תרומה שבשגרה

מעניק את המענק 

גיא כרמלי (11) מצא דרך מרגשת לנצל את הכסף שקיבל מהמדינה

כשגיא כרמלי (11) ביקש מהוריו לתרום לילדים נזקקים, הוא לא שיער שבקשתו תתניע מהלך שלם, שידרבן משפחות לקחת את המענק שהן מקבלות מהמוסד לביטוח לאומי על כל ילד - ולתרום את הסכום למשפחות נזקקות.

"ראיתי בטלוויזיה שיש אנשים בלי עבודה", אומר גיא בביישנות. "ההורים שלי עובדים, ולי לא חסר כלום, אז ביקשתי מהם לתרום את 500 השקלים שמגיעים לי למשפחות שאין להן". 

הוא תלמיד כיתה ה' בבית הספר "נופי ים" בתל אביב, בן לצחי, איש פרסום, ולחיה, נומרולוגית. הוא משתתף בתוכנית מצוינות בבית הספר, ומתכונן למבחן קבלה לתוכנית העשרה לנוער מוכשר במתמטיקה, באוניברסיטת בר־אילן. "ילד של נתינה, צנוע וטוב", מגדירה אותו אמא חיה. "מאז ומתמיד הוא היה ילד רגיש לחברה ולסביבה". 

ההורים פנו לסופר הילדים החרדי חיים ולדר, האהוב מאוד על גיא, וזה יצר את החיבור לארגון זק"א ישראל, שמטפל בילדים נפגעי טרור ותאונות דרכים. 

לאחרונה גיא הגיע עם הוריו ועם אנשי הארגון אל ביתה של מיכל סלומון וחמשת ילדיה. בעלה של מיכל, אלעד ז"ל, נרצח ביולי 2017 בפיגוע בחלמיש, כשמחבל פלשתיני חדר אל ביתם. עימו נרצחו גם אביו, יוסי ז"ל, ואחותו, חיה ז"ל.

גיא, חבוש במסיכה ועוטה כפפות, הניח מעטפה עם כספי תרומתו בפתח דלת המשפחה. "לא חשבתי שזה יגיע לרמה כזו, היה לי ממש מיוחד", הוא משחזר בהתרגשות. "מיכל סלומון אמרה לי שהדברים הגדולים מתחילים מהאנשים הקטנים, ושאלו הם האנשים הגדולים באמת". 

בעקבות פנייתו של גיא, יצא זק"א ישראל בקריאה למשפחות מבוססות להעביר את המענק שקיבלו מביטוח לאומי לטובת ילדים ממשפחות נזקקות, בסיסמה "אני מוותר - כדי שיהיה לילד אחר". בסרטון שהפיץ הארגון תועד המפגש בין גיא למיכל, בצירוף הקריאה לעודד אחרים לתרום גם הם. 

"ליוזמה יש ערך חינוכי ואלטרואיסטי", אומר חזי שבקס, יו"ר זק"א ישראל. "הורים יוכלו לאפשר לילדיהם להחליט אם להשאיר את המענק לעצמם או להעבירו לילד נזקק. זק"א ישראל תשמח לתווך". 

וגיא מסכם: "אני רוצה שאנשים יחשבו אם הם באמת צריכים את 500 השקלים, ואם לא - שיתרמו אותם לאחרים שצריכים. זה הדבר הגדול שאנחנו יכולים לעשות למען האחרים". 

צחוקים לרפואה

ליצנים רפואיים התאגדו להעלות חיוך בהתנדבות לנפגעי קורונה

דוד בן פורת (22) מבת ים, שזכה לכינוי "הליצן הצנחן", השתחרר ערב פרוץ משבר הקורונה משירותו הצבאי כלוחם והקים עם מיטב זוהר (19), סטודנטית לחינוך מיוחד, מערך של ליצנים רפואיים - המונה כעת יותר מ־100 מתנדבים שמספקים חיוך לכל דורש.

"את קורס הליצנים הרפואיים סיימתי סמוך לגיוס שלי", מספר דוד. "בכל סוף שבוע, כשחזרתי מהקו בעזה, הייתי מגיע לבית חולים לשעשע את המאושפזים. זה נתן לי את הכוח לחזור לצבא ולהילחם. כשאתה משמח מישהו אחר, אוטומטית אתה עצמך שמח יותר. זה החמצן שלנו, הליצנים".

דוד ומיטב הקימו קבוצת ווטסאפ ייעודית לליצנים רפואיים, והם מקבלים גם פניות מדף הפייסבוק "הליצנים הרפואיים נלחמים על החיוך". בין המתנדבים, כולם ליצנים מוסמכים, אפשר למצוא דוברי ערבית, אנגלית, ספרדית וצרפתית.

דוד: "ליצנית בשם לונה ליוותה במשך שבועיים נערה בת 16 שאמה נכנסה לבידוד ואביה, מנהל בית אבות, נשאר מרותק למוסד, ולכן לא שהה איתה ועם ארבעת אחיה הצעירים בבית. האמא שלחה ללונה תודה מרגשת מהבידוד: 'ליצנית טובת לב, שימחת את ילדיי. הבן שלי סיפר לי שהוא נפל מהמיטה מרוב צחוק בזכותך'. גם האב הוסיף תודה: 'הטלפונים ממך הם מתנת חיים ממש, זה נותן כוחות אדירים להמשיך'". לונה הנרגשת התגייסה להצחיק בטלפון גם את הדיירים בבית האבות של האב.

הליצנית הרפואית חני משי יונה (49), אם לשמונה ילדים מחיפה, שניים מהם עם צרכים מיוחדים, מתנדבת כבר ארבע שנים כליצנית רפואית בבתי חולים. "בשיא ימי הקורונה האנשים היו עצובים. המוטו שלי הוא ששמחה היא דרך חיים. גם כשגיליתי שיש לי סרטן - לא הפסקתי לחייך. חשבתי רק איך אני מתרוממת הלאה".

חני מגלמת את הליצנית "טופי", עם בגד שמעוצב כסוכרייה המפורסמת. "פעם ביום אני מקבלת פנייה, ואז אני נכנסת לחדר השינה ומשם מנהלת את שיחת הווטסאפ כ'טופי' עם כל מי שזקוק לחיוך. בגלל הרקע האישי שלי, אני מבינה ויכולה להצחיק הרבה חולים, כולל ילדים עם צרכים מיוחדים, הוריהם ואנשים שמתמודדים עם דמנציה, נושא שאני מכירה מבת משפחה".

איך ילדייך מגיבים לעבודתך?

"הבת שלי, עם תסמונת דאון, מבקשת לפעמים להשתתף איתי בשיחות. אז תפרתי שמלת 'טופי' קטנה, וביחד אנחנו מצחיקות את מבקשי החיוך. זה יוצא מאוד שמח".

תרופה עד הבית

רוקחים התגייסו להביא לנזקקים תרופות - היישר מבית המרקחת

ישראל (90), קשיש מפתח תקווה, דמע מהתרגשות למראה הרוקחת לימור מנחם, שעזבה את עמדתה הקבועה בבית מרקחת בעיר והביאה עד לביתו את התרופות שהוא נזקק להן.

"זאת זכות גדולה לעזור למבוגרים שמסוגרים כעת בביתם, לאנשים בקבוצות סיכון ולכל מי שלא יכול להגיע בעצמו לבית המרקחת", מסבירה לימור, רוקחת במרפאת "ברקמן" של קופת חולים כללית בפתח תקווה. לדבריה, רוקחים ורוקחות רבים מכללית, בשיתוף עמותות ועיריית פתח תקווה, העבירו תרופות ל־1,500 אנשים בבית. "זה מפגש עוצמתי ומחבר שאזכור כל חיי", היא מתגאה.

שלומית רודיק קוגן מגני תקווה היא רוקחת בכירה בבית המרקחת "קיראון" של קופת חולים כללית בקריית אונו. בתום משמרותיה בבית המרקחת היא מתרוצצת בהתנדבות בין עשרות מלקוחותיה - שמתוקף הקורונה לא יכולים להתייצב בבית המרקחת. כך, למשל, הגיעה לביתם של בני הזוג אריה ופרידה לייבוביץ ביישוב.

"אני מעמיסה את התרופות בארגזים, מניחה באוטו ויוצאת לסיבובים כמעט בכל יום", אומרת שלומית. "אני עושה סיבוב בגני תקווה, בפתח תקווה, בסביון ובמקומות אחרים, ומחלקת לקשישים, לחולים ולכל מי שצריך". 

שלומית אומרת שהתגובות שהיא מקבלת מרגשות וחמות, והסיפוק שהיא חשה הוא אדיר. "פיתחתי קשר אישי עם לקוחות רבים בבית המרקחת ולא אשאיר אותם לבד כעת. הם צריכים עזרה, ואני לא אפסיק להיות לצידם".

מדפיסים מהלב

שני בני נוער חובבי רובוטיקה, ממרכז למחוננים בראשון לציון, מייצרים במדפסת תלת־ממד מסיכות מגן לאנשי צוותים רפואיים  

אולם הכניסה של בית הספר למחוננים ולמצטיינים ע"ש רון ורדי בראשון לציון ריק מילדים. על הקירות עדיין תלויות עבודות ליצנים ומסיכות מפורים, שנחגג רגע לפני שהופסקה הפעילות עקב הנחיות הקורונה, ומיצגי מדע ומכניקה שהכינו התלמידים נותרו מיותמים. 

למרות הבדידות, את רעש הילדים המשחקים והיוצרים החליף בשבועות האחרונים רעש אחר, רשרוש מונוטוני של עשרות מדפסות תלת־ממד שעובדות כמעט כל היום והלילה, כדי להדפיס מסיכות מגן לצוותים רפואיים. מיצג כמעט קוסמי של מדפסות מוארות, שמתחתן נערמות קשתות צבעוניות שאליהן יחוברו מאוחר יותר יריעות פלסטיק המכסות את כל הפנים. 

"כבר התרגלנו לרעש הזה, כמעט לא שומעים אותו", אומר טל שגב, מיוזמי הדפסת המסיכות. הוא בסך הכל נער בן 15, תלמיד כיתה י' במגמת רובוטיקה בתיכון יגאל אלון בעיר, שהחליט לתעל את היצירתיות הטמונה בו לטובת הרופאים בישראל. היום הוא הגיע למרכז, שנותר כמעט נטוש, כדי לאסוף את המסיכות שהודפסו ולהפעיל שוב מחדש את המדפסות - להכנת ערימה נוספת. מחר תגיע לכאן שותפתו לפרויקט, עדי פורת (14), תאסוף את הערימה המוכנה עבורה, ותדליק את המדפסות להכנסת הקבצים הבאים. 

עדי היא תלמידת כיתה ט' בדורות גימנסיה ריאלית בעיר, וגרה בנס ציונה. כל אחד מהם מגיע למרכז אחת ליומיים, לסירוגין, לאסוף את המסיכות שהודפסו. אחר כך יישבו בבית שלוש־ארבע שעות נוספות, להפריד את המסיכות זו מזו ולחבר לכל קשת את יריעת הפלסטיק שלה. הכל בהתנדבות, ותוך כדי ביצוע משימות הלמידה המתוקשבת מרחוק, שחזרה לפעול בשבוע שעבר. 

•••

כבר כמה שנים ששגב ופורת משתתפים בקורס רובוטיקה במרכז למחוננים. מספרים בהתלהבות על שלל רובוטים שיצרו במהלך השנים, חלקם מוצבים אצל כל אחד בחדר. הרובוטים שיצרו זיכו אותם בשנתיים האחרונות במקום הראשון באליפות העולם לרובוטיקה: ב־2018 בקנדה וב־2019 באוסטרליה, כשהרכיבו הופעה שלמה של רובוטים שרוקדים. 

"אחרי שתי אליפויות עולם, שנינו המשכנו בנבחרת והתכוננו עם חברה נוספת לתחרות הארצית, שהיתה אמורה להיערך ב־26 במארס ושלאחריה הזוכה טס לתחרות העולמית בצרפת", טל נלהב. נוסף על רובוטים, הוא אוהב להטיס רחפני מרוץ, ובחדרו יש לו גם רחפנים שבנה בעצמו, סוג של רובוטים שיכולים להגיע למהירויות של 150 קמ"ש. "היינו בשיא ההכנות, ופתאום התחילה הקורונה והכל בוטל. ולא רק התחרויות בוטלו, הכל נעצר. התחיל להיות ממש משעמם, וחיפשתי דרך לעזור לאחרים במצב הזה". 

בשלבי ההכנה לתחרות, מסבירה עדי, הנערים נמצאים במרכז שעות רבות ומרכיבים רובוטים, החל משלב התכנון ועד שלב היצירה הסופי. "היינו רגילים לעשות המון דברים גדולים, ופתאום נוצר מין ריק כזה. התחלתי לראות באינסטגרם תמונות של כל מיני מייקרים (יוצרים) מכל העולם, שמעלים תמונות של מסיכות שהם יוצרים בשביל הצוותים הרפואיים. 

"דרך התמונות והתיוגים הגעתי ליוזמה שנקראת 'Masks4Docs', מסיכות לרופאים, יוזמה שפועלת בארץ ובמסגרתה יש כ־200 מייקרים שמייצרים מסיכות. פניתי אליהם, קיבלתי קובץ להורדה של המוצר להדפסה והתחלתי להדפיס מסיכות במדפסת התלת־ממד הביתית שלי".

עדי התקשרה לטל, וכשסיפרה לו על היוזמה, הוא צחק וסיפר שגם הוא התחיל בהדפסות דומות, באופן עצמאי. השניים, שמחזיקים כל אחד מדפסת תלת־ממד בבית לשימושם בחוג הרובוטיקה, החליטו מייד לאחד כוחות. 

"אם אני צריך להדפיס, למשל, מנוע למשהו, או בורג מאוד ספציפי שאין לי אותו, אני פשוט מעצב ומדפיס אותו", מסביר טל. לדבריו, בביתו פועלות שתי מדפסות תלת־ממד, שאותן רכשה עבורו המשפחה. שווי כל אחת מהן כ־600 דולר. 

את המדפסת שלה, עדי רכשה מכספה. "אחרי התחרות שבה זכינו בקנדה קלטתי שהדפסנו המון חלקים שימושיים של הרובוטים בתלת־ממד. התחלתי לעצב כל מיני חלקים בעצמי, וכדי להדפיס אותם אספתי את הכסף שקיבלתי בבת המצווה ובעוד ימי הולדת, וקניתי מדפסת רצינית ב־1,600 שקלים. למזלי, נשאר לי עוד קצת כסף", היא צוחקת בביישנות. 

•••

כשהתחילו את הפרויקט, לפני חודש, קיבל כל אחד מהם קובץ שמדפיס ערימה קטנה של מסיכות. המדפסת יוצרת מעין קשת לראש, מחומר פולימרי מיוחד בשם Polylactic acid, שאליה מחברים באופן ידני יריעת פלסטיק המכסה את הפנים. עדי הצליחה להדפיס 20 מסיכות ביום בעזרת הקובץ, וטל ייצר 30 בשתי המדפסות הביתיות. מספר לא קטן, אך עדיין לא כזה העונה על הביקוש הגבוה מצד אנשי רפואה הזקוקים למיגון. 

"בהתחלה יצרנו שנינו קשר עם אנשים שעובדים בבתי חולים והצענו להם את המסיכות", מסביר טל. "סבתא שלי מכירה רופאה בוולפסון, להורים של עדי יש חברים רופאים, שגלגלו את זה לדרגות הבכירות בבית החולים, ומי שרצה - בא לאסוף את המסיכות".

נוסף על כך, פנו השניים לעופר כהן, מנהל מרכז רון ורדי, בבקשה להשתמש בשתי מדפסות נוספות שנמצאות במרכז, וכך הצליחו לייצר כ־70 מסיכות ביום. עד מהרה התגייסה למשימה גם עיריית ראשון לציון, בראשות רז קינסטליך. העירייה דאגה לאסוף 12 מדפסות נוספות מבתי ספר ברחבי העיר ולהציב אותן במרכז למחוננים - כדי להגדיל את התפוקה. 

מ־20 מסיכות בודדות ביום שהוכנו בחדרי הנערים בבית, הפך ייצור המסיכות למפעל שמייצר כ־200 מסיכות ביום, חלקן כבר נשלח לצוותים בבתי החולים הדסה עין כרם בירושלים, וולפסון בחולון ואיכילוב בתל אביב.

החומר המיוחד שממנו מייצרים את הקשתות המודפסות מומן בתחילה מכיסם של עדי וטל עצמם. "אחר כך החברה שממנה קונים את הגליל לייצור הבינה מה המטרה, והפחיתה לנו את המחיר. עכשיו גם העירייה רכשה כמות גדולה עבורנו", מדגיש טל.  

אחת לכמה ימים מעדכנים במרכז שהצליחו לארגן משלוח גדול של מסיכות, ושליח מגיע ומפיץ אותן לבתי החולים ברחבי הארץ. מדי פעם מקבלים טל ועדי תמונה של אחד הרופאים עוטה את המסיכה שייצרו, אבל מבחינתם, העשייה לטובת הצוותים הרפואיים מובנת מאליה. "אנחנו לא היחידים שעושים את זה", מצטנע טל. "זה מרגיש כמו משהו שכל אחד היה עושה. זאת הדרך שלנו לתרום את חלקנו למאבק. 

"אף אחד לא מכריח אותנו לעשות את זה, ואיש לא יבוא בטענות אם לא נכין מספיק מסיכות. בסופו של דבר, זו תרומה, שאנחנו גאים להיות מחויבים לה. גם אחרי שנחזור ללימודים לא תהיה לנו בעיה להתעסק בזה, כי אנחנו מתורגלים בעומס מטורף". 

שניהם, אגב, היו שמחים לחזור כבר לשגרה. "אני מתגעגע בעיקר לאנשים", אומר טל. "לא חשבתי שאגיד את זה, אבל אני מתגעגע אפילו ללכת לחנות. ככה סתם. מאוד חסרים לי אנשים". 

עדי מתגעגעת למרכז המחוננים התוסס והפעיל. "יותר מדי זמן לא היתה פעילות במרכז, חוץ מהמפגש הזה עם המדפסות. שנינו לומדים כאן מכיתה ג' והתחברנו לאנשים ולמורים. זה כיף להיות עם אנשים שחושבים כמוך. המקום הפך להיות כמו בית בשבילי, אז אני ממש מחכה שהבית יחזור לפעול".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו