ידידות אמת

לא מזמן צולמה יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות, לסרט דוקומנטרי על נוצרים אוהבי ישראל. באחד מימי הצילום התלווה אליה צלם כשהביאה לגן את בנה הקטן. "כשהגננת הבינה שמדובר בסרט על העבודה שלי, היא ממש הופתעה ואמרה לי, 'בכלל לא ידעתי שאת עובדת'", מספרת אקשטיין ופורצת בצחוק.

אקשטיין (36) עומדת בשנתיים האחרונות בראש אחד הארגונים הפילנתרופיים הגדולים ביותר בישראל, שתקציבו השנתי - 125 מיליון דולר - מקורו בתרומות של נוצרים אוונגליסטים מרחבי העולם. על קירות משרדה בירושלים תמונות גדולות שלה עם דמויות כמו שמעון פרס וניקי היילי, אבל בניגוד מוחלט לקודמה בתפקיד, אביה, הרב יחיאל אקשטיין ז"ל, היא משתדלת להימנע מלהיות הפנים של הקרן.

בשבוע שעבר מלאה שנה למותו של אביה. "אחרי שהוא נפטר, הגעתי להחלטה שזה בסדר שאהיה מוכרת בארה"ב, בכל מה שקשור לתורמים ולגיוס כספים, אבל בישראל אני לא רוצה להיות חשופה", אומרת יעל אקשטיין. "דוברי האנגלית בארץ מכירים אותי יותר, לעמוד הפייסבוק שלי נחשפים שני מיליון איש. אבל בקרב דוברי העברית זה אחרת.

"אנחנו עוברים ממצב שבו הקרן לידידות היתה קודם כל הרב יחיאל אקשטיין למצב חדש, שבו זו עמותת הקרן לידידות, שהיא אמנם לזכרו של הרב אקשטיין, אבל מה שניצב בחזית הוא העבודה הטובה שאנחנו עושים. בדיוק כמו שיד ושם או עמותת עלם ממותגים קודם כל בזכות העשייה שלהם, ולאו דווקא בזכות האדם המסוים שהקים אותם או שעומד בראשם.

"היתה לי הזכות ללמוד גם מהדברים המדהימים שאבא שלי עשה וגם מהטעויות הגדולות שלו, ומה שראיתי בבירור זה שלא קל ולא בריא להיות דמות ציבורית. אני רוצה להמשיך להגיע לגן בפיג'מה, בלי איפור, לגדל את הילדים שלי בשקט ולהתווכח במכולת עם מי שארצה בלי להתבייש".

לפני שנתיים בחר בה הוועד המנהל של העמותה לתפקיד הנשיאה, לקראת פרישתו המתוכננת של אביה. היא שימשה אז סגניתו, כשמאחוריה 13 שנות עבודה בקרן. הרב, אז בן 66, תכנן לצאת לגמלאות לפני גיל 70, ובינתיים להמשיך להוביל את פעילות הקרן, אבל תוכניותיו נגדעו לפני שנה, כשעבר התקף לב פתאומי ונפטר.

היתה תחושה שהוא מתעקש להיות גיבור הסיפור. שיש בזה חשיבות מיוחדת עבורו.

"אבא שלי אהב להיות דמות ציבורית. הוא אהב ורצה להיות מוכר וחשוף, גם בגלל הבשורה הגדולה שהרגיש שהוא מביא איתו. הוא הקדיש לזה את כל חייו. הקרן לידידות היתה הסיפור שלו, הגורל שלו, המהות שלו, פרויקט חייו. הם היו בלתי נפרדים, לטוב ולרע.

"הוא צחק שהפך להצלחה מסחררת בִן־לילה, אחרי 30 שנה של עבודה קשה מאוד והתעללות. במשך שנים, במיוחד בתחילת הדרך, איימו עליו בחרמות והתרחקו ממנו בגלל הקשרים שיצר עם הנוצרים. ב־1989, כשתמר, אחותי הבכורה, חגגה בת מצווה בבית כנסת של חב"ד בשיקגו, אסרו עליו להוביל את התפילות, אף שהיה רב אורתודוקסי וחזן - הכל כי עבד עם נוצרים.

לעגו לו, נידו אותו, השפילו אותו. חשבו שהוא משוגע והפנו לו גב. לכן, כמו שהוא היה לגמרי מזוהה עם הרע והקשה, היה לו קריטי להיות מזוהה עם הטוב והמועיל.

"בערך חודש לפני שנפטר התפרסמה עליו כתבה יפה מאוד. כשהתקשרתי אליו להחמיא לו עליה, הוא אמר לי ששנא אותה. למה? כי כינו אותו 'מגייס תרומות'.

"הוא אמר לי: 'אני לא מגייס תרומות. אני רב, אני מחנך, אני מורה רוחני, אני מקים גשרים'. זה היה אבא שלי".

יחיאל צבי אקשטיין נולד ב־1951 באוטווה, קנדה. אביו, סיי, היה רב אורתודוקסי. בגיל 17 בא לישראל ללמוד בישיבת ההסדר "כרם ביבנה", וכעבור שנתיים שב לניו יורק ולמד בישיבה יוניברסיטי, שם הוסמך לרבנות וסיים לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפילוסופיה יהודית. בד בבד התפרנס בדוחק מעבודה כרב קהילה בניו ג'רזי וגם כזמר בהרכבי מוזיקה חסידית.

באמצע שנות ה־70 החל לעבוד במטה הניו־יורקי של ארגון הליגה נגד השמצה, ובאותה תקופה, במהלך ביקור בירושלים, הכיר את בוני זיגמן, בתו של רב אורתודוקסי מלונג איילנד, ונישא לה.

עם אביה, הרב יחיאל אקשטיין ז"ל, וארבעת ילדיה.

בהמשך, מספרת יעל, "הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה של הדתות באוניברסיטת קולומביה ותכנן לעבוד שם כמרצה. במשך כמעט שנתיים אסף חומרים וכתב את עבודת המחקר בכתב יד. את כל אלה שמר במזוודת יד קטנה, שלקח איתו לכל מקום, וכשהיה בשלבים מתקדמים, פרצו למכונית שלו בניו יורק וגנבו את המזוודה. מי שגנב אותה בטוח קילל את הרגע שבו גילה מהי תכולת המזוודה. עבור אבא שלי, זה היה הרגע שבו החיים שלו החלו לפנות לכיוון חדש".

ב־1978, ארבע שנים לאחר שנישאו, עברו בני הזוג אקשטיין להתגורר בשיקגו. שם נולדו תמר (43), שמתגוררת היום בניו ג'רזי, טליה (39), שמתגוררת במיאמי, ויעל. אקשטיין שימש רב של סופי שבוע בקהילות אורתודוקסיות קטנות והופיע כזמר באירועים של קהילות יהודיות עם להקת חתונות שהקים. 

שיקגו היתה המקום שבו התוודע לקהילה האוונגליסטית, שבה מצא אוזן קשבת ויד מושטת לכל פעילות למען ישראל והקהילה היהודית. הוא זיהה מהר מאוד את הפוטנציאל האדיר שביצירת ברית בין יהודים לנוצרים, המבוססת על אמונה יוקדת ששורשיה תנ"כיים.

אחד מחבריו ותומכיו הקרובים ביותר היה הכומר והמטיף פט רוברטסון, מראשי הימין הנוצרי בארה"ב ומנחה תוכנית האירוח והאקטואליה היומית "The 700 Club", המשודרת זה יותר מ־50 שנה ברשת הטלוויזיה הנוצרית בארה"ב. אבל את העבודה עשה אקשטיין מלמטה, באופן שיצר תשתית אדירה של נוצרים אוונגליסטים רפובליקנים, שזה שלושה עשורים מקפידים על תרומת מעשר ממשכורתם הצנועה או מקצבת הביטוח הלאומי שלהם למען העם היהודי ומדינת ישראל, אף על פי שרבים מהם לא פגשו יהודי מימיהם.

התרומה הממוצעת לקרן הידידות היא 64 דולר בכל חודש, ובכל יום מתקבלים כ־11 אלף המחאות לפקודתה. "מהסיבה הזאת אנחנו חזקים וחסינים ולא מושפעים מאי יציבות, כמו זו שהיתה אחרי הונאת מיידוף או משבר הדסה העולמית, שפגע מאוד בפילנתרופיה היהודית", אומרת אקשטיין.

"אבא שלי אמר שבשיקגו הוא הרגיש כמו קולומבוס שגילה את אמריקה. הוא גילה שיש נוצרים שאוהבים את ישראל. הם לא רוצים להמיר את דתם של היהודים או לשנות אותם, אלא רק להתפלל, לעזור ולאהוב את היהודים ואת המדינה. הוא קלט שיש לישראל מאות מיליוני חברים נוצרים, רובם אוונגליסטים. רק בסין יש 80 מיליון נוצרים אוונגליסטים, בקוריאה הדרומית 60 מיליון, וגם בדרום אמריקה יש עשרות מיליונים.

"המספרים האלה היו מטלטלים בשביל רב צעיר, שגדל ופעל בקהילות יהודיות שבהן רבים היו ניצולי שואה. לקראת סוף שנות ה־80 בריה"מ החלה להתפורר, נדרשה התגייסות גדולה למען עלייה וקליטה, והוא נוכח לראות עד כמה הם רוצים להיות חלק מכל זה.

"מאז ועד היום, הנוצרים האוונגליסטים הם חלק אדיר מפרויקט העלייה של הקרן, שבמסגרתו עולים לישראל 5,400 יהודים בכל שנה, מיותר מ־30 מדינות, בהן אוקראינה, צרפת, ברזיל, ארגנטינה ובלרוס". 

עלייה בודדה לארץ

בשנת 2000 עלה הרב אקשטיין לישראל, בגפו. זמן קצר לפני כן התגרש מאשתו, שלמרות זהותה הציונית לא נסחפה כמוהו אחרי פרויקט חייו, ובמיוחד לא אחר הרצון לעלות לישראל, ונותרה לחיות עם בנותיהם בארה"ב. 

"העלייה שלו לא היתה חלומית. הוא היה אדם משפחתי מאוד, וברגע שבא לבדו, היה לו קשה. הוא היה בודד, ישב לבד בערב שבת ושר ניגונים לעצמו. אבל העלייה היתה צעד ברור מאליו מבחינתו. אחרי שבעה דורות שגדלו בירושלים, הוא הראשון שנולד מחוץ לישראל, ותמיד רצה לחזור".

ואת?

"אני רציתי להיות וטרינרית. לא היה שום תכנון שאצטרף אליו ואעבוד איתו. יותר מכל, לא באמת ידעתי ולא הבנתי בדיוק את הפעילות שלו. מכיוון שהיה כל כך שנוי במחלוקת, הוא ניתק את זה מאיתנו".

יעל אקשטיין עם עולים חדשים

בשנת 2002, כשהיא בת 18, פגשה יעל בניו יורק את עמיחי פרקש, יליד בני ברק, שבגיל 6 עבר עם משפחתו לניו יורק. אחרי שלוש שנים יחד הם התחתנו ועלו לישראל.

"לעמיחי היה ברור שהוא יחזור לחיות בארץ. אני הרגשתי שמציבים אותי בפני בחירה בין אמא שלי לאבא שלי. אחרי החתונה הבנתי שזה מה שנכון בשבילי, ורק כשהגעתי לישראל הבנתי יותר מה עושה הקרן לידידות והחלטתי שאני רוצה להיות חלק מזה.

"אבא שלי לא כל כך אהב את זה. הוא לא רצה שיגידו שאני שם בגללו, כך שהתפקיד הראשון שלי היה הדבקת בולים על מעטפות ב־25 שקלים לשעה. בהמשך פניתי באופן עצמאי למנהלי המטה שלנו בשיקגו וביקשתי תפקיד שאוכל לעשות מישראל. הם הציעו שאהיה אחראית לשיחות התודה עם התורמים שלנו, ואני אמרתי, מגניב. ככה אוכל להישאר בבית עם התינוקת שלי, ובלילות לעבוד בתודות טלפוניות.

"זה היה השלב שבו התאהבתי אנושות בתורמים שלנו. זה היה בלתי ייאמן, לשמוע בכל שיחה את מה שהם מרגישים כלפי ישראל, את האהבה שלהם לעם היהודי, את זה שהם רואים בנו העם הנבחר, את השליטה שלהם בתורה.

"האוונגליסטים חזרו לשורשים התנ"כיים שלהם. כדי להבין את הברית החדשה, הם לומדים את הברית הישנה, שממנה הם שואבים את האהבה לעם ישראל, בהתבסס על ההבטחה שאלוהים נתן לאברהם, בספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ג': 'ואברכה מברכיך, ומקללך אאֹר, ונברכו בך כל משפחֹת האדמה'. לתרום לישראל ולתמוך בישראל ובעם היהודי זו הדרך שלהם להיות טובים עם אלוהים".

ולממש את הנבואה שיגיע היום שבו כולם יתקבצו בארץ ישראל לקראת בואו של המשיח, ואז תהיה התנצרות כוללת.

"אבא שלי היה צוחק תמיד ושואל אותם אם אפשר שזה יקרה בבואו של המשיח בפעם השנייה, ולא מייד בפעם הראשונה. הדיון איתם לא מגיע לזה אף פעם. שמעתי רק יהודים מדברים על זה, ולא נוצרים. אם תשאלי אותם מי יהיה המשיח, הם יאמרו ישו, כי הם נוצרים. אבל המרת דת היא לא המנוע שלהם.

"אפשר להגיד בביטחון מלא, אחרי 35 שנה של פעילות, שכל התורמים שלנו יודעים שאנחנו לא מתעסקים בהמרה, כי אנחנו מתנגדים לכך התנגדות נחרצת, כמובן. העובדה שאנחנו עדיין ארגון כל כך גדול וחזק מוכיחה שהם לא חותרים להמיר את דתנו".

במהלך עבודתה בשיחות עם תורמים פרצה מלחמת לבנון השנייה, "ואחריה התחלנו את תוכניות הביטחון שלנו, עם שיפוץ של 5,500 מקלטים בצפון. ביקרתי בכמה מהמקלטים ששיפצנו וכתבתי מאמר של עמוד אחד, שבו סיפרתי על החוויות שלי. המאמר נשלח לתורמים שלנו, ורק בזכותו גייסנו 5.5 מיליון דולר. לכולם, כולל אבא שלי, היה ברור שאני כבר חלק בלתי נפרד מהסיפור".

"הזמן הנכון הגיע"

היא נוסעת בכל יום מפרדס חנה לשכונת תלפיות שבירושלים ברכבת או באוטובוס, ואת הדרך חזרה עושה לרוב במונית. על הבית וגידול ארבעת הילדים (מאורה בת ה־13, ליעם בן ה־11, ספיר בת ה־8 ושימי בן ה־6) אחראי עמיחי.

"יש לי בן זוג מדהים. אני נוסעת לחו"ל למטרות עבודה ולא צריכה להשאיר דפים עם הוראות והנחיות ותוכניות ומספרי טלפונים. כלום. הוא מלמד ולומד תורה, אבל קיבלנו החלטה שהמשפחה באחריותו ושהוא זה שמגדל את הילדים, ולא מטפלות. הוא עוזר לי להצליח, וזה לא מובן מאליו".

הרגשת צורך להוכיח את עצמך בתפקיד משום שאת הבת של?

"מאוד. ואני חושבת שגם לאבא שלי היה חשוב שכולם יראו שאני מוכשרת ומקצועית, בלי קשר אליו".

שבועיים לפני מותו של אביה נסעה יעל עם חברה טובה לטיול של שבועיים בטנזניה ובזנזיבר. עשר שעות אחרי שנחתה בישראל, הוא נפטר.

"כשהייתי עדיין בנתב"ג, הוא התקשר אלי. אמרתי לו שאני עייפה מאוד ושנדבר בבוקר. למחרת, בתשע בבוקר, אחרי שהורדתי את הבן שלי בגן, התקשרתי אליו, והוא לא ענה. אני חושבת שבערך באותו זמן הוא מת. בדיעבד התברר שהוא קם בבוקר, שתה קפה, וקצת אחר כך קיבל התקף לב ומת מייד. מוות של צדיקים. בהמשך גילינו שעשר דקות לפני שאני התקשרתי אליו, הוא עוד ענה למיילים.

"עד שעות הצהריים המאוחרות חיפשנו אותו, ואף אחד לא ידע איפה הוא, גם לא אשתו (אקשטיין נישא בשנית לג'ואל, ילידת ספרד שעלתה לישראל בצעירותה; נ"ל).

"זה לא היה חריג שהוא לא הגיע למשרד. כזה הוא היה. כשהיה עייף נהג לחזור לישון ולא בא למשרד. אז מה אם יש פגישות. הוא הבוס. גם אם הייתי באה במיוחד לירושלים מפרדס חנה עם הילדים, כי קבענו להיפגש ביום שלישי בשעה תשע, הוא היה מתקשר אלי ארבע שעות אחר כך ואומר לי: 'אבל קבענו ליום שני ב־12, והיום רק יום ראשון'.

"רק אחרי ההלוויה הבנתי שזהו, אני לבד בסיפור. אמנם נבחרתי שנה קודם לנשיאה, ואמנם הוא אמר לי תמיד שאני יותר מוכשרת ממנו, ואני לא הסכמתי איתו, אבל ידעתי שמעכשיו הוא לא יכול עוד לעזור ולייעץ לי.

"עד יומו האחרון הוא היה הגיבור של הסיפור כולו, ואנחנו למדנו ממנו והלכנו בעקבותיו. אני זוכרת כל הזמן שהסיפור הרבה יותר גדול ממני. זאת לא אני, אני חלק מצוות, ויש מטרות שהן חשובות מכולנו.

"מייד כשקמתי מהשבעה נסעתי למשרד בירושלים. החלטתי שאת כל הרגשות והזיכרונות שלי ממנו אני מכניסה לקפסולות וחושבת רק על מה שטוב לעמותה הזאת. בשלוש השנים לפני מותו עבדנו צמוד יותר מאי פעם, ואני הייתי חוליית התיווך בינו לבין כל מי שעבד איתו. אני רציתי להוביל שינויים גדולים, והוא היה אומר לי, 'את צודקת, אבל עכשיו לא הזמן'. כשהוא מת הבנתי שזה הסימן שלו שהזמן הנכון הגיע".

איך היתה קבלת הפנים בהיעדרו?

"המעבר היה חלק מצד כולם. הצוותים, ההנהלה, התורמים והשותפים שלנו. נראה שכולם היו צמאים לשינוי ולסדר מחדש".

אילו שינויים הנהגת?

"בעיקר ניהוליים. העמותה עבדה לפי אמוציות. לפי מה שהרגיש נכון. הוא תמיד היה מצהיר שנתונים וסטטיסטיקות לא מעניינים אותו. נראה שלהנעת פרויקט כזה נדרש אדם שחולם בענק ולא מתעכב על הגדרות מדויקות, על ניתוחים וסיכונים ועל תכנון יעדים עשר שנים קדימה. זה מה שסייע להגשמה של הפרויקט העצום הזה, אבל הגענו לנקודה פגיעה, שזה התחיל לפעול נגדנו, והתקציבים שלנו נפגעו. במטה בשיקגו אמרו לי שהבית עולה בלהבות. נדרש סדר.

"הדבר הראשון שאמרתי הוא שאין פרות קדושות. הכל יוטל בספק. הפעילות שלנו ממוקדת בעלייה ובקליטה, בביטחון ובעוני. הצרכים הבסיסיים והדחופים. אלה המטרות שהתורמים שלנו רוצים לממש, בהתבסס על התנ"ך. מזון, לבוש, מקלט ודאגה ליתומים ולאלמנות.

"היו אינספור פרויקטים בחינוך, נוער בסיכון, מלגות. פרויקטים טובים, מטרות נהדרות, אבל לא המטרות שלנו. היה תוהו ובוהו, בלי קריטריונים ובלי הגדרות ברורות למה מצפים מהצוותים. ארגון שמתפקד מצוין, אבל מתפזר לכל עבר. 

"לאבא שלי היה קשה לסרב. הוא נסחף אחרי החזון והרצון לעשות טוב. הוא לא נתן לתוכניות סדורות להפריע לחזון שלו לפנות בכל יום לכל כיוון שירצה. הוא רץ קדימה כל כך מהר, שלא היה אפשר לעצור אותו ולשאול מה הגיוני ונכון ומה לא.

"עכשיו התחלנו להתנהל כמו שאמורה להתנהל חברה עם תקציב שנתי של 125 מיליון דולר".

"המטרה - הדור הבא"

אבא שלך נפטר בתחושה שכבר מקבלים אותו?

"אני חושבת שכן. כשהתחיל לגייס כספים בהיקפים גדולים מאוד, זה גרם להמוני עמותות וארגונים לפנות אליו בבקשה לשתף פעולה ולקבל סיוע בתקציבים. היתה התלבטות גדולה מצד רבנים אם הם יכולים לקחת את הכסף, כי מקורו בנוצרים. היתה תקופה שבה הפכנו לנשק פוליטי, ורבנים היו מתנגחים זה בזה סביב שיתוף הפעולה איתנו. 

הרב יחיאל אקשטיין ז"ל // צילום: יוסי זליגר

"רבנים גדולים, שתמכנו מאוד בפעילות שלהם, התנערו מאיתנו כלפי חוץ, כי היריבים הפוליטיים שלהם השתמשו בעובדה שהם משתפים פעולה עם נוצרים אוונגליסטים. קדוש אמיתי לא נעזר בנוצרים. מאחורי הקלעים הם המשיכו להיות בקשר איתנו והיו מתקשרים אל אבא שלי כמעט בכל יום. התמיכה נעשתה בשקט, מתחת לשולחן. כלומר, בלי לפרסם שמקור הכסף בקרן לידידות. בהמשך, הסיוע שלנו הפך גלוי וחלק מהמיינסטרים, אבל הביקורת עדיין קיימת. עדיין יש רבנים שמתנגדים להקרן לידידות.

"אבא שלי תמיד אמר למבקרים: 'תראו לי יהודי אחד, שבגלל הפעילות שלנו המיר את דתו לנצרות אוונגליסטית. אתם לא רוצים את הסיוע הזה? זכותכם. אז אל תשתמשו במקלטים, במכונות ה־MRI, בסלי המזון. אני אמשיך בפעילות שלי'.

"הוא תמיד הדגיש שלא הכסף הוא מטרת העל, אלא הקשר האסטרטגי. זה השלב הכי משמעותי במה שיצר, והוא הספיק לחוות רק את תחילתו לפני שנפטר. שגרירות ארה"ב עברה לירושלים בזכות הלחץ של הנוצרים האוונגליסטים, כנ"ל ההכרה ברמת הגולן.

"יותר משני מיליון תיירים נוצרים באים לישראל בכל שנה, מתוך 4.2 מיליון תיירים. אלה תיירים שלא מבטלים טיסות בגלל קטיושות ואיומים ביטחוניים. רבים מהמשקיעים הגדולים בישראל הם נוצרים. כותבי הכתבות האוהדות ביותר כלפי ישראל הם נוצרים. ומנגד, הקולות הביקורתיים ביותר נשמעים גם מצד גורמים ביהדות ארה"ב.

"טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב בזכות המצביעים האוונגליסטים, שהציפייה הברורה שלהם ממנו היא סיוע לישראל ועמידה לצידה. הם כוח פוליטי עצום.

"המטרה שלי עכשיו היא הדור הבא. אני רוצה שגם הדור הצעיר שלהם ימשיך את התמיכה, את ההבנה ואת החיבור העמוק שיצרנו, במיוחד לנוכח התפוררות הזיקה לישראל בקרב הדור הצעיר ביהדות ארה"ב.

"את הקמפוסים של האוניברסיטאות הגדולות בארה"ב איבדנו. הסנטימנט לישראל השתנה לרעה, וקבוצות ה־BDS דומיננטיות מאוד. עכשיו גם הסמינרים והקולג'ים הופכים למטרה. קו השכנוע של הארגונים הפרו־פלשתיניים הוא שנוצרים צריכים להתנגד לישראל בגלל מה שנעשה לפלשתינים, ושאם ישו היה מגיע לישראל, הוא היה נעצר במחסומים.

"כשמתחיל להיות לנו מובן מאליו שיש נוצרים רבים שתומכים בישראל, זה השלב הקריטי לשמר את התמיכה שלהם ולהשקיע בדור הבא שלהם. יש בארה"ב יותר מ־500 קולג'ים וסמינרים נוצריים, שאנחנו פועלים בהם. עשינו מחקר כדי לבדוק אם תוכניות הלימודים שלהם כוללות את ישראל, וגילינו שלא.

"לכן נכנסנו לשם, אל תוך תוכניות הלימודים, כדי לחזק את החיבור לשורשים התנ"כיים ואת האהבה והתמיכה לעם היהודי ולישראל. יש הרבה מאוד עבודה, עד כדי כך שדברים מסוימים שאני רוצה לעשות יחכו לגלגול הבא. תמיד חשוב לשמור תוכניות לגלגול הבא, אם יתרחש".

ומה תעשי אז?

"פרויקט של תיירות רוחנית לישראל. יהודים מכל רחבי צפון אמריקה ואירופה יגיעו לישראל ויספגו את הרוחניות כאן. יש בישראל מהפכה יהודית רוחנית, שאפשר למנף. פרויקטים תיירותיים כאלה יכולים לכלול לימודי יהדות רוחניים במדבר מלווים בצום, בפסטיבלים של שירה יהודית, בריקודים אקסטטיים ובשיעורי תורה, שבהם תתורגם החוכמה העתיקה שביהדות ליומיום שלנו. לא צריך להגיע לשום מקום בעולם כדי לקבל שיעורים רוחניים. השורש הרוחני של כל דת וכל זרם דתי מגיע מהיהדות". 

lanskinam@gmail.com

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו