חזרתי

השנה האחרונה היתה רחוקה מחיוכים לג'וליה לואי דרייפוס, אישה שמתייחסת לחיים בהומור תמידי. "כשאבחנו אצלי את סרטן השד, התחלתי לבכות", היא מספרת על גילוי המחלה הממאירה בגופה ב־2017. 

לא קל לראות קומיקאית דומעת, אבל דרייפוס, אחרי שהשלימה שישה טיפולי כימותרפיה וניתוח, כבר נשמעת ונראית מאוששת. "הטיפולים והניתוח היו קשים מאוד. הרגשתי חולה עד עמקי נשמתי, אבל תמיד ידעתי שאני הולכת לצאת מזה, שאני חייבת לצאת. 

"ברור שסרטן גורם לך לחשוב. אנחנו לא אותו דבר כשאנחנו רואים את הסוף מול העיניים. ראיתי את המוות. אפשר לומר שלפני המחלה הייתי הרבה יותר קלילה, אבל המחלה גרמה לי להבין שקלילות היא לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי. זה לא שאני כבדה, אני פשוט הרבה יותר ערה ומוכוונת מטרה".

דרייפוס, שחלקה את המסע שלה עם מעריציה ברשתות החברתיות, אמרה השבוע בראיון לתוכנית "בוקר טוב אמריקה": "אני חושבת שהגעתי להרבה אנשים. גייסתי הרבה כסף למען נשים שעברו כריתת שד ושחזור. התמיכה של כולם עזרה לי לעבור את הכימותרפיה. ועכשיו לגמרי חזרתי".

בשבוע הבא היא חוזרת למסך בעונה השביעית והאחרונה של הקומדיה הפוליטית בכיכובה, "Veep" (שתשודר ב־yes ,HOT וסלקום טי.וי. החל מ-1 באפריל). "לא היה לי ספק לשנייה שהעונה הזאת תגיע למסך", היא אומרת, "אם כבר, הסרטן נתן לי מוטיבציה. אומרים שהומור הוא התרופה הטובה ביותר, וזו לא קלישאה. הייתי צריכה את הצחוק בחיי, את המטרה הזו".

•  •  •

מאז הפציעה לראשונה בדמות איליין בניס ב"סיינפלד", הפכה דרייפוס (58) לאחת השחקניות המוערכות בהיסטוריה, עם מספר שובר שיאים של פרסי אמי (תשעה על "סיינפלד", שישה מהם על משחקה) ושאר עיטורים. אחרי כמה עונות בסדרה "כריסטין הישנה" היא נכנסה לנעליה של הפוליטיקאית המשופשפת סלינה מאייר ב"Veep" המצליחה. בעונת הסיום מתמודדת שוב דמותה על נשיאות ארה"ב, מוקפת בצוות הלא־יוצלחים שלה וחמושה בגישה צינית לחיים.

העונה זורקת מאייר לאוויר שלל בדיחות לא ראויות על נכים, על קורבנות פיגועי ירי, על אנשי המעמד הנמוך ועל כל מי שחוצה לה את הרשתית. כל מה שמעניין אותה זה רק הבית הלבן. 

"אפשר לומר שעשיתי קריירה מגילום דמויות די איומות", צוחקת דרייפוס כשאנחנו נפגשים השבוע בבית מלון ניו־יורקי. "אבל גם כשמאייר ממש איומה, אני לא רואה את זה ככה. היא מאוד נחושה ומאוד־מאוד מתוסכלת. יש משהו מעניין בתסכול. מאחוריו יש הרבה עצב ואמביציה. זה הרבה יותר עמוק מסתם להיות 'איומה'. אז היא מוציאה את התסכול שלה על כל מי שמסביבה.

מתוך העונה האחרונה של "Veep". "אפשר לומר שעשיתי קריירה מגילום דמויות די איומות" // צילום HBO

"קורע אותי איך היא מדברת לאנשים. למשל, שורת נזיפה שלה באחד העובדים שפישל: 'זה כמו להשתמש בקוראסון בתור דילדו - זה גם לא עושה את העבודה וגם משאיר בלאגן!'" היא נקרעת מצחוק. 

את מדברת עליה כאילו היא אדם אמיתי.

"היא קיימת. רואים אותה בכל מקום סביבנו. היא שילוב של הרבה נשים וגברים בפוליטיקה ובתעשיות אחרות. אפשר להגיד שזו סדרה גם על הוליווד, לא רק על וושינגטון. סדרה על אנשים אנוכיים שמנסים לקדם את עצמם בכל דרך אפשרית".

כמה את דומה לסלינה?

"המון, טונות", היא צוחקת. "אני בעיקר יכולה להזדהות איתה. אני מבינה את התסכול שלה - להיות אישה שעסוקה כל היום באיך למכור את המותג שלה. אני עושה את אותו הדבר. יש המון דמיון בין לשרוד בפוליטיקה לבין לשרוד בשואוביז. להיות אישה בגיל העמידה שמנסה להישאר רלוונטית ומשפיעה - אני בהחלט מבינה את ההרגשה. כשאנשים מולך חושבים שגמרת את הסוס ואת צריכה ללכת הביתה, או כשלא לוקחים אותך ברצינות - זה מרתיח".

את, במעמדך, עדיין מרגישה ככה? 

"כן. תמיד הרגשתי שאני צריכה להילחם. היה לי קשה לקבל את היכולת להפיק חומרים שלי. נלחמתי קשה מאוד כדי לקבל שליטה יצירתית. היה הרבה לחץ נגדי, אבל בסוף ניצחתי".

מה הטריק?

"אני יכולה להגיד בכנות שיש לי טונות של ניסיון בבידור. אני מלאה ביטחון שיש לי הרבה מה להוסיף". 

•  •  •

דרייפוס היא הבוסית הבלתי מעורערת של הסדרה. כל הצוות עפר לרגליה - מחלק לה מחמאות בלי סוף, ומחסיר נשימה כשהיא עוברת על הסט. ועדיין, נראה שהיא עובדת קשה יותר מכולם.

בבית המלון שבו מתקיים הראיון היא נמצאת כבר משבע בבוקר, ללא הפסקה. מדלגת בין ראיונות לתקשורת מרחבי העולם, מתייחדת עם מפיקי הסדרה, סוגרת פינות בעריכת הפרקים הבאים.

דרייפוס מורידה את נעלי העקב הגבוהות ונשארת יחפה. היא מתיישבת לצד המפיק במסדרון בית המלון, צופה בקטעים על מסך הלפטופ - ומחלקת הוראות עריכה. "אני שומעת יותר מדי פעמים 'אהמ'", היא מעירה ומציעה לקצר סצנה. משם היא ממשיכה בסבב הראיונות, וניכר שאין בה טיפת עייפות.

"מנהיג טוב הוא כזה שמצליח לתת דוגמה", אומר עליה טוני הייל, שמשחק בסדרה את יד ימינה. "ג'וליה היא כזאת. היא אף פעם לא off. אף פעם אין לה יום רע. וגם אם יש לה, אתה לעולם לא תדע. היא באה לעבוד".

דרייפוס מצטנעת: "אני חושבת שכולנו מנסים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים. זו לחלוטין לא רק התוכנית שלי. כולם עובדים קשה מאוד".

איך מתבטא התפקיד שלך כמפיקה?

"זה תפקיד שלא נגמר. אני מעורבת בכל. לפחות השתניתי. בעבר נהגתי לצפות בכל הסצנות שצולמו ביום מסוים, כמו אדם אחוז דיבוק, אבל למדתי להרפות. כשהייתי צופה בעצמי הייתי מתמלאת בביקורת עצמית, בתיעוב ובבושה. היום אני כבר לא מחמירה עם עצמי ברמה כזאת".

נראה שאת עובדת קשה יותר מכולם. 

"זה חשוב לי, ברמה האישית. אחרי שהיוצר המקורי של הסדרה (ארמדנו לנצ'י; נ"ד) פרש אחרי העונה הרביעית, הרגשתי שמישהו צריך לקחת את המושכות לידיים. הייתי צריכה לתפוס פיקוד. אני שמחה שעשיתי את זה, שדחפתי את רשת HBO להמשיך. אני גאה בזה מאוד.

"אני מעריכה מאוד את כל האנשים שעובדים איתי, וחשוב לי לשמש להם סוג של דוגמה או השראה. המוצר הזה הוא תוצאה של עבודה משותפת של 200 איש, וזה בעיניי הקסם של הטלוויזיה. לכאורה זה נראה שאי אפשר לגרום ל־200 אנשים לעשות כלום. והנה, אנחנו מצליחים להוציא פרקים". 

למה אתם מסיימים? 

"זו היתה החלטה שלי ושל המפיקים. הרשת היתה מוכנה לתת לנו להמשיך, אבל הרגשתי שהסדרה מיצתה את עצמה. אנחנו מסיימים בנקודה שבה אני חושבת שאנחנו צריכים לסיים". 

יש קשר לכך שהמציאות עצמה נהייתה סאטירית במידה שעולה על התסריטים?

"בהינתן האקלים העכשווי, הרבה יותר מאתגר לנסות לפרוץ גבולות קומיים. מצד שני, אנחנו מאז ומתמיד פועלים בסדרה מבלי להידרש לזהות הפוליטית של הדמויות. אף אחת מהן לא מוגדרת בצד מסוים של המתרס הפוליטי, ואנחנו חיים ביקום מגביל שעוזר לנו לקדם את הסיפור, בטח עכשיו. לדעתי, זה המפתח לשאלה למה הסדרה שלנו רצה במשך עונות רבות. מבחינתנו, כולם מוזמנים ל'מסיבה' שאנחנו עורכים על המסך בכל פרק.

"אין ספק שהמציאות היום הרבה יותר קשוחה. כשהתחלנו היה הממשל של ברק אובאמה, ותראה מה קורה היום בבית הלבן. כל מיני דברים שצחקנו עליהם בתוכנית הפכו לבדיחות לא מצחיקות במציאות. האקלים הנוכחי בהחלט משפיע על ההרגשה. אולי זה כבר לא מצחיק יותר. דונלד טראמפ לא מצחיק בעיניי. כלומר, הוא יכול היה להיות מצחיק לולא היה לו הכוח שיש לו".

אני מבין שאת לא מעריצה גדולה של הנשיא הנוכחי. 

"בלשון המעטה. זה מתבטא בכל מה שהוא עושה". 

אין שום דבר משותף בינך, כנשיאה על המרקע, לבינו?  

"הדבר היחיד הוא ששנינו נשיאים בכאילו. גם הוא משחק נשיא. הוא נשיא בכאילו, בהעמדת פנים".

אף שרוחו של טראמפ מרחפת מעל, אין שום אזכור שלו בעונה הנוכחית. 

"זה במכוון. מההתחלה הרעיון היה לא לייצג את המציאות באופן מוחלט, אלא להיות סאטירה על פוליטיקה באופן כללי. זו בעצם העונה הראשונה שבה טראמפ היה חלק מחיינו. הוא נבחר ב־2016, אחרי ששש העונות הקודמות כבר היו כתובות. העונה הזו נכתבה ב־2017, והיה קשה מאוד להתעלם ממה שטראמפ עושה. בכל מקום בעולם שואלים אותי עליו, הוא הפך להיות הפנים של אמריקה. זה עצוב מאוד בעיניי. לא רציתי לקחת בזה חלק".

את מוצאת את עצמך צוחקת אל מול החדשות, שמתעלות, כאמור, על כל שורה בתסריט?

"כן, יש פעמים שזה בדיוק מה שאני חושבת לעצמי. פתאום אני מרגישה שזה כל כך קיצוני, אפילו בשביל הסדרה שלנו. ועדיין, חשוב לי לציין שאני מגלמת אישה שכיהנה כנשיאת ארה"ב, וזאת כבר מציאות שאנחנו לא מכירים, זהו גבול שעדיין לא נפרץ. 

"אני כן מרגישה שהתשתית נמצאת שם, שהקרקע הוכשרה. מבלי לפרט, אני חושבת שזה כבר מצב שהובא בחשבון בפרקי העונה החדשה. בהרבה מקרים הסדרה נוגעת בכל מיני תרחישים אמיתיים, בין שבמכוון ובין שלא, וזה האופי לאורך כל התקופה שבה אנחנו באוויר".

את מוצאת דמיון בין שחקנים לפוליטיקאים?

"בהחלט, אתה מעין מותג שנשען על רלוונטיות, מוכר דימוי לציבור. אתה נמצא במאבק בלתי פוסק להישאר במשחק. כל חבר קונגרס שנבחר רוצה לשמור על מקומו, והראש שלו כבר בקמפיין הבא. גם שחקן שמקבל ג'וב מתחיל לחשוב על הפרויקט הבא כדי לא להישאר מובטל. 

"בשני המקרים אתה תלוי בתפקיד הנוכחי, שלמעשה יכתיב לאיזה תפקיד תמשיך הלאה. תוסיף למשוואה את המגדר - אני אישה שעובדת כבר ארבעה עשורים בתעשייה, וככל שאני מתבגרת נהיה קשה יותר להישאר בתמונה. זה נכון גם לפוליטיקה. אולי בוושינגטון זה דווקא מוסיף לנשים עוצמה, כבעלות ניסיון וקשרים ממרום שנותיהן, אבל זה נכון רק לנשים מסוימות מאוד בעמדות כוח ספציפיות".

למה, בעצם, לא להכניס את המציאות שבחוץ לתוך הסדרה?

"כי זאת סאטירה פוליטית ולא פרשנות פארודית למצב הקיים. אני אוהבת פארודיה, ובטח בכל מה שקשור לעבודה הנהדרת שעושים ב'סאטרדיי נייט לייב', אבל זאת לא הסדרה שלנו.

"אני התבגרתי ולמדתי רבות בשלוש שנותיי ב'סאטרדיי נייט לייב', בתחילת שנות ה־80. התחרות היתה קטלנית, זאת לא היתה סביבה ידידותית לנשים, בלשון המעטה. זאת היתה סצנה פרועה ורווית סמים שלא התחברתי אליה, אבל זה עזר לי לחדד מה אני כן רוצה לעשות כשחקנית. בשנה האחרונה שם הכרתי את לארי דיוויד, ואז מצאתי שותף לאומללות שלי.

"אבל ב'Veep' אי אפשר להתחרות במציאות, ולמעשה אנחנו לא מזכירים שום נשיא שהגיע אחרי רונלד רייגן. יש אצלנו היסטוריה בדיונית. זה הוכיח את עצמו בדיעבד, כי ארה"ב כל כך מפולגת - ועדיין כל אחד יכול להרגיש שהעמדה הפוליטית שלו כביכול מיוצגת. 

"יש לנו יועצים שעבדו בממשל אובאמה ובממשל בוש לפניו. אני מקבלת תגובות משני הקצוות הפוליטיים, כל אחד מאושר מכמה שאנחנו צוחקים על חשבונו של הצד השני. אני משועשעת בכל פעם שזה קורה, כי זו הוכחה שאנחנו עושים עבודה טובה".

את מרגישה שאת מייצגת את הפוליטיקה האמריקנית בעקבות הסדרה? 

"כשאני מטיילת במדינות זרות תמיד שואלים את דעתי על טראמפ. עוד לפני שמזהים אותי בתור ג'וליה השחקנית, איך ששומעים אותי מדברת אנגלית במבטא אמריקני מובהק, רוצים קודם כל לדעת מה דעתי על טראמפ. כנראה זה הדבר שהכי מרתק אנשים מחוץ לארה"ב. מובן שגם מזהים אותי מ'סיינפלד' או מדמויות אחרות שגילמתי לאורך השנים. הייתי בחופשת סקי בהרי האלפים באוסטריה, ואולי בגלל האווירה המושלגת היה שם מי שזיהה אותי מ'כיף של חופשה' (סרט חג מולד מ־1989, שבו שיחקה לצד צ'בי צ'ייס; נ"ד). זה לא היה צפוי".

•  •  •

היא לא היתה אמורה להשתתף במקור ב"סיינפלד". הרעיון היה לעשות תוכנית שכולה גברים, אולם רשת NBC התעקשה להכניס דמות נשית - ואיליין הרגישה כמו תוספת לא רצויה.

"לקח לי זמן למצוא את מקומי", היא מספרת על ימיה בסדרה המיתולוגית. "האמת היא ששנים הרגשתי שלא נותנים לי שם בדיחות עם 'בשר'. היו לי בדיחות, אבל הן לא היו חזקות כמו של הגברים, לטעמי". וכן, היא מודה שבחלק מהזמן הרגישה במועדון בנים. "הרבה פעמים שמעתי את לארי דיוויד ואת ג'רי סיינפלד אומרים שהם כותבים את איליין כאילו היא בחור".

עם בעלה, בראד הול. "התמיכה של כולם עזרה לי לעבור את התקופה הקשה" // צילום: אי.אף.פי

בעיצוב הדמות היא שמה לה למטרה להיות קול לנשים בקומדיה. דרייפוס ידועה כמנטורית של קומיקאית מצליחות מהדור החדש, למשל איימי שומר או אבי ג'ייקובסון מ"ברוד סיטי". ג'ייקובסון אף אמרה עליה בראיון: "הדמויות שיצרנו ב'ברוד סיטי' הן תוצאה ישירה של צפייה בג'וליה והבנה שמותר 'להיות כזאת' בתור אישה". 

דרייפוס מצטנעת: "אני לא חושבת ש'החזקתי את הדלת' לאף אחת. אני בכלל לא מבינה מה זה אומר. כל אחת מרוויחה את המקום שלה ביושר. אני כן רואה התקדמות בתעשיית הבידור. יש הרבה יותר תפקידים לנשים בקומדיה מאשר לפני 20 או 30 שנה. יש תפקידים שהם לא רק להיות 'האישה של' או החברה החתיכה. רוב הדמויות שגילמתי היו רווקות. אני די סולדת מתפקידי 'החברה המעריצה'".

ג'רי סיינפלד אמר בעבר שפוליטיקלי קורקט זה שטויות ו"אנטי קומדיה". את מסכימה?

"ממש לא. אני בעד פוליטיקלי קורקט. אפשר לומר שאני אפילו קצת חושדת באנשים שמתנגדים לזה. אני חושבת שהם בעצם אומרים שזה בסדר לספר בדיחות גזעניות או בדיחות על אלימות נגד נשים. זה ממש לא בסדר".

רכילות מבוססת הדביקה ללואי דרייפוס תדמית של יורשת הון, נצר למשפחת מיליארדים. אביה, וויליאם, ניהל בין 1996 ל־2006 את Louis Dreyfus Group - חברת השקעות עם אחזקות בנדל"ן, בגז, בתקשורת ועוד.

"הדיווחים בתקשורת על העושר של אבי מוגזמים מאוד", היא מתגוננת. "אוהבים לכתוב עליו שהוא מיליארדר, ועלי כותבים הרבה פעמים שאני יורשת מיליארדים. זה ממש לא המקרה. רחוק מזה". מצד שני, כשאביה הלך לעולמו לפני עשור הוא אולי לא השאיר אחריו מיליארדים, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שמדובר במשפחה עשירה פלוס. 

רק אוסף האמנות שהיה בבית הכפר של האב באפסטייט ניו יורק הוערך לאחר מותו ב־50 מיליון דולר. האוסף, ביחד עם משאבים נוספים, הועברו לקרן חינוכית על שמו, המסייעת לילדים מעוטי יכולת. לואי דרייפוס היא אחת ממנהלות הקרן. לפי הדיווחים, הונה האישי נע כיום באזור 200 מיליון דולר.

בקיץ האחרון הלכה לעולמה אחותה, אמה, בגיל 44. סיבת המוות הוגדרה "שבץ", ועד מהרה החלו לצוץ דיווחים שבדמה של האחות התגלו כמויות של קוקאין ואלכוהול. עיתוני הרכילות מיהרו להכריז שהמוות נגרם ממנת יתר. העובדה שלואי דרייפוס לא הגיבה פומבית וסירבה להתראיין בנושא רק ליבתה את האש, ושערי הצהובונים טענו שהאחיות היו מסוכסכות ולא דיברו זו עם זו.

דרייפוס באינסטגרם. "הסרטן נתן לי מוטיבציה"

בראיון שהעניקה לאחרונה למגזין "ניו יורקר" הסכימה לואי דרייפוס לשבור שתיקה: "שמרתי על שקט מתוך כבוד לאחותי. זו היתה תקופה מאוד־מאוד קשה לכולנו, מזעזעת אפילו. לא הרגשתי לנכון לדבר על זה עם התקשורת", הסבירה.

מה דעתך על ישראל?

"אף פעם לא הייתי שם, אבל מאוד הייתי שמחה לבוא לבקר. סבא שלי יהודי, אבל אני לא מזדהה כיהודייה. זה חלק מהמורשת שלי, מהפסיפס שמרכיב את הזהות שלי, אבל יש עוד חלקים".

•  •  •

לואי דרייפוס מתעקשת שהיא פחות וורקהולית מסלינה, אבל לא הרבה פחות. לאחרונה סיימה צילומי סרט קולנוע עם וויל פארל, וכעת היא מחפשת את האתגר הבא.

"אין טלוויזיה כרגע על הפרק, אבל אני פתוחה להצעות", היא עונה בחיוך. "לא אגיד 'לא' לתסריט טוב".

תעשי שוב קומדיה פוליטית?

"אני לא חושבת. למדתי מהסדרה הזאת הרבה על פוליטיקה. בסך הכל הבנתי שפוליטיקאים הם רק אנשים. זה הכל. מצד אחד זה מנחם, ומצד שני מבעית, בהתחשב בזה שהם צריכים לנהל את ההצגה. זה כמו לבקר במפעל נקניקיות - אתה לא באמת רוצה לראות איך מייצרים אותן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו