לבן על לבן: הצצה נדירה להכשרת לוחמי האלפיניסטים

הר החרמון, שעת שקיעה. הטמפרטורה עומדת על כ־5 מעלות צלזיוס. קריר, אבל עוד לא מאתגר במיוחד. 22 לוחמים, לבושים סרבלים לבנים ונושאים עימם ציוד סקי, רובי סער וציוד להליכה וחציבה בשלג ובקרח, עושים את דרכם אל הנקודה הגבוהה ביותר בהר - מוצב דובדבן, לקראת תרגיל לילי.

"חתול שלג" אדום נע בשטח, מיישר את מסלולי הסקי, השמש הנמוגה צובעת את השלג הלבן באור אחרון, והלוחמים מטפסים את דרכם בטור ארוך, לעיתים נראים כמו נמלים, לעבר המפלס העליון שרק שעות ספורות קודם לכן היה מלא עד אפס מקום במבקרים.

יחידת האלפיניסטים היא אחת היחידות המיוחדות המוכרות ביותר בישראל. במדינה חמה, שהשלג בה הוא מצרך נדיר במיוחד, מתמחה היחידה בלוחמה ובהישרדות בתנאי מזג אוויר קיצוניים. היא הוקמה ב־1974, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, כשבצה"ל הגיעו למסקנה שיש צורך בהכשרת לוחמים שיהיו מסוגלים להתמודד עם תנאים כאלה.

אותו החורף, מספרים ותיקי המלחמה, היה אכזרי במיוחד וכלל סופות שלגים רבות, וכבר באפריל של אותה השנה הוטלה על הלוחמים המשימה הראשונה - לכבוש את שיא החרמון. כוח של 60 לוחמים מהיחידה ומסיירת מטכ"ל, בפיקודו של רס"ן (דאז) עמירם לוין, ניהל קרב נגד הקומנדו הסורי, שהסתיים ב־12 הרוגים לאויב וכ־30 פצועים לצד הישראלי.

עד היום פועלים לוחמי היחידה על ההר החל מדצמבר, עם ירידת השלג הראשון, ועד אפריל, לעיתים אפילו אל תוך ליל הסדר. הם פותחים צירים, מבצעים מארבי עומק אל תוך שטח האויב, ומגינים על הנקודה הגבוהה ביותר של המדינה, שבה נמצאים גם יישובים אזרחיים וגם כמה ממתקני המודיעין המסווגים ביותר שמחזיק צה"ל.

לוחמי היחידה הם חיילי מילואים, יוצאי סיירת גולני ברובם. ההכשרה שלהם לוקחת בדרך כלל שנים, אבל אנחנו כאן כדי לקבל הצצה נדירה למסלול חדש ויוצא דופן: לוחמי גולני שזה עתה סיימו את שירותם הסדיר, שעד לפני שבועות ספורים עוד הסתערו על ג'בלאות, הצטרפו להכשרה מקוצרת ואינטנסיבית במיוחד.

בתשעת השבועות האחרונים הם מתאמנים בתנאים שלא האמינו שקיימים במדינת ישראל, יורים ברובי צלפים ברוח עזה, בונים מערות קרח במשך שעות, מפלסים את דרכם בשלג העמוק ומסתערים על מטרות. סדרת השלג הקשוחה והמקיפה כללה אפילו שהייה ואימונים אינטנסיביים בשתי הסופות המאתגרות שפקדו החורף את המדינה, "כרמל" ו"אלפיס".

את פנינו מקבל סרן (מיל') עמיר שוקרון (38), מפקד פלגת לוחמים ביחידה והייטקיסט בתחום ההשקעות והסטראטאפים באזרחות. "אני מתנצל על האיחור", הוא משתף, "בדיוק הגיעה אלינו לביקור משלחת של האו"ם, וליוויתי קולונל נפאלי בסיור על ההר. אנחנו מתכוונים לבצע השבוע תרגיל משותף".

אנחנו עולים ל"ביווי", הכינוי הצה"לי לרכב השלג "Bandvagn 206" השבדי, שמטרתו שינוע של חיילים ואספקה בתנאי שלג קשים. הלילה כבר יורד, הטמפרטורות צונחות והרוח נושבת בעוז, מאיימת להעיף אפילו את החסון שבלוחמים. צעד אחד במקום לא נכון, והדרך לאסון קצרה. על ההר הזה אין מקום לטעויות.

מאחורי ההגה יושב סמ"ר (מיל') יונתן מנחם (36), שמשמש כבר 15 שנה לוחם ביחידה. ביום־יום הוא חוקר אבטחת מידע בהיי־טק, אבל בכל שנה מגיע להר לשלושה שבועות של לחימה. "אני כאן כי זה הצוות שלי", הוא מצהיר. "כולנו עושים את זה ביחד".

כשאנחנו מגיעים למפלס העליון, כמה שעות לפני שהתרגיל מתחיל, מקבלים את פנינו אחרוני המבקרים, שמנצלים את השעות האחרונות של יום הבילוי לצילומי סלפי אינטנסיביים ולזריקת כדורי שלג. מבטים סקרניים נשלחים לעבר שוקרון, שלבוש כולו בלבן, כולל קסדה לבנה, משקפי שלג, ורובה מולבן שנראה כאילו נלקח הישר מתוך סרט מתח. אבל הוא כבר מתורגל, שועט קדימה בשלג העמוק כאילו מדובר במדרכה באמצע תל אביב.

המשטח הלבן נראה מזמין וקליל, אבל הרגליים צוללות לעומק של יותר ממטר. "תתרחקו מאבנים", ממליץ שוקרון. "הן צוברות חום במהלך היום, והשלג סביבן נמס. בלילה הכל הופך לקרח, וכשהוא נמס בבוקר נוצרים בורות נסתרים".

הוא פונה לעבר אחד ממסלולי הסקי המאתגרים יותר שעל ההר, מתעלם מגולש סנובורד שחולף על פנינו במהירות מסחררת. "את השירות הסדיר עשיתי בסיירת גולני", הוא מספר תוך כדי הליכה. "ב־2004 היינו בפעילות בשכונת שג'אעיה בעזה לאיתור מנהרה שיצאה מהאזור לכיוון מעבר קרני, סמוך לקיבוץ נחל עוז. עשינו סריקות בלול חשוד, והפעילו עלינו מרחוק שני מטענים שהיו קבורים בעומק של מטר וחצי באדמה. סמ"ר נדב קודינסקי ז"ל, לוחם יחידת עוקץ, והכלב שלו דיאבלו, ספגו את רוב ההדף ונהרגו במקום.

"אני נפצעתי באורח בינוני. היו לי קרעים ברשתית בעין, קצת שיניים שנשברו ורסיסים. זה היה מטען של 600 קילו, שיועד נגד כלי רכב משוריינים, אבל אנחנו נכנסנו רגלית. כתוצאה מהפציעה הורידו לי את הפרופיל, אבל נלחמתי כדי להעלות אותו, והגעתי לשירות מילואים באלפיניסטים. אני כאן כבר 17 שנה".

אנחנו נשרכים בעקבותיו של שוקרון, ומגיעים לנקודה הגבוהה בגבעה. אנחנו מזהים תצפיתן מסתתר בשלג, ולפתע, בתוך הלבן־לבן הזה, במעמקי ואדי קטן מוקף תילים, נגלה לעינינו השלב המקדים לקראת אחד התרגילים האחרונים של ההכשרה הייחודית: מאהל מוסווה, שבו מתרגלים הלוחמים ירי, צליפה ושהיית יום בשלג, כולל חציבת מערות בקרח, ונערכים למבצעי הלילה. במקום הזה, מאות מטרים בלבד ממאות התיירים שמגיעים מדי יום לחרמון, פועלים לוחמי הצללים שמטרתם להגן על הגבול הצפוני של מדינת ישראל.

• • •

יחידת האלפיניסטים מונה כמה מאות לוחמים, שעושים כמה שבועות של מילואים מדי שנה על ההר. זהו כוח המילואים היחיד שמבצע בכל שנה פעילות מבצעית, בלי יוצא מן הכלל. אלא שבניגוד ללוחמי חי"ר מן המניין, בשל אופי הפעילות יש צורך בהכשרה מקיפה במיוחד: החל מפעילות התקפית בהר, ועד לשהייה של 72 שעות בתוך מארב, מעין "קבר" של שלג או מערת קרח חצובה. הישרדות לכל דבר ועניין.

ההכשרה הסטנדרטית של לוחם ביחידה נמשכת לא פחות משבע שנים, בעיקר בשל העובדה שמדובר בלוחמי מילואים, שלא נמצאים בבסיס ובשטח בכל ימות השנה. "זה אתגר", מסביר סרן (מיל') אלון סטניל (27), מפקד פלגת לוחמים. "אתה מתכנן הכשרה, מודיע ללוחמים שלושה חודשים מראש מה התאריך, ובסוף אין שלג באותו השבוע או שיש סגר בגלל הקורונה".

"מדובר במסלול הכשרה מאוד ארוך וסיזיפי", מוסיף סרן (מיל') אופק אזולאי (28), תושב קיבוץ הגושרים. הוא משמש מפקד הפלוגה המסייעת ביחידה, ומפקד התרגיל. ביום־יום הוא סטודנט לכלכלה ומינהל עסקים במכללת תל חי.

"השתחררתי מסיירת גולני לפני ארבע שנים, ומאז עברתי אינספור סדרות שלג שכל אחת מהן עוסקת בפן אחר של המתאר ההררי והמושלג הזה. במהלך ההכשרה אנחנו רוכשים המון כלים, גם הישרדותיים, כי נורא קר כאן, ויש צורך לשלב את הלחימה במזג האוויר. אני חייב לומר שעד שלא יצאתי במערכת מזג אוויר סוערת מאוד בשנה שעברה, וגיליתי שאני יודע להתמצא במרחק ולדעת להגיע מנקודה אחת לשנייה, לא באמת ידעתי שאני מסוגל לבצע את הדברים האלו. יש כאן ימים שהטמפרטורות יורדות גם למינוס 10 מעלות צלזיוס, וצריך לדעת לתפקד".

בשל מחסור בלוחמים חדשים, והצורך להוציא חלק מהלוחמים הוותיקים מהשירות, החלו לפני כחודשיים ביחידה בהכשרה יוצאת דופן: צוות שלם מסיירת גולני, שנמצא לקראת סיום שירותו הצבאי, עובר במשך כמה חודשים כמה סדרות שלג, אחת אחרי השנייה, כולל סדנאות הישרדות ולחימה ולימודי גלישה.

אנו נכנסים לתוך המאהל הקטן שבנה צוות ההכשרה, ומתקבלים בברכה ובכוס תה חם שמתקרר במהירות הבזק. סמ"ר איתן סמולש (21), תושב קריית ביאליק, מעמיס שלג לתוך פינג'ן שמונח בתוך בור עמוק ומדליק מתחתיו אש. "אנחנו לבד כבר יותר מ־24 שעות, וצפויים להיות בהר עוד שלושה ימים", הוא מספר. "וכששותים רק מי שלגים במשך שלושה ימים, יש חוסר במינרלים ובמלח. אז אנחנו מוסיפים שליש כפית מלח על כל ליטר".

מאז תחילת ההכשרה, בינואר, הצטמק הצוות בחצי - מתוך 40 לוחמים שהחלו בהכשרה, יסיימו אותה 22 בלבד. "ללוחמים שמגיעים לכאן יש את כל ההכשרה והיכולת כלוחמי סיירת, ואנחנו לוקחים אותם צעד קדימה - להיות יותר קשוחים, לוחמי שלג, לוחמים הרריים", מסביר שוקרון את הקושי. "האנשים כאן רוכשים מקצוע. אני לא יכול לקבל חיילים, אפילו מסיירת מטכ"ל, ופשוט לומר להם 'קדימה, אתם אלפיניסטים'. ההכשרה כוללת ידע, התמצאות ותנועה בשלג. בהתחלה הם הולכים ברגליים, אחר כך עם סנדלי שלג ו'קמפונים' - סנדלים עם קוצים להליכה על קרח. השלג כאן מאתגר דווקא כי מדובר במדינה חמה. ביום הוא נמס, ובלילה, כשהטמפרטורות יורדות, הכל הופך לקרח. באירופה דברים כאלו לא קורים.

"יש כאן ימים 'סגורים', סופות שבהן אתה מיישר את היד ולא רואה את הקצה שלה. קח פציעות סקי ותוסיף להן תיק, משקל, ציוד. כבר היו לנו מקרים של היפותרמיה, של פציעות קשות. מספיק שאתה מתברבר כאן, לא מוצא את הנקודה, והמדרון הופך לחלקלק מהר מאוד. לפני 11 שנים היה אצלנו לוחם שירד במדרון מוקרח, מדרון שקפא כי יום קודם היתה שמש שהמיסה את השלג. הוא החליק לאורך 200 מטרים בירידה מאוד מהירה, ואז הראש שלו נתקע בסלע. הוא איבד את ההכרה, ונאלצנו לחלץ אותו במסוק. למרבה המזל הוא שרד ואפילו חזר להיות לוחם ביחידה, אבל האירוע גרם לו לפוסט־טראומה".

סמ"ר יואב אטיאס (21), תושב יפו, לוחם סיירת גולני שהצטרף להכשרה, מספר שרק בודדים מהמחזור שלו בתיכון אליאנס ברמת אביב התגייסו לתפקידי לוחמה. הוא, כבנו של אלוף משנה (מיל') אילן אטיאס, סגן מפקד חטיבת גולני ומפקד חטיבת כרמלי לשעבר, לא ראה שום אופציה אחרת.

"משכבה של 250 חבר'ה, אולי 20 הלכו לקרבי", הוא מספר. "כשאמרתי לחברים שאני הולך לסיירת גולני, הם אמרו שאני משוגע על כל הראש. אבל אצלנו זה משהו משפחתי. זה עניין של חינוך. אני לא מתחרט לרגע. לדעתי חברים שלי מ־8200 מקנאים בי. סיירת גולני זו הנשמה, כי עם כל הקושי והדחיפה המתמדת לקצה, זה מקום מדהים שמביא אותך לרף גבוה של איתנות. מכין אותך לאתגרים הבאים בחיים.

"סיירת גולני הביאה אותנו לרף מסויים של איתנות - וזה הכין אותנו לאתגר שבאלפיניסטים. קשה להיות כאן חודשיים בשטח, אבל צריך להסתכל רחוק יותר ולהבין שמדובר מצד אחד בחוויה מטורפת, ומצד שני באחריות גדולה, גם לאזרחים וגם לעצמך. זה לא משחק ילדים".

סמ"ר הראל יומטוביאן (21), תושב קיבוץ שעלבים הסמוך למחלף לטרון, מספר שמבחינתו מדובר בסגירת מעגל של ממש. "ביקרתי כאן בגיל 4, ואני זוכר שראיתי מישהו עם המעטה הלבן והנשק הצבוע עושה סקי. אבא הצביע ואמר 'אתה רואה, אלו האלפיניסטים, היחידה המיוחדת של החרמון'. בחיים לא חשבתי שאגיע לזה. זו גאווה בשבילי וגם בשביל ההורים שלי".

• • •

השעה 17:30 אחר הצהריים. הלוחמים מתכוננים לצאת לדרך. המאהל מפורק במהירות, חומות השלג הנמוכות, שנבנו כדי להגן על הלוחמים מפני הקור והרוח, נהרסות במטרה לטשטש כל סימן לנוכחות, והלוחמים מעמיסים על גבם את התיקים הגדולים, מחברים את המגלשיים ויוצאים לדרך. המטרה - כיבוש פסגת החרמון.

אם בשלב זה אתם מדמיינים לוחמים דוהרים על השלג, כדאי שתחשבו שוב. הלוחמים ספק גולשים ספק הולכים במעלה ההר, ועוצרים לרגע לנוח מתחת לתחנת הרכבל במפלס העליון. "אנחנו הולכים הליכה מונוטונית כדי לא להזיע, כי הזיעה גורמת להיפותרמיה, עם הפסקות קצרות כדי לא להתקרר", מסביר סטניל.

הוא מתגורר באריאל, ולומד לתואר ראשון בהנדסה אזרחית באוניברסיטה בעיר. לפני פחות משבוע, הוא מספר, נישא לבת זוגו, מרים.

"כששמעו שאני מתגייס למילואים הרימו קצת גבות", הוא מודה. "ההורים אמרו לי 'עכשיו מילואים? הרגע התחתנת'. אבל הסברתי להם שזה חלק מהחיים. אפילו בחתונה, בשולחן של מפקדי הפלוגות, ישבנו כולנו ודיברנו על התרגיל. אשתי מבינה. כשיש שבוע מורכב הולכים, ולא משנה מה. יש לי גם מבחן באוניברסיטה השבוע. מקווה שאספיק ללמוד אליו".

בעצם אתה מבלה את ירח הדבש באתר סקי - בלי אשתך.

"נעשה ירח דבש בהמשך", הוא צוחק. "באנו לכאן לעבוד, לא ליהנות".

את הלוחמים מוביל מפקד הצוות, סגן יובל בן אבי (24), תושב שדה אברהם בעוטף עזה, קצין סיירת גולני שהגיע עם צוותו להכשרה, וצפוי להשתחרר בעוד ארבעה חודשים משירות הקבע. "הפעם הראשונה שירד עלי שלג היתה כאן, על ציר הזה, עם וסט ונשק", הוא מספר.

הוא בן מחזור של עמית בן יגאל ז"ל, לוחם סיירת גולני שנרצח במאי 2020 על ידי מחבל בכפר יעבד בשומרון. "זה כואב, ונכאב את זה עשרות שנים קדימה", הוא אומר. "התקופה ההיא היתה מלווה בהמון פעילות מבצעית כדי למצוא את המחבל שעשה את זה. אדם מבוגר יחסית, אבל לטרור אין גיל. לסיירת יש יותר ממאה חללים, ובהם גם שמריהו ויניק, מפקד הסיירת, שנהרג מאות מטרים מכאן במלחמת יום כיפור. מילותיו האחרונות היו 'צריך לכבוש את החרמון'. הזיכרון שלנו הוא מעין אנדרטה לכאב".

איך זה להעביר את הלוחמים "טירונות שנייה"?

"זה אינטנסיבי מאוד, ודי חסר תקדים, אבל זה מדהים. חוויה לא נורמלית. מדובר בהשקעה פיזית יוצאת דופן, שכמעט שאין שנייה לה בצה"ל, והחבר'ה שעושים את זה במשך שנים ראויים לכל הערכה. הלוחמים שלנו עומדים במשימה. לא הייתי מצפה מלוחמים שגדלו במקומות אחרים לבצע את הקפיצה הזו. השירות בסיירת בונה אותך. השהות בשטח מאוד אינטנסיבית, ומביאה אותך לרמות פיזיות ומנטליות שמאפשרות לך לעבור אתגרים שכאלו".

• • •

החיים של האלפיניסטים נחלקים לשניים: לפני שידור המערכון "סוגרים את האלפיניסטים" בתוכנית הסאטירה "היהודים באים", ואחריו. במערכון, ששודר ב־2016, עלו שלל סיבות מגחיכות שבגללן צריך לסגור את היחידה.

"הדבר הראשון שמזכירים שלך כשאתה אומר שאתה ביחידת האלפיניסטים, זה את המערכון הזה", אומר שוקרון. "אין ספק שזה מעליב, ולא רק שזה מעליב, זה 180 מעלות מהמציאות. אנחנו עובדים במזג האוויר הקשה ביותר, עם משקלים, מבצעים לא מעט פעילויות ועושים הרבה ימי מילואים.

"אנחנו כולנו עם תינוקות וילדים, ודווקא בתקופת החורף, שבה הילדים חולים, מגיעים בלי לשאול שאלות. הלוחם הכי מבוגר אצלנו בן 67, והוא עושה הכל, עם כל המשקלים, בלי הנחות.

"ועדיין, לא מזמן סיימתי פה בהר פעילות של שבע שעות, וכשהגעתי למפלס העליון אזרח עצר לידי ואמר לי 'בואנ'ה, איזה מילואים יש לך. יותר טוב מלעטוף גלידות של שטראוס'. אתה מבין? שבע שעות אני הולך, לא מרגיש את הגב שלי, וחושבים שקיבלנו חופשת סקי על חשבון משלם המסים. מתחילת החורף עשיתי 37 ימי מילואים ולא גלשתי פעם אחת. אני הולך עם נשק, וסט, גרזינים. זה מסוכן, תנסה לעשות ככה סקי.

"מבחינתנו, מזג האוויר המיטבי זו סופה, אז אנחנו מתרגלים את כל היכולות שלנו. בסופה האחרונה, 'אלפיס', התקשרתי למח"ט כדי לבקש ממנו לצאת לאימון קצת מורכב. הוא אמר לי 'אתם מטורפים, כל הצבא בעוצר אימונים בגלל הסופה ואתה מבקש אישור לצאת לאימון'. אבל זה מה שאנחנו עושים.

"אם יסגרו את יחידת האלפיניסטים, ההר הזה קורס בתוך שבוע. בסופה אנחנו היחידים שיכולים לנוע על ההר. בין שמדובר בפיגוע טרור או באמא ובן שנתקעו בסופת שלגים. אנחנו היחידים שיכולים לעשות משהו".

האמירה הזו מתחדדת לנוכח סדרה של תמונות וסרטונים שפרסם חיזבאללה לפני כמה שבועות, ובהם נראים לוחמי "כוח רדואן", היחידה המיוחדת של הארגון שעוברת הכשרות באיראן, כשהם בעיצומו של אימון שלג. בסרטונים מצולמים ה"אלפיניסטים" של ארגון הטרור כשהם רכובים על גבי חתולי שלג, מנהלים קרבות מגע ומבצעים ירי חי מאקדחים, רובי קלצ'ניקוב ומקלעים, בין השאר לעבר מטרות שעל חלקן צוירו מגיני דוד.

ביחידה לא מתרגשים מהתיעוד, אבל מצביעים עליו כעל הוכחה לאיום הנשקף מצפון.

"אנחנו לא מזלזלים באויב, ונותנים לו המון נקודות על הניסיון שהוא צבר בסוריה", אומר שוקרון. "אנו מכירים אותם כבר תקופה, אבל בפועל אנו לא רואים אותם - מכיוון שהם יודעים היטב שלא כדאי להם להתקרב אלינו.

"נכון, גם האויב יודע להפגין יכולות מסויימות בלחימה, ואנחנו לרגע לא מפקפקים בזה, אך יחד עם זאת' שלא יהיה לאף אחד ספק שאנחנו אלו שננצח בלחימה מולם. היחידה שלנו מאמינה מאוד בערך של צניעות. אנחנו מכירים את האויבים ומתאמנים קשה, כדי שאם חלילה יהיה חיכוך - אנחנו ננצח בנוקאאוט".

מה הסיכוי שבאמת מישהו יגיע לכאן? לא הגיעו מחבלים לחרמון כבר עשרות שנים.

"הסיכוי נמוך, אבל אם נחשוב ונפעל ככה זה יכול להיות בעוכרינו", אומר שוקרון. "בסוף מדובר בקבלת החלטה מצידם, ומאוד יכול להיות שזו נגזרת של הפעולות שלנו. אנחנו מאוד פרו־אקטיביים בגזרה, בסופות הקשות ביותר ובאזורים הכי בעייתיים. אין כאן גבול פיזי, ולא מורכב להגיע אל הגבול, גם מסוריה וגם מלבנון, ולא מופרך שיגיעו לכאן מחבלים בניסיון להשתלט על מוצב מצפה שלגים או על יעד אחר.

"התפקיד המרכזי שלנו הוא לשמור על השקט בגזרה, לסכל חוליית חיזבאללה שתתפוס אומץ ותרצה לבצע פעולת ראווה באחד המוצבים שלנו או באתר התיירות. אנחנו עושים המון פעולות, גלויות ומסווגות, באזורים המורכבים ביותר שעל ההר, כדי למנוע אירוע כזה. התוכנית שלנו היא לשמור על המקום הזה שקט, שיישאר בכותרות רק בנושאים של תיירות".

גם הטענות על תקציבים מוגזמים, אומרים הלוחמים, משוללות כל יסוד. בשל האופי הייחודי של היחידה, הם אפילו מוצאים את עצמם לפעמים על ההר בלי ציוד בסיסי ונאלצים להביא ציוד חורף מהבית. "בגלל שאנחנו יחידה מיוחדת, והציוד ייחודי לנו, צריך לעשות רכש ספציפי וכל הנושא קצת יותר מורכב לצבא", עונה שוקרון בדיפלומטיות. "אנחנו נאבקים בזה, ויהיה בסדר".

סטניל: "אנשים באים לכאן כדי לעבוד. כולם כאן עוזבים את המשפחות שלהם ומגיעים, לא משנה אם יורד שלג, אם קור של מינוס חמש מעלות בחוץ. זה לא בדיוק נופש, כמו שאנשים חושבים. הגולשים לא מודעים לכך שהגבול קרוב אליהם מאוד, רק כמה מאות מטרים".

• • •

הטמפרטורות ממשיכות לצנוח, החושך סמיך וכמעט בלתי ניתן לראות מה קורה מסביב. הלוחמים ממשיכים בגלישה־הליכה איטית במשך שעות, ובשעה 01:00 לפנות בוקר מגיעים למוצב דובדבן. המבנה שחור וחשוך, ובפנים מסתתרים אלפיניסטים ותיקים בבימוי אויב. הלוחמים מסתתרים בשלג, מוסתרים בבגדיהם הלבנים, ולפתע פורצים קדימה.

"תן לי מכת אש!", צועק אחד, והשאר מסתערים. "אש־אש־אש!", הם צועקים, וכובשים את המקום הגבוה ביותר במדינת ישראל. התרגיל המסכם בוצע בהצלחה.

יומיים לאחר הביקור שלנו תסתיים ההכשרה, והלוחמים יקבלו את סיכת היחידה. "ההר הזה מלמד אותנו כל יום צניעות", מסכם שוקרון. "מבחינתנו, אין שום בעיה שנישאר מאחורי הקלעים ושכולם יבואו לכאן ליהנות, בלי לדעת שנעשות כאן פעולות, בחלקן מסווגות. האויב בצד השני יודע שאנחנו כאן, כי אנחנו דואגים שהוא ידע".

"ביום פקודה אנחנו לא רק מיועדים להגנה על החרמון, אלא גם ערוכים לנוע צפונה לכיוון החרמון הסורי או הכפרים הסמוכים לגבול", שוקרון מסכם. "אנחנו מוכנים לכל תרחיש - גם בקיץ וגם בחורף, בשלג. יש שיר שבמילים שלו מופיע המשפט 'מלחמות כבר לא קורות בחורף', אבל תראה מה קורה באוקראינה. אנחנו תמיד צריכים להיות ערוכים, ולכן אנו עובדים קשה כדי לייצר מערך אקטיבי. אני משער שהאויב יבחר שלא לבצע שום פעולה, אפילו סימבולית. כי אם הוא יגיע הוא ישלם על כך ביוקר".

hanangreenwood@gmail.com