המלכה אליזבת

ברור לי לגמרי שאני נמשכת לסיפורים מורכבים", מצהירה אליזבת מוס, "אני נהנית להעמיק בסיפורן של נשים שצריכות להתגבר על אתגרים, של עצמן או כאלו שנכפו עליהן על ידי אחרים, אישיים או חברתיים. אלו נושאים מאוד רלוונטיים כיום, ואני חושבת שהקהל רוצה לראות כיצד חייו משתקפים על המסך".

שמה של מוס הפך כבר מזמן לתו תקן של איכות בטלוויזיה. אחרי שבתחילת שנות האלפיים כיכבה בסדרה "הבית הלבן" עטורת השבחים של אהרן סורקין בתור בתו של נשיא ארה"ב ברטלט (מרטין שין), דילגה בחינניות לשנות ה־60 העליזות בסדרה "מד מן" שבה גילמה את פגי אולסון, המזכירה הנחושה שפרצה את תקרת הזכוכית כשהפכה למנהלת תקציבים במשרד פרסום, ובשלוש השנים האחרונות היא לא מפסיקה לקצור שבחים ופרסים על תפקידה ב"סיפורה של שפחה".

את הדרמה הדיסטופית המצליחה, שתחזור בסתיו 2020 לעונתה הרביעית, היא מובילה בתפקיד ג'ון אוסבורן, שפחה שהוכנעה כחלק ממשטר טוטליטרי מדכא בשם "רפובליקת גלעד" שהוקמה במקומה של ארה"ב, אך מסרבת לקבל את הגזירה, מתמרדת ומסכנת את חייה בכל פעם מחדש בתקווה להתאחד עם בן זוגה ועם בתה.

למה באמת זה רלוונטי כיום?

"כמה זמן יש לך?" היא מחייכת, "וברצינות, אלה נושאים רלוונטיים לשיח הפוליטי, לכל מה שקורה עכשיו בהוליווד, לתקופה שבה נשים מנסות להשמיע את קולן ולדבר על נושאים שאנחנו לא מוכנות עוד לשתוק לגביהם. 

"יחד עם תנועת MeToo ועמותת Time's Up, אנחנו לוקחות חזרה לידינו את הרעיון המאוד נוכח הזה של פמיניזם. זה לא קיים רק בתעשייה שממנה אני באה, וזה מה שעניין אותי לחקור

 - מערכות יחסים שבהן האישה חוותה התעללות בכל מיני מובנים ומהן היא צומחת.

"אי אפשר לנתק את ההצלחה הראשונית של 'שפחה' מהשינוי החברתי והפוליטי שחל בארה"ב בדיוק בשנה שהיא עלתה לאוויר, שינוי שהרבה אנשים, ואני בהם, לא קיבלו בברכה. בתור אזרחית, בתור אישה, פתאום התעוררתי למציאות מדאיגה שמתקיימת במקביל ובצורה אמיתית לגמרי לזו הפיקטיבית שבסדרה. 

"ואז העיניים שלי נפקחו יותר מאי פעם באשר למקומי בחברה ולמעמד שלי, שמעניק לי קול לעזור לאחרים. אף פעם לא חשבתי שלמישהו מזיז הבולשיט שיוצא לי מהפה, אבל עכשיו אני מבינה שיש כוח לדברים שאני אומרת, לפרויקטים שבהם אני משחקת. כבר מעצם השיחה עכשיו בינינו, שנינו נמצאים בצד הטוב של המתרס, כשהאחריות שלך כעיתונאי היא לבטא את התחושות שלי בכתבה ולהפיץ את האמת שלי.

"אני מעריכה נשים, לא בהכרח שחקניות, שמשמיעות את קולן למען אלו שלא יכולים לעשות זאת, שמעלות על סדר היום את מה שהן מאמינות בו. 'סיפורה של שפחה' הפכה מייד מזוהה עם התקופה המאוד מעניינת וטעונה שאנחנו חיים בה. לא חשבתי שהתפקיד הזה יהפוך למשהו שהוא הרבה יותר מעבודה. אני מקווה שהענקתי השראה למישהו, שאדם אחד קיבל באמצעותי קול לבטא את מה שהוא חושב".

***
רגע לפני שהיא שמה פעמיה בפעם הרביעית לאתר הצילומים של "סיפורה של שפחה" בטורונטו, מוס (37) מתפנה לקידום סרט חדש - ופחות צפוי בקריירה שלה. 

אחרי שהצטלמה לסרטו הבא של ווס אנדרסון, "The French Dispatch" שיעלה ביולי, ולדרמת הספורט הקלילה "Next Goal Wins" של הבמאי זוכה האוסקר טאיקה וואיטיטי, ורק בחודש שעבר קידמה בפסטיבל הסרטים סאנדנס את הדרמה הביוגרפית "שירלי" שבה היא מגלמת את מחברת ספרי המסתורין המנוחה שירלי ג'קסון - כעת מובילה מוס את מותחן האימה הפסיכולוגי "בלתי נראה", שמבוסס על הרומן "הרואה ואינו נראה" מאת סופר המדע הבדיוני הנודע הרברט ג'ורג' וולס ("האי של ד"ר מורו", "מלחמת העולמות").

במרכזו של הרומן, שיצא ב־1897, עומד אופטיקאי מחונן שמצליח להפוך עצמו לבלתי נראה. הדמות המסתורית והאפלה זכתה לעשרות עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים, הראשון שבהם היה הסרט "האיש הבלתי נראה", שיצא לאקרנים ב־1933.

בסרט החדש מגלמת מוס את ססיליה קאס, אישה שמצליחה להימלט מציפורניו של בן זוגה האלים ומוצאת מסתור בביתו של שוטר, חבר של המשפחה. במהרה היא מתבשרת כי האקס, שהיה טייקון טכנולוגיה עשיר, שם קץ לחייו והשאיר לה מהונו.

אלא שגם לאחר מותו אופפת את ססיליה נוכחות בלתי מוסברת שמאיימת על חייה ועל שפיותה, והיא משתכנעת שהאקס המתעלל לא באמת מת ובוודאי לא הרפה ממנה בכזו קלות.

עם במאי "בלתי נראה" לי וואנל (מימין) והמפיק ג'ייסון בלום

אני פוגש אותה במלון "לונדון" בלוס אנג'לס, שמשקיף לסאנסט סטריפ ולגבעות הוליווד, וכשאני נכנס היא עדיין מסיימת טאצ'־אפים אחרונים למראה הקז'ואל־אלגנט של ג'ינס שחורים, חולצת טריקו תואמת וז'קט מחויט, שערה הבלונדיני מסודר ברישול מוקפד. "אתה הבא בתור", היא זורקת לי בהומור כשאני שואל אם צוות הגלאם שלה יכול לשפר גם את הופעתי. 

"אני אוהבת להיות חלק מעלילה מפתיעה, שמתרחשת מתחת לפני השטח והצופה לא מבין מאיפה זה בא לו", היא מתלהבת מהתפקיד החדש, "זה התפקיד הכי מאתגר בקריירה שלי עד כה. יש בו מטאפורה אדירה לחיים של כולנו, ואני מרגישה את הרלוונטיות שלו אלי כאישה. 

"דווקא עכשיו, כשנשים מסתובבות בתחושה של שליחות להעצים זו את זו, יש לנו עדיין כל מיני עכבות מיושנות, למשל, לשפוט אישה שלא עוזבת את בן זוגה המכה ובוחרת להישאר בסיטואציה קשה של חייה. יש חשיבות גם בלתת לנשים להרגיש חולשה, שאינה סותרת מקומות אחרים שבהם הן מסוגלות להיות חזקות למרות הפחד. חוזקה וחולשה מתקיימות יחד, בדיוק כפי שפמיניזם ודיכוי מתקיימים יחד".

לא מסובך למצוא קווים מקבילים לדמות שלך ב"סיפורה של שפחה".

"אתה טוען שאני חוזרת על עצמי?" היא צוחקת, "כמובן, אני מוצאת דמיון, אבל אני אוהבת תפקידים אמיתיים וזה מה שיש פה, קודם כל. בסופו של דבר, העלילה צריכה להיות כנה ואותנטית. בסרט החדש אני מגלמת אישה פגועה שאף אחד לא שם לב אליה ולכאב שהיא נושאת, וכשמאוחר יותר היא כן זועקת לעזרה - איש לא מאמין לה. 

"אני חושבת שאין דבר איום יותר עבור בן אדם, מאשר סיטואציה שבה אתה חסר אונים לחלוטין ואין לך לאן לפנות. ההשתקה והבידוד הם הפחד הכי גדול, ולכן המסקנה הראשונה שכל אחד מוכרח לצאת איתה מהסרט, היא שמחובתנו לשמוע כשמישהו קורא 'הצילו', להאמין כשאישה אומרת שפוגעים בה. זה השיח העכשווי, זה מה שהולך כרגע. החוכמה היא להמשיך בדיון ולטפל בנגע הזה, זה לא רק עניין בן־חלוף.

"לא צפיתי בגרסאות קודמות של 'האיש הבלתי נראה', וכששמעתי על התפקיד חשבתי לעצמי, מה לי ולסרט הזה בכלל? אבל כשקיבלתי את התסריט, הבנתי למה הציעו לי את הסרט. זאת למעשה עלילת מתח ואימה סביב דמות שנחלצת ממערכת יחסים אלימה, בקו אחד עם הדמות שמזוהה איתי ב'שפחה'. ועם זאת, אשמח לגלם גם את הצד השני, את הצד הרע". 

הגלגול הנוכחי של "האיש הבלתי נראה" מגיע ארבע שנים לאחר שאולפני יוניברסל ייעדו אותו בכלל לז'אנר אחר. באולפנים חשבו להפוך את הדמות לכוכב של סרט עתידי בגילומו של ג'וני דפ, בניסיון להשיק יקום קולנועי של סרטים עתירי תקציב עם דמויות מפלצתיות - מעין קונטרה ליקום הקולנועי של מארוול קומיקס, שהפך לתרנגולת מטילת ביצי הזהב של דיסני, לתאגיד גיבורי העל של DC קומיקס ואפילו לסדרת סרטי "הארי פוטר", שהמשיכה עם "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" של אולפני וורנר. 

***
לא רק דפ היה בעסק. יוניברסל אף הכריזו על חאווייר ברדם בתור פרנקנשטיין ועל ראסל קרואו בתור ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. אבל הרעיון ירד מהפרק לאחר הרימייק של "המומיה" ב־2017, בכיכובו של טום קרוז, שנחל כישלון חרוץ בקופות ובביקורות.

מי שבסופו של דבר לקח את המושכות להפקת "בלתי נראה", שביים לי וואנל האוסטרלי ("המסור"), הוא המפיק היהודי־אמריקני ג'ייסון בלום, שהפך בשנים האחרונות למטאור בשמי הוליווד עם שלל הפקות שהפכו לשוברי קופות, לרוב בז'אנר האימה. בלום עומד, בין השאר, מאחורי "פעילות על־טבעית" של הבמאי הישראלי אורן פלי וחמשת ההמשכונים שלו, "הטיהור", עם שלושת סרטי ההמשך שלו, הסרט הרביעי שבדרך והעיבוד הטלוויזיוני שכבר רץ שתי עונות, ואפילו הסדרה התיעודית "הג'ינקס", על הרוצח המיליארדר רוברט דורסט, ששודרה ב־HBO לפני חמש שנים.

"לא לקחתי את עצמי ברצינות על הסט". מתוך "בלתי נראה" צילום: Mark Rogers

אבל הרגע המכונן בקריירה ההוליוודית של בלום היה בסרט "תברח" (2017) של הבמאי ג'ורדן פיל, סאטירה חברתית על אנשים שחורים שנשבים מנטלית על ידי הפנוט של אנשים לבנים, שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזיכה את פיל בפרס על התסריט המקורי. גם "וויפלאש" ו"שחור על לבן" שהפיק בלום היו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.

"בכל הסרטים של בלום יש סיפורים חכמים", מפרגנת מוס, "הוא לא עסוק בלהרשים את כולם. בחברת ההפקות שלו מתמקדים בלמצוא את העלילות הכי טובות ויוצרים סרטים. להמציא את הדמות של 'האיש הבלתי נראה' כסיפור על הולכת שולל וזוגיות אלימה, זה מאוד חכם. בהפקה היה משהו יוצא דופן מההתחלה. כבר מהיום הראשון שבו התחלתי לעבוד עם הבמאי הוא פנה אלי ואמר, 'אני גבר, ועכשיו אני צריך שאת בתור אישה תגידי לי מה חסר, מה פספסתי, איפה שגיתי'. הייתי מעורבת מבחינה יצירתית".

איך היה לגלם דמות שמתנהלת מול משהו ערטילאי?

"אני כבר 30 שנה במקצוע, וזאת פעם ראשונה שניתן לי חופש להפעיל את הדמיון בצורה כזו. הרבה מהסצנות צילמתי לבד, ולא היה אף אחד שם חוץ מהדמות שלי. פניתי בכל פעם לבמאי ושאלתי 'איפה אתה חושב שהוא נמצא?' וניסיתי לדמיין נוכחות כלשהי שאני צריכה לברוח ממנה. 

"בשלב מסוים ססיליה בטוחה שהאקס שלה ממש שם לצידה, ואני מרגישה שפיתחתי מעין חוש שישי לנוכחות הזאת. המצאנו כל מיני תרחישים ומקומות שהוא יכול היה להיות בהם, הצמידו לי פעלולנים לכמה מהסצנות היותר פיזיות כדי שיהיה לי קל לדמיין מישהו מולי, כי בסרט ססיליה לא באמת רואה מישהו. זה משהו שאני לא רגילה לעשות כשחקנית, אבל בסופו של דבר, הכל עבר ממש חלק. זה כיף גדול, הרגשתי קצת כמו ג'ייסון בורן באותן סצנות. יצאתי קוּלית".

אז גם מסרטי אימה מדממים אפשר לצאת עם תובנות לחיים?

"בהחלט. המשיכה הראשונית שלי לקולנוע החלה סביב אותם סרטי אימה מפחידים אבל כיפים, כמו 'מגרש השדים', 'פולטרגייסט' או 'הניצוץ'. הם תמיד מצולמים בצורה יפהפייה, ומתחת לפני השטח מתחבאים נושאים שעד היום יש דיונים לגביהם. זה הז'אנר שלמעשה ג'ייסון בלום השיב למסך הגדול, גישה של להבריק בסרט אימה שיעורר שיח חברתי.

"בסרטי אימה אנחנו למעשה מתעמתים עם הפחדים החבויים שלנו, מגיעים לזיכוך לגבי נושאים שטורדים את מנוחתנו. העובדה שמדובר בסרט שצורחים ונבהלים בו, לא שוללת את החשיבות שלו. הקהל היום הוא חד, והוא זקוק לגירוי ולתחכום. ז'אנר לא מגביל את המסר. קח לדוגמה את צ'רלי צ'פלין ואת הרעיון שמאחורי 'הדיקטטור הגדול', שהיה כה אקטואלי כשיצא ועוד עטוף כקומדיה. זאת אפשרות להעביר מסר בלי להצטייר כמטיף, בלי שאף אחד יוצא האדם הרע במשוואה, וזה פנטסטי. אלה סרטי פופקורן להמונים עם פרשנות לחיים. אני מחפשת את הערך המוסף כאמנית, ואני מאמינה שגם הקהל מחפש זאת מהמקום שלו".

את גם טיפוס שנבהל בקלות?

"ממש לא. אני לא אחת שנבהלת בקלות. אני מבלה זמן רב לבדי במלונות או בכל מיני בתים שבהם אני מתארחת כשאני בלוקיישן צילומים כלשהו, ואני די רגילה להיות בחללים חדשים ובסביבה בלתי מוכרת. אי אפשר להפחיד אותי".

גם על הסט לוקחים את העסק ברצינות?

"האמת שלא, כי אז זה יהיה מעייף ומשעמם. אנחנו מנסים כל הזמן להקליל את הסיטואציה על הסט, וזה משאיר אותנו ערניים. אף אחד מהצוות לא מצפה שתישאר בתוך הדמות ותשמור על ארשת פנים רצינית וכבדה. כולנו עובדים קשה ועד שעות מאוחרות, כך שעדיף לחסוך את העול של 'הנה מגיע השחקן הרציני שנמצא עמוק בדמות, אז עלינו לשמור על שקט'. אני שונאת את השחקנים האלה, שדורשים מאחרים לפנות זמן למרחב היצירתי שלהם. נו, באמת. באנו ליהנות, למה שלא נשתעשע תוך כדי עשיית הסרט? 

"כל מי שצופה ב'סיפורה של שפחה' בטח חושב שאני טיפוס אינטנסיבי, אז אני שמחה שבקרוב יראו אותי בסרטים קלילים יחסית. לצלם סרט של ווס אנדרסון זה טריפ אחר, חלום שמתגשם, הרגשתי כמו ילדה קטנה ומתלהבת בחנות ממתקים".

***
מוס, ילידת לוס אנג'לס, החלה את הקריירה שלה בגיל 7, כשלוהקה לתפקיד קטן במיני סדרה "לאקי" המבוססת על ספרה הרומנטי של ג'קי קולינס, ומשם המשיכה לתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה כמו "סודות העיר" ו"הכל מלבד אהבה". ב־1999 גילמה מתבגרת מעורערת בנפשה בסרט "נערה בהפרעה" לצד אנג'לינה ג'ולי ווינונה ריידר, והחלה להופיע בתפקיד אורח לאורך שבע העונות של "הבית הלבן".

עולם הבמה לא היה זר לה. הוריה, רון ולינדה, היו מוזיקאים וניגנו בהרכבי ג'ז ובלוז, אבל החלום הראשון של מוס היה להיות בלרינה. 

"אחרי שכבר שיחקתי פרק זמן מסוים, בגיל 16-15, נאלצתי לוותר על אחד התחומים ולהשקיע את כולי באחד מהם. לא יכולתי להמשיך בשניהם למרות שלא דמיינתי חיים בלי לרקוד או חיים בלי לשחק", סיפרה לפני שנה ל"דיילי ביסט", "התחלתי את 'הבית הלבן' כשהייתי בת 17, ובגיל 18 כבר עברתי לגור בניו יורק, כך שלא היה לי אפילו זמן למרד נעורים".

היא היתה נשואה למשך פחות משנה לפרד ארמיסן מ"סאטרדיי נייט לייב", וממנו התגרשה רשמית ב־2011. אחריו ניהלה זוגיות בת שלוש שנים עם הצלם אדם ארקפאו. היא קנאית לפרטיותה, ולא ששה לנדב פרטים על חייה האישיים, ובמיוחד על העסיסיים שבהם, למשל, השתייכותה מלידה לדת הסיינטולוגיה. למעשה, לאור ההצלחה של "סיפורה של שפחה" צצו בהוליווד הקבלות בין עלילת הסדרה לבין השמועות לגבי הסיינטולוגיה ככת שמשליטה אימה ומתנהלת באלימות פיזית ומילולית כלפי מאמיניה. 

העובדה שהביקורת נגד סיינטולוגיה גברה בשנים האחרונות בארה"ב, בעקבות סרטו זוכה האמי והפיבודי של הדוקומנטריסט אלכס גיבני, "סיינטולוגיה וכלא האמונה", ובעקבות הסדרה התיעודית זוכת האמי של השחקנית ליאה רמיני, שחשפו, לכאורה, את פרצופה האמיתי של הכת - רק גרמה למוס לבקש שלא להתייחס לנושא, והיא תמיד מציעה להמשיך את השיחה שלא לפרוטוקול. 

"זהו נושא מורכב", אמרה בעמימות באותו ראיון, "על הדברים שאני מאמינה בהם אני יכולה לדבר רק מהחוויה האישית שלי ומהאמונות הפרטיות שלי. אחד הדברים שאני מאמינה בהם הוא חופש הביטוי. אני מאמינה שכבני אדם רצוי שנשמיע את ביקורתנו. אני מאמינה בחופש העיתונות, אבל בו בזמן אני רוצה לקוות שאנשים ישכילו לגבש לעצמם דעה עצמאית, כפי שאני עשיתי, ו'סיפורה של שפחה' עומדת בקנה אחד עם האמונות שלי לגבי חופש הביטוי, חופש הדת וערכים שהמדינה הזו נבנתה עליהם. 

"אנשים יכולים לדבר על מה שהם רוצים, ולהאמין במה שהם רוצים, ואסור לנו לקחת את זה מהם - כי כשאתה מתחיל להגיד לאנשים 'אתה לא יכול לחשוב כך' או 'אתה לא יכול להאמין בזה', אתה נכנס לצרות, אתה נכנס למקומות כמו רפובליקת גלעד. לא משנה מה יקרה, אני לא אקח מאף אדם את הזכות לדבר או להאמין במשהו, כפי שאי אפשר לקחת זאת ממני".

מוס בסיפורה של שפחה // צילום: AP

היא זכתה בגלובוס הזהב הראשון שלה ב־2013 על תפקידה בעונה הראשונה של הסדרה "קצה האגם", ועל אף שש מועמדויות על תפקידה ב"מד מן", זכתה רק פעמיים יחד עם האנמסבל כולו בפרס גילדת השחקנים. בין לבין גם הספיקה להפציע ב־2015 בברודוויי, במחזה "The Heidi Chronicles", שעליו היתה מועמדת לפרס הטוני.

***
על "סיפורה של שפחה" זכתה מוס בשני פרסי אמי, כשחקנית ראשית וכאחת המפיקות, ועל הופעתה זכתה גם בגלובוס הזהב. בזכות הטייטל הכפול היא מרוויחה מיליון דולרים עבור כל פרק, והשנה גם התברגה לראשונה לרשימת השחקניות המשתכרות ביותר של מגזין "פורבס" לשנת 2019, עם הכנסות של 24 מיליון דולר בשנה האחרונה. 

"כשחקן, כשאתה עובד על פרויקט, אתה לא באמת יודע מה יקרה איתו ואיך הכל ייראה בסוף. לכן ברגע שהוא מוקרן ומתקבל באהדה על ידי הקהל, זאת אנחת רווחה ענקית כל פעם מחדש", היא אומרת לקראת סיום הראיון, "אני בת מזל שאני עובדת עם יוצרים ובמאים שנותנים לי במה להתבטא, מתוך הבנה נכונה ששיתוף פעולה הוא הדרך היעילה ביותר לכל הצדדים. 

"אני שואפת לכך שכל תפקיד שאני לוקחת על עצמי יהיה חוויה פוקחת עיניים שתלמד אותי על נשים שונות ועל מה שהן עוברות. כשחקנית, אני לעולם לא שופטת את המקום שממנו הגיעה הדמות. רק מעצם ההסכמה לגלם אותה דמות אני כבר מכבדת אותה ותומכת במי שהיא ובמה שהיא מייצגת".

את עצמך חווית הטרדה?

"הסיפור היחיד שזכור לי הוא כשמישהו נהג להציק לי באינסטגרם. הוא שלח הודעות פרטיות והתעניין במיוחד בכפות הרגליים שלי. אני מוכרחה להודות שכל הסיטואציה היתה מרתקת, זה די שעשע אותי לקרוא את מה שהוא כתב. מעולם לא טרחתי לענות לו, עד שהוא הפסיק לכתוב, ועכשיו, כשאני מדברת עליו, הוא גם מקבל את תשומת הלב שהוא כה השתוקק לה ולא באמת מגיעה לו.

"אין ספק שיש טיפוסים מוזרים בחוץ, אבל למזלי זאת לא האינטראקציה שאני חווה עם אנשים. רוב המפגשים עם מעריצים עוברים בנעימים. הדבר היחיד שמפריע לי זה חוסר נימוס. אם, למשל, מישהו מפריע באמצע שיחה, זה לא לעניין. הייתי רוצה שכולם יהיו אדיבים זה לזה".
dudic@israelhayom.co.il

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו