רואה למרחקים: סיפורו הבלתי ייאמן של המזל"ט הראשון

בוקר 7 ביולי 1969, מעוז "פורקן" שעל גדות תעלת סואץ, מול העיר איסמעיליה. בחצר המעוז מתקבצת חבורת קצינים מהאוגדה המרחבית, מהיחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין בפיקוד מפקד היחידה סא"ל יאיר רסקי, ומיחידה 848 (לימים 8200) לניסוי מבצעי ראשון של פיתוח טכנולוגי חדש. אף אחד מהם לא משער בנפשו שהפיתוח הזה ישנה את פני ההיסטוריה הצבאית בעולם כולו.

הימים ימי מלחמת ההתשה. מאז מלחמת ששת הימים עושים המצרים כל מאמץ כדי למנוע מצה"ל לתצפת על השטח שממערב לתעלה. הם מקימים סוללות עפר גבוהות, שחוסמות את שדה הראייה, ובעיקר יורים אל קו המעוזים, ירי שגובה קורבנות לא מעטים.

רס"ן שבתאי בריל, אז מפקד מרחב סיני של יחידה 848, בן 32, החל לפתח שנתיים קודם לכן, ביחד עם רס"ן שלמה ברק, טייס חיל האוויר שהיה מומחה לטיסנים, פתרון מקורי לבעיה: טיסן שיופעל באמצעות גלי רדיו, יתצפת מעבר לקווי האויב בלי לסכן חיי אדם ויביא מודיעין חזותי. לימים יקראו לזה מטוס זעיר ללא טייס.

• • •

"בניסויים המוקדמים רצינו להגדיל את טווח הטיסן כדי שיוכל לטוס מעבר לתעלה, אבל אחרי 200 מטר כבר היה קשה לראות אותו", אומר בריל, היום בן 82. "ואז, החבר'ה מהיחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין, שנתנו לנו סיוע טכני לאורך הדרך, העלו פתרון פשוט - שיהיו טייס ונווט. הנווט יתצפת במשקפת רחבת זווית, שתקלוט תא שטח גדול, והטייס ישתמש במשקפת צרת זווית, יסתכל על המזל"ט מקרוב ויישמע להוראות הנווט.

"בחרנו במעוז פורקן כיוון שהיה שם מעין מסלול באורך 50 מטר, שהיה מוגן בסוללת עפר גבוהה וממנו יכולנו להטיס ולהנחית את המזל"ט. שני אנשים תפעלו אותו: שלמה ברק, ואזרח בשם נפתלי הורוביץ, אחד מקומץ משוגעים לטיסנים שהיו אז בארץ. ברק היה הנווט, והורוביץ הטייס. המשקפות היו מקובעות לחצובה ונשלטו על ידי ברק, כך שידיו של הורוביץ היו חופשיות לשלוט במזל"ט באמצעות משדר. המצלמה שעל המזל"ט הופעלה באמצעות טיימר.

"בהתחלה הטסנו את המזל"ט מעל השטח שלנו, תפסנו גובה וראינו שהכל עובד, ואז עשינו סיבוב גדול ושלחנו אותו אל מעבר לתעלה. קצת אחר כך, ברק פתאום צעק 'איבדתי אותו!'

"כדי למצוא את המזל"ט מחדש, הורוביץ עשה 'לופים', תנועה של מעגלים עולים באוויר, כדי להוציא את המזל"ט מהאובך שאליו נכנס. ברק חיפש אותו במשקפת מכל עבר. אחרי 30 שניות מורטות עצבים, הוא צעק: 'יש, מצאתי!'" 

המשך הטיסה עבר בשלום. המזל"ט החדש טס מעל ריכוזי כוחות מצריים בגבול וצילם את המתרחש. אבל כשהוחזר לשטחנו והיה קרוב לנחיתה, החלו המצרים להפגיז את המעוז מתותחים.

שלמה ברק (מימין) ונפתלי הורוביץ במהלך הטיסה הראשונה

"בגלל שהגיעו למעוז הרבה מכוניות, הם קלטו שקורה אצלנו משהו חריג ופתחו באש. הפגזים נפלו לידנו, ונאלצנו לתפוס מחסה במהירות. כולם ברחו אל מתחת לסוללה, ורק הורוביץ וברק נשארו לעמוד ולצפות במשקפת והנחיתו את המזל"ט, תוך סכנת חיים. במהלך הנחיתה, כנף הטיסן פגעה בברזל שהיה על המסלול ונשברה.

"הם יצאו בריצה להביא את הטיסן. פחדנו שהמצלמה נפגעה, ואז כל המאמץ יירד לטמיון, אבל למרבה המזל, היא נשארה שלמה. עשינו בגיחה הזאת קרוב ל־50 צילומים, שהיו באיכות מעולה. השגנו תצלומי אוויר של אזור החזית באיכות שבצה"ל של אותם ימים יכלו רק לחלום עליה".

• • •

בשנתיים שקדמו לאותה גיחה מבצעית היסטורית, לאחר שרעיון המזל"ט התבשל במוחו של בריל והוא החל בהוצאתו לפועל, היו גם מי שתקעו מקלות בכנפיים. התוצאה, לטענתו, היתה "נזק גדול למדינה".

"רעיונות טובים נולדים מתוך צורך מסוים", הוא אומר. "אצלי רעיון המזל"ט נולד אחרי מלחמת ששת הימים, כשהבנתי שאין לנו כמעט שום מודיעין על הנעשה בצד השני של התעלה. חיל האוויר נהג לעשות גיחות צילום, אבל הן היו מתבצעות מגובה רב ובאלכסון, שכן המצרים השתמשו בטילי קרקע־אוויר סובייטיים שסיכנו את המטוסים. את הצילומים הללו, שהיו מטושטשים מאוד, נדרש זמן רב לפתח והמפענחים, טובים ככל שהיו, לא יכלו לפענח אותם עד הסוף.

"כשהפענוח לוקח שעות, במצב של שדה קרב דינמי הוא כבר לא שווה כלום, כי אחרי כמה שעות האויב כבר נמצא במקום אחר לגמרי. שברתי את הראש מה אפשר לעשות כדי להשיג מודיעין איכותי בלי לסכן חיי אדם. 

"הרעיון צץ אצלי כשהלכתי לקולנוע. פעם היו מקרינים לפני הסרט יומן חדשות, שתיאר את מה שמתרחש בעולם. ביומן שאני ראיתי ב־1967 הקרינו סרטון מארה"ב, שבו נראה נער מקבל במתנה טיסן המופעל על ידי גלי רדיו. כשראיתי את הנער הזה, הבנתי - ניקח טיסן חובבים כזה ונחבר אליו מצלמה.

"בארץ היו אז אולי שלושה אנשים שהיה להם טיסן כזה. היו טיסנים אחרים, שהיו קשורים לחוטים כמו עפיפונים והיה להם מנוע קטן, אבל טיסני רדיו כמעט שלא היו".

"השגנו תצלומי אוויר מהחזית באיכות שבצה"ל של אז יכלו רק לחלום עליה". בריל (עומד משמאל) בהכנות במעוז פורקן 

כדי לבדוק את היתכנות הרעיון, פנה בריל למחלקת פיתוח אמצעי לחימה בחיל האוויר. "סיפרתי להם שאני רוצה לפתח מטוס קטן על בסיס טיסן, שלגחונו תחובר מצלמה פשוטה ששוקלת חצי ק"ג. אמרתי, 'בואו נעשה את זה יחד', אבל הם ענו לי בזלזול: 'זה צעצוע'.

