זה כנראה הסיפור שמגדיר את הזהות היהודית/ישראלית יותר מכל סיפור אחר. פעם היה לנו בית ואז הוא נחרב. זה קרה פעמיים, ובית המקדש לא היה הדבר היחיד, יש אומרים שגם לא העיקרי, שהלך שם לאיבוד.
יש המון היסטוריה עובדתית בסיפור הזה, אבל סיפורים מכוננים לא יכולים להסתפק באמת ההיסטורית. חייבים נרטיב, והנרטיב העברי מתעקש לטעון שכל הצרות הללו התרחשו באשמתנו. "מפני חטאינו גלינו מארצנו" היא שורת פתיחה שכל ילד יהודי ידע פעם לזמזם.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
זה היה לגמרי סביר להגיד שפשוט הובסנו בקרב. הבבלים היו חזקים יותר, ורומא זה בכלל לא כוחות. אבל לא כך אנחנו מספרים. בכל פעם שחכמים יהודים עמדו ושאלו: "למה?", מה החריב את ביתנו והגלה אותנו מארצנו? הם לא התמרמרו, לא האשימו את האויב הנכלולי ולא התלוננו שהיתה הגרלה קשה. הם הצביעו על עצמם ועל עצמנו. על כשלים מוסריים ועל כשלים במנהיגות. של יהודים בכלל, ושל המנהיגות הדתית בפרט.
ואף שהם נולדו אל תוך עולם שאין בו עצמאות ישראלית ואין בית מקדש, הם ניסחו רשימה מפורסמת של ליקויים שגרמו לכך. ויותר ממה שהם ניסו להסביר את ההיסטוריה, הם ניסו לברר אם הם עצמם לא ממשיכים להחריב.
רשימת הליקויים הזאת, בואו נקרא לה "שנאת חינם", הפכה כבר מזמן לערימת סיסמאות שחוקות, סטיקרים ושמות של עמותות. אבל הצלחנו לשכנע את עצמנו שהיא שהרסה והחריבה ושלחה את אבותינו לאלפיים שנה על המזוודות.
שום מילה על הכוח הצבאי שפלש וטבח והחריב. הכל עלינו - עם מוכשר למדי, שנוטה לחזור על אותן טעויות, וליפול לאותם בורות, ולעשות את זה שוב ושוב בעקשנות שאין שנייה לה.
באופן אישי ברור לי לגמרי שרק בזכות העובדה שככה סיפרנו את סיפור החורבן הצלחנו לשרוד. נטייה אובססיבית לביקורת עצמית היא משהו לא נעים ואפילו די מעיק. ייתכן שהנטייה הזאת גם הולידה פה ושם תופעות לוואי של שנאה עצמית ורגשי אשם מוגזמים, אבל בשורה התחתונה היא אפשרה למידה ותיקון.
לכן היהדות ניסתה לטפח חוש אירוני וחוסר שקט שבלעדיהם לא היינו כאן היום, מדברים באותה שפה פחות או יותר ומתבאסים מדי קיץ על תשעה באב, בזמן שכל הגדולים והחזקים שהביסו אותנו אז הפכו כבר מזמן לפרקים מתים בספרי ההיסטוריה.
וזה בדיוק מה שמדאיג כל כך, מכיוון שאת הנכס הזה איבדנו לאחרונה. את האופן הטבעי והדוגרי שבו אתה שם אצבע על הבעיה ומבין שבאופן עמוק, אם הבית שלך נחרב - זה אתה שהחרבת אותו.
היום התרגלנו להאשים את כל העולם ואשתו בכל תקלה. גם כשאנחנו מתמלאים ביקורת על ישראלים - וזה קורה די הרבה - זה אף פעם לא אנחנו, לא "מפני חטאינו" ובכלל לא על ישראלים כמונו.
האשמה היא תמיד בישראלים ההם! אלה שמצביעים למפלגות ההן ושומעים את המוזיקה ההיא. אלה ההם שמביאים את הילדים לגן גם כשיש להם חום, וההם שבגללם חזרו הכינים. אלה ההם שמשאירים אחריהם לכלוך איום בפארק, עושים לנו בושות בחו"ל ומתעסקים בסלולר במקום להחזיק בהגה.
איבדנו תכונה יסודית, שאנחנו חייבים לה הרבה, ולכן כדאי מאוד ששום דבר לא ייחרב בדור שלנו, כי אם כן, אני לא רואה איך אנחנו יוצאים מזה שוב.
• • •
מישהו שמגדיר את עצמו "פובליציסט חרדי" יצא השבוע בקריאה לאחיו האשכנזים להימנע מלהצביע למפלגת העבודה, מכיוון שבגלגולה הנוכחי מי שמוביל אותה משתייך לציבור יוצאי מרוקו, או כמו שאומרים את זה בפובליציסטית - "לשבט השחור".
מזמן לא זכינו לדלי שופכין כזה, בלי ניואנסים סמויים או נגיעות מתוחכמות, אלא הדבר עצמו וישר לתוך הפנים, והתגובות הצפויות לא איחרו לבוא. רוב המגיבים הזדעזעו עמוקות מהגזענות הגסה ואמרו את המובן מאליו בכל מיני נוסחים.
יש כאלה שהביעו תימהון, איך אפשר לומר דברים כאלה בעיצומם של הימים שבהם ממעטים בשמחה ונזכרים באותה שנאת חינם, כאילו יש על לוח השנה ימים שבהם זה סביר יותר לדבר כך.
ואילו בציבור החרדי אמרו "תעזבו אותו, הוא לא רציני". אמרו "תעזבו אותו" והתכוונו לומר "תעזבו אותנו במנוחה". אמנם האיש אינו אלמוני, שמו מוכר ומאמריו מתפרסמים, אבל הוא לא מייצג אף אחד, ואם הוא כבר מזמן לא אחראי לדברים שיוצאים מפיו, אנחנו - במחנה החרדי - בטח שלא אחראים להם.
יש לי, ברשותכם, כמה השגות: די ברור שהאיש לא איינשטיין - לא אלברט, לא אריק ולא מאיר איינשטיין ז"ל - ובכל זאת לאנשים לא רציניים מסוימים יש נטייה לנסות למצוא חן בעיני החבורה שאליה הם שואפים להתקבל.
הם אולי לא רציניים, אבל המוטיבציה מחדדת את חושיהם, ולכן הם מזהים לא רע מה הולך שם בחבורה הנחשקת בעיניהם ואילו זרמים זורמים במעמקיה. כך הם בונים לעיתים מונולוג מופרע, שהוא אולי אוסף של דברי הבל, אבל הוא גם קריקטורה לא רעה בכלל של המועדון שאל שורותיו הם משתוקקים להשתייך.
יהודים מתבוללים ניסו לאמץ כל סטריאוטיפ שהם הכירו על החברה שבה ניסו להשתלב, ולכן צחקו עליהם שהם יותר גרמנים מהגרמנים. חוזרים בתשובה מנסים להיות יותר דתיים מהאפיפיור. ויש כאלה שמנסים להתקבל לשורות החרדים ומאמינים באמונה שלמה שאם רק יוכיחו שהם באמת מתעבים את הפרענקים, סוף־סוף יאמינו להם שהם חרדים אמיתיים. וזה, תסלחו לי, מלמד קצת יותר על החברה החרדית מאשר על הגאון שאמר את הדברים.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו