חיים צינוביץ' פותח את השער שמוביל לביתו, כשעל ידיו אליענה, בתו בת החמישה חודשים. בחודש מאי האחרון, בגיל 52, הפך צינוביץ' לאבא לראשונה בחייו. אליענה נולדה בניתוח קיסרי לאשתו הודיה, הצעירה ממנו ב־20 שנה.
"קיבלתי מכה לתוך הלב", הוא אומר בהתרגשות גלויה, "זו התקופה הכי מרגשת שהיתה לי בחיים. וואו מטורף. וכשאתה מביא ילד בגיל מבוגר, זה עוד יותר מרגש. אני מאוהב בילדה עד קצות אצבעותיי. לפעמים סתם מחזיק אותה על הידיים ועולות לי דמעות. זה חזק, זה עצום.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"וכמובן גיליתי שכל הקלישאות ששמעתי על ילדים והורות, נכונות. שבחיים לא נתתי וקיבלתי כאלה כמויות של אהבה. שכל השאר, כל מה שמסביב, פתאום מתגמד ונהיה לא חשוב. שאני מתחיל לחיות דרכה ומזהה את עצמי בה. וכל הפרופורציות של החיים משתנות, כי זה לא הזמן שנשאר לי לחיות, זה הזמן שנשאר לי להיות איתה. אני מחשב כמה שנים נשארו לנו יחד.
"אחרי הלידה, כשהודיה עוד התאוששה מהניתוח, אני זה שלקח את אליענה לכל התחנות בבית היולדות. אני זוכר את עצמי מחזיק אותה ואומר לה, 'אני אשמור עלייך כל החיים שלי, וגם אחרי', כי התחושה מטורפת, ואני רק מקווה שההוא למעלה ייתן לי מספיק שנים להיות איתה".
אתה מתחרט שלא הבאת ילדים מוקדם יותר?
"אני מאמין שלכל דבר בחיים יש את הזמן שלו. עשיתי את הבחירות שלי, ואני שלם איתן. במשך שנים פחדתי להביא ילדים, בגלל התחושה שברגע שיש לך ילד, אז זהו, נגמר, איבדת את החופש שלך. זה נולד ארבעה ק"ג? אז יש לך משקולת של ארבעה ק"ג על הרגל, ויותר אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה.
"בנוסף, כילד להורים גרושים, אף פעם לא הייתי בטוח שאני נמצא בקשר הנכון להקים משפחה. מאוד חששתי ודאגתי שהילד שלי יחווה דברים שגם אני עברתי, שהוא עלול להיפגע אם ההורים שלו ייפרדו. זה היה מאוד מושרש בי".
איזה מין אבא אתה?
"מאוד נוכח ומאוד מעורב, עד הדברים הכי קטנים. מאכיל, מחליף חיתולים, מדבר אליה כל הזמן. לקום בלילה לא צריך, כי היא נרדמת באחת בלילה וקמה בתשע־עשר בבוקר. אני אומר את זה, ולא אכפת לי שיפתחו עלינו עיניים. כשהיא קיבלה חיסונים, אני החזקתי אותה וממש בכיתי. מחזיק אותה, היא צורחת, ואני בוכה כמו ילד קטן.
"הלכתי איתה ליוגה לתינוקות, התעמלות מלווה בשירי הילדים הקלאסיים, והייתי שם האבא היחיד. כל השאר היו אימהות, שהסתכלו עלי קצת מוזר. ואז אליענה הושיטה יד, לפני הגיל שבו היא אמורה להושיט יד, והייתי עם דמעות בעיניים כאילו היא סיימה אוניברסיטה. לעיסוי תינוקות כבר לא הלכתי, כי הן גם מניקות שם".
הלידה הגיעה אחרי שני ניסיונות כושלים. "אחרי כל פעם כזו היינו צריכים לנוח. עברנו טיפולים מיוחדים. בסופו של דבר הצלחנו, והאושר עצום. אליענה נולדה ב־5 במאי, במשקל 3.455 ק"ג, וגם בתעודת הזהות יש לה 55, אז הכל חמסות".
• • •
למרות זיפים לבנים בזקן, צינוביץ' נראה צעיר מגילו, שומר על הגזרה, אבל כבר נזקק למשקפי ראייה. "היתרון בלהיות אבא מבוגר הוא שאתה פחות נלחץ ממה שקורה וממה שיקרה. אתה יודע מה לקרוא ואיפה לחפש תשובות. אתה יודע מה כן ומה לא להגיד לילד, ואתה מרגיש הרבה יותר מוכן ופחות לחוץ".
הגיל מתחיל להטריד אותך?
"הגיל מטריד אותי, כי אני בן יחיד לאמא בת 79, רחל, שבשנה האחרונה חלתה באלצהיימר. היא אמא מדהימה, שתמיד תמכה בי, לא משנה מה עשיתי. אישה חכמה, חריפה ומצחיקה, שניהלה בתי ספר ומוסדות בתקופה שנשים עוד לא ניהלו דברים, ועכשיו היא חולה במחלה איומה.
עם אשתו, הודיה. "היו בינינו מקרים בעבר, אבל המשכתי הלאה, בניתי חיים, אני יותר גדול מזה" // צילום: צ'ינו פפראצ'י
"ההתמודדות לא פשוטה. אני משתדל להיות נוכח אצלה בבית כמה שיותר. אני גם מביא אותה אלינו, יש לה פה חדר, ואני משתדל כמה שיותר לצלם אותה עם הבת שלי, כדי שיישאר לאליענה תיעוד מסבתא שלה. כשהילדה נולדה, אמא שלי אמרה לי שכל כך כואב לה שהיא לא תוכל להיות הסבתא שרצתה להיות. המשפט הזה ריסק אותי".
אנחנו נפגשים בבית שכור בשכונת ביצרון בתל אביב, שאליו עברו צינוביץ' והודיה לפני ארבעה חודשים. גדר לבנה מקיפה אותו, דשא סינתטי מרצף את החצר שבה פזורים כיסאות, כורסאות ושולחנות, וביניהם מטיילת החתולה שלו, חלילית. באדניות הוא מגדל פלפלים, עגבניות, בצל ירוק, סלרי, לואיזה ונענע. צינוביץ' מעשן, כקופסה ביום. "עישנתי סיגריה אלקטרונית, וכמו רבים חזרתי לסיגריות רגילות אחרי המקרים שהיו בארה"ב. אני מקווה להפסיק לעשן, אולי זה יקרה בזכות הילדה".
אשתו מגישה קפה ועוגה. אחרי שנים על גבי שנים של חיי הוללות, הוא התביית. הפסיק לצאת לברים ונמצא כל דקה פנויה בבית. "היום אני כבר לא מסוגל להיכנס לבר או למועדון לילה. התחתנתי עם הודיה בגיל 45. הכרנו בבר דרך חברה משותפת, ואחרי חצי שנה הצעתי לה נישואים.
"הודיה נולדה בניז'ני נובגורוד (עיר במערב רוסיה, על גדות הוולגה; א"נ), למשפחה יהודית מסורתית. אצלם הכל מסודר. היא סיימה לימודי פיזיקה בטכניון, ועכשיו לומדת הנדסת חומרים באוניברסיטת תל אביב. אם יום אחד יהיה כתוב לי על הדלת 'ד"ר צינוביץ'', זה יהיה בזכותה. אמא שלה, שמבוגרת ממני בסך הכל בשנתיים, גרה איתנו מאז שאליענה נולדה, כדי לעזור להודיה לטפל בה. זה סידור מעולה שמפנה אותי לעבודה. ובגלל הילדה, אני מרגיש צורך לסיים יותר מוקדם ולהגיע הביתה.
"שנינו, הודיה ואני, בנים יחידים, וחגים ומועדים במשפחה קטנה זה לא כיף. לכן לשנינו הלידה הזו, ההצטרפות של אליענה, מאוד משמעותית. מבחינתי, הילדה היא הכל. הודיה כבר מדברת על להביא עוד ילד".
בעבר הוזכר שנקטת אלימות כלפיה, לכאורה.
"מבחינתנו, לא היה כלום, לא היתה אלימות. הפעם ההיא, שדובר בה בעבר, כולם כבר הבינו שזה היה ריב שקצת יצא מפרופורציות. אף אחד לא הרים יד על אף אחד. הודיה אמרה בעצמה אחרי זה שלא היתה אלימות. היו צעקות. הודיה, גם כשצועקים, זה בשבילה יותר מדי, מבחינתה זה ריב נוראי. היו לנו שנים יותר קלות ושנים יותר קשות, כמו בכל זוגיות".
זאת לא היתה הפעם היחידה שהשם שלך הועלה בהקשרים שליליים כאלה.
"היו מקרים בעבר, ודובר עליהם. די. אין טעם למחזר אותם דברים עוד פעם ועוד פעם. מזמן שמתי את הדברים האלה מאחור, עם כל חוסר ההבנה שהיה שם. אני יותר גדול מזה. המשכתי הלאה, בניתי חיים, הבאתי ילדה לעולם, וזה באמת משנה הכל".
אתה מצטער על הדברים האלה שעשית בעבר?
"אני מצטער על הרבה דברים מהעבר, בלי שום קשר. אלה החיים. כל אחד עבר דברים יותר ופחות נעימים. זה לא משנה אם אני מצטער או לא. ודאי שהיום ההבנה שלי, ושל כולם, לגבי הרבה דברים, השתנתה. לגבי הסביבה שאנחנו חיים בה, לגבי יחס אחד לשני, מה נכון להגיד ולעשות, מה פוליטיקלי־קורקט, אתה יודע, גברים ונשים, הכל השתנה. זאת האבולוציה, וטוב שכך, ואין טעם לחפור אחורה. אני מנסה להיות בן אדם יותר טוב כל הזמן".
• • •
הוא נולד בראשון לציון לרחל, מנהלת בית ספר, דור חמישי למייסדי המושבה, ולסולומון (סמי), סוחר תכשיטים שעזב את הארץ כשחיים הקטן היה בן 3 בלבד. "גדלתי עם אבא חורג, אדם בשם אלי, שאיתו היו לי המון תָקֶלִים כילד וכנער מתבגר. לא היתה אלימות, חס וחלילה, והוא ניסה לנהל איתי הרבה שיחות, אבל לא הרגשתי שהוא באמת אוהב אותי. לפעמים כל מה שילד צריך זה שיחבקו אותו וינשקו אותו וישחקו איתו בכדור, וזה לא היה לי ממנו. הוא כבר נפטר, ואני ממש לא כועס עליו. לפני מותו רציתי לדבר איתו, לסגור את החשבון, אבל הוא הלך תוך כמה חודשים מסרטן אלים, ולא הספקתי".
על אביך הביולוגי אתה כועס?
"בעבר היו לי עליו המון כעסים, היום כבר לא. כשהייתי בן 15 פתאום הוא התקשר. שמעתי גבר במבטא צרפתי אומר לי שהוא האבא שלי. זה היה מאוד מוזר. אחר כך, כשהייתי כבר חייל בלהקה צבאית והופענו מול חיילים בתוך לבנון בזמן מלחמת לבנון הראשונה, פתאום אמא שלי התקשרה ואמרה שהוא בארץ ורוצה לפגוש אותי. נדרש יותר משבוע עד שהצלחתי לצאת מלבנון, ובסוף פגשתי אותו.
"זאת היתה פגישה מאוד מאוד טעונה, שאחריה ניתקתי קשר סופית. לא רציתי לראות אותו יותר". את המשפט האחרון אומר צינוביץ' בעיניים נוצצות מדמעות.
איזה אדם גילית בו?
"אדם שאוהב לשחק עם נשים, מין סוג של צ'ארמר שהולך, חוזר, לא יציב בהתנהלות שלו. בדיעבד, הוא הזכיר לי את עצמי בשנים מסוימות בהתנהלות שלי עם נשים, וזה לא מצא חן בעיניי".
החיפוש שלו אחר סדר בחייו הוביל אותו לפני כ־20 שנה לחוויה מיסטית, שגרמה לו להתחיל להאמין באלוהים. "נחשפתי למיסטיקה ולמאגיה יהודית ברמות מאוד גבוהות. כולל טקסים, ריטואלים, שעשיתי על יד הקבר של סבא שלי בבית העלמין בראשון לציון, עם כל מיני טקסטים מיוחדים שנהגתי לומר. קראתי בשמות של מלאכים שאסור לקרוא בשמם. אלה דברים מאוד עמוקים וכבדים.
"ואז נסעתי עם חברים למסע בקברי צדיקים בצפון, וממש התבאסתי. אחרי כמה קברים, נגמר לי החשק. כשהם נכנסו לאיזה קבר באזור מירון, אני נשארתי בחוץ. ואז, מתוך השדה הסמוך, רץ אלי אדם לבוש בגלימה לבנה, עם זקן לבן, וזה נראה לי נורמלי, כי לא חסרים במקומות האלה כל מיני משוגעים מוכי דת. והוא צועק לי 'רב חיים, רב חיים, רב חיים', ניגש אלי ואומר לי, 'סבא שלך מבקש שתפסיק לעשות את מה שאתה עושה, כי זה מפריע לו לעזור לך'. ואחרי זה, כשקלטתי מה הוא אמר, הרגשתי שיש מישהו שכן מסתכל עלי מלמעלה".
איך זה השפיע עליך?
"אני מרגיש מחובר לאמונה. החלטתי לקחת על עצמי דבר אחד, להגביל את עצמי במשהו אחד, במצווה אחת, ומאז אני אוכל רק כשר. ויתרתי על חזיר ועל מאכלי ים, ואני מקפיד על בשר וחלב ועל הפרדת שעות ביניהם. בסוף זה חזר אלי".
תסביר.
"אומרים שמי שמתעסק במיסטיקה ובמאגיה יהודית, בסוף זה חוזר אליו. היתה תקופה שבה הייתי מוצא מול הדלת שלי כל מיני סימוני פחם שעשו באדמה, רגלי תרנגולת, ביצה שמישהו השאיר. חשדתי שאני יודע מי עושה את זה, כנראה מישהו שרצה להפעיל עלי איזה משהו.
"אבל עזוב, אין טעם לדוש בזה. מבחינתי, כל אלה דברים ששייכים לעבר הרחוק".
• • •
לפסגת הקריירה שלו כאמן הגיע צינוביץ' בפרויקט "השרוף", שיצא בשנת 2000. אחרי ששירים קודמים שהוציא לא זכו לפרגון שקיווה לקבל בתקשורת, החליט לנצח את השיטה. הוא התחזה לזמר מזרחי עני שחי בצריף, נכה ומשותק בכיסא גלגלים, שגופו ופניו נשרפו מפיצוץ בלון גז, ולכן הוא עטוף כולו בתחבושות ועוטה מסכה.
בתור "השרוף", ששר מוזיקה מזרחית במבטא כבד, הוציא את הלהיט "הבל החן, שקר היופי", ששרף את הרדיו בלי שזהותו האמיתית נחשפה. הוא התראיין, בתחפושת, לכתבת שער ב"ידיעות אחרונות", שבה סיפר את סיפור חייו הטרגי, כביכול, שכולו המצאה.
בדמות "השרוף". "עד היום עוצרים אותי אנשים, מתרגשים ומחמיאים לי"
את פרצופו המלא, כאחראי על התרמית, חשף צינוביץ' בלב הפריים טיים של ערוץ 2, בתוכנית האירוח של יאיר לפיד (אם כי שמו נחשף עוד קודם באינטרנט). בעקבות החשיפה הפופולריות שלו הרקיעה שחקים, וכל התקשורת רדפה אחריו. היו שכעסו עליו, אך רבים שהזדהו איתו, כאביר עממי שהצליח להתל בתקשורת הממוסדת. "מבחינתי, 'השרוף' זה שיא הרוקנרול. עד היום עוצרים אותי אנשים, מתרגשים ומחמיאים לי, כי הצלחתי לעבוד על המערכת. הגעתי אז לכולם", הוא אומר.
מה אתה מרגיש כשאתה רואה היום זמרים שמתחפשים לזמרים מזרחים, כמו דודו פארוק ושפיטה?
"אחלה דמויות, אבל הם נופלים בראיונות שבהם שואלים את הדמות שאלות על הביוגרפיה שלה מעבר למה שהכינו מראש ולמדו בעל פה. אז אין להם תשובות, הם מגמגמים. דודו פארוק ושפיטה נופלים גם בדברים קטנים, למשל מתי זה חי"ת שצריך להגות גרונית ומתי זה כ"ף. בראיונות שנתתי בתור 'השרוף' דיברתי מאוד לאט (מדגים), כי כל הזמן חשבתי בראש מתי זה חי"ת ומתי זה כ"ף, כי הייתי חייב שזה ייצא מדויק".
למה תמיד בסוף זה אשכנזי שמתחפש למזרחי?
"כי זה הכי מצחיק. מה, שמזרחי יתחפש לאשכנזי? יש גם כאלה, אבל זה פחות מצחיק. המזרחי גם תמיד מתקבל יותר אותנטי".
• • •
מאז "השרוף" לא הצליח צינוביץ' לשחזר את ההצלחה. "אי אפשר להתחרות בהצלחה כזו, קשה נורא להתחרות באימפקט שהיא מייצרת, לא חשוב מה תעשה, ואני עדיין מאוד מזוהה עם 'השרוף'. הייתי צריך אחר כך לקחת צעד אחורה ולהתרחק מהדימוי, וגם להתרחק קצת מהטירוף של הקהל, מהאינטנסיביות של המאסות שמתנפלות עליך".
ובכל זאת, לפני כשנה וחצי הוציא את השיר והקליפ "חמם את הצלחת", שמציג סצנות של חיי לילה, כולל אלכוהול ורמזים לסקס ולסמים. "אין לי ציפיות מהתקשורת או מאנשים שיפרגנו לי", הוא אומר. "אני והמדיה זה 'שונאים־סיפור אהבה'. הוצאתי את השיר לכיף שלי, ידעתי שהרדיו לא ישמיע אותו, והקליפ ביוטיוב ובאתרים אחרים הגיע לכמעט רבע מיליון צפיות. יש אצלי ערימות של שירים וחומרים שהקלטתי ולא הוצאתי. לא יודע מתי הם ייצאו, אם בכלל".
ולהופיע?
"חשבתי לעשות מופע של שעה וחצי עם כל הלהיטים מהקריירה. כרגע זה עוד לא קורה. בא לי מאוד. אולי אצליח למלא פעם אחת את זאפה בתל אביב, אבל זה בטוח לא יהיה כלכלי. גם קשה לעשות את זה לבד, צריך מישהו שינהל את זה. פעם הייתי קשה לניהול. אחרי שעזבתי את חברת התקליטים ונחשבתי למושך אש, אמא שלי הלכה, ללא ידיעתי, לכל המפיקים הגדולים בארץ, ביקשה שייקחו אותי, ואף אחד לא רצה. רק אחרי שנים היא סיפרה לי את זה".
מה הבעיה של תעשיית המוזיקה פה?
"יש כאן הרבה צביעות. מחו"ל מוכנים לקבל הכל, לא כשזה מקומי. אנחנו חברה נורא שמרנית, שהולכת ונהיית יותר שמרנית. לפני 15 שנה צילמתי קליפ לערוץ 24 שהיום לא יקרינו אותו, כי הוא נחשב בוטה מדי, מבחינת יחסים שבין גבר לאישה. כל מה שנחשב סבבה בשנות ה־80 וה־90 נחשב היום לא נכון. הפוליטיקלי־קורקט שולט היום. אתה לא יכול להעליב היום אף אחד. וכל האמנים רוצים לצאת בסדר. אף אחד לא רוצה לעורר חרמות ולהסתבך".
אתה מתכוון לכוכבים צעירים שלא אומרים כלום?
"היום אף אחד לא מצפה לתוכן. חצי מהרשתות החברתיות זה בנות שמדביקות לעצמן אוזני כלבלב ולשון שיוצאת החוצה. אנחנו בעידן שבו כנראה לא צריך תוכן, ושיר על פאוץ' זה מספיק.
שפיטה. "אצלי היה מדויק" // צילום: קוקו
"אבל מעבר לתוכן, ראיתי לא מזמן מופע של שני כוכבים צעירים לאיזו חברת הייטק ונדהמתי מהרמה הנמוכה של החלטורה. שילוב הזוי בין פלייבק מלא לשירה בחי. הפלייבקים נשמעים לא אחידים, כל אחד הוקלט בשנה אחרת, רקדניות ורקדנים על הפנים, ועל מופע כזה גרוע לוקחים ים של כסף, עשרות אלפי שקלים. כמות הכסף שמתגלגלת היום בשוק היא הרבה־הרבה יותר ממה שבעבר יכולנו לחלום עליו".
אז למה שלא תיקח בעצמך אמן צעיר, תכתוב לו, תפיק אותו, תנהל אותו?
"אמנים זה כזה זיון שכל. מי צריך את זה?"
וכשאתה מסתכל על קולגות שלך שנשארו בתחום?
"הרבה זמרים היום חיים על העבר שלהם. אני לא רוצה להגיד שאני נגעל, אבל אני רואה מהצד אנשים שאצלם הכל נורא חשוב, ולמעשה זאת התעסקות בשטויות".
איך זה שלא הופעת בשום תוכנית ריאליטי?
"הציעו לי המון פעמים, ועדיין מציעים, הצעות מאוד מפתות. אבל אם רוצים אותי ב'האח הגדול' או ב'הישרדות', זה בשביל שאני אריב עם אנשים על המסך, ואני ממש לא רוצה, כי אני לא רב יפה ולא אוהב לריב. אני בורח מזה כמו מאש, כי אני אמוציונלי ולוקח ללב, ומריבות מוציאות ממני דברים רעים. אז למה לי".
מתי איבדת את החיידק של להיות בפרונט?
"אני כבר לא איזה וונאבי. הייתי שם, עשיתי את זה, ראיתי דברים שאי אפשר לספר אותם בעיתון, כי גם ילדים קוראים אותו. וגם למה להרוס? יום אחד תהיה איזו סדרה, יש על זה דיבור".
• • •
אז אולי לא ריאליטי, אבל צינוביץ' רומז על כך שמתוכננת סדרת טלוויזיה שתהיה מבוססת על חלק מסיפור חייו, ייתכן שבדגש על הסיפור של "השרוף". פרטים מלאים יותר הוא בינתיים לא משחרר, אבל כבר עובד מול עורך דין מוכר בתחום על ניסוח חוזים.
ועד שתצא הסדרה, הוא מתמקד בתחום הפרסום. החברה שייסד, וקרויה על שמו, מייצרת כ־300 פרסומות בשנה לחברות מסחריות ולגופים ממשלתיים, לעיתים בסדרות של עד 16 סרטונים לאותו קמפיין. הוא עצמו מביים, מפיק, יוצר את המוזיקה ולעיתים גם כותב את התסריט.
בזמן שאנחנו מדברים הוא ממתין שישלחו לו לאישור פרסומת ל"נוף הגליל", השם החדש של העיר נצרת עילית. כשהסרטון מגיע באימייל, עם המוזיקה של הלהיט "Y.M.C.A", הוא חוזר עם בקשות לתיקונים לעורך שנמצא באולפן הווידאו. לצידו נמצא אולפן הקלטות מוזיקה, גם הוא בבעלותו, המשמש זמרים כמו שלומי שבת ופבלו רוזנברג, יובל דיין וקובי אפללו. "כל הזמן יש אצלנו עבודה, 24 שעות מסביב לשעון", הוא מסביר.
מלבד פרסום, הוא בחש לאורך השנים בעוד כמה תחומים עסקיים. "הייתי שותף במיזם מצליח של פאזלים של כרטיסי ברכה מגניבים שנמכרו בעולם. היתה לי חברת צעצועים מסין. היתה לי חברה ששיווקה מוצרים לסטלנים בפיצוציות. עד לפני שלוש שנים הייתי שותף בבר בפלורנטין, שכל שנתיים היינו מחליפים לו את השם ומשנים את העיצוב, עד שנמאס לי מחיי הלילה".
הפכת לאיש אמיד מכל זה?
"עשיתי כסף, הפסדתי כסף, בזבזתי כסף, חייתי לא רע. אני נמלה עמלנית. כל חיי עבדתי קשה, שעות מטורפות, וורקהוליק. עכשיו, בגלל הילדה, אני קצת ממתן. כל שקל שהרווחתי, היה בעבודה קשה.
"לפעמים היו כאלה שניצלו את טוב ליבי בעסקים. למשל, כשמשקיעים במיזם ומגיע רגע שצריך פתאום משום מקום להוציא סכום כסף רציני כדי לדחוף משהו - אז אני מתנדב להוציא מכיסי. כן, עשיתי גם טעויות, אבל אני שלם עם עצמי. כיום אני מחזיק את האולפן שלי, משלם לעובדים. פעם היה לי פנטהאוז מול הים, היום אני חי בבית פרטי שכור, הכל טוב".
אחרי יותר מ־30 שנות קריירה, על מה אתה מתחרט?
"להגיד לך שלא עשיתי טעויות? עשיתי. ורבתי עם אנשים, וכעסתי והתאכזבתי מאנשים. היו שנים שציפיתי ליותר. הבדיחה הקבועה שלי היא שעל המצבה שלי יהיה כתוב 'ציפה ליותר'".
asafnevo444@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו