ביום ראשון, 12 באפריל, החלו קבוצות הווטסאפ המאגדות מאות תורמי כליה אלטרואיסטים בישראל לרחוש ולגעוש.
באותו יום נודע לחברי הקבוצות ההמומים שהרב אברהם ישעיהו הבר, האיש שעומד בראש עמותת "מתנת חיים", שפועלת לעודד תרומות כליה בהתנדבות לשם הצלת חיים, נדבק בנגיף הקורונה ומאושפז בבית חולים, מורדם ומונשם.
כולם הכירו היטב את הרב הבר ואת פועלו. מאז 2009 חיברה העמותה שהקים מאות תורמי כליה לכאלה שזקוקים להשתלה, והציל בכך חיים של רבים. בין חברי הקבוצות התקבלה מייד החלטה: לצאת מייד בבקשה לציבור לקרוא פרקי תהילים לרפואתו, לערוך טקסי הפרשת חלה למענו ולהתפלל עליו בשעת הדלקת נרות שבת.
והיתה גם מחווה מרגשת למען הרב החולה: ביום שישי, לפני שבועיים, הועברו בין הקבוצות תמונות של נרות שבת מאירים, ולצידן ברכות להחלמת הרב ביחד עם שאר חולי ישראל. קולאז' גדול שהורכב מעשרות פינות ביתיות מוארות כאלה, כל בית ונרות השבת שלו, נשלח לאשתו של הרב, הרבנית רחל הבר, במטרה לעודד אותה בשעתה הקשה ולנסוך בה מעט כוח.
הקולאז' היה, למעשה, הדהוד של מחווה המזוהה עם הרבנית עצמה, שבמשך השנים נוהגת לשלוח תמונות של נרות שבת, ולצרף לצידן ברכה להחלמה המהירה של כל מי שתרמו כליה באותו שבוע, וכן כל מי שבגופם הושתלה הכליה שנתרמה. מעולם, כך אומרים, לא פסחה על אף תורם או מושתל.
והנה בצוק העיתים, מצאה עצמה הרבנית רחל נזקקת בעצמה לתפילות הרבים על בעלה, שהיה מושתל כליות בעצמו ובעברו עבר גם טיפולי דיאליזה. היא עצמה נדהמה מכמות הפונים לשאול בשלומו של הרב, "כמות מסיבית שאי אפשר היה להתכחש לאנרגיה הטמונה בה".
בחמישי שעבר בשעת לילה מאוחרת, כשבוע אחרי הדלקת הנרות ההמונית לישועתו, נכנע גופו של הרב הבר ז"ל לקורונה, והוא נפטר בבית החולים הדסה בירושלים, מסיבוכים כתוצאה מהנגיף. בן 55 היה במותו. כעבור שלוש שעות נטמן בבית העלמין בהר המנוחות בבירה, בהלוויה מצומצמת באופן כפוי, בשל מגבלות משרד הבריאות.
האיש ששינה את תחום רפואת הכליות בארץ, שדרבן ביצוע של מאות תרומות כליה בין אנשים זרים, ושזכה בשל פועלו לאות הנשיא למתנדב לשנת 2014, נכנע לווירוס הקטלני והותיר את כל הציבור שאותו כינה "בני המשפחה שלי" - תורמים, נתרמים ובני משפחותיהם - אבל, כואב ומיותם.
האלפים שביקשו לחלוק כבוד לרב בדרכו האחרונה נאלצו לעקוב אחרי שידור הלווייתו, שהועבר בעמוד הפייסבוק של העמותה. את מיטת הרב נשאו גברים מכוסים מכף רגל ועד ראש בחליפות מיגון לבנות, ובאמבולנס המיועד להעברת חולי קורונה, שמבודד בין יושביו לבין תא הנהג, ישבו ממררים בבכי האלמנה רחל, בנה נתנאל (28), בתה חני (15) וכלתה, אשתו של נתנאל - כולם נדבקו גם הם בקורונה.
הבן נתנאל ספד לאביו באמצעות מכשיר הקשר של האמבולנס, וקולו השבור נשמע ברמקול: "אבא עבר הרבה ייסורים בחייו. הוא חיכה שנים ארוכות עד שזכה לילדים, אחר כך פקדה אותו מחלת הכליות, והוא נזקק לדיאליזה ואחריה להשתלת כליה. בשנים האחרונות הוא נאלץ להתמודד עם עלילות השווא שהעלילו על העמותה.
"ובכל זאת, מעולם לא ירד לו החיוך מפניו, מעולם הוא לא נחלש. תמיד נשאר חזק, ולמי שעשה לו עוול הוא מחל. אבא תמיד עזר לאנשים: בכסף ובעצה טובה שהגיעה ישירות מהלב הענק שלו. הוא דאג לשלום בית, דאג ליתומים ולאלמנות.
"כשהיינו שואלים אותו: 'אבל אבא, למה לכולם יש את הטלפון הפרטי שלך, לא ייתכן שכל היום תענה לשיחות', הוא היה עונה: 'אני לא מסוגל להגיד לא ליהודי שצריך אותי"'.
עם הרבנית רחל הבר, "רוּחי", כפי שכינה אותה בעלה, אני משוחחת בטלפון בשעת לילה מאוחרת. הידבקות כל בני המשפחה בקורונה גזרה עליה לשבת "שבעה" כשהיא מנותקת מכל אוהביה, בני משפחתה ובני משפחת בעלה. ברקע נשמעים קולותיהם הצוהלים של שלושת נכדיה, בני שנה, 3 ו־5, המספקים מעט נחמה מול האבל הכבד על אובדן הרב.
"קשה לי מאוד־מאוד", אומרת הרבנית בקול שבור ועוצמתי כאחד. "אבל אני אישה עם אמונה חזקה, ולא תהיה לנו ברירה. אני לא יודעת איך עוברים את זה, אבל נלמד לחיות עם היעדרותו. אני באמת מאמינה שהוא סיים את השליחות שלו כאן. אנחנו חייבים להתחזק ולקבל את הכוח".
היית לצידו, כרעיה, 33 שנים.
"במשך 55 שנות חייו ישעיהו הספיק לעשות מה שאחרים לא עושים במשך 550 שנה. הוא ניצל את הזמן כולו, גם את החורים והסדקים שבזמן הוא ניצל. עד כדי כך. איש חרוץ שהספיק כל כך הרבה. כך הכרתי אותו מהרגע שנישאנו".
נדמה שהתפילה להחלמתו היתה משותפת לכל המגזרים בחברה הישראלית.
"כולם קיוו שהוא ינצח את המחלה, בטחו בניצחונו בזכות החסדים שהוא עשה. היה נדמה שהוא יוכל לקושי הפיזי, אבל הקדוש ברוך הוא רצה אחרת.
"לפני כמה שנים ישעיהו נשא דברים באיזה כנס ואמר: 'יש רשימה של 800 ממתינים להשתלת כליה. אני בסך הכל צריך לגייס 800 תורמי כליה - וזהו'. בתקופה האחרונה הגענו בדיוק להשתלה ה־800, והכל נעצר בגלל הקורונה. ה'וזהו' שלו מקבל היום משמעות מצמררת. ישעיהו עמד במילתו. הוא השיג 800 תורמים, וזהו. כנראה הוא סיים את תפקידו".
מי נמצא איתך כעת בבית?
"בני נתנאל, אשתו ושלושת נכדיי, וכן הבת שלי, חני. כולנו פה יושבים 'שבעה' לבד, זה נורא. ההורים שלו יושבים לבד, והאחים שלו יושבים לבד. נגזר עלינו להתאבל בבדידות".
איך כולכם מרגישים פיזית אחרי ההדבקה בנגיף?
"אנחנו עוברים ימים טראומטיים. כולנו נדבקנו במחלה הזו, אבל אנחנו כמעט ללא תסמינים, ואנחנו בסדר. אני הייתי עם קורונה קלה מאוד, ובדיוק לפני כמה שעות בישרו לי שאני שלילית, כלומר שהבראתי. נבדקתי פעמיים, ופעמיים הבדיקה יצאה שלילית. אבל שאר בני המשפחה עדיין חולים.
"נקווה ונתפלל לטוב. חשוב לי שכל עם ישראל יידע שבעלי שמר על עצמו מאוד והיה מודע היטב לסכנתה הממשית של המחלה הזו. כבר מחג פורים הוא היה בבידוד ולא העז לצאת מהבית. כל מעייניו היו נתונים לדאגה למושתלי הכליה האחרים, והוא ביקש מהם באופן מסודר להישמר לנפשותיהם. גם הוצאנו אליהם הוראות מסודרות בעניין".
ידוע איך הוא עצמו נדבק בנגיף?
"אני לא מתעסקת בשאלה איך הוא נדבק. אני רק יכולה להגיד שהתסמינים של ישעיהו לא היו דומים בכלל למה שכולנו יודעים להגיד על תסמיני קורונה. עוד בערב פסח הוא הרגיש מאוד לא טוב והיה לו חום גבוה. בעצת רופאיו הוא עבר בדיקת קורונה, והתשובה החיובית התקבלה רק כשאנשי מד"א הגיעו לקחת אותו. את בטח שמעת מי פינה אותו לבית החולים".
כן, תורם כליה מהעמותה.
"זה פשוט סיפור מדהים. היה לי כל כך קשה לחשוב שאצטרך לשלוח את ישעיהו לבית החולים לבדו באמבולנס, ופתאום עומד בפתח הדלת פרמדיק מכוסה כולו מכף רגל ועד ראש. אני בקושי רואה את פניו, והוא אומר לי: 'רחל, זה אני, חיים נוימן'.
"באותו רגע אורו עיניי. זה כאילו השם שלח אותו אלינו, הרגשתי נשיקה מהקב"ה. ממש באותם רגעים קיבלנו גם את התשובה שישעיהו הוא אכן חולה מאומת.
"חיים הוא לא רק תורם כליה מהעמותה שלנו, הוא בין המתנדבים הפעילים בעמותה, איש חם ויוצא דופן שישעיהו מאוד־מאוד אהב. כל כך נרגעתי שהוא זה שילווה אותו באמבולנס. לצערי, מרגע הפינוי לבית החולים מצבו של ישעיהו הידרדר במהירות, ואני חושבת שחיים היה האחרון שדיבר איתו".
"היה יום שנשברתי"
בספטמבר 2018 פורסם שפרקליטות המדינה סגרה את התיק שנפתח נגד הרב שנה קודם, בחשד לסחר באיברים. הרב עצמו, שנשלח במסגרת הפרשה למעצר בית, אמר אז בתגובה לסגירת התיק: "אני מאושר, רועד כולי. בהלם. מאוד מתרגש. מהיום הראשון ידעתי שאין דברים בגו".
הרבנית רחל עובדת כמורה, כמחנכת וכמנחת סטודנטיות להוראה בסמינר "בית יעקב". בראיון שהעניקה למוסף "שישבת" לפני כשנתיים, אחרי סגירת התיק נגד בעלה, היא סיפרה לי בגילוי לב: "אנחנו עוברים מסע לא פשוט בחיינו. שנים של טיפולי פוריות להביא לעולם את שני ילדינו היקרים, ואחר כך מחלת הכליות של ישעיהו וההשתלה שעבר. עכשיו נאלצנו להתמודד עם עלילת הדם נגדו, אבל הנה, הצדק יצא לאור".
היא סיפרה על רגע כואב במיוחד שחוותה באותה תקופה קשה: "היה יום שנשברתי מכל סאגת המעצרים והחקירות. גם אני עצמי זומנתי לחקירה. נחשפתי שם לעולם חדש לחלוטין. לקחו טביעות אצבע שלי וצילמו אותי כאחרונת הפושעים. הרגשתי מושפלת. חקרו אותי על בעלי, על העמותה, על המעורבות שלי. אני מחשיבה את עצמי אדם אינטליגנטי, ולא הצלחתי להבין את הקשר שבין עשיית הטוב לסטירת לחי כל כך כואבת".
היא הוסיפה שברגע שישעיהו נעצר, הפכה בתוך דקות אחדות לממלאת מקומו בעמותה. "אני חיה ונושמת את העמותה 24 שעות ביממה, ויש לי בה תפקידים רבים. אני עושה את כל הסידורים לקראת ההשתלות, עונה לטלפונים מהרגע שהמשרד נסגר ב־16:00 ועד אחת אחרי חצות, מכינה את התורמים בישורת האחרונה עם שלל המלצות ועצות.
"אני מעבירה כל משפחת מושתל הדרכה מפורטת ומסודרת, איך לשמור על הכליה המושתלת, מבחינת התזונה והשמירה על היגיינה. הרי אין חכם כבעל ניסיון, כי זה בדיוק מה שנדרש מאיתנו כשישעיהו עבר בעצמו את ההשתלה. אנחנו מעניקים מעטפת שלמה של ליווי בתקופה הזו".
בתשובה לשאלה מה עשה המשבר לזוגיות שלהם, השיבה אז הרבנית: "אני נשואה לישעיהו שלושה עשורים. אף פעם לא היו לי איתו 20 ימים תמימים נטו, בלי טלפונים שיפריעו לנו אל תוך הלילה. במהלך מעצר הבית שלו היה לנו הרבה זמן איכות משותף. המשבר הזה חינך אותי להמון איפוק, כבשתי את סקרנותי. עד היום אני לא יודעת מה היה בחקירה שלו, ואני גם לא שואלת. שחררתי".
רחל, במבט לאחור, נראה כאילו התקופה ההיא הכינה אותך לקראת העתיד לבוא. לכולם ברור כעת שרק את יכולה להמשיך את דרכו של הרב בעמותה.
"אני אעשה את זה, כי זו היתה הצוואה שלו. עם כל הקושי והטרגדיה שבפטירת בעלי המיוחד והנדיר, אני חשה חובה ואחריות להמשיך ביתר שאת את מפעל חייו, שאותו הוא הקים יש מאין. צוות המשרד המסור שלנו ממשיך, ברוך השם, לפעול כרגיל, ואנחנו חדורי מוטיבציה ומלאי אחריות לחייהם של יותר מ־1,000 מועמדים שמחכים להשתלת כליה.
"בעלי הקדיש עבורם יומם ולילה, כפשוטו. תמיד אמר לי: 'אני לא אשקוט עד שנחסל את רשימת ההמתנה ונחלץ את כל החולים מסבלם'.
"אני אתאושש, אאזור כוחות - ובעזרת השם אמשיך את דרכו הייחודית של ישעיהו, שמסמלת אהבה, נתינה ואחדות. נשתדל לשמש מגדלור ומודל לחיקוי בכל העולם כולו. אני גם רוצה להודות מקרב ליבי לכל מי שהתפלל עבור בעלי. אני באמת ובתמים מאמינה שהתפילות לא שבות ריקם, ושהזכויות ממשיכות ופועלות למענו גם עכשיו".
"היה לרב חוש הומור מפותח"
את חיים נוימן (50), תושב חברון, מורה דרך לקבוצות "תגלית" ומדריך להכרת הארץ בבתי ספר, מטעם משרד החינוך, אני מראיינת אחרי עוד משמרת התנדבות שלו במד"א. נוימן מתנדב שם מגיל 16 וחצי, בשנים האחרונות כנהג אמבולנס.
ב־2016 החליט נוימן לתרום כליה, "כי גדלתי בבית שכל כולו היה מבוסס על ערכי הנתינה". כלייתו הושתלה בגופו של גבר מהצפון, נשוי ואב לשניים, והליך התרומה נעשה דרך עמותת "מתנת חיים".
"ב־12 באפריל הייתי במשמרת ערב וקיבלתי קריאה דרך הטאבלט שלנו בסביבות 16:00", משחזר נוימן. "אני מסתכל על הטאבלט, קורא את הכתובת ומזדרז לצאת עם החובש שלי, כי הקריאה הוגדרה 'דחופה'. ואז פתאום קלטתי מה כתוב שם: 'משפחת הבר, מושתל כליה, חשד לקורונה'".
"אני מכיר היטב את הכתובת הזו, כי הרי הייתי שם בעבר. הכל התחבר לי בבת אחת. טסתי לכיוון הבית בסירנה פועלת, ולקח לי בדיוק חמש דקות להגיע.
"בחמש הדקות האלה אמרתי לעצמי ולחובש שזה לא יכול להיות. הרב הבר שמר על עצמו כל כך, הרי הסתמסתי איתו בעניין הזה. יש לנו קבוצות ווטסאפ גדולות של כל התורמים, ואנחנו ממש מרגישים שם משפחה. מאז התפרצות המגיפה הוא כתב לנו: 'שמרו על עצמכם ועל נפשותיכם'. לאנשים בבידוד הוא תמיד אמר: 'אולי אתם בבידוד - אבל אתם לא לבד. יהודי אף פעם לא לבד. לא אירא רע כי אתה עימדי'.
"הרב שמר על עצמו היטב. ידע שמערכת החיסון של מושתלי הכליה מדוכאת, והיה מודע לכך שהקורונה מידבקת ומסוכנת מאוד.
"כשהגעתי באמבולנס לביתו נעצרתי להתמגן בחליפה ובכפפות, ובמשך כל הזמן הזה אני אומר לעצמי שבטח הולכים להיות צחוקים עם הרב בבית, כמו תמיד. איזה חוש הומור מפותח היה לו. הייתי בטוח שנעשה סלפי, ושאעלה את הצילום בכל קבוצות התורמים. האמנתי שבסוף נצחק כולנו".
מה ראית כשנכנסתם לבית?
"הרבנית רחל פתחה לי את הדלת ולא זיהתה אותי, כי הייתי מכוסה כולי בחליפת המגן. אמרתי לה: 'הרבנית, זה אני, חיים', והיא כל כך שמחה. בדיוק באותו רגע היא קיבלה את השיחה שאישרה שהרב אכן חולה בקורונה. היא אמרה לי שכל הצוות הרפואי כבר מחכה לו בבית החולים הדסה".
באיזה מצב הרב היה שרוי כשהגעתם?
"כשהורדנו אותו לאמבולנס ההידרדרות שלו היתה מאוד מהירה, והייתי חייב לחבר אותו לחמצן. ואז הוא התייצב וחזר להכרה. הוא דיבר איתי ועם החובש ואמר לנו, כדרכו הצנועה: 'תודה רבה לכם, אני מלא התפעמות מהצוות הרפואי ומבקש סליחה על הטרחה'. זה כל כך אפיין אותו, שגם ברגעים כאלה הוא הסתכל על אחרים".
קולו של נוימן נשבר, והוא ממרר בבכי. "כשהגענו לבית החולים העלינו אותו על מיטה בדרך למחלקת הקורונה. היה לי כל כך קשה להתנתק מהרב. הייתי חייב לחבק אותו. אמרתי לעצמי שאין לי מה לפחד, כי אני ממוגן לגמרי, אז חיבקתי אותו, והרגשתי ממש את החום שנבע ממנו, חום שהציף אותי.
"אמרתי לו: 'הרב, יש לנו עוד רשימת המתנה של תרומת כליות לחסל. כולנו צריכים אותך, תהיה חזק ובריא. נעביר את השם שלך לתפילות המוניות של כולנו, וכל הזכויות שלך יעמדו לך. אין מצב שלא תצא מזה בריא".
מה הוא ענה?
"הוא אמר לי: 'חיים, אני כל כך אוהב אותך'".
אלה היו המילים האחרונות שהוא אמר לאדם שהוא הכיר?
"מאוד יכול להיות, כי מאותו רגע חלה עוד הידרדרות במצבו, ומהר מאוד הוא הורדם והונשם. זה כל כך סימבולי שמילותיו האחרונות היו מילים של אהבה".
אחרי כמה דקות קיבל אישור טלפוני מהרבנית להודיע בקבוצת הווטסאפ של העמותה על דבר אשפוזו. "ביקשתי מייד מכולם: 'חברים, תקרעו את השמיים!'. באותה שבת הלכתי במיוחד למערת המכפלה, שאני אחראי עליה בשבתות מטעם המועצה הדתית קריית ארבע. ניגשתי לקבר אברהם אבינו ופשוט זעקתי: 'אבינו, בבקשה תעתור עליו שיהיה בריא, כי צריכים אותו'. הרגשתי שאני מתפלל על אבא שלי, לא פחות".
כולם מדברים על תחושת היתמות שהותיר.
"זה נכון. תמיד כשהיו שואלים אותי כמה ילדים יש לרב, הייתי עונה 1,602. שניים ביולוגיים שלו, 800 תורמי כליה אלטרואיסטים, ועוד 800 מושתלים. וכל אחד מאיתנו הרגיש בן יחיד. היתה לו היכולת המופלאה להתייחס לכולם ולזכור את כולם".
איך מנחמים את אלמנתו בלי היכולת להגיע אליה?
"הרבנית רחל מנהלת בכל יום שיחות זום עם עשרות מנחמים. איזו אישה עוצמתית ומיוחדת היא. מחזקת כל כך את כולנו".
למיטב הבנתך, יש חשש לגורל העמותה ללא דמותו של הרב הבר?
"להפך. נכון לרגע זה יש כבר כ־150 תורמי כליה חדשים, שרוצים לתרום כליה לעילוי נשמתו. זה מטורף ומרגש, ואני סומך על ידיהם האמונות של הרבנית, שלוקחת את המושכות אליה, ושל שאר אנשי העמותה הנפלאים. 'מתנת חיים' היא מפעל שמייצר חיים. איך אפשר לסגור אותו? חייבים למלא את צוואת הרב ולחסל את רשימת ההמתנה להשתלות כליה. בעזרת השם נגשים את חזונו".
"הסתכלתי עליו כעל משוגע"
בשעת שידור הלוויית הרב קשה היה להישאר אדישים מול דברי ההספד המרגשים שנשא אביו, הרב צבי הבר (80). שבעה ילדים הביאו לעולם הרב צבי ורעייתו הדסה (78), אברהם ישעיהו היה הרביעי שבהם. גם הרב ישב "שבעה" מבודד מילדיו, שרובם גרים בבני ברק.
"בכל שנה בפורים אני ורעייתי עורכים סעודה גדולה לכל בני המשפחה אצלנו בבית. השנה שעיה נעדר מהמסיבה", הוא משחזר. "שעיה לא יצא מביתו, שמר ונשמר, והנה השם לקח אותו. כל נשמה שמסיימת את תפקידה בעולם מגיעה למקום הראוי לה בעולם העליון, והמחשבה הזו מנחמת אותי, מחזיקה אותי, אבל לא מונעת את הדמעות להשתפך מזמן לזמן. אני יושב עם אשתי ושנינו בוכים. אמרתי 'קדיש' על הבן שלי, במקום שהוא יגיד 'קדיש' עלי. היה לי בן, ואין לי אותו.
"ברוך השם, יש לנו עוד ילדים לשמוח בהם, אבל שעיה היה היהלום שבכתר. גם כילד הוא היה אוהב אדם ונאהב על ידי האחרים. בתחילת פעילות העמותה השתדלתי לעזור לו, ושעיה הציע לפתור את החוסר בתרומות כליה בכך שאנשים יתרמו כליה לאנשים זרים להם. הסתכלתי עליו כמו על משוגע, ואמרתי: 'איזה אדם בריא ירצה לתרום כליה?' הנה הוא הצליח בדרכו".
"אנחנו מקבלים טלפונים של השתתפות בצער מכל העולם: מאירופה, מארה"ב, מאוסטרליה. כולם משבחים ומפארים את מעשיו של הבן הצדיק שלי. כל כך אהבו אותו. אנשים נדבקו אליו, הוא היה ממגנט ותמיד מחייך. איש עם לב פתוח, והמחשבה שלו היתה 'מה אוכל לומר לאיש או לילד הקטן כדי לשמח אותם'.
"עכשיו כלתי, רוחי, תתפוס את מקום ניהול העמותה ביחד עם צוות המשרד הנפלא, אני מאחל לה שתצליח בניהול העמותה מעתה ואילך. היא אישה מוכשרת, חכמה וחרוצה, ואני רגוע מאוד בעניין הזה".
hagitr@israelhayom.co.il
