מסביר מה הדבר הכי יוצא דופן שקרה לו, וגם זה קשור, איך לא, לדמות שהכי מזוהה איתו. "אני רואה מעריצים שקעקעו את הפנים שלי, כלומר את טיריון, על גופם, ואני נדהם. יצא לי כבר כמה פעמים להיתקל בקעקועים כאלה, וזה מוזר מאוד. אני זוכר שכש'משחקי הכס' רק עלתה, יצאתי לסיבוב עם הכלבים שלי בניו יורק, וכשהם רחרחו כלבים אחרים התחלתי בסמול טוק עם הבעלים שלהם. שאלתי מישהי איך קוראים לכלב שלה, והיא אמרה במבט נבוך 'טיריון'. באותו רגע הבנתי שכנראה יש לנו להיט ביד".

אתה מרגיש שהנראות וההצלחה שלך תורמות לייצוג נרחב יותר בתעשיית הבידור?

"אתה מתכוון לשחקנים בממדי גוף כמוני? אני מקווה. אני מאמין שהכל מתחיל בתסריט טוב, כי מי אמר שאני צריך לגלם רק דמויות עם תיאור פיזי שעונה לאיך שאני נראה? אני מקווה לתקן ולשבור את המוסכמות לגבי תפקידים ששחקן יכול לקבל, כי הגישה הפשטנית מגבילה. אם אין מורכבות מסוימת בדמות - אלי זה לא מדבר.

"אני מאוד גאה ב'משחקי הכס', שהעניקה לי במה לקדם פרויקטים קטנים יותר, שחשובים לי. אבל גם אחרי שהיא ירדה, אני לא בדיוק מקבל את ההצעות הכי נחשקות בשוק ואת התסריטים הכי מבוקשים בעיר. ברוב התפקידים שמגיעים אל שולחני אין מספיק בשר.

"החברה שלנו משתנה רק כששמים באמת למטרה יעד מוגדר. למשל, להביא לכך שתהיה לנו אישה נשיאה ביום מהימים, או יותר נשים בתפקידים בכירים בהוליווד. זה מסוג הדברים שמתחילים בפסגה ומחלחלים משם לכל האוכלוסייה. ככה יוצרים שינוי אמיתי. צריך תמיד לכוון גבוה".

אף על פי כן

תפקידו הקולנועי החדש של דינקלג' הוא לא אחר מאשר סיראנו דה ברז'ראק, גיבור מחזהו של המחזאי הצרפתי מסוף המאה ה־19 אדמון רוסטאן, וכשמו של הסופר הפריזאי מהמאה ה־17 שחי בימיו של מולייר. המחזה זכה לעשרות עיבודים על הבמה ועל המסך, ואת סיראנו גילמו בין היתר חוזה פרר הפורטוריקני, שזכה באוסקר ב־1950 על תפקידו; ז'ראר דפארדיה הצרפתי, שהיה מועמד לאוסקר ב־1990; סטיב מרטין בעיבוד מודרני קומי בסרט "רוקסן", לצד דריל האנה מהאייטיז; ואיתי טיראן אצלנו בעיבוד של התיאטרון הקאמרי ב־2013.

סיראנו הוא חייל שכישוריו מתבטאים לא רק בשליטה בחרבו, אלא בעיקר בלשונו ובהגיגים שהוא יודע לייצר, אף שאלה לא מסייעים לו כשהוא מתבייש בעניינים רומנטיים. סיראנו מוצא עצמו מתווך בחשאי בחיזוריו של חייל נאה בשם כריסטיאן (קלווין האריסון ג'וניור, "משפט השבעה משיקגו") אחר רוקסן (היילי בנט, "אתר הצלילה בים האדום"), אינטלקטואלית יפה שמוקסמת ממכתבי האהבה שהיא מקבלת - בלי לדעת שמי שכתב אותם הוא סיראנו, שמצידו הופך לאיש סודה ולא מסוגל לחשוף בפניה את רגשותיו האמיתיים כלפיה.

"סיראנו" החדש הוא גרסת מחזמר בבימויו של ג'ו רייט ("גאווה ודעה קדומה"), שרבים צפו שיתברג לעונת הטקסים שזה עתה הסתיימה - לכל הפחות עם מועמדות ראשונה של דינקלג' לאוסקר. אלא שהתוצאה היתה מועמדות בודדת לפסלון על עיצוב התלבושות ושתי מועמדויות לגלובוס הזהב, בקטגוריית המחזמר ועבור דינקלג'.

"זאת יצירה יפהפייה, אבל לא תפקיד שאי פעם ייעדתי לעצמי, כי בדרך כלל ליהקו אליו גבר שנראה טוב - ושמו לו פרוטזה על האף, כדי לכאורה לכער אותו", מסביר דינקלג' בתום הקרנת עיתונאים של הסרט בלוס אנג'לס. הוא מתרווח בכיסא, לבוש סווטשירט ומכנסיים שחורים, ולימינו אשתו, התסריטאית אריקה שמידט, שהיא זו שעיבדה מחדש את המחזה הוותיק לטובת הפקה בימתית שבה הספיק בעלה לככב בתיאטראות קטנים בניו יורק ובקונטיקט.

"אריקה הפשיטה את הסיפור לבסיס המוחלט שלו, ועל הדרך נפטרה מהעניין הזה של האף. פתאום הרעיון קסם לי. זה לא שדמות בגובה שלי היתה תחליף פיזי לפרוטזה, אלא זה פשוט תפקיד שגילמתי בתיאטרון - והמשכנו איתו לסרט. כשאין המרכיב התיאטרלי של האף, זה מנגיש את הדמות עוד יותר. אולי לפני 120 שנה צפייה בשחקן עם אף גדול היתה משהו לא מוכר ומסקרן, אבל בימינו זאת לא בהכרח הדרך המהירה להגיע ללב הקהל".

זה היה אתגר, מבחינתך, לגלם את סיראנו?

"אהבתי את התפקיד, כי לא הרבה פעמים יוצא לראות דמות של גבר נמוך קומה לוחם בצבא וזוכה להערכה רבה. כל התפאורה והתלבושות מסביב עזרו לי להרגיש איך היה לחיות בתקופה ההיא, וזאת התרגשות עילאית.

"נוסף על כך, יש גם המרכיב המוזיקלי ששובר את המונוטוניות של המונולוגים הארוכים על אהבה. אולי בזמנו, כשצפו בהצגות באורך חמש שעות, המלל עבד, אבל כיום הזמן שלנו מוגבל ואין הרבה סבלנות. לכן השירים מניעים את העלילה הרבה יותר מהר. אנחנו יכולים להאזין לשירי אהבה כל היום, אבל לשמוע חבר שמדבר על חיי האהבה שלו? פחות. לשמחתי, היה לי ככה פחות טקסט לשנן".

דינקלג' התייחס לחוסר הניסיון שלו בתחום השירה: "אמנם גילמתי פיראט בהפקה מוזיקלית בתיכון, אבל לא שרתי בסרטים מעולם. רוב השחקנים לא עשו את זה, האמת. לא באתי לשכנע שאני זמר, אלא שחקן ששר מהנשמה ומביא את עצמו. אני לעולם לא אשמע כמו סולן להקת האינדי־רוק דה נשיונל, מאט ברינגר (חברי הלהקה כתבו והלחינו את פסקול הסרט, ד"כ), שהוא אולי אחד הקולות המוזיקליים האהובים עלי ביותר כיום. עשיתי קצת חיקוי שלו בביצועים בסרט. במקלחת כולנו נשמעים כמו ארית'ה פרנקלין, סטיבי וונדר או פרדי מרקורי, אבל אנחנו ממש לא, וכשמבינים שזה המצב - זה מאוד משחרר".

סוף המשחק

דינקלג', שגובהו 1.34 מ', נולד ביוני 1969 בניו ג'רזי עם הפגם הגנטי אכונדרופלזיה, שמתבטא בגפיים עליונות ותחתונות קצרות. בעבר דיבר על הקשיים שחווה בהתבגרותו ועל התגובות שספג מהסביבה, וכן על ההתעקשות שלו לפתח קריירת משחק שלא תישען על תפקידים סטריאוטיפיים על בסיס ממדי גופו בלבד.

סביב נושא זה הוא עלה לכותרות לפני חודשיים, כשיצא נגד גרסת הלייב אקשן של אולפני דיסני ל"שלגייה ושבעת הגמדים", שמצולמת כעת בלונדון בכיכובן של רייצ'ל זגלר ("סיפור הפרברים") וגל גדות בתפקיד המלכה־המכשפה הרעה.

"הופתעתי כשהיוצרים התגאו מאוד בליהוק מייצג של שחקנית ממוצא לטיני כשלגייה, ומרגישים שעשו בזה את הדבר הנכון. אבל עדיין, אתם מביאים שוב את סיפור שלגייה, קחו צעד אחורה ותראו מה אתם עושים פה בעצם. זה לא הגיוני בעיניי. אתם מכריזים על ליהוק מתקדם במובן אחד, אבל לוקחים פאקינג צעד ענק לאחור באגדה המטופשת על שבעה גמדים שחיים יחד במערה? מה לעזאזל אתם עושים?", אמר בראיון לפודקאסט של הקומיקאי מארק מארון. "האם לא עשיתי שום דבר כדי לקדם את האג'נדה שאני מטיף לה? נראה שקולי לא נשמע מספיק... מילא אם היו מכריזים על גרסה מתקדמת באמת, עם ספין מגניב, אבל אני לא יודע מה קורה שם. יש הרבה צביעות ואנשים לא לוקחים מספיק סיכונים. רק כשמסתכנים קוטפים את הפירות".

בתגובה לדברים ציינה דיסני כי "אנחנו נוקטים גישה אחרת לסרט, כדי להימנע מחיזוק הסטריאוטיפים מסרט האנימציה המקורי", והבטיחה למסור בעתיד פרטים נוספים על ההפקה שיצאה לדרך "אחרי תקופת פיתוח ממושכת".

את קריירת המשחק שלו החל דינקלג' אחרי שש שנים שבהן עבד בחברה לעיבוד נתונים בתחילת שנות ה־90. סרטו הראשון היה הקומדיה השחורה "רעש, מצלמים!" מ־1995, לצד סטיב בושמי. "אני זוכר שהיו סביבי הרבה אנשים מגניבים, ואני לא הבנתי מה זה 'קאט', כך שנשארתי בתוך הדמות גם כשהבמאי עצר. כולם חשבו שאני שחקן מתודי שנטמע בדמות", הוא נזכר בהומור, "באתי מתיאטרון, לא לגמרי הכרתי את חוקי המשחק בצילומי קולנוע, ולא הבנתי למה לפתע כולם מתפזרים. על פניו זה נשמע מתנשא, אבל סתם הייתי מבולבל".

לאורך השנים שיחק, בין השאר, בסרטים "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן", "אקס מן: העתיד שהיה" והקומדיה של אדם סנדלר "פיקסלים" - אבל היה זה ללא ספק תפקידו ב"משחקי הכס" ששינה את חייו.

"כשזכיתי בטקס האמי האחרון שלנו עם הסדרה, זה היה שיברון לב. הסתיים לי אז פרק בחיים. הרבה קרה בתשע שנות הצילומים: שני ילדיי למדו בבית ספר באירלנד, שם צילמנו, והיו אנשי צוות שהתחתנו או נפרדו, הקימו משפחות. הכינו שורשים. זה הצד המוזר של המקצוע. הקרקס עוזב את העיר והחיים נמשכים, זאת תחושה ביזארית".

אחרי "משחקי הכס" חששת שלא תקבל פרויקט חדש?

"לא, כי השוק היום מלא בעבודות, עושים המון טלוויזיה. אם אתה שחקן ועדיין לא קיבלת תפקיד כלשהו בסדרה, אולי כדאי שתפסיק לשחק. אני מצטער, זה דבר נורא להגיד, אבל יש כל כך הרבה הזדמנויות כרגע מבחינת טלוויזיה, יש את כל שירותי הסטרימינג וכל הפלטפורמות השונות. זה דבר נהדר לכולנו".

כמות היא לא בהכרח איכות.

"הכמות בהחלט הולכת וגדלה, אבל אני באמת לא בטוח שגם האיכות. זה מורגש בכל שנה שחולפת והשוק מתרחב.

"כמו כולנו, אני גם מאוכזב לעיתים קרובות מהעולם הנוכחי שלנו. אני יותר מבוגר כיום, ולאחרונה, למשל, דיברתי עם בחור צעיר, שביקש שבפנייה אליו אשתמש בתואר 'הם'. הנימוק היה ש'מחובתו לנקות את העתיד', וכל מה שאני חשבתי זה שלהגיד על אדם 'הם' זה לא נכון דקדוקית, כי 'הם' זה רבים.

"אני מרגיש כמו בן הדור של אבא שלי, אבל זה העתיד, ואנחנו צריכים להסתגל. תמיד יש משהו חדש, וזה נהדר. אני סקרן לראות מה יקרה עם ילדיי, איך העולם יהיה מבחינתם. אני חושב שקודם כל אנחנו צריכים להתחשב באיכות הסביבה, אחרת לא יהיה לנו עולם לדבר עליו".

אחרי קריירה כה עשירה, יש לך תובנות על המקצוע שלך?

"אנחנו, השחקנים, לא שווים כלום אם אנחנו לא יכולים להישען זה על זה. אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר בעצמנו, ולא משנה כמה זמן נעמוד מול המראה ונדקלם מונולוגים. אנחנו תלויים בכותבים ובבמאים שיחזיקו לנו את היד, כי אנחנו באמת תינוקות שמנמנים שאומרים להם לאן ללכת, מתי לאכול ומה ללבוש, ואז גם מסיעים אותם בחזרה הביתה. לפגוש שחקנים בהפקה זה כמו להכיר חברים במחנה קיץ. לפעמים נשארים בקשר, ברוב הפעמים לא.

"אנחנו, השחקנים, זקוקים לאנשים היצירתיים והמוכשרים שהופכים אותנו לטובים יותר ומעלים אותנו על המסלול. יוצא לי לעבוד לאחרונה עם במאים צעירים, ובאופן מוזר הם מעוררים בי השראה ממש כמו הבמאים הוותיקים ובעלי הניסיון. ככל שאתה מתבגר, אם מתמזל מזלך לעבוד עם יוצרים מעולים - כך אתה נהנה לראות את החזון דרך עיניהם. ואז כל מה שנותר הוא להתרווח במושב האחורי וליהנות מהמסע".

dcaspi@goldenglobes.org