מה זאת אהבה - גרסת ריקי גל

באפריל השנה הפתיעה ריקי גל את מעריציה, ואת מדורי הרכילות, כשרגע לפני יום הולדת 69 נכנסה מתחת לחופה - בפעם הרביעית בחייה. בן המזל הוא בן זוגה בחמש השנים האחרונות, דני שוהם (66), מהנדס בניין ומנהל פרויקטי נדל"ן בארץ ובחו"ל. המפגש הכמעט אקראי מאחורי הקלעים, בתום הופעה של הזמרת הוותיקה, הפך ל"אהבה הכי גדולה של החיים שלי", כהגדרתה, ולסיפור שמוכיח שוב שלענייני הלב אין חוקים ואין גיל. 

"אומרים שאלוהים סיים את עבודתו בלברוא את העולם, ועכשיו הוא רק מזווג זיווגים. במקרה שלי אני מרגישה שזה ככה", היא מחייכת. "מייד הרגשתי שיש פה עסק עם מישהו אחר". 

איך הכל התחיל?

"הוא פשוט הוזמן להופעה, ובשיר השני כבר ידע שהוא רוצה אותי. ראיתי אותו רק כשדחפו אותו להגיד לי שלום. 

"אף פעם לא הסכמתי לפגוש אנשים שבאו לראות אותי בהופעה, וגם אותו לקח לי זמן לפגוש שוב. אבל כשראיתי את הפנים שלו, זה הספיק לי. המשכנו להסתמס, ואחרי עשרה ימים נפגשנו בבית קפה ברחוב ירמיהו תחת גשם זלעפות. ישבנו ודיברנו שש שעות, עד שכבר הרימו את הכיסאות והיינו צריכים ללכת. 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"בפגישה השנייה הוא לקח אותי לסטנד־אפ של ערן זרחוביץ', ושם ראיתי את ההתנהגות האנושית שלו עם אנשים שהכירו אותי. הבנתי שיש לי עסק עם גבר ועם אדם בכל מובן". 

זוכרת את הרגע שבו התאהבת?

"בטח, אלה דברים שלא קורים בבת אחת, וזו תהיה טעות להגיד 'אהבה ממבט ראשון'. יש רמזים שאומרים לך שזה האיש, אבל לומדים את זה לאט־לאט, למרות שעם דני זה קרה די מהר".  

מי הציע נישואים למי?

"לא תאמין, אבל במשך חמש שנים הוא הציע לי נישואים בתוך ראשו, אבל פחד פחד מוות שאם הוא יגיד לי, אני אירתע. יום אחד צחקתי ואמרתי לו 'אולי תתחתן איתי?' והוא אמר 'בואי'. שאלתי אותו איך נשנה את שמי, והוא ענה לי 'ריקי גל שוהם'. זה מצא חן בעיניי, ולמחרת כבר היינו במשרד הפנים. שיניתי את השם בכל התעודות". 

למה היה חשוב לכם, בעצם, להתחתן?

"אמרתי לעצמי שהיה לנו ירח דבש של חמש שנים, ועכשיו הגיע הזמן לשתף את האהובים שלנו בחגיגה. להגיד שאנחנו שמחים בזוגיות שלנו ושזה סוג של התחייבות, להגיד 'אני בחרתי בך ואתה בחרת בי'. עשינו טקס בלי רבנות, לא לאס וגאס, אלא טקס אהבה. היום אני נשואה בסגנון החדש והכי נכון לדעתי. יהיו כאלה שייקחו עורך דין כדי לעשות הסכם, אבל אצלנו יש אמון כל כך גדול - שאנחנו לא צריכים. 

"שמרנו על החתונה באינטימיות שלנו ולא עשינו מזה יחסי ציבור. רצינו שזה יהיה נטו אנחנו והאהובים שלנו". 

איך היתה החופה?

"זה היה בנמל תל אביב, טקס מאוד מרגש, אולי אחד הכי מרגשים. במשך חמש שנים כתבתי שירים על דני, ולשיר 'היא שלו והוא שלה', שאני שרה עם מתי כספי, כתבתי מילים חדשות, שאני לא מגלה. דני נשא נאום, ושירי מימון ואני שרנו את 'מה זאת אהבה'. גם הילדים שלנו שרו, ומתי עלה וסיפר סיפורים מבדרים, וגם שר. היה לנו מאוד־מאוד מרגש". 

בחתונה עם הבעל הטרי, דני שוהם. "מצאתי חבר נכון, פרטנר, אדם שאני שלמה עם הקשר איתו"

איך הבת שלך, לירי, מסתדרת עם דני?

"הנה עוד סממן של איך קשר צריך להיות. היחסים שלהם נהדרים. מצאתי חבר נכון, פרטנר, אדם שאני שלמה עם הקשר איתו ושפתוח למקצוע שלי. לא כל אחד יכול להכיל את זה. דני גם מכיל את זה וגם נהנה וחולק איתי כל רגע. זה עושה הבדל עצום". 

מה מצאת בו שלא היה באחרים?

"הוא מאוד תרבותי, מנומס ועם חוש הומור ורגישות. אני אתן לך דוגמה: פגשנו אנשים שאני מכירה, אבל לא זכרתי את שמם. דני זיהה שאני לא זוכרת ומייד התפרץ והציג את עצמו, לא נתן לי להיות במבוכה מולם. כל ההתנהגות האנושית שלו בחברה זה ממד חשוב עבורי. בהמשך גיליתי את הילדים שלו, שאני כל כך אוהבת, שהם מאוד אנושיים וקשורים זה לזה. זה הדבר שהיה הכי חשוב לי: לראות אותו כאבא וכבן, ושם לא היו ספקות". 

היו מקרים שבהם פסלת גברים על התנהגות שלא לטעמך?

"בוודאי. פעם יצאתי עם מישהו ביחד עם עוד זוג, ובשלב מסוים הגבר שהיה איתי הצביע עלי ואמר בקול: 'אתה לא חושב שהיא האישה הכי יפה בעולם?' אמרתי לעצמי שלא ייתכן שהוא לא שם לב שיש איתנו עוד אישה, ושזה חוסר רגישות אלמנטרי. זה לא עבר אצלי, ושם זה נגמר. נשים לא שמות לב לסימנים הראשונים בקשר. הן עוברות על זה בצחקוק וגמרנו, אבל צריך לזהות את הדברים האלה כדי להבין".

היו שרצו לצאת איתך רק כי את "ריקי גל"?

"בטח. וגם כשניסו להסתיר - זה צף מהר מאוד. דני לא היה כזה". 

ציפית לאהבה סוערת כזאת בשלב זה של חייך?

"אני אדם פתוח מאוד, וגם אם היו לי מחשבות שליליות, ידעתי שזה לגמרי אפשרי. לא חשבתי שאלך מהעולם הזה יחידה או בבדידות. בתוך תוכי כנראה ידעתי שקיים האיש שאשמח לחלוק איתו את חיי". 

לפני דני יצאת להרבה דייטים?

"לא, ממש לא. הייתי מסתכלת סביבי ואומרת, 'אולי הוא, זה נראה נחמד, אולי הגבר ההוא', אבל רק מתבוננת. נעה במחשבות של I'm fine גם לבד, אבל אם זה יקרה - יהיה נחמד". 

אז דני הוא הזוגיות הכי טובה שהיתה לך עד עכשיו?

"לגמרי. אני מאחלת לאנשים שיתבגרו בזוגיות כזו, עם תבונה עמוקה של מה הם באמת צריכים בזוגיות טובה. זה לא היה יכול לקרות לי בגיל 20 או 30, אבל מי שזוכה לחיות שנים ארוכות ולהגיע לשלב התבונה העמוקה - חייו ישתפרו בגדול".

• • •

גל מנוסה בזוגיות מחייבת. בתחילת שנות ה־70 היתה נשואה לגשש ישראל (פולי) פוליאקוב. בהמשך התחתנה עם המסעדן ג'ורג' מרקוס, ובשנות ה־90 היתה נשואה בשלישית לעיתונאי ערוץ 1 אורי כהן אהרונוב, שעימו גידלה את לירי (28). 

בחודש שעבר חגגה יום הולדת 69, כשהיא מציינת יותר מ־50 שנות קריירה מפוארת, שפרצה בלהקת חיל הים, עברה בהצגות ובמחזות זמר ("אוויטה") ונצרבה באינספור להיטים ("מה זאת אהבה", "מערבה מכאן", "הנה פתחתי חלון", "נערת הרוק", "בני ילד רע", "היי שקטה", "יש לי חולשה לרקדנים"). 

אבל דווקא מי שנחשבת לאחת הזמרות הגדולות של ישראל, עם הקול האדיר, הקלאסיקות העל־זמניות והכריזמה הנוטפת כשופטת לשעבר ב"כוכב נולד", חוותה משבר מקצועי לא פשוט לפני שמונה שנים, כשהטלפון מיעט לצלצל ובראשה הדהדו מחשבות שאולי הכל נגמר, ובלי שום התראה. 

"התקופה הזאת היתה הנקודה הראשונה בחיי שהפסקתי את הפעילות המקצועית הרציפה שלי, מאז גיל 20. הפעם הראשונה שהפסקתי לעבוד. עד אותו היום עבדתי בלי לעצור לרגע, בהופעות, בטלוויזיה, בקולנוע - ופתאום משהו נעצר, ולא מבחירה". 

מה קרה שם?

"לא יודעת, הרגשתי שמשהו תקוע גם בחיים שלי וגם בתחום המקצועי. הכל נהיה מאוד־מאוד איטי. לא הגבתי לזה בשמחה גדולה, ואני מודה שזה גם הפחיד והדאיג. אתה אומר לעצמך, רגע, היום אני טובה יותר ממה שהייתי אי פעם כזמרת וכפרפורמרית, ודווקא עכשיו זה נתקע? למה?" 

מצאת הסבר?

"לא, זה כמו בטבע. פתאום יש צונאמי, פתאום יש הר געש. קורים דברים לא צפויים ואין לך גם מה לעשות". 

עברו לך מחשבות שאולי נגמר לך הסוס?

"ברור, ושיכול להיות שאולי אני כבר לא מעניינת אף אחד. פתאום אני לא בכל יום בעיתון, השם לא מופיע בשום מקום, הטלפון פחות מצלצל ויש הרבה מאוד שתיקות. 

"הכל עבר לי בראש. החששות התגנבו, וזה אנושי ומובן. היו לי שיחות עם זמרות מאוד־מאוד מפורסמות, שכולם מכירים. פגשתי פעם ברחוב את חוה אלברשטיין, והיא אמרה לי, 'זהו, אנחנו כבר לא מעניינות אף אחד'. ותראה איפה היא נמצאת היום". 

מה דעתך, באמת, על הפרסומת האולטרה־מדוברת שלה?

"זה חמוד מאוד. קודם כל זה כסף, וזה חמוד מאוד. גם אני עשיתי במשך שנים פרסומות". 

תקופת השפל שעברת נשמעת מדכדכת. 

"למזלי, אני לא אדם שנופל לדיכאונות, וברגע שזיהיתי את השפל לקחתי עט וכתבתי שירים. חיפשתי השראות מהקולנוע ומהספרות, וקראתי המון דברים, שלא יפסיקו לגרות אותי ולעורר אותי. גם ישבתי ובהיתי והקשבתי למוזיקה קלאסית. עולמי מלא". 

עם בהייה לא קונים במכולת.

"נכון, אבל חס וחלילה, לא הגעתי למצב שאני צריכה לבקש עזרה". 

אבל כן הצטמצמת?

"זה קורה באופן טבעי. הצרכים מצטמצמים, כי אתה מבין שהגיעה תקופת צנע, אבל אם היית פוגש אותי, לא היית רואה או מרגיש את זה עלי. תמיד חשבו שאני עשירה. היו מסתכלים ואומרים 'זאת מיליונרית". 

והיית?

"מיליארדרית, אבל מבפנים". 

• • •

ב־2015, אחרי כמעט שלוש שנות עבודה ובהשקעה כלכלית גדולה (במימון עצמי; ע"ס), הוציאה גל את אלבומה התשיעי, "ענבים כחולים", שהפיק בשבילה יהודה פוליקר. האלבום, שהיה אמור להחזיר אותה למסלול ולתודעה, לא התקבל בחום גדול ברדיו, ושום להיט בולט לא יצא ממנו. 

גל בביתה. "אני שונאת פסלוני פרסים, אבל אם זה בא לבטא הערכה - אז בעונג רב" // צילום: אפרת אשל

"לרדיו יש נטייה להשמיע את השירים המוכרים שלי, כדי להנעים את הזמן, ולדעתי לא מקדישים מספיק לשירים שחבויים בתוך האלבומים, וזה חבל", היא מגיבה. "לעומת זאת, כשאני פותחת ערוצי טלוויזיה שמשדרים מוזיקה ללא הפסקה, אני מוצאת את עצמי שם בכל הקטגוריות, ויש שם הרבה שירים שלי שלא משמיעים בכלל ברדיו. זה משמח אותי".

קיווית שיעשו לך ברדיו יותר כבוד?

"אני לא מתעסקת בכבוד ובשאלה אם מגיע לי או לא. אבל אני כן יכולה להצטער, כי ההשקעה באלבום היתה עצומה. כמעט שלוש שנים אתה מכתת רגליים ונותן את הבטן והלב, וזו ישיבה יומיומית באופן הכי אינטימי עם יהודה פוליקר ולירן נדל, שכתב והלחין כמה שירים. זה הופך להיות משפחתי ממש, ואתה משקיע בזה את הדם - ובסוף לא קורה עם זה כלום. באותו רגע זה קשה, וכשאני אומרת קשה, אני מתכוונת גם לזמר מתחיל וגם לזמר מבוגר שעשה כמה תקליטים. ההרגשה בבסיסה היא 'לא קיבלו אותי ואני עצובה'". 

לא הרמת טלפון למנהל של איזושהי תחנת רדיו?

"עברה לי המחשבה להתקשר ולהגיד, 'הלו, יש שם מישהו? מישהו יכול לשמוע אותי?' אבל לא עשיתי את זה. גם לא הפעלתי אף אחד אחר, וגם לא איש יחסי ציבור, כי אני לא מהזן הזה שיעשה מניפולציות של 'מכרתי 20 אלף תקליטים בשעה'. אני מכירה את הסגנון הזה. יכול להיות שזה לגיטימי, אבל אני לא במשחק הזה". 

אולי הרגשת שמתחת לכבודך להרים טלפון?

"לא יודעת. יש כאלה שנלחמים ויוצאים לקרב תקשורתי, או מרימים טלפון, אבל זאת לא אני. אני יכולה להביע את צערי, אבל זה מהר מאוד נרגע ומצאתי תחליף. יצאתי לדרך במופע חדש והתחלתי שוב להניע מחדש".

תחזרי אי פעם להקליט אלבום חדש?

"כרגע אני לא מקליטה, אבל יש לי רעיון מיוחד שאני עדיין לא יודעת מה ייצא ממנו. לאחרונה כתבתי שיר לזמרת שהבטחתי לה, וגם שלחתי טקסט לדודו טסה. כל היופי במקצוע הזה הוא שבאופן אקראי לגמרי אתה פוגש מוזיקאי ומתחבר אליו. אתה לא מפסיק לחפש. כמו צייד פרפרים".

כזמרת, מעולם לא היית עממית בחומרים ששרת.

"זה נכון, אני סלקטיבית מאוד בשירים שאני בוחרת. אני אוהבת מאוד משוררים, והכתיבה חשובה לי מאוד. אני יודעת שאני שייכת לפלח המצומצם יותר של הציבור בישראל". 

לא היית רוצה להיות נגישה יותר?

"אני לא מתחרטת על שום דבר, כי זה מי שאני וזה מה שבחרתי. כשמדברים איתי על השיר 'נערת הרוק', לא בחרתי בו כי הוא פרובוקטיבי, אלא כי הוא אמר את האמת על עצמי וחשבתי שאני חייבת לשיר אותו. הציעו לי בעבר להיות זמרת חתונות, אבל אני לא יכולה. חתונות זה לא דבר פסול, אבל זה לא אני, לבצע כל כך הרבה שירים שלא אני בוחרת". 

יכולת להתפשר על האמנות שלך כדי להגיע לקהל רחב יותר.

"אתה מכיר אותי כפשרנית? אני אמרתי הרבה יותר 'לא' מאשר 'כן'. לתפקידים, לשירים ולהצגות. אני אף פעם לא הייתי מסחרית ולא חשבתי מסחרי. ברור שכל אמן רוצה שכולם יאהבו אותו, אבל אין דבר כזה". 

מה דעתך על המוזיקה היום?

"יש דברים מקסימים, ורק טבעי שיהיו דברים שאני אוהבת יותר ואחרים שפחות. באופן כללי אין לי ביקורת שאומרת, 'אוי, למה זה כן מצליח וזה לא מצליח'. אני מקבלת את הדברים כמו שהם, ואם יש אנשים שמצליחים לשמח קהלים מסוימים, מה אכפת לי".

גם במחיר של טקסטים טובים פחות?

"יש הרבה טקסטים עלובים, אבל זה תמיד היה ככה. תמיד היו טקסטים טובים ולא טובים. זה לא משהו שאגיד, 'אוי ואבוי, מה קרה לנו'. השפה היום הצטמצמה מאוד, כי אנשים לא קוראים ספרים ומזניחים את השפה. אין להם עושר בכתיבה, וזה בא לידי ביטוי במוזיקה. יש להם פיתויים של אירוויזיון ולעשות מסחר עם המוזיקה, ואולי זה גם לגיטימי. מי שעושה כסף, אני בעדו, ומי שעושה מוזיקה טובה - אני גם בעדו". 

הזמר הכי מצליח בשנים האחרונות הוא עומר אדם. את אוהבת את המוזיקה שלו? 

"אני מכירה, ויש דברים שאני אוהבת מאוד. השיר 'שני משוגעים' פתח לו חלון באהדת הציבור. זה שיר עם ערך מוזיקלי חדש, יציאה שהחמיאה לו מאוד וכבשה לב, אבל אני לא יכולה להגיד לך שאני מתה על זה. לא מושך אותי ללכת להופעה שלו". 

מה ההסבר שלך לתופעה ההיסטרית סביבו?

"משלמה ארצי למדתי ששיווק הוא דבר חשוב מאוד במקצוע הזה. כנראה אצל עומר יודעים לעשות את זה מצוין. 

"אתה רואה הרבה זמרים טובים, כמו אמיר דדון, שהוא זמר עילאי שאין הרבה כמוהו, אבל משהו במערכת השיווק שלו לא התגבש מספיק ברמה שנדע היטב מי הוא ונעקוב אחריו. אם היו משווקים את אמיר כמו שמשווקים את עומר אדם - הוא היה מצליח לעלות על שלמה ארצי, לדעתי. עם שיווק טוב אפשר למכור גם בלון. 

"לעומר אדם יש דברים טובים וביצועים נהדרים. בעיניי, כשזמרים מהז'אנר הזה מבצעים שירים ישנים - הם אלופים. כמו סרנגה שביצע את 'האומנם', או אייל גולן שעושה שירים של שלמה ארצי. פתאום הערך האמנותי שלהם מקבל עוצמה וחוזקה. אני אוהבת מאוד את הח' העמוקה והע', כשהן נכנסות לתוך השפה היפה והטובה".

לאילו שירים את פחות מתחברת?

"לקשקושים. אני פחות מתחברת למילים הסתמיות רק כדי ליצור פזמונים קליטים ורקידים. בעיניי, 'אתה תותח' של שרית חדד או 'מי אוהב אותך יותר ממני' של ארקדי דוכין הם הברקה, כי זה משהו שאנחנו משתמשים בו ביומיום, ויש בזה קסם. כולנו אומרים את זה, גם בעלי השפה היפה וגם בעלי השפה הפחות טובה". 

מה את מגדירה כ"קשקושים"?

"אין לי דוגמה כרגע, אבל אני מקשיבה להרבה שירים עם חריזה מטופשת, נבובים קצת, ויש הרבה כאלה היום. אבל זה מה יש. כשאני נתקלת בשיר כזה ברדיו אני יכולה להעביר, שלא ידבק בי איזה משפט או משהו". 

מה את חושבת, אפרופו, על סטטיק ובן־אל תבורי?

"מעבר לעובדה שהם נותנים צבע מאוד מיוחד בנוכחות שלהם בעסק הזה שנקרא שואו ביזנס, יש להם יציאה חזותית. אני מודה שלא התעמקתי במוזיקה שלהם, אבל אתה רואה שני אנשים חרוצים - שזה מרכיב חשוב במקצוע. ויש ראש טוב בהפקות, ליצור סאונד ולחבר אותו למראה ולשיווק. מרגיש לי שיש שם את כל החבילה. 

"הם קישוט בנוף שלנו, מה שמעט מדי ישראלים מעזים לעשות. בארץ לא משקיעים בבגדים, בקישוטים ובהתנהגות המוחצנת מאוד של השואו, ומהבחינה הזאת הם חריגים ומעזים. בזמנו רציתי לעשות כל מיני גגים כאלה, דברים חדשים במראה, אבל עזבתי את זה כי בארץ אנחנו לא שם. רציתי להיות הרבה יותר תיאטרלית, עם כל מיני טריקים בימתיים - אבל ויתרתי". 

אם כבר מדברים, מדונה הודיעה לאחרונה שהיא יוצאת לסיבוב הופעות קטן ותיאטרלי.

"כשראיתי את מדונה באירוויזיון חשבתי לעצמי, למה אין לה רגע אחד בהופעה שבו היא שולחת את כולם אל מאחורי הקלעים ונשארת לבד עם הפסנתר? אני יכולה לקוות שזה מה שהיא תעשה בסיבוב החדש. הייתי רוצה לראות אותה מעזה, כי היא כבר בת 60 ויכולה להרשות לעצמה הרבה יותר, ובלי עזרים".

מה חשבת על הזיופים שלה בתל אביב?

"נניח שהזיופים הם משהו שיכול לקרות, מילא, אבל אתה רואה אותה עמוסה בגלימה ששוקלת לא יודעת כמה, עם רטייה על העין שהיא כנראה גנבה מ'בית הנייר', המון־המון עומס של ויז'ן, אפקטים, תאורה, וידאו ומעלית - במצב כזה אתה כבר לא צריך לשיר. אני דווקא מחכה לרגע שבו היא תתפשט מכל זה. 

"מבחינתי, באירוויזיון הכל היה טו מאץ'. הצורך שלה להעמיס ולהראות שהיא יכולה לעשות יותר מכולם מיותר בעיניי. היא צריכה לקלף את עצמה. תני לי פעם אחת לשמוע אותך נטו. יש לך קול יפה, אז למה כל זה?" 

מהאירוויזיון עצמו נהנית?

"הוא שעמם אותי. הכל היה צרחני, חיצוני ו'יותר מדי'. איך אתה יכול לשמוע מוזיקה כשאתה רואה כמות כזאת של שירים ועיבודים וזעקות, וכל קטע יותר גדול ונפוח ונוצץ ומבריק. אותי זה משעמם. המפגש האמיתי עם אמן הוא כשהוא יושב על הכיסא ואתה פוגש אותו ואת אישיותו נטו. ככה אני מעדיפה את זה. אצטדיונים לא מעניינים אותי".

אני יכול להסיק שגם לוויזואליות של נטע ברזילי את לא מתחברת.

"אני מעריכה אותה כאדם, אבל פחות מעריכה את כל הכיסויים שהיא עוטה עליה. אני לא מעריכה את הצעצועים האלה שיש סביבה ועליה. אם היא תקלף את הקרניים והצהובים והנוצצים, תגלה שם בן אדם אמיתי עם כנות ורצון לפרוץ דרך, עם תקשורת נהדרת ויכולת דיבור נפלאה. והיא גם אמיתית". 

ומבחינה מוזיקלית?

"נטע מוכשרת מאוד מוזיקלית, וב'TOY' היא עשתה עבודה נהדרת, אבל הסגנון הזה פחות מדבר אלי. אני חושבת שמעמיסים עליה בכוח משהו כדי לנסות לפרוץ לעיני העולם ולהראות שהיא עושה משהו אחר. יש דברים יפים בקליפים שלה, אבל זה לא הסגנון שלי. אני מעדיפה להקשיב לזמר נטו. פה זה יותר מדי פומפוזי ומשוויץ בשבילי". 

מעדיפה את קובי מרימי, הרגוע יותר?

"השתעממתי, לגמרי השתעממתי. פתאום מצאתי את עצמי קצת אפילו עצובה בשבילו. לצפות בלחץ של יחסי הציבור על האיש החביב הזה. היה שם משהו מעורר רחמים שרוצה להגיד, 'תעזבו אותי בשקט', והייתי עצובה בשבילו. אבל גם בזה לא התעמקתי. בשיר 'HOME' לא היה, מבחינתי, משהו מעורר עניין".

• • •

הרבה לפני עידן MeToo, גל היתה חלוצה מסוגה בארץ, כשחשפה במשך שנים - ובאומץ רב - הטרדות מיניות שחוותה בצעירותה. 

"במשך שנים הייתי מספרת על הבמה סיפורים אינטימיים שעברתי, וזה מדהים איזו אבולוציה קרתה כאן מאז", היא אומרת. "לפני 25 שנה התחלתי לדבר על זה, ואני זוכרת שהקהל כעס עלי, כי אנשים לא הבינו איך אני מעזה לדבר ככה. אבל מהר מאוד חיכו לי מאחורי הקלעים קבוצות של ילדות שעברו חוויות דומות, ושראו אותי מספיק פתוחה ואמיצה ומייצגת אותן באופן מסוים. לשמחתי, לאט־לאט הנושא הזה התפתח, אבל לא רצתי לעיתונות לדבר על זה. העדפתי לטפל בזה בשטח, ביני לבין הקהל, וזה מה שעשיתי".

יש מקרי הטרדה שעדיין צרובים בך?

"המקרים שלי היו מגיל 3 עד 25. היו כל הזמן הטרדות, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה, כי עכשיו הגיע תורן של אחרות לספר. נשים צעירות צריכות את הכוח הזה, כי זה הגיל שבו מטרידים יותר. זה בדרך כלל קורה כשאת מושכת ויפה, ואני חוויתי את זה כצעירה. עכשיו נשים צעירות צריכות לקום ולדבר על זה יום־יום, כדי שהמקרה הבא לא יקרה. צריכים להכניס את זה למודעות, לגרום לאנשים להכיר בתופעה ולמנוע אותה".

הזכרת את אייל גולן. מה דעתך על היחס הבעייתי שלו לנשים?

"אני לא יכולה להיכנס לזה, כי לא הייתי שם, אבל אלה לא סיפורים טובים. אני לא יודעת מה קרה שם, אבל אני מכירה את המקצוע הזה ויודעת כמה הוא יכול להפיל את המצליחנים למקומות האלה. אני מכירה את זה מזמן, עוד לפני שהיו תלונות. תמיד היתה קרחנה לא קטנה מאחורי הקלעים, לפני הופעות ואחרי הופעות. אבל לא הייתי אצל אייל כדי לשפוט את זה". 

ההתעסקות בפרשות סביבו מוגזמת, לטעמך?

"לא. אם מישהו עושה מעשים בזויים, בטח שהעיתונות צריכה להתעסק בזה. גם הצדק והדין והחוק חייבים להתייחס לזה".  

אי אפשר שלא לשאול מה חשבת על פרשת הנערים בקפריסין.  

"הסיפור הזה עצוב מכל כיוון, וזה לא משנה אם אנסו או לא. אני שמחה שלא, אבל כשראיתי את זה בחדשות העדפתי לזפזפ. אני מעדיפה לא לראות נערים צעירים, שפתאום משום מקום חובשים כיפות כי קרה מה שקרה. אל תדבר איתי על זה בכלל. הלאה, נקסט". 

זה ממלא אותך בתחושת גועל?
"תחושה של נוער שהולך לאיבוד בתקופה הזאת של החיים. אני מקווה שהם יתקנו את זה בהמשך, ואולי הם למדו שיעור מהסיפור הזה. נוער יכול לעשות שטויות, ואת זה אני יכולה להבין. הם באו מבית שכנראה לא דאג מספיק ללמד אותם מוסר או לשמור על עצמם. 

"הם לא שמרו על עצמם, אבל גם אני לא שמרתי על עצמי. היו מצבים שיכולתי לאבד בהם את ההגנה ואת השמירה על עצמי, אבל מעולם לא פגעתי באחרים. חבל שאני לא יכולה להראות לך שירים שכתבתי בעניין הזה, כי הם אישיים מאוד. 

"באופן כללי אני יכולה להגיד שאני לאקי גירל. מישהו שומר עלי, כי אני לא אדם שיכול להגיע למצבי השפלה. אני לא יכולה להביא את עצמי למצב הזה, כך שאם נגיד סטיתי, אני מייד אזהה שיש סכנה ואתיישר. אני לא אדם שיכול להיות במקומות הנמוכים האלה. זה דוחה אותי. אף פעם לא שתיתי אלכוהול ולא עשיתי LSD או דברים שאתה מוצא את עצמך שכוב איפשהו. גם אם היתה טעימה פה, טעימה שם, זה היה כל כך מינורי שחבל לדבר על זה. אני מאושרת שאני לא כזאת". 

התקופה ההיא חרותה אצלך כטראומה?

"במידה מסוימת כן, וזה יופי - כי אני רוצה שזה ייזכר כטראומה. אני מקווה שאנשים יוצאים לכביש מפחדים מאוד וגם אנשים שלוקחים סמים מפחדים מאוד, כי אם לא תפַתח פחד מללכת לעזאזל, אתה תגיע לשם". 

• • •

שמונה שנים חלפו מתקופת הבצורת, והנה גל שוב, וסליחה על הקלישאה, על הגל: ההופעות שלה סולד אאוט, יש לה מועמדות ראשונה לפרס אופיר בקולנוע, וכעת היא מתהדרת בתפקיד במחזמר הבימתי "פלאשדנס". 

במחזמר "פלאשדנס". "אני מקבלת מחיאות כפיים עוד לפני שאני מוציאה צליל מהפה" // צילום: אור דנון

"חזרתי עכשיו לתקופה שהיתה לי קודם", היא זורחת. "חזרות, מחזמר, קולנוע, הופעות, הקלטות ולימודים. אני מאוד אוהבת את זה, חיכיתי לזה". 

ויש לך גם מנהל עסקי חדש: בעלך.

"נכון, ריקי גל הוא עסק, ודני מנהל אותו. הוא למד לאט־לאט את המקצוע ואת המרכיבים שלו, ומכיוון שהוא למד כלכלה, עיקר ההתעסקות שלו הוא בסדר המופתי של כל חשבון וחשבון, וכל מה שאני לא יודעת במשך שנים והזנחתי. אם יש לו חובה, הוא ימצא זמן לעשות אותה במסירות מלאה.

"אני יכולה להגיד לך שהפסדתי הרבה בעבר, כי לא עקבתי מספיק, לא בדקתי דו"חות מספיק לעומק ולא חישבתי. היום אני כל הזמן מזהירה את התלמידים שלי, המקצוע הזה הוא לפני הכל עסק, ואם לא תקפידו בבדיקת החשבונות, תבכו אחר כך".

את מרגישה שיכולת להרוויח יותר לאורך הקריירה?

"הרבה מאוד. הרבה מזה היה באשמתי, עבדתי עם אנשים לא ישרים בדרך, וגם הסכמתי לעבוד בסכומים במקומות שבהם יכולתי להרוויח פי עשרה.

"היום כבר אין לי מה לעשות עם זה, ואתה יודע מה? פאק איט. אבל בזכות דני והסדר שלו, דברים התגלו וחלקם טופלו, ולמזלי, יש גם דברים עתידיים שניתנים לטיפול, כמו תמלוגים, חסכונות וקרנות". 

איך עושים הפרדה בין הניהול לזוגיות?

"דני סירב לנהל אותי, ואמרתי לו, 'שמע, אתה מתעסק עם חשבונות ואין הבדל. עסק זה עסק, הכל ניירות עם מספרים'. הוא אמר, 'נכון, אבל תדעי שאני עושה את זה כמנהל תחת מחאה'".

לפני כשבועיים, לראשונה בחייה, קיבלה גל מועמדות לפרס אופיר בקטגוריית שחקנית משנה על תפקידה בסרט "מאמי", עיבוד קולנועי לאופרת הרוק הישראלית של הלל מיטלפונקט, אהוד בנאי ויוסי מר־חיים משנות ה־80. בסרט היא מגלמת את בתיה קלאסה, מנהלת בית בושת.

"המועמדות היתה הפתעה גדולה עבורי. התקשרו אלי יום אחד, שמעתי את הצרחות של קרן (ידעיה, במאית הסרט; ע"ס) ומייד הבנתי מה קרה. גם הטלפון התחיל להתמלא בברכות. צחקקתי לי יום שלם. 

"כשצפיתי בסרט המוגמר רעדתי בכיסא, כי לא תיארתי לי שקרן תצליח לתת לאופרת הרוק הזאת פרשנות נהדרת כל כך. חששתי שהסרט יסווג בקטגוריית ה'יותר מדי טובים'. אלה שצריך עבורם סבלנות להקשיב ולהיות מרותק. זה לא סרט בורקס". 

למה דווקא מנהלת בית הבושת?

"כנראה יש לי נתונים טובים, ואני יכולה להבין את הדמויות האלה. קרן אמרה לי שהיא בחרה בי כי יש בי פראיות מאוד גדולה, רגישות מספיק עמוקה להבין את הדמות וגם אינטליגנציה רגשית לבצע את התפקיד. אני לחלוטין ראיתי את עצמי שם". 

דמיינת שתהיי מועמדת ל"אופיר"?

"זו פעם ראשונה שאני מועמדת לפרס כלשהו בכל הקריירה שלי, אבל כנראה דברים קורים בזמן הנכון. אני אשמח לזכות, למה לא?"

כבר פינית מקום בסלון?

"אני שונאת פסלונים כאלה, אבל אם זה בא לבטא הערכה - אז בעונג רב". 

איך מתייחסים אלייך היום בתעשייה?

"בהמון הערכה. אני מרגישה את זה הרבה אצל הצעירים". 

מה בנוגע לתפקידים בטלוויזיה?

"לסדרות סירבתי, אולי כי לא הציעו לי עדיין את הסדרה הנכונה. עשיתי בזמנו את 'אהבה מעבר לפינה', ואחרי שהייתי צריכה לקום בכל בוקר בארבע ולשבת על הסט חצי רדומה ולשנן טקסטים - הבנתי שזה לא בשבילי. לא אהבתי את השפה ואת האינטנסיביות. גם את 'עספור' התחלתי לצלם ועזבתי. פשוט לא התחברתי. אחרי היום הראשון לצילומים אמרתי לבמאי שאני מצטערת, אבל זה לא בשבילי. במקומי לקחו את גילת אנקורי". 

• • •

בימים אלה מככבת גל גם במחזמר "פלאשדנס", עיבוד בימתי לסרט המצליח מתחילת שנות ה־80. המחזמר מציג בתיאטרון תל אביב (אולם בית החייל לשעבר), בבימויו של עומר זמרי. 

"כשנכנסתי לקאסט היתה התפוצצות, כי הרגשתי מצד השחקנים שם רטט של 'במה זכינו שהיא תהיה איתנו'. זה כיף. אני נהנית מאוד ב'פלאשדנס'. הם טובים ומוכשרים אחד־אחד, והם כמו הילדים שלי. בכל מה שאני יכולה אני עוזרת. אם זה משהו שקשור בשירה, בהגייה או בכל דבר אחר, אני שם". 

גל מגלמת במחזמר את האנה, בלרינה לשעבר שלא מסוגלת להשתחרר מעברה. "זה תפקיד קטן, אבל הוא הליבה של המחזמר, עמוד השדרה של הסיפור, ולכן אני אוהבת אותו. כשאני עולה לבמה, אני מייד מקבלת מחיאות כפיים, עוד לפני שאני מוציאה צליל מהפה. זה תענוג לזכות בזה אחרי כל כך הרבה שנים".

בשנה הבאה תחגגי 70.

"אני רק שומעת את זה כמספר. זה כבר וואחד גיל וזכיתי בו ביושר".

בשנים האחרונות מרבים לדבר על אמנים שמתבגרים בבדידות או בחוסר כל.

"יש הכל בעולם הזה. יש חלשים ויש חזקים ויש מופלאים, ויש כאלה שלא מסיימים יפה". 

הפחד מזִקנה מקנן בך?

"אני לא מפחדת מהזקנה. איך דני אומר? 'את בחיים לא תהיי זקנה', והוא צודק. אני מפחדת יותר מהמוגבלות. אמא שלי בת 94, וכשאתה מדבר איתה יש לה קול של ילדה קטנה. היא רואה הכל, מגיבה לכל וצלולה לגמרי. אבל המוגבלות היא הפחד הגדול". 

אגב, בעצמך שברת את היד לא מזמן.

"תראה (מקפלת את ידה; ע"ס). אמרו לי שהיד לא תתקפל יותר, כי יש פה ברגים ופלטינות. הלכנו ברחוב הליכה ספורטיבית, והרגל שלי נתקלה באחד האריחים ברצפה. באותו ערב כבר עליתי להופיע. אני לא יכולה לעשות 80 שכיבות סמיכה אלא רק עשר, עם הפסקות, אבל אני בסדר ומשעשע אותי שיש לי ברגים בתוך הגוף". 

erans@israelhayom.co.ilאיפור: מאיה מוריס, עיצוב שיער: מתן חליבה, סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה ל־House of  Style, חולצה:  זארה, ג'ינס: טופשופטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו