מה הייתם מרגישים אילו ידעתם שבעוד כמה דורות נכדי־נכדיכם היו מתעלמים בהתרסה מיום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי אז כבר יהיה שלום, ואף אחד לא יידע מה זה חלל מלחמה. הצפירה תבאס אותם, הם יתייחסו בזלזול למי ששומר על זכר היום הזה ויקראו לו דוס. הם ייאבקו על זכותם לפתוח בתי תענוגות בערב יום הזיכרון, וייצאו לבלות, אפילו במפגיע.
בתשעה באב זה מה שאנחנו, רוב החילונים, עושים לזכר נטבחי יהודה על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. מאות אלפים נרצחו בארץ, רובם על ידי הרומאים, ומיעוטם על ידי יהודים במהלך מלחמת האזרחים הנוראית שהשתוללה בתוך חומות ירושלים בין ארבעה זרמי יהדות. נלחמו פנימה והחוצה בו בזמן, ובסוף כמעט כולם נשחטו, ואלה שלא, הובאו לרומא להיות עבדים ושפחות. משם התפזרו לכל העולם.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
זו היתה הנקודה שבה נופצנו, כעם. אז איך זה שרק דתיים עוסקים בזה? מה, יש להם זיכרון יותר ארוך? האם חילוניות מכתיבה גם שכחה מוקדמת? ואם כך, במה מלאה עגלתנו, ושמא היא באמת ריקה, כפי שטוענים עלינו הדוסים? ומה עם השואה? מתי נשכח אותה?
אני לא מת על ימי צום, וגם אי הקפדה על היגיינה אישית ליממה שלמה לא עושה לי את זה. אבל זה שאני לא מתחבר למנהגי האבלות היהודיים לא אומר שאני צריך להתנתק מהשורש שלי, מהסיפור שלי, מההיסטוריה שלי.
זה גם לא אומר שאני חייב ללכת למסעדה דווקא בערב הזה. אם בשנת 70 אנשים חיטטו בגללֵי בקר כדי למצוא בהם שאריות שניתן לאכול, אני יכול להישאר בבית ערב אחד, לאכול בצנעה ולחשוב על אבותיי ואימהותיי, שנולדו בזמן גרוע במיוחד להיות יהודים.
הכאב הזה, שנגרם בשנת 70 לרבים כל כך מבני עמנו, זרם וזורם בכלי הדם שלנו באלף ורסיות שונות, שמקורן אחד: חורבן הבית, חורבן הארץ, חורבן העם. זה לא קרה לאצטקים, לשוּמרים, למאורים. זה קרה לנו, פה. מי שמתעלם מהיום הזה, ואפילו במחשבה, מפסיד תחושת שייכות עמוקה, שנותנת זהות אמיתית בעידן של פוליטיקה של זהויות מומצאות.
ניסיתי את שתי האפשרויות. רוב חיי ניסיתי איך זה להרגיש לא שייך. בשנים האחרונות אני מנסה להרגיש שייך. בשבילי, להיות שייך עובד יותר טוב. שייך לעם ישראל, על ההיסטוריה שלו, על הכאב שלו, על ההווה שלו, על העתיד שלו כאן, שנעוץ בשנה ההיא, לפני 1,949 שנים, שנת 70 לספירתם.
הפלה
דרך החלון אני רואה דמעה גדולה. היא בשלט על אוטובוס, והטקסט מספר לי שהפלה היא לא משחק ילדים, ושמצטערים עליה כל החיים.
אני לא מאלה שחושבים שהפלה היא רק ביטוי של זכות האישה על גופה. עובר הוא לא עוד איבר, ואני בהחלט חושב שיש גם לו זכות לחיות. אבל גם לתינוק שנולד לנערה בת 17, שלא רצתה ולא יכולה להיות אמא בגילה, יש מחיר - והוא עלול להיות הרבה יותר חמור מרגשי החרטה על הפסקת חיים לפני שהתחילו.
זה יכול לגלוש בקלות לילדוּת קשה, ללא דמות בוגרת אחראית מספיק, ללא שום יכולת לתת לרך הנולד את מה שהוא צריך, כלכלית ורגשית, ללא אב במקרים רבים, ועם תחושה של היולדת הצעירה שילדותה שלה נגזלה ממנה בגלל רגע של בורות, של היסח דעת, של הונאה, של משהו שעבר ותוצאתו נשארה לנצח. ואל תגידו לי שאין ילד שאמו מצטערת בדיעבד על בואו; יש ויש, היא רק מתביישת לומר.
הקמפיין של עמותת אפרת הוא לא מוסרי. הוא משתמש בטיעונים רגשניים ומציע תמיכה קצרת מועד, כדי שנערות ונשים לא ישקלו באופן רציונלי את ההשלכות של לידה לא מתוכננת, שלא על פי רצונן, שלא על פי יכולותיהן. כאילו שלגדל אדם מהנשימה הראשונה שלו לא דורש מוכנות רגשית, בשלוּת, קשב, אלא מסתכם בציוד. כאילו שאין לתינוק זכות להיוולד למשפחה שמצפה לו, שכמהה לו, שמחכה לו בכל ליבה.
אם קדושת החיים כה יקרה לאנשי אפרת, שיתכבדו ויחליפו את הקמפיין שלהם במסע פרסום שקורא לצעירים ולצעירות לקבל אחריות על המגעים האינטימיים שלהם, להשתמש באמצעי מניעה, ואם נפלה תקלה, לקחת את גלולות היום־שאחרי. קדושת החיים חייבת לכלול את קדושת חיי האם ואת איכות חיי האם עד זקנתה.
יש לי תחושה שמכיוון שהאנשים המנהלים את המסע חשים אי נוחות מובנית לדבר על מין טרם נישואים, ועל מין בכלל, הם מוכנים לשלם בחיים של נשים צעירות על מבוכתם. זה מביך.
פיפי
לאחרונה נכנס מטבע לשון חדש לשימוש, ולא רק בבתי השימוש: המילה פיפי, שמתארת צחוק רם. כה מהר התפשטה המילה, שהגיעה פיש קל אל פיותיהן של מובילות דעת קהל, מגישות ונחשקות למיניהן, והיא נשמעת בשידורים כאילו נלקחה מהמילון הרשמי של השדרים הארצישראליים.
אין לי כלום נגד חדירה של סלנג לשפת הדיבור הרשמית. אני עצמי משתמש במילות רחוב ללא היסוס, אבל בעניין פיפי יש להעיר כמה דברים:
1. אם הקונוטציה של צחוק אצל גברת הוא פיפי, תטרח ותראה מומחית לחיזוק רצפת האגן. גוף האדם אמור להיות מסוגל להכיל כל צורה של ביטוי רגשי, ללא שחרור בלתי רצוני של סוגָרים.
2. במקרה שלא יעזור, חיתולים למבוגרים יעשו את העבודה, גם אם יורידו מעט מהנחשקות של הדוברת.
3. הפה הוא החלל הרוחני של האדם. מה שהוא מכניס דרכו ומה שהוא מוציא, זה מה שקובע איזה מין בנאדם הוא/היא. אדם שממלא את פיו במילים שאין דרכן להישמע במרחב הציבורי אלא בהקשר מסוים, משפיע על נפשו ועל נפש שומעיו בדרכים שהן מעבר למובן מאליו. אדם שמשמיע את מילות היציאות תדיר, הופך את פיו לג'ורה, ואת קיומו התקשורתי לנמוך מאוד.
4. בישראל אין קוד לדיבור בכלי התקשורת. במדינות מתוקנות רבות אין מצב שמישהו יגיד משהו כזה ויחמוק מאימת הצפצוף שיכסה את דבריו, שקובע את הסטנדרט הדיבורי של החברה. דווקא כאן, בארצו של העם שהביא את השפה הנשגבה מכל לשון, שפת הבריאה, אני מצפה שגופי התקשורת המרכזיים יאכפו את הלשון הנקייה. זאת כמובן ציפייה מופרכת מיסודה, כי זו באמת חרא של תקופה.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו