אם אכן יחזרו גני הילדים והכיתות הנמוכות לפעול ביום ראשון, ה-3 במאי, 3 ו־5 יהפכו להיות מספרי המזל החדשים שלי בלוטו, ויום ראשון יהיה עבורי תמיד ראשון. לעומת זאת, אם החזרה לשגרה שוב תתעכב, משום מה, אני הולך להתבודד בהרי יהודה (מתברר שהם די קרובים לשפלה). אל תעבירו לי שיחות.
מצד שני, אם הקורונה באה ללמד אותי משהו, הרי זה שאני מסוגל לשרוד הרבה יותר ממה שחשבתי. זה, וגם שבשירותים, שאליהם נהגתי לנוס בעיתות מצוקה, יש 16 מרצפות לאורך, 9 מרצפות לרוחב, ותקרה שצריכה קצת עבודה.
פעם הייתי נבהל כשאמרו בטלוויזיה שהולכת להיות שבת גשומה. "איך נשרוף את כל השבת עם הילדים בלי לצאת?", הייתי שואל. עכשיו זה נשמע לי קצת מגוחך, אחרי ששרפתי עם הילדים מגיפה שלמה.
מה עוד הקורונה באה ללמד אותנו? שעד המגיפה לא היינו הורים במשרה מלאה כמו שחשבנו. שלחסוך כסף זה לא קשה כמו שסיפרנו. ושבמקום להיות במתח אם הילדים יאכלו או לא יאכלו את ארוחת הצהריים, אפשר פשוט להכין שניצל ופתיתים. כן, כשנכנסנו לסגר הזה תלינו על הדלת את רשימת הפירות והירקות שמומלץ לאכול לפי סדר אלפביתי וצבעים, והיום אנחנו אומרים תודה אם הילדים מוכנים לתקוע מזלג בשניצל שהקטשופ נגע בו ולא היה מסביב.
***
נכון שהזיית הקורונה הזאת היא תירוץ פרימיום של ממש, אבל בינתיים הילדים מפתחים הרגלים, וכמו קלוריות ריקות, גם לאלה יש נטייה מעצבנת להישאר. מצד שני, אנחנו צריכים לבחור את הקרבות שלנו. כי הורים, בעיקר בתוך סגר חסר תקדים שכזה, חיים בתוך אזור מלחמה, ולמי יש כוח להילחם כל היום. אז ויתרנו להם על השניצל, על המסכים, ולפעמים גם על סידור הצעצועים לפני השינה, אבל בקרבות שאנחנו בוחרים, אנחנו בדרך כלל מנצחים. כי הם הרבה יותר קטנים מאיתנו, אתם יודעים.
מה שכן - סיר הלחץ מתחיל לבעבע, והיום אנחנו נדלקים ברגע מדברים שלא היו מזיזים לנו לפני חודש. זה לא סתם שעם ישראל החליט שהסגר נגמר וגרר אחריו את כל המוסדות הרלוונטיים, פשוט הגיע הזמן. נכון, נשרוד עוד שבוע, והוכחנו שהיינו יכולים לסחוב גם הרבה יותר, אלא שאנחנו לא צריכים להוכיח את זה לאף אחד, והגיע הזמן לחזור קצת לחיים.
כל התקופה הזאת נראית לנו כרגע כמו חלום שנמשך לילה אחד ארוך. אולי כמו קבוצת הפייסבוק הזאת של יוצאי לבנון, ייקח לנו זמן עד שנגיע לפרספקטיבה הנכונה, אבל לפחות נחזור להתעצבן מדברים שפויים - משכורת לא הוגנת, חבר מאכזב, הפקקים בדרך לעבודה - ולא ייחרב לנו יום שלם בגלל שתפסנו את הילד גונב מעדן והולך לאכול אותו מאחורי דלת סגורה.
נדמה לי שההורים שלנו לא עברו את רכבת ההרים הרגשית שאנחנו עוברים היום עם הילדים, ולא רק בגלל הסגר. הם לא פרסמו ברבים כל משפט חצי נבון שנפלט לנו מהלוע, ולא היו צריכים להיעזר במנטרות של העצמה בכל פעם שקצת הקשינו עליהם את החיים. הם פשוט חיו את החיים, והם שרדו, כי זה מה שאנשים בדרך כלל עושים. זה מה שאנחנו עשינו עכשיו.
***
צעצועי ההרכבה של ביצי ההפתעה עוד יגרמו לילדים לאבד כל טיפה של כבוד שיש להם אלי. בכל פעם שהם באים אלי עם הפלסטיק הצהוב הזה שמתחבא בתוך הביצה אני מתפלל שזו תהיה צ'יטה. עם הצ'יטה אין לי בעיה - ארבעה חלקים קטנים שאני מסדר בארבע שניות.
הבעיה היא שכמו החיים, גם ביצת ההפתעה מביאה איתה לרוב דווקא את האתגרים היותר בעייתיים, וכך אני נאלץ להיאבק בגמלוניות עם חלקים קטנטנים של שקנאים, לָמוּרים, וחיות אחרות שאני ממציא להן שם רק כדי לדחות את הרגע שבו הילדים יגלו שאני לא יודע כל.
למען האמת, ביצי הקינדר הן בעייתיות בשבילי כבר מזמן. מתישהו בשירות הצבאי שלי, אי שם באמצע שנות ה־90, הגיעה לבסיס שלנו בחורה שהזריקה קצת צבע לחיי המדבר המשמימים שלנו. היא קצת מצאה חן בעיני, אבל באותם ימים המקסימום שעשיתי עם בחורות שמצאו חן בעיני היה להחליף מבטים שאני ראיתי כרבי־משמעות והן לא ראו בכלל.
ערב אחד ישבתי עם חבר בשק"ם על בורקס פיצה, שאז עוד נחשב לדבר חדשני. הוא סיפר לי שהוא מתכוון להתחיל עם אותה בחורה לפני שמישהו אחר יעשה את זה, ושאל אם אני חושב שיש לו סיכוי. רציתי להגיד לו שהיא גם קצת מוצאת חן בעיניי, אבל במקום זה אמרתי לו ששמתי לב שיש לה חיבה ייחודית לביצי קינדר, והצעתי לו להשיג תבנית ביצים גדולה ולמלא אותה ב־30 ביצי הפתעה. אמרתי לו שהיא לא תעמוד בפני המחווה.
מובן שצדקתי. הוא כבש אותה, ואני נדחקתי מכל קרדיט על הרעיון, נשאר עם המבטים רבי־המשמעות ועם בורקס הפיצה כנחמה.
מאז שיש לי ילדים, הביצה הזאת חזרה לרדוף אותי, עם השוקולד הנמרח שלה וכל הצעצועים המתסכלים. והמספר הלא הגיוני הזה שיש בכל חפיסה: שלוש. מה בדיוק אני אמור לעשות עם הצעצוע של הביצה השלישית, אם יש לי רק שני ילדים? את השוקולד אני עוד יכול לחצות לשניים, אבל לצעצוע הארור הזה אין שום פתרון.
אני יכול כמובן לקנות שתי חפיסות, ואז יהיו שש ביצים, שאפשר לחלק בשניים. אני יכול גם להחביא ביצה אחת במעמקי המקרר, רק שבמקרה כזה היא מאבדת מטעמה, ואז יש לייבא תרנגולת מיוחדת משווייץ שתדגור עליה עד שהיא תחזור לטעם הרגיל.
אני מתאר לעצמי שהפתרון הכי טוב הוא לאכול את הביצה השלישית בעצמי לפני שהם יהיו מודעים לקיומה. זה, בכל אופן, מה שיצא לי לעשות עד עכשיו.
האמת? בסך הכל אני די אוהב שיש את הביצים האלה בסביבה. נכון, הן בעיקר גורמות לריבים בין הילדים, אבל הן גם גורמות להם להתנהג בצורה כל כך נחמדה בדקות שלפני החלוקה שלהן, עד שקשה לדעת מה בא קודם – ההתחנפות לאבא או התרנגולת. זה היה יכול להיות כמעט מושלם, אלמלא ההצלחה הבינונית שלי בהתמודדות עם צעצועי הרכבה שמיועדים לגילי 7-11, והזיכרון ההוא מאז.
shishabat@israelhayom.co.il
