בחמש השנים האחרונות עברתי דרך מטורפת", אומרת בת־גלים שער. "האפיק הציבורי חיזק אצלי כישורים שפחות באו לידי ביטוי בעבר. לכתוב נאומים משמעותיים, להתמודד עם תקשורת, פוליטיקאים, ציבור רחב.
"אני זוכרת את התחושה בכנס אייפאק שנה אחרי הרצח של הילדים, מול 16 אלף איש, יחד עם הבעלים שלנו, אופיר, אבי ואורי. שאלתי את עצמי איך הגעתי לכאן. אני לא חושבת ששמעתי על אייפאק לפני כן. זה מרגש ומביך. כשנפגשנו עם חברי קונגרס אמריקנים, חשבתי איזה מסר אני יכולה להעביר כך שיבינו את המציאות הישראלית.
"המשמעות, והתפקיד הציבורי שקיבלנו, נותנים כוח, אבל הייתי מעדיפה שגיל־עד יהיה פה. הייתי מוותרת על כל השליחות הזאת, ובלבד שהבן שלי יהיה לידי. הרבה פעמים אני גם מייחלת לאנונימיות. הייתי מעדיפה שלא יזהו אותי ברחוב. זו תווית שיש לה גם יתרונות, כי אני לא צריכה להסביר את עצמי, אבל מצד שני, כל אדם יודע מה עבר עלי".
בת־גלים, בכוחות המיוחדים לה ולבעלה אופיר, הסתערה על אתגרי העצמה לאומית. בין היתר הפעלת מיזמי "המטבח של גיל־עד", ו"מתוק בלב" בכל שנה ביום ההולדת של גיל־עד; הקמת עמותת סאנשיין; הפקת אירוע מוזיקלי ענק בהשתתפות אמנים בכוונה לחפש את המאחד ולא את המפריד; וכתיבת הספר "מה יילד יום" - מעין יומן אישי, המגולל את השנה הראשונה שלאחר החטיפה, סיפור כואב שנע בין האישי ללאומי.
הקשר שנוצר בינה לבין קהילות ויחידים מרחבי העולם היהודי הוביל אותה לנסות לפתח גשרים גם בין הישראלים לאחיהם בתפוצות. היא יזמה וניהלה את "קונקשן", פרויקט משלוחי מנות מישראל ל־80 מדינות בעולם, וכעת עסוקה בפרויקט GCC, שמאגד כ־700 יוזמות מקוריות לחיזוק הקשר בין ישראל ליהודי העולם, בשיתוף הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הוועדה המייעצת של הפרויקט מורכבת מדמויות כמו בוז'י הרצוג, דני דיין, רון פרושאור, דליה רבין ועוד.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
איריס יפרח: "קשה לחשוב שאהפוך לסמל, אבל אם יש לי מסר שיכול לחזק מישהו, אני שם. בחמש השנים שחלפו הגעתי למקומות שלא הייתי מדמיינת שאגיע אליהם.
"נולדתי וגדלתי במושב שתולים, ליד אשדוד. ופתאום אני מדברת באו"ם. נואמת בכנסים בארה"ב מול אלפי אנשים. מתרוצצת בין טקסים רשמיים לראיונות בטלוויזיה. יושבת בחדר אחד עם ראש הממשלה, ראש השב"כ.
"השמענו קול של העם, קול ששומעים ברחוב, בשכונה, בקופת החולים, בבנק, קול שמבטא רצון לחיות בשלום, בכבוד הדדי, לראות את הלב באמת. הרוח שהתגלתה בימי החטיפה קיימת כל הזמן. בבית ובשכונה, אדם לאדם - אדם. לא זאב. נמאס מהמנגינה של המריבה. אנשים רוצים מנגינה אחרת".
רחלי פרנקל: "אדם נקלע לנסיבות חיים וצריך לשאול בכל שלב מה התפקיד שלו, מה הוא אמור לעשות עם זה. השנה, רגע לפני שהתקשרו לבשר לנו שנדליק משואה, השתעשעתי ברעיון לזחול חזרה לאנונימיות. זה לא שאהיה ביישנית פתאום. אבל זכיתי ללמד ולעבוד בתחום מקצועי שהוא אהבת חיי, וזה יכול להיות די והותר. הטלפון קטע את המחשבה הזאת.
"המפגשים שלי עם קבוצות הם מבוססי שיח, אני לא מסתובבת עם הרצאה מוכנה. או שאני מלמדת תורה, שזה המקצוע שלי, או שאני יושבת למפגש שיח עם קבוצה. חשוב לי לשמוע את הקבוצה, מה מסקרן אותם, לנסות לשוחח, לא לגלם תפקיד. ביום שארגיש שחקנית שמוכרת את עצמה, לא ארצה להיות במקום הזה.
"התחושה שלי היא שהחברה הישראלית לקחה את האפשרות לרוח אחרת באופן רציני. אלינו זה חוזר כל הזמן. אנחנו השלט שמסתובב ברחוב. אנשים ניגשים אלינו ומספרים שבעקבות החטיפה הבשיל אצלם רצון לעשות טוב: מישהו שהחליט לעלות לארץ. מישהו שהחליט לקחת ילד אומנה. להתגייס לצבא כחייל בודד.
"יש בחברה שלנו גם רבדים ציניים, אבל אנשים אומרים לנו: התהליכים שעברנו אז, התפילה ביחד, הבכי ביחד, עוררו בנו משהו שנשאר".
איריס יפרח (48) מאלעד, אם לשבעה, רחלי פרנקל (50) מנוף איילון, אם לשבעה, ובת־גלים שער (47) מטלמון, אם לשישה, הן האימהות של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מחבלי חמאס בקיץ 2014: איל יפרח (19), נפתלי פרנקל (17) וגיל־עד שער (16 וחצי). מאז החטיפה הן פועלות לקידום שיח של אמון ואחדות בעם, עוסקות בהנצחת הבנים ומרצות בכל רחבי הארץ. בת־גלים עומדת בראש עמותת "Sonshine - מאירים את העולם לזכרם", רחלי מלמדת תלמוד והלכה לנשים במדרשות, איריס עובדת כפקידה בחברת ביטוח. ביום העצמאות האחרון השיאו יחד משואה.
ראיינה: אמילי עמרוסי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו