ב־2021 תחזור בחירת הנציג הישראלי לאירוויזיון לאחריות תאגיד השידור הציבורי, אחרי שבע השנים הפוריות מאוד בקשת. בגלגול העתידי תיתקלו, אולי, מחדש, בפנים מוכרות: דיאנה גולבי, מי שלפני שלוש שנים וחצי הפסידה ברגע האחרון את הדוז פואה לאימרי זיו, כשסיימה במקום השני ב"הכוכב הבא לאירוויזיון".
"אני בהחלט רואה את עצמי מנסה שוב", חורצת הזמרת־שחקנית בת ה־27. "הבנתי שבתאגיד יזמינו כל מיני מוזיקאים לבצע שיר, ומתוכם ייבחר האחד. מבחינתי, לא מדובר בתחרות לגילוי כוכבים חדשים, כך שבהחלט ייתכן שאתמודד שוב. זה לא יכול להרע לי".
כבר ניסית פעם אחת.
"להיות נציגת ישראל מול העולם זה מעמד שכולם שואפים אליו. אמנם לא מדובר בחלום משמעותי לפיתוח הקריירה שלי כמוזיקאית, אבל זאת בהחלט נקודת שיא לכל אמן, משהו של פעם בחיים. בשנים האחרונות הקפדתי לצפות באירוויזיון, ואיכשהו יצא שכל חבורת החברים שמקיפים אותי מורכבת מ'פסיכופתים' של אירוויזיון (צוחקת)".
בשנים האחרונות התחרות הפכה לבזאר של שואו וגימיקים.
"זה מה שכיף בצפייה בדבר הזה, כי זה פרפורמנס. זה לא משהו שיעצור אותי מלהשתתף בתחרות. להפך, אם יש יד חופשית ליצור משהו גדול מהחיים - אז למה לא?"
עד שתנסה את מזלה בתחרות האירופית הנוצצת, מופיעה גולבי ערב־ערב על במות וגורפת נקודות מהקהל המקומי. זה קורה בקומדיה המוזיקלית "אפס ביחסי אנוש", שרצה בתיאטרון בית ליסין ומסתמנת כלהיט הגדול של העונה. מספיק לראות את התשואות שהיא מקבלת בהשתחוויה, ואת התגובות אליה ביציאה מהאולם, כדי להבין את ממדי ההצלחה שלה.
המחזה, על פי סרט הקולנוע המצליח של טליה לביא, מ־2014, עוקב אחרי חבורת חיילות במשרד שלישות בבסיס צבאי נידח, שמתמודדות עם חוסר משמעות קיומי, תפקידים נטולי מעש, דיכאון קולקטיבי והדיפת סקסיזם בוטה מצד לובשי המדים הגברים במסגרת ההיררכית הקשוחה שנקראת צה"ל.
גולבי מגלמת את אירנה, חיילת רוסייה שנאבקת בתחושת הזרוּת וחוסר השייכות של עולה חדשה שרוצה להרגיש חלק מכולן (בקולנוע גילמה אותה השחקנית תמרה קלינגון). תוסיפו ליכולות השירה והמשחק שלה מבטא רוסי כבד, שאותו היא מגייסת לתפקיד "ממה שאני מכירה בבית", תזמון קומי מושלם וקול מצמרר - ותבינו למה מדברים עליה כעל מסמר ההצגה, למרות הקאסט המפואר, שכולל את מגי אזרזר, משי קלינשטיין, רון שחר, ומאי קשת, והיוצרים המוערכים - המחזאי אורן יעקובי, הבמאי עידו רוזנברג והמלחין עילי בוטנר.
בהופעה כזמרת. "מ'פיק' מאוד גבוה נחתתי למציאות הכי מלוכלכת שיש" צילום: קוקו
***
היא נולדה במוסקבה, גדלה כבת יחידה, ובגיל 5 עלתה עם הוריה לחולון, וכאן גילתה את משיכתה לעולם הבמה. "בילדותי למדתי תיאטרון וחלמתי בכלל להיות שחקנית. גדלתי בבית רוסי, ושם יש שילוש קדוש: אם את שחקנית, את חייבת להיות זמרת, ואם את זמרת - את חייבת גם לדעת להזיז את הגוף".
לתודעה הציבורית פרצה ב־2009, בעונה השמינית של "כוכב נולד", רגע לפני גיוסה לצה"ל. היא זכתה במקום הראשון (ניצחה את עידן עמדי וחגית יאסו) והפכה לנערת רוק אהובה בכל סלון בישראל. היא חזרה לריאליטי ב־2017, ב"הכוכב הבא לאירוויזיון", שם קטפה, כאמור, את המקום השני.
בצבא שירתה כמדריכת קשר ("לא ניסיתי להתקבל ללהקה צבאית, כי מבחינתי צבא זה צבא ומוזיקה זו מוזיקה"), ולקראת שחרורה הוציאה אלבום בכורה בשם "אושר", שלא הותיר חותם במכירות ובהשמעות.
"הוצאתי אותו ב־2013, בהפקה של לואי להב, וזה אלבום שעד היום נשמע לי כמו חיפוש. הוא אכן לא צלח, למעט שיר אחד שרמי קלינשטיין הלחין לי והצליח להתפלח לגלגלצ".
את אומרת "לא צלח" כבדרך אגב. אני מניחה שבזמן אמת היה לך קשה.
"נכון, אבל הייתי מנותקת ממנו, ולכן פחות כאב לי. התקופה של הצבא והעבודה על האלבום היתה לא בריאה מבחינת הקצב והאינסטנט של לספק משהו כאן ועכשיו. הרגשתי שמוציאים אלבום רק כי צריך. הניכור שהיה לי ממנו - בזכותו לא נפלתי.
"הרגשתי שאני לא נאמנה לעצמי מספיק, שאני ילדה. הכל קרה מאוד מהר, ולא יצא תוצר סופי שעמדתי מאחוריו, למרות שלואי היה אדיר ועשה כל מה שביכולתו".
באותה תקופה כיכבת גם במופע "לילה מטורף בפסטיגל". דווקא את, הרוקיסטית.
"זה היה גלגול נורא מהיר, כדי לנצל את ה'סטאר דאסט'. זאת היתה תקופה קשוחה. היום אני אומרת בביטחון מלא שטוב שזה קרה. שמ'פיק' מאוד גבוה נחתתי למציאות הכי מציאותית שיש, הכי מלוכלכת, הכי ראף שיש - ובדיעבד זה עשה לי רק טוב".
אחרי כישלון האלבום בעברית עבדה גולבי על מיני־אלבום באנגלית ("שיהיה מעין כרטיס ביקור שלי לחו"ל"). היא נפרדה בהסכמה מטדי הפקות, פטרוניה ב"כוכב נולד" ("הרגשנו שאיבדנו שפה משותפת") ונעזרה בגיוס המונים למימון הפקת הפרויקט החדש. "עשינו את זה בהדסטארט, בתחילת העידן של גיוסי ההמונים. היום אני רואה אמנים שמגייסים עשרות אלפי שקלים, אבל אנחנו גייסנו גרושים.
"מאוד פחדתי אז שאנשים יסתכלו עלי עקום, ובאמת הסתכלו. הקהל הרחב לא הבין למה אני מגייסת כסף, וזאת היתה חוויה לא נעימה. קיבלתי תגובות כמו 'לכי תעבדי', 'תמלצרי', 'במה את שונה ממני?' אבל המשכתי, וב־2014 המיני־אלבום יצא. הוא הושמע בארץ, אבל אני לא יודעת אם להגדיר אותו כהצלחה. 88FM, שהוא רדיו רוקנרול מדהים, פרגן. גלגלצ פחות התחברו, וזה בסדר".
ב־2015 נרשמה ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב בתל אביב. "נכנסתי ללמוד כי הרגשתי שחסר לי משהו, ולא הרגשתי נכון להשתמש רק בשם שלי כדי להגיע לתיאטרון, לדפוק על הדלת ולהגיד 'קחו אותי'. גדלתי על ברכי התיאטרון. זה עולם גדול, והוא קדוש בעיניי לפחות כמו המוזיקה".
***
בשנתיים האחרונות היא גרה בתל אביב עם בן זוגה ("זה המעט שאני מוכנה לנדב עליו"). לדבריה, היא עדיין לא בשלה למיסוד הקשר הרומנטי. "משפחה וילדים מאוד חשובים לי, אבל בו בזמן מפחידים אותי. אני וורקהוליקית בהגזמה. אני מדברת בדלתיים סגורות עם אמא ועם חברות שמצליחות לעשות את זה. אם הכל יסתדר לנו ונצליח לחיות בנחת - אז משפחה היא התוכנית, לגמרי".
בישראל של 2020 אפשר בכלל להתפרנס ממוזיקה? מתיאטרון?
"היום אני מתפרנסת מזה. היו תקופות שבהן שיחקתי והופעתי - ועדיין לא הצלחתי להתפרנס. הכל עניין של מינונים. היום אני מופיעה יותר, ללא ספק, ואני גם מייצרת לעצמי עבודה, מה שלא הייתי עושה לפני כמה שנים. הייתי במקום של לשבת ולחכות שיזמינו אותי ויציעו לי. היום אני מרימה את הכפפה ומייצרת לעצמי עבודה, אחרת זה בור מאוד עמוק. אני מגיעה ממשפחה דלת אמצעים, ואני מתקשה, נכון להיום, לחיות בלי להיות עם היד על הדופק".
מה את חושבת על מה שקורה במדינה? אמנים רבים חוששים להתבטא בעניינים פוליטיים.
"אני לא נוטה לפרסם את דעותיי הפוליטיות, וזה משהו שאני לא מצליחה להתגבר עליו. אני עוד לא שם. החשש להביע דעות פוליטיות היה קיים בי עוד לפני שכל הארטילריה הזאת הופנתה נגד אמנים שעשו את זה לפניי ולמדו על בשרם.
"כששמים לזה את הכותרת של סתימת פיות, זה אכן מעורר בי זעם שממש גורם לי לרצות לפתוח את הפה, אבל אני עדיין לא מוכנה. אני רוצה לדבר בעד שינוי, אבל שומרת על התא שלי, בינתיים".
בשנתיים האחרונות עבדה גולבי עם אחד המאסטרים הגדולים, מוזיקאי הבלוז רוני פיטרסון, שהלך לעולמו באופן מפתיע לפני שלושה חודשים.
"קיבלתי בזמנו טלפון מאשתו, נילי, שאמרה לי שרוני רוצה לעבוד על הרכב עם משה לוי, ונזרקו כל מיני שמות של קודקודי רוקנרול שגדלתי עליהם. פתאום זה קרה, התחלנו להופיע יחד, והופענו שנתיים - עד שרוני מת.
"המופעים המשותפים איתו היו באמת לעשות רוקנרול, והרגשתי שגם רוני הגיע לשלב בקריירה שבו הוא מאוד רוצה את זה. הופענו בכל הארץ, שעות בדרכים. זה היה מדהים, השתפשפתי. פתאום, לעומת הלחץ שהיה לעשות את האלבום הראשון, היה משהו נוח יותר, הופעה מוזיקלית שנותנת השראה לעשות. וכמובן היתה ההופעה עם שלום חנוך, דרך החיבור עם רוני, חודש לפני שהוא מת. הופעה הזאת היתה קלוז'ר, כי רוני ואני שרנו שירים של שלום ודיברנו כל הזמן על זה שצריך להופיע איתו. רוני היה חלק אדיר מהשנתיים האחרונות בחיי".
איך שמעת על מותו?
"קראתי את הפוסט שפרסמה נילי בפייסבוק, ולא האמנתי. לקח לי שלושה ימים לעכל שהוא איננו. לא היה שום סימן שמשהו הולך לקרות, והיו לנו הרבה חלומות ודיבורים קדימה. רוני היה איש עם אופי לא פשוט. היו לנו הרבה התנגחויות טובות ובריאות של עבודה, ובגלל זה רציתי להמשיך לעבוד איתו. ופתאום הוא איננו. מה עושים? איך מתקדמים?
"היום אני ממשיכה להופיע לבד, ונרקמים כל הזמן פרויקטים. כרגע אין מבחינתי דיבור על אלבום שלישי, אבל כן יש עבודה על מוזיקה. אני עובדת על זה, אבל לא משחררת בינתיים שום דבר - עד שאהיה סגורה על זה".
היית הולכת לשפוט בריאליטי אם היו מציעים לך?
"הוזמנתי לשפוט בזמנו ב'בית ספר למוסיקה', לא בפאנל המרכזי, אלא בפאנל נוסף ברקע, ונהנתי מאוד. אני חושבת שהייתי שופטת בשמחה. לא הייתי שופטת קשוחה, אלא דווקא עדינה ומתחשבת" .
אם כבר שיפוט וביקורת, את קוראת טוקבקים?
"אני משתדלת לא לקרוא, אבל אני לא מצליחה שלא. כאמן הטוקבקים מתיישבים על מקומות אפורים ואפלים שעדיף לא להתקרב אליהם. אני זוכרת שאחרי 'כוכב נולד' כתבו 'לא ברור למה רוסייה זוכה בגמר של ישראל', והרגשתי נורא. ממש ישבתי ובכיתי מול המילים האלה.
"זה הרגיש לי נורא נמוך, להתייחס למקום הלידה שלי ולא למוזיקה. גם כתבו שאני צורחת. היה לי ברור תמיד שאני שרה בצורה קצת שונה, אמוציונלית אולי. היום כבר למדתי לשחרר ולצחוק על זה".
כלקח מהניסיונות הקודמים בקריירה, היום את מחושבת ושקולה יותר?
"כן. היום אני פועלת לבד, לא מגובה מאחורי לייבל. בשורה התחתונה אני מוזיקאית ישראלית שמנסה להתפתח, ויש לי חלומות להגיע לחו"ל והמון תוכניות. כרגע התיאטרון תופס מקום גדול מאוד בחיים שלי, והמוזיקה מתרחשת מאחורי הקלעים. מובן שאני נזהרת, כי חטפתי מספיק וטעיתי מספיק. הוצאתי המון, גם כספים וגם תסכולים, אז אני נזהרת".
צנחת היישר לעיבוד של אחד הסרטים הכי מקוריים ומצליחים שהופקו פה בשנים האחרונות.
"נכון. את 'אפס ביחסי אנוש' ראיתי פעמיים בקולנוע. כשהזמינו אותי לאודישן הבימתי, ניחשתי שהמוצא שלי יכוון לתפקיד המסוים של אירנה, למרות שאין לי מבטא, ואני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שאני דיאנה הישראלית שיכולה לקבל כל תפקיד. הגעתי עם גיטרה ושרתי את 'על המחנה נדלק ירח' ('שלווה'; מ"כ), והיה מרגש וכיף. ואז עידו הבמאי אמר לי, 'אוקיי, בואי ננסה להוסיף לזה מבטא רוסי'".
התאכזבת מהטייפ־קאסט הזה?
"לא, ממש לא. יש בקומדיה משהו שמשחרר אותי מאוד, וברגע שעידו ביקש ממני - השתחררתי פתאום. משהו במבטא עזר לי לשחרר את כל הלחץ, וזה הפך לנורא מצחיק. המבטא היה בעצם חיקוי של אמא שלי. זה משהו שקרוב ומוכר לי, הבית שלי. אני יודעת בדיוק איך לגעת בזה, ועם הזמן למדתי שזה מצחיק מאוד אנשים. מבטאים זה מצחיק".
מבטאים עלולים ליפול לקריקטורה, אבל את אמינה, עד שרבים טועים לחשוב שזה המבטא שלך גם ביומיום.
"נכון. מישהי כתבה לי אחרי ההצגה, 'היית נהדרת אתמול. אני מקווה שאת מבינה מה אני אומרת, או שנוח לך יותר לענות ברוסית?' זה בעצם מה שרציתי להשיג. לא רציתי ליפול לקריקטורה, חשוב לי שאירנה תהיה בן אדם. זאת דמות שהקהל הישראלי מכיר, ומבחינתי צריך מאוד להיזהר. השתדלתי לתת לה אינטרפרטציה משלי, הכנסתי לתפקיד הזה את הבית שלי".
כמה באמת יש בך מאירנה?
"אירנה היא מה שחוויתי כילדה ממש קטנה. המבטא והזרות מלווים אותה. אין לה בעיה להילחם בחזרה, אבל מבעד לכל העטיפות של האגרסיה והתסכול שלה היא פשוט רוצה להיות נאהבת. לא להיות לבד. הבית חסר לה, והיא בודדה, וכל הקומדיה סביב הדמות שלה היא בעיניי טרגית. בבסיס יש שם את הפחד להישאר לבד".
הכרת את התחושות האלה בעצמך?
"אצלי המבטא אולי נעלם, אבל אני חווה את זה על אמא שלי, עד היום. היא המון שנים בארץ, ואני שמה לב איפה היא נופלת רק כי קוראים לה יאנה ויש לה קצת מבטא רוסי. זה מתבטא בכל מיני סיטואציות. למשל, טכנאים שמגיעים הביתה לתקן משהו ומנצלים את זה. אני חיה עם חשש שיעבדו עליה, שיפגעו בה, וזה משהו שתמיד גדלתי איתו.
"אז אני חושבת שמשם אני מתחברת מאוד לאירנה. אני מזהה את זה, חיה את זה. בכל ערב על הבמה הגוף שלי מתמלא בכעס הזה של 'למה אני לא אחת מכם, למה אתם חושבים שאני לא מבינה? למה אתם אומרים לי לסתום את הפה כל הזמן?'"
את השתלבת מייד בחברה בארץ?
"במשך כל תקופת ההתבגרות שלי נעתי בין להיות בחבורה של חבר'ה רוסים, שיושבים בערב בגינות ומנגנים רוק ושותים ומשחקים כדורגל ונהנים יחד, לבין להגיע פתאום לתיכון או לצבא, שם אני מתקנת אנשים שקוראים לי דיאנה ולא דייאנה. אז חוויתי את כל הכיוונים. אחר כך היה לי החשש שאקבל רק תפקידים של רוסיות. אני מודעת מאוד למה שאני משדרת, לאיך שאני נראית, מה השם שלי, ומבינה למה לא בחנו אותי לזגורי אימפריה (צוחקת).
"יכולתי ללכת למקום של פאניקה קטנה ואי צדק, אבל עצרתי, ואני מקבלת את זה. לפני שנה הצטלמתי לסרט קומי שנמצא בשלבי עריכה, שבו אני משחקת רוסייה דוברת אנגלית. השתתפתי בסדרה 'הרוסים' בערוץ עשר, שעסקה בסטיגמות שרוסים חווים בארץ, ושם דיברתי כעצמי. היום אני מופיעה בהרבה אירועים של העלייה של הדור שלנו, שגדל פה, הקהילה שהכירה לישראלים את נובי גוד (החגיגות הרוסיות לשנה האזרחית החדשה; מ"כ) ועושה ערבי ספוקן וורד ומוזיקה רוסית ועברית. אני מקבלת את המוצא שלי באהבה ומנסה להנגיש את זה לכולם".
ואת מצליחה?
"אנשים מתחברים. קודם פחדתי שאם אשחק רוסייה זה יגרום לאנשים ניכור. כל חיי אני נלחמת להיות חלק, ופחדתי שאם אעשה עכשיו משהו זר - הקהל לא יתחבר, ואולי יקטלגו אותי אחרת. אבל גיליתי שרוב התפקידים שיש בהם עיסוק ברוסיות או בזרות דווקא מחברים את הקהל אלי, וזה יותר מגניב אותי. אם יש לי יכולת להתקרב ככה לקהל, מה רע?"
מה אומרים על כל זה ההורים שלך?
"אמא שלי היא הסלע שלי. בהצגה אני מבצעת שיר ברוסית, מלווה את עצמי בגיטרה, והקהל מתפוצץ מצחוק. זה תרגום של השיר 'אחות', שמגי ומשי מבצעות, שיר מרגש ולא מצחיק בשום צורה, אבל הקהל נורא צוחק. בערב שבו אמא שלי היתה, היא הסתכלה לצדדים ושאלה אותי אחר כך למה הקהל צחק. היא לא הבינה, אבל נהנתה מאוד מההצגה. היא בעיקר מפרגנת. אבא שלי עוד לא ראה אותי שם".
בהצגה "אפס ביחסי אנוש" (מימין), עם מגי אזרזר ומשי קלינשטיין. "אני יכולה להתחבר לריק ולזמן שמתבזבז" // צילום: רדי רובינשטיין
***
חלק מהחוויות הצבאיות שמוצגות על הבמה זכורות לך מהשירות שלך?
"עבדתי קשה בשירות שלי, אבל אני יכולה להתחבר לריק ולזמן שמתבזבז שם, כשהחיילות יושבות ומטפסות על הקירות. זה כן קרה. אני גם הדמות שהשירות חשוב לה. חשוב לה לחשוב, לעשות, ליפול לפזצט"א".
הסרט תיאר נשים שקיומן כמעט שקוף במערכת שוביניסטית, הרבה לפני מהפכת MeToo. גם נושא ההטרדות המיניות, שעלה בסרט, קיבל תגבור בגרסה הבימתית. נתקלת בסוגיה הזאת בצבא?
"אני לא חוויתי את זה בצבא, כי התחלתי לשדר כבר בשלב מוקדם בחיי כוח, משהו שאולי מנע מאנשים להתקרב אלי או לנסות לעשות לי משהו. אבל כן ראיתי את זה בצבא וכן שמעתי על זה מאחרות.
"לאורך חיי גיבשתי דמות שמשדרת 'אני אשבור לך את הצוואר לפני שתנסה לזרוק מילה לעברי' (צוחקת). אבל כשיצאתי מהצבא הבנתי כמה אני חלשה בעולם שבחוץ. פתאום עניין ההטרדות נהיה כל כך לגיטימי, שזה מקפיא אפילו את החזקות ביותר.
"אחרי הצבא חוויתי אינספור הטרדות מיניות. אני רגישה מאוד לכל מבט קטן, לכל תחושה לא נעימה שאנחנו חוות כנשים. יש לי מודעות אובר מוגברת. אני לא מדברת הרבה על חיי האישיים, אבל חוויתי את זה בכל מיני הקשרים. אני גם מוקפת בחברות שחוו חוויות הרבה יותר קשות ממני, ואני חווה את זה דרכן - ויחד איתן. אני לא יכולה לישון בלילה כשאני שומעת על הדברים האלה".
גם בעולם התיאטרון נחשפו פרשות על שחקניות שהוטרדו. את מרגישה היום שינוי בקודים ההתנהגותיים שם?
"ללא ספק את מרגישה שיש יותר זהירות היום. לשמחתי, לא חוויתי בתיאטרון חוויה לא נעימה משום סוג שהוא, אולי כי נפלתי למה שנקרא 'הצגת נשים', שבה אנחנו הקודקודיות. כשאת מסתכלת על המקרים הגדולים של במאים ושחקניות שיצאו לתקשורת בעקבות קמפיין MeToo, אין ספק שזה עשה שירות מדהים, כי פתאום אנחנו באמת הנושא בעניין השכר וההטרדות המיניות".
גם סטודיו ניסן נתיב קיבל כותרות בהקשר הזה, עם כתבות תחקיר על מורים שחצו, לכאורה, גבולות בקשרים עם תלמידות.
"זה יצא אחרי שסיימתי ללמוד, אבל הבאזז שנוצר גרם לי לרתיעה רגעית. פתאום גם אני לא הבנתי איפה המשחק עוצר והחיים מתחילים.
"אני מודה שלא הרגשתי מעולם מוטרדת במהלך הלימודים, אבל יש לי חברות שחשבו שהן הולכות להיות מוגנות על ידי מורים שלהן - ובסוף התברר אחרת. זאת חתיכת טלטלה שגורמת לך לחשוב גם איפה עובר הגבול באמנות. לחשוב על השיח של מורה ותלמידה. זאת סירה שנעה לכל מיני כיוונים, ואני מקווה שנגיע למצב של איזון. מה שבטוח הוא שאסור להפסיק לדבר על זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
