לעודד היה השבוע יום הולדת 3. למעשה, יום ההולדת שלו חל כבר לפני חודש וחצי, אבל לגנים היום יש שיטות מוזרות לבחירת תאריכים לחגיגה. בספטמבר מתחילים לחגוג לילידי אוגוסט שלא היה גן בתאריך שלהם, באוקטובר מוסיפים את ילידי תקופת החגים פלוס ילידי יולי ומחלקים בשלוש.
נכנסנו נרגשים בשערי הגן, חמושים בבלונים על חוט, עוגה, מפות, מפיות ופלקט מושקע, שלפחות חלק מאיתנו עמל עליו במשך שעות. הגננת התרגשה כמעט עד דמעות, הסייעת גם. עודד רק שאל אם הבאנו לו יותר ממתנה אחת.
צילום ארכיון: Newsenders
אני לא בטוח אם לפעוטות בני 3 יש עומק רגשי כדי להבין את המשמעויות המורכבות של יום ההולדת. למעשה, אני די בטוח שלא. אבל בהחלט יש להם יכולת מופלאה לקשר בין סיטואציות חברתיות שונות לתועלת האישית שהם יכולים להפיק מהן. מי טמע של אבא?
אז ישבנו שם עם הפלקט המושקע שלנו על כיסא בגובה סנטימטר ושבעים, חזינו בהפעלות נוגעות ללב בתמימותן ("הנה תמונה של עודדי עם אבא ואמא בפיקניק, תראו כמה כיף להם"), ובעיקר שמנו לב עד כמה הילד שלנו שונא להיות במרכז. אחרי שהסיוט שלו נגמר, נשארנו לקפה עם הגננת וזכינו להצצה על מה שעובר על הילדים שלנו רגע אחרי שאנחנו מנשקים אותם וסוגרים אחרינו את הדלת. ישבנו בחצר ושתינו את הקפה, כשהילדים מתרוצצים סביבנו בלי הפסקה בתנועות מעגליות. בחיי, הם פשוט לא נגמרים.
מהר מאוד התחילו הדרמות לקרות: ריבים (כל ריב הסתיים בהשתנקרות לגננת והזכיר לי משום מה את ההורים הסובייטים שנשלחו לגולאג הודות לנאמנות ילדיהם למשטר), נפילות ובכי. אבל הגננת, כמו קוסמת מנוסה, ריחפה ברוגע מילד לילד, נשפה עליהם משהו וכיבתה את השריפה.
• לכל הכתבות של "שישבת"
• לעמוד הלייפסטייל של "ישראל היום"
• לכל הטורים של שמוליק נמר
שתיתי את הקפה שלי, מתעייף בעקביות מכל ערימות האנרגיה האלה שאנשים אחרים שורפים סביבי, כשהגננת התקרבה. היו לה שני ילדים תלויים על כל רגל ודלי עם צבעים באחת הידיים, כשביד השנייה היא איכשהו עדיין מצליחה להחזיק את הקפה שלה. אלוהים, צריך לעגן משהו בחוק נגד ההתעללות הזאת.
כשהיא הגיעה אלי, היא רק אמרה: "יא, איך אני מתה על החצר הזאת, פה הילדים באמת הכי נהנים". חייכתי, ופתאום זה היכה בי: בחורף היא עוברת את כל הגיהינום הזה בין ארבעה קירות! באותו רגע איבדתי את החשק להתלונן על ימי האקסטרה־חופש שהגנים לקחו לעצמם בחול המועד.
התעייפתי מאוד בחגיגת יום ההולדת, בעיקר מלהסתכל על הגננת ועל הסייעת מתפקדות בזמן אמת. וגם הגעתי למסקנה: הגנים בישראל הם אולי לא הבטוחים ביותר בעולם, אבל זה לא בגלל כרמל מעודה כזו או אחרת, אלא בגלל היחס ההזוי של מספר ילדים על כל אשת צוות בגן.
איש חכם אמר פעם שאתה אוהב ילדים רק כל עוד הם שייכים לך, אבל גם אנשים חכמים טועים לפעמים. בגנים שלנו עובדות בדרך כלל נשים ערכיות, שאוהבות את הילדים שלנו, משום מה. נכון, הן לא צריכות לזכות על זה בפרס ישראל, זו בסך הכל העבודה שלהן, אבל אנחנו יכולים לפחות לחסוך מהן את הדרישות המופרזות והבלתי אפשריות שלנו. הדרישות המופרזות והבלתי אפשריות שהן סופגות מצאצאינו על בסיס יומיומי הן בהחלט די והותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