"הם הבינו את הצורך בכלי טיס לא מאוישים, אבל העדיפו לפנות לאמריקנים וללכת על פרויקטים של מטוסים בלי טייס (מב"ט). האמריקנים פיתחו מטוסים כאלה שהיו בשימוש במלחמת וייטנאם, אלה היו כלים גדולים ומגושמים יותר, עם עלויות גבוהות והפעלה מסובכת. היה צריך לתפוס אותם באוויר בעזרת הליקופטר, וזה היה מסובך ומגושם מאוד. אופרציה נוראית. 

"לכלים האלה היו שתי מטרות, שונות מאלה שאני דיברתי עליהן: הם שימשו גם כמטוסי צילום, אבל גם כפיתיון שנועד לגרום לאנשי סוללות הטילים לפתוח באש לעברם וכך לחשוף את עצמם, כדי שמטוסי הקרב האמיתיים יוכלו לתקוף את הסוללות. בחיל האוויר השקיעו המון בשני פרויקטים כאלה. אנשי החיל נסעו לארה"ב ושילמו מיליוני דולרים על הפיתוחים שלהם, אבל שניהם נכשלו בסוף.

"עוד לפני שהם פנו לכיוון האמריקני, אמרתי לחיל האוויר: 'חבר'ה, מה שאתם רוצים זה מטוס־מטוס. אם הוא יעוף מעל שדה הקרב, טיל נ"מ יפיל אותו כמו שהוא מפיל מטוס רגיל. יש לו חתימת מכ"ם גדולה יותר, כך שלאנשי הנ"מ הרבה יותר קל לפגוע בו. הרעיון שלי הוא כלי שמצלם מגובה נמוך, כמעט ללא חתימת מכ"ם, שקשה מאוד להפיל אותו.

"הבנתי שאיתם זה אבוד, אז פניתי לכמה מכרים ושאלתי אם הם מכירים מישהו שהוא חובב טיסנים. המליצו לי על הטייס שלמה ברק, שהיה מומחה לטיסנים עם חוט, שהיה להם מנוע קטן. נפגשנו, סיפרתי לו על הרעיון, והוא התלהב מאוד, קבע שמבחינה טכנית הרעיון שלי בהחלט אפשרי ואמר: 'יאללה, בוא ננסה'.

"התברר שכשאתה רוצה להוכיח משהו, אתה צריך משוגע לדבר. אז אני הייתי המשוגע הראשון, וברק היה השני. 

"עשינו בגיחה קרוב ל־50 צילומים". תעלות קשר במוצב מצרי על גדת התעלה שצולמו מהמזל"ט 

"ברק הביא איתו את סא"ל עזרא דותן ('בָבָן'), שפיקד אז על טייסת סקייהוק והיה ידוע בחיל האוויר לאחר שבמלחמת ששת הימים הוביל מבנים של מטוסי מיראז' 3 לתקיפת שדות התעופה הערביים. דותן היה אחד מקומץ האנשים שהיו להם טיסני רדיו, והוא הסכים לייעץ לנו במהלך הפרויקט.

"אגב, הוא לא השתתף בגיחה המבצעית הראשונה ב־1969, כי בחיל האוויר לא הסכימו לשחרר מפקד טייסת בכיר למבצע הזה, שלא היה קשור אליהם. לכן הבאנו במקומו באופן חד־פעמי את הורוביץ, שהיה אזרח".

• • •

כדי להוכיח את היכולת המבצעית של המזל"ט שלהם, החלו בריל, ברק ודותן לעבוד על אב טיפוס. "התחנה הבאה שלי היתה תא"ל אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל, שהיה אז ראש מחלקת איסוף בחיל המודיעין", מספר בריל. "אמרתי לו: 'תשמע, בדקתי כבר כמה עולים טיסנים כאלה בארה"ב, זה לא יקר. עניין של כמה מאות דולרים'. 

"ארנן לא נפל מהכיסא, ואישר לנו לרכוש שלושה טיסנים ב־850 דולר, כולל חלקי חילוף. את הטיסנים קנו אנשי מחלקת הרכש של משרד הביטחון בחנות צעצועים בארה"ב, והם הגיעו לארץ בתחילת 1968, בתוך תיק דיפלומטי.

"ארנן גם אישר ליחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין לספק לנו שירותים טכניים. קיבלנו את הטיסנים והתחלנו להתאמן על ההטסה בשדה התעופה במחנה סירקין, ליד פתח תקווה. ברק ממש התלהב מהצעצועים החדשים, הוא התאמן בכל רגע פנוי בסופי שבוע ובחגים.

"היה ברור לנו שהמזל"ט צריך להיות קל מאוד, אבל עם מנוע חזק מספיק כדי לשאת את המצלמה. היתרונות של הכלי שלנו על המב"ט, או המל"ט שרצו לקנות מהאמריקנים, היו ברורים: הוא היה קטן, זול וכמעט לא מזוהה על ידי מכ"מים, כך שהיה קשה מאוד לפגוע בו באש מהקרקע. הוא היה יכול לטוס בגובה נמוך, במהירות טיסה נמוכה, עם יכולת תמרון גבוהה מעל המטרה. 

"והכי חשוב - הצילומים שלו, גם בדגמים הראשונים, היו באיכות מעולה, בזכות העובדה שהם צולמו מגובה נמוך ולא חייבו פענוח של מומחים. 

"כדי להגיע לכל התכונות הללו, היינו צריכים להוסיף למזל"ט כל מיני אביזרים. למשל, מכל דלק, כדי שיוכל לטוס 20 דקות במקום עשר, לצד אביזרים טכניים שונים, כדי שיוכל לשאת את המצלמה. 

"בתחילת 1969, אחרי שהצלחנו לפתח אב טיפוס של המזל"ט והתאמנו איתו, הצעתי לחיל האוויר שוב להשתתף בפרויקט, אבל הם נשארו בשלהם. אמרו לי: 'עזוב, זה צעצוע'.

"חזרתי לארנן ואמרתי לו: 'אנחנו מוכנים, בוא נעשה ניסוי בסיני'. הוא אמר: 'בסדר, אבל אני רוצה לראות קודם שאם יורים במזל"ט הזה, לא מצליחים לפגוע בו'. היה ברור שמבחינת טיל נ"ט הוא יהיה מוגן, כי הוא טס נמוך ואין לו חתימת מכ"ם, אבל הבעיה היתה שאפשר היה לראות אותו בעין ולפגוע בו אפילו עם נשק קל.

"ארנן אמר לנו: 'לכו להטיס את המזל"ט בשדה התעופה בהרצליה, ואני אתן הוראה לנסות להוריד אותו'. הטסנו את המזל"ט בגבהים של 300, 200 ו־100 מטר, ירו עליו עשרות כדורים, אבל אף אחד לא פגע. אחר כך חשבתי לעצמי שאם אחד הכדורים היה פוגע, כל הפרויקט היה נגנז".

• • •

יומיים לאחר הגיחה בסיני, ב־9 ביולי 1969, כתב ראש אמ"ן דאז, האלוף אהרון יריב, מכתב נרגש לבריל. "לפני מספר ימים התעופף ה'טיסן' לראשונה מעל הגדה המערבית של תעלת סואץ, וכך התחיל להתגשם רעיון שאתה היית יוזמו", כתב יריב. "מובן שכולנו שמחים על ההתחלה, ואני מקווה שיהיה לה המשך פורה. כולנו מברכים את כל מי שנטל וייטול חלק בהכנת הפרויקט ובביצועו, ולך מגיעה ברכה מיוחדת על היוזמה, כי בלי יוזמה בכל הדרגים - אנה בא צה"ל?!"

חודשים אחדים אחר כך בוצעה גיחה מבצעית נוספת של המזל"ט, הפעם בשמי ירדן, באזור עמק הירדן. גם היא הוכתרה בהצלחה, והמוצבים הירדניים שמעבר לגבול צולמו בבירור.

כלי הטיס הבלתי מאוישים שינו את פניו של שדה הקרב המודרני. כטב"ם של צה"ל באימון בשנת 2018 // צילום: דובר צה"ל

בריל: "באותה תקופה באו לפגישה אצל אברהם ארנן קצינים מסיירת מטכ"ל, שהשתתפו במבצעים מעבר לגבול. הם ראו במקרה את התמונות שצילם המזל"ט ואמרו לו מייד: 'אנחנו רוצים תמונות כאלה. הן הרבה יותר טובות מאלו שאנחנו מקבלים מחיל האוויר'. הוא הבטיח להם שיקבלו.

"ראש אמ"ן, יריב, נתן ליחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין הוראה להמשיך בפיתוח המזל"ט. אבל מה שהוא לא אמר זה שדותן, ברק ואני, ובייחוד ברק שצבר מאות שעות הטסה, נמשיך להיות חלק מהפרויקט. ביחידה אמרו לנו: 'אנחנו מומחים, אנחנו לא צריכים עזרה. נעשה את זה לבד'.

"הם החליטו לפתח טיסן חדש, שהיה כבד יותר, עם שני מנועים. זו היתה טעות, והם התחילו להיכשל. התרסקו להם כמה טיסנים. מפקד היחידה החדש אמר, 'אני לא רוצה את זה', וב־1971 הפרויקט נסגר.

"הרי ברור שבפיתוח פרויקט כזה, חייבים לקחת נשימה ארוכה ולא להישבר אחרי כישלון או שניים. מעבר לזה, אם כבר יש לך אב טיפוס שהוכיח את עצמו, תוציא אותו מייד לשוק ותקבל פידבקים, ובינתיים תעבוד על דגם שני, משופר. כלומר קחו את הטיסן הזה, תעבירו לקציני ולמש"קי המודיעין בחזיתות, שמשוועים למודיעין כזה, תאמנו את הכוחות.

"פניתי לראש אמ"ן בכתב פעמיים, בדצמבר 1972 ובאוגוסט 1973. פירטתי את יתרונות המזל"ט שלנו ודרשתי לחדש את הפרויקט, אבל לצערי לא היתה היענות לדרישה שלי.

"זמן קצר לאחר מכן, כשהמצרים התחילו לרכז כוחות בתעלה לקראת מלחמת יום כיפור, זה התברר כבכייה לדורות. אילו היו לנו ב־1973 צילומים פשוטים כמו שעשינו ב־1969, היה לנו ביד את 'האקדח המעשן', הוכחה מצולמת וברורה לכוונות המצריות. אין לי שום ספק שזה יכול היה למנוע את ההפתעה".

מלחמת יום הכיפורים היא עדיין פצע פתוח אצל בריל, ששירת אז כקצין אג"ם של יחידה 848. "קראתי את החומר של היחידה, ושבוע לפני המלחמה הגעתי למסקנה שהיא עומדת לפרוץ", הוא מספר. "ניסיתי לשכנע את מפקד היחידה  דאז, יואל בן פורת, אבל הוא לא קיבל את דעתי אז עשיתי מעשה שאסור לעשות, עקפתי אותו ופניתי לעוזר ראש אמ"ן, תא"ל צביקה לידור. אמרתי לו שעומדת לפרוץ מלחמה ולידור פנה לראש אמ"ן אלי זעירא, אבל זעירא לא קיבל את דעתו".

לימים אישר זעירא, בהרצאה ביולי 2005 ובכתבה שהתפרסמה בעקבותיה בעיתון "מקור ראשון", את מהימנות דבריו של בריל. "לא הגיע אלי אדם אחד מכל המערך (המודיעיני) שבא להגיד שיש מלחמה", מצוטט שם זעירא, "היחיד היה שבתאי בריל, שפנה לצביקה לידור ולא אלי".

• • •

בריל נולד במגדיאל, היום הוד השרון, להורים שהיו חקלאים. אביו, איש העלייה השלישית, עלה לארץ ב־1920, ואמו עלתה עם הוריה וששת אחיה ב־1924. "אבא שלי, ילד עשירי מתוך 11 אחים ואחיות, גויס על ידי טרומפלדור באודסה כחלק מקבוצת יהודים צעירים שלמדו חקלאות ברוסיה, כדי לעלות לארץ ולעסוק בה. טרומפלדור שלח אותם לחוות חקלאיות בחצי האי קרים, ומי שהחזיק מעמד שנתיים קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל. אבי היה מאלה שצלחו את העבודה, ולאחר שעלה לארץ עבד בסלילת כביש טבריה־צמח ולאחר מכן התיישב במגדיאל.

"אני למדתי בבית הספר התיכון בסמ"ת בחיפה, במגמת רדיו. התגייסתי לצה"ל ב־1956, לפני מבצע קדש, כטכנאי רדיו ביחידה טכנולוגית שנקראה אז 432. משם יצאתי לקורס קצינים, שבו סיימתי כחניך מצטיין, והמשכתי ליחידת המודיעין 848".

הוא השתחרר משירות סדיר בשנת 1959 והלך ללמוד מזרחנות באוניברסיטה העברית. לאחר מכן, מתוך עניין במודיעין ובעולם הערבי, חזר ליחידה 848 וכיהן כראש מדור סוריה. 

בשנים 1970-1968, שנות מלחמת ההתשה, פיקד על מרחב סיני של היחידה והיה אחראי למערך ההתרעה נגד המצרים, הלובים והסודאנים. כחלק מפעילותו נדרש לסוגיית המחסור במודיעין איכותי, מה שהוביל אותו להבנה שיש צורך דחוף בפתרון הבעיה ולפיתוח המזל"ט. 

ב־1970 הקים בריל את ענף מקצועות בבה"ד 15, בסיס ההדרכה של חיל המודיעין, ופיקד עליו עד 1972. במקביל סיים קורס מפקדי פלוגות שריון, וכן את המסלול במכללה לפיקוד ולמטה, ולאחר מכן חזר ליחידה 848.

• • •

"אחרי מלחמת יום הכיפורים התחילו לצאת סיפורים על כוחות שהסתבכו בסיני ונתקלו במארבים, כי לא היה להם מודיעין על כוחות האויב בשטח. ב־1974 עזרא דותן ושלמה ברק הלכו שוב ליחידה לפיתוח אמצעי לחימה של חיל האוויר, אבל שם היו עדיין תקועים ברעיון של המל"טים האמריקניים, ולא רצו את הפרויקט.

"אני כבר הייתי פחות בתמונה, כי אחרי המלחמה מוניתי למושל נפת בית לחם. דותן וברק, ביחד עם חבריהם המהנדס יהודה מנור ואיש האלקטרוניקה אל אליס, הקימו חברה פרטית כדי להמשיך את פיתוח המזל"ט מהמקום שבו הופסק. הם הציעו לחברת תדיראן להיכנס איתם לפרויקט, ובתדיראן הסכימו להצעה מתוך כוונה לגוון את סל המוצרים ולפתח גם טיסן אזרחי. תדיראן השקיעה בזה הרבה כסף, ואחר כך גם חיל המודיעין עשה איתה הסכם שבמסגרתו פותחו מזל"טים צבאיים. הדגמים הראשונים היו מסוג 'מסטיף' ונקראו 'סורק 1', 'סורק 2' ו'סורק 3'. 

"הוספנו כל מיני אביזרים". שלמה ברק (מימין) ועזרא דותן באימונים בסירקין

"ב־1975 הוזמנתי עם עוד כמה עשרות אנשים לראות את המזל"ט החדש, שכבר עבד עם טייס אוטומטי וטס לבד לגמרי. את התמונות שלו היה אפשר לראות בזמן אמת בקרון הפיקוד. המפעיל ישב בקרון וקיבל תמונות ממזל"טים שטסו למרחק של 15-10 ק"מ ויכלו להיות באוויר כמעט שעה שלמה. הנתונים האלה השתפרו כל הזמן. בהמשך החליטו בחיל המודיעין להקים את יחידת נחשון, שהפעילה מזל"טים לאיסוף מודיעין. 

"ב־1977, שנתיים לאחר הדגמת המזל"ט החדש, פנה חיל האוויר לתעשייה האווירית כדי שהיא תפתח עבורו מזל"טים. הם ראו בעיניים כלות איך המזל"טים של תדיראן והמודיעין מצלמים את כל המזרח התיכון. רק אז הם הבינו שזה מה שהם צריכים והם התחילו פרויקט משלהם, מההתחלה.

"כעבור שנתיים נוספות, ב־1979, קיבל גם חיל האוויר את המזל"ט הראשון שלו, והתברר שהוא דומה מאוד למזל"טים שפותחו ביחד עם תדיראן. מאז, המזל"טים של חיל האוויר פעלו במקביל לאלה של חיל המודיעין, עד שנת 2000, כשיחידת נחשון נסגרה והתאחדה עם יחידת המזל"טים של חיל האוויר".

לאורך השנים שימשו מזל"טים במגוון עצום של פעילויות מבצעיות. אחת מהן, שזכורה לבריל במיוחד, היתה במלחמת לבנון הראשונה. "ב־9 ביוני 1982, במסגרת מבצע ערצב, הופעלו מזל"טים של המודיעין ושל חיל האוויר כדי לצלם בזמן אמת את מערך טילי הקרקע־אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון. על פי התמונות שהם סיפקו, מטוסי קרב תקפו והשמידו 19 סוללות טילים, בלי אבדות לכוחותינו".

בריל השתחרר מצה"ל ב־1977 בדרגת סא"ל, ויצא לפנסיה. שלמה ברק השתחרר ב־1978, בדרגת רס"ן. הוא המשיך לעבוד בלהק מודיעין עוד 22 שנים, כאזרח עובד צה"ל, ובאוגוסט 2007 נפטר. עזרא דותן נפטר ב־1981 מדום לב בעת שירותו, בדרגת אל"מ.

• • •

היום אין ויכוח על כך שכלי הטיס הבלתי מאוישים שינו את פניו של שדה הקרב המודרני, אולם הצריבה בנפשו של בריל, כמו גם הגאווה על פיתוח הרעיון שעשה היסטוריה, לפני 50 שנה, עדיין חיות ונושמות. בקרוב הוא עומד לפרסם ספר אוטוביוגרפי בשם "לראות למרחוק - כי בנפשי הדבר" (הוצאת סטימצקי). 

"היו לי שתי הזדמנויות למנוע את ההפתעה במלחמת יום הכיפורים", אומר בריל, "האחת, אם היו ממשיכים לפתח את המזל"טים; והשנייה - אם היו מקשיבים לאזהרה שלי שבוע לפני המלחמה.

"ארבע שנים לפני המלחמה כבר צילמנו מעבר לתעלת סואץ. אילו היה נמשך פיתוח המזל"ט, בארבע השנים עד אוקטובר 1973 היינו יכולים להגיע לעומק של 15-10 ק"מ ויותר מעבר לתעלה ולצלם את הכוחות המצריים. היה יכול להיות לנו יתרון אדיר, שלא נוצל.

"תארו לכם את ישיבת הממשלה שלושה ימים לפני המלחמה. נניח שאנשי אמ"ן היו מגישים את המסקנות שלהם מכל הדיווחים על הצבא המצרי, ומעריכים שלא תהיה מלחמה. ואז היו מראים לממשלה צילומי מזל"ט של הכוחות המצריים וההיערכות שלהם, שצולמו מגובה 100 מטר. הצילומים האלה לא היו משאירים שום מקום לספק. אני בטוח שההחלטות היו אחרות". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו