"רוצים להספיק לתפוס מה שנשאר"

בתקופה שבה בני 60 ומעלה נכללים בהגדרה של קבוצת סיכון, לפחות שניים מחבריה מרוצים מהחיים יותר מאי פעם.

"אני רוצה להספיק לתפוס כל מה שאפשר", אומר ששון גבאי (72), "לעשות עוד ועוד, כמה שיותר. בשום אופן לא להוריד הילוך, רק להעלות".

"אני מרגיש שאני נעשה צעיר מיום ליום", מוסיף דבל'ה גליקמן (70), "באופן מדעי, אדם נחשב זקן כשהוא מתחיל לנהוג מתחת למהירות המותרת. ברצינות, בדקתי את זה עם הבת של אחי, שחוקרת זִקנה. אז אני עדיין לא שם. מבחינה מקצועית, זאת התקופה הכי טובה שלי בכל שנותיי כשחקן. חד־משמעית וללא ספק. יצא לי לעסוק בחומרים יוצאים מן הכלל, לעבוד עם פרטנרים מעולים ועם כותבים ובמאים מעולים".

גבאי: "אפשר לראות שאתה פורח, דבל'ה. כל מי שעובד איתך מרגיש את זה. גם אני הגעתי לסוג של שיא בשנים האחרונות. הייתי בדיוק בן 70 כשהזמינו אותי להופיע בברודוויי עם 'ביקור התזמורת'. רק עכשיו אני מתחיל להפנים עד כמה מדובר באירוע מקצועי גדול ומיוחד במינו. בגיל 70 להופיע במֶכה של התיאטרון, זה שיא".

גליקמן: "שיא אדיר, ואני מתגאה שחבר שלי משחק בברודוויי".

זאת שיחה עם שני חברים טובים, שמרעיפים מחמאות זה על זה, מקשיבים זה לזה בעניין, מבינים, מפרגנים, נהנים יחד. גליקמן אומר שהם "חברי נפש, כמו אחים". גבאי מסכים. "עם השנים היחסים בינינו הולכים ונעשים קרובים יותר. 'יחסים של אחים' הוא תיאור שעובד נכון במקרה שלנו. אבל אני מפחד להרחיב על זה, כי זה יקר לי ואני רק רוצה שימשיך ויעמיק".

גליקמן: "אני ממש אוהב אותו".

גבאי: "גם אני אותך, דבל'ה". 

בסוף חודש מארס חזר גבאי לישראל, לאחר שסיבוב ההופעות של ההצגה ברחבי ארה"ב נקטע בגלל הקורונה. "קודם חיכיתי שלושה שבועות בניו יורק, כי עוד לא היה ברור מה עומד לקרות. זאת כבר לא היתה ניו יורק כפי שמכירים אותה. היא השתנתה לגמרי, ורק הסנטרל פארק נשאר פחות או יותר אותו הדבר. בכל יום טיילתי שם לפחות שעתיים עם דפנה, אשתי".

חזרתם לארץ ונכנסתם לבידוד?

"כן, נכנסנו לבידוד של שבועיים בבית שלנו ברמת אביב. זו היתה תערובת של ג'ט־לג והלם. זה היה מעבר מ־200 קמ"ש של עבודה מאומצת ואינטנסיבית ל־0 קמ"ש של הסתגרות בבית. לא חשבתי במונחים של טוב או רע, אבל נדרשה ממני הסתגלות.

"חוסר ודאות הוא לא נעים, אבל די מהר התחלתי להתעסק בפרויקטים עתידיים, לקרוא תסריטים, לעשות סדר. נדרשתי בסך הכל להישאר בבית שלי, שאני אוהב. כל עוד אין חולי, זאת דרישה מאוד צנועה מאיתנו".

"לנו בימים האלה של הקורונה היה כל כך טוב פה יחד", מוסיף גליקמן, שחי זה עשור עם שלומציון קינן (50) בביתם שבמרכז תל אביב, ליד דיזנגוף. "אני שומע על זוגות אחרים שהתפלצו בתקופה הזאת. אנחנו הרגשנו שלא חסר לנו כלום. היינו בשקט, עם החיות שלנו, מבשלים, נחים, מדברים, רואים סדרות מתח בריטיות, מטיילים עם מומוס הכלב. עד שהגיע האיחוד של 'זהו זה' והפכתי להיות עובד חיוני".

גבאי וגליקמן, מוותיקי התרבות בישראל, החלו לעבוד יחד לראשונה רק לפני חמש שנים, בעונה השנייה של הסדרה "שטיסל", שבה שיחקו את האחים שוּלם (גליקמן) ונוחעם (גבאי). בעבר הרחוק השתתף גבאי בכמה פרקים של "זהו זה". "אמרו לנו לא מזמן שהיו לנו כמה רגעים על המסך ביחד, אבל שנינו לא זוכרים", הוא אומר. "וזה בוודאי לא היה משמעותי כמו שולם ונוחעם", ממשיך גליקמן.

בימים אלה הם שוב על המסך יחד, בעונה השנייה של "שטוקהולם" (ימי חמישי בכאן 11), כצמד החברים הקרובים, פרופ' עמוס ברזאני (גבאי) ויהודה חרל"פ (גליקמן). העונה הראשונה של הסדרה, שיצרה נעה ידלין, סבבה סביב גופתו ההולכת ונרקבת של חברם הטוב, פרופ' אבישי שר שלום (גידי גוב). בתחילת העונה החדשה מובא החבר לקבורה, ובהלווייתו מופיעה דמות חדשה בסדרה (שלמה בראבא), אדם שטוען כי הוא חברו הטוב של המנוח ומבלבל את כל השאר. בראבא (69) הוא מצעירי השחקנים בסדרה, לצד תיקי דיין (71), לאורה ריבלין (75) ושושיק שני (85).

"הסדרה ניתנה בידי שחקנים תאבי חיים, תאבי קריירה והצלחה, שאין להם שום עניין לפרוש לפנסיה", גבאי צוחק, "אוהבים את המקצוע, מדברים בינינו בלהט על העבודה, מתווכחים על דקויות כאילו אנחנו בראשית דרכנו. זה חשוב לכולנו אפילו יותר מאשר לפני 30 שנה. יש לכולנו מוסר עבודה גבוה ונאמנות לפרויקט, ברמה כזאת שהוא הופך להכי חשוב לנו בעולם".

גם מתוך פחד שזה ייגמר?

"את יודעת מה? אני אפילו לא רוצה לחשוב על השאלה הזאת. שחקן תמיד מפחד שלא ירצו אותו יותר. שחקן תמיד חושש מה יקרה אחרי הפיק. השמירה על ההצלחה ועל המקום שלך דורשת מאמצים וכוחות נפש. אני מצליח להדחיק את המחשבות בעבודה קשה, ואין לי על מה להתלונן. אני רק מודה כל הזמן על מה שיש".

גליקמן: "אני חושב שאי־הידיעה הופכת את המקצוע הזה למקצוע הכי טוב בעולם. זו הרפתקה, והיא מסעירה אותי. אתה עובר היריון של חודשים עם פרויקט, ולא יודע מה יהיה איתו ומה יקרה בעקבותיו. אין אולטרה־סאונד שיגלה לך".

אחרי עשרות שנים כשחקן, שכללו גם תקופות נטולות עבודה, מה קרה בשנים האחרונות?

"התפקיד של שולם ב'שטיסל'", מקדים גבאי להשיב במקום גליקמן. "תפקיד ענק, שנתן בוסט לקריירה של דבל'ה. הייתי מסתכל עליו ב'שטיסל' ופשוט נדהם. תגובות כל כך מדויקות, בלי מאמץ. המאמץ והלחיצה והדחיפה לא עושים טוב לשחקן".

גליקמן: "נכון, זה עניין של שבע השנים האחרונות, מאז העונה הראשונה של 'שטיסל'. שולם הוא התפקיד הכי טוב שעשיתי, והוא בא לי בדיוק בזמן שהייתי מוכן לקבל אותו (הוא גם זכה עליו בשני פרסי האקדמיה לטלוויזיה, ב־2013 וב־2015; נ"ל). יש גיל מסוים שבו אתה לומד לוותר כשחקן, וככה מרוויח המון דברים. התשוקה אותה תשוקה, הלהט אותו להט, אבל אתה פחות מרגיש חובת הוכחה. 20 או 30 שנה קודם לא הייתי מצליח לעשות את זה".

גבאי: "לפני טייק, דבל'ה לא מפסיק לדבר. הוא לא מתכונן לקראת הדמות ולא נכנס לדמות. היא שם, והוא בינתיים מתחיל לספר לי סיפור, הרבה פעמים כזה שכבר שמעתי, ברקע הבמאי צועק 'קאמרה רול', אני אומר לו, 'דבל'ה, נו, המצלמה רצה, הסאונד מוכן'. והוא ממשיך, מתעקש להגיע לפואנטה. אני מקבל את זה בכיף, אבל תיקי ולאורה כבר איבדו את הסבלנות כמה פעמים ואמרו לו, 'דבל'ה, תהיה בשקט. אי אפשר ככה'".

גליקמן: "אתה יודע, אני מרפה גם בחיים, ונדמה לי שבזכות זה אני מרגיש כאילו צעיר יותר, במובן זה שאני מבין פחות ופחות. בעבר דברים היו נורא ברורים לי, והרגשתי שאני יודע הכל. אומרים שבגיל מבוגר אדם נחשב כחכם ויכול להשיא עצה לאחרים. אצלי הספקנות גוברת מיום ליום. אני לא שואף להיות בטוח ולא מתיימר להיות נחרץ בשום נושא. ככל שאני יודע יותר, כך אני מבין שאני לא יודע כלום".

***

לצד "שטוקהולם" ו"שטיסל", שיחק גליקמן בשנים האחרונות בסדרה "המנצח", בסרטים "מי מפחד מהזאב הרע", "דרייבר" ו"שרוכים" (על האחרון זכה ב־2018 בפרס אופיר לשחקן המשנה), ובהצגות "גלנגרי גלן רוס" בתיאטרון חיפה ו"אנגינה פקטוריס" בצוותא. בשבועות האחרונים הוא גם משתתף באיחוד הזמני של "זהו זה". הוא מתגורר במרכז תל אביב עם קינן ועם כלב ושני חתולים, אחד מהם קטוע רגל.

גבאי שיחק בשנים האחרונות בסדרה "בתולות" ובסרטים "ביקור התזמורת" (שזיכה אותו בפרס אופיר לשנת 2007), "לצוד פילים", "כידון", "המילים הטובות", "סיפור אחר", "המלאך" ו"גט - המשפט של ויויאן אמסלם" (שזיכה אותו ב־2014 בפרס אופיר לשחקן המשנה). בתיאטרון בית ליסין, שבו הוא משחק זה 25 שנה, הופיע לאחרונה בהצגות "האבא" ו"פולישוק".

הוא נשוי לסופרת־תסריטאית דפנה חלף־גבאי, והם הורים לאדם (22), שחקן בתחילת דרכו, ולאורי (20), חייל שמשרת כמעבד מוזיקלי בהרכבים צבאיים. אדם מתגורר בימים אלה בשיקגו וכבר הספיק לשחק בסדרה "הנערים" של HBO וגם במחזמר "ביקור התזמורת", לצד אביו.

לגבאי חמישה נכדים משלושת ילדיו מנישואיו הראשונים - רדי (45), מורה לטאי־צ'י ולקונג פו, נועה (42), מעצבת גרפית, ותמר (35), המתגוררת בלונדון ועובדת בצלב האדום, "שכרגע ממוקד מאוד בהתמודדות עם הקורונה". 

גבאי משחק ב"ביקור התזמורת" בברודוויי מאז יוני 2018. קצת אחרי הצטרפותו זכה המחזמר בעשרה פרסי טוני, ובהם הפרס למחזמר הטוב ביותר. "הופעתי ביותר מ־500 הצגות. 320 הצגות בברודוויי, במשך עשרה חודשים, ועוד 200 ברחבי ארה"ב וקנדה. התחלנו להתכוונן לכיוון החוף המערבי, כשהורידו את המסך. אני מקווה מאוד שנמשיך בקרוב.

"ברודוויי זו חוויה בלתי נתפסת. העוצמה, הממדים, המקצוענות, ההקפדה, וגם הקהל הכי חם. ממש ברמה של מעריצים שניגשים אליך ברחוב, ובעיקר מחכים לך מחוץ לתיאטרון בסוף ההצגה. אחרי כל הצגה חיכו לנו כמה עשרות אנשים מאחורי מחסומי ברזל, ואני עברתי ביניהם וחילקתי חתימות. אני לא זוכר מתי ביקשו ממני חתימה בישראל".

הבן אדם הצטרף לקאסט כשההצגה יצאה לסיבוב ההופעות ברחבי ארה"ב. הוא משחק את פאפי הצעיר, שלא יודע להתחיל עם בחורות. "יש לנו סצנה משותפת אחת, כך שהמגע על הבמה לא גדול", אומר האב הגאה. "זה מאפשר לי את התענוג הכי גדול - לעמוד מאחורי הקלעים ולהסתכל עליו. זאת ההצגה המקצועית הראשונה שלו, והוא נהדר. הנוכחות שלו הפכה בשבילי את הכל ליותר קל, וגם דפנה היתה איתנו רוב הזמן וחזרה מדי פעם לארץ, אל אורי.

"אדם נשאר בינתיים בארה"ב, ונראה מה יהיה עם ההצגה. בכל מקרה הוא ייגש לאודישנים גם בארה"ב וגם בישראל, ויחליט מה טוב בשבילו". 

איך היה סיבוב ההופעות ברחבי ארה"ב, לעומת ברודוויי?

"בברודוויי היו לנו שמונה הצגות בשבוע. יומיים בשבוע עם שתי הצגות ביום, ארבעה ימים עם הצגה אחת, ויום אחד למנוחה. עבודה קשה, כמו שאני אוהב. להחליף בכל כמה שבועות עיר ודירה מפסיק להיות נעים בשלב מסוים. אתה קם בלילה לשירותים והולך לאיבוד במטבח. זה מעייף את הגוף ואת הנפש. אבל הייתי עושה את הכל שוב, ואני אשמח להמשיך עד להודעה חדשה".

גליקמן: "לא עדיף להחליף מקומות לינה בכל כמה שבועות מאשר להיות כל יום בוואן על הכבישים בארץ, בדרך לצפון או לדרום?"

גבאי: "זה שונה, אבל אני מעולם לא קיטרתי על הנסיעות האלה בארץ. אף פעם לא אמרתי שנמאס לי, גם אם הרגשתי קצת קושי. אני לא מתלונן על נסיעות, ובטח שלא על עבודה קשה ומאומצת. זה מצחיק אותי. הרי שחקנים חולמים שההצגה שלהם תהיה שלאגר, אז כשהיא נהיית שלאגר, אתם מתלוננים על הנסיעות ועל העבודה הקשה? אני לעולם לא אצליח להבין את זה.

"אני גם אף פעם לא ביקשתי להגביל את מספר ההצגות בשבוע. הגישה שלי היא שאם יש לך הצגה והיא רצה, קח אותה. את כולה. אל תשאל שאלות, אל תבקש החלפות והנחות, כי היא תיגמר, ואתה לא יודע מה יהיה אחריה.

"אנחנו אלופים בלקטר. זה גם חלק מהקסם שלנו. שחקן ישראלי נכנס לוואן ואומר, 'נו, עוד פעם'. אני מודה, זה צפוף וקלאוסטרופובי. אתה מיטלטל בכבישים שעות, ואז צריך לעלות לבמה רענן וממוקד.

"בארה"ב לא היו נסיעות כאלה. בניו יורק התגוררתי במלון ליד ברודוויי, וגם בשאר המקומות בדרך כלל צעדתי לתיאטרון ברגל. אגב, מהרגע שהגעתי לניו יורק לא שמעתי אף תלונה מאף אחד, לא על הבמה ולא מאחורי הקלעים. כנראה בגלל שהתחרות כל כך קשה, אז ברגע שיש עבודה הם מעריכים אותה, מאושרים ממנה. עושים אותה בשמחה, גם אם מדובר בשמונה הצגות בשבוע. יש שחקנים שעושים את זה שנים. אני לא יודע אם אני הייתי מצליח להיות מאושר ככה, אבל הם לא מקטרים".

***

החוויה הבינלאומית של גליקמן צנועה יותר. לפני שלוש שנים הוא צילם בלוקסמבורג את הסרט "מורר: אנטומיה של משפט", המבוסס על סיפור אמיתי על משפטו של פוליטיקאי אוסטרי באשמת ביצוע פשעי מלחמה כמפקד גטו וילנה. "הרגשתי שזה נותן לי פיסת חיים בחו"ל", אומר גליקמן. ב־2015 השתתף בצילומי סרטו של יוסף סידר ״נורמן״ בניו יורק. זה כשלוש שנים הוא משחק בתיאטרון הלאומי בשטוטגרט, בהצגה "כולם ציפורים" של המחזאי הלבנוני וג'די מועווד, לצד יבגניה דודינה ואיתי טיראן.

אתה משחק בגרמנית? 

"כן, כל ההצגה בגרמנית, בלי שאני באמת שולט בשפה. זה היה פשוט חלומי: חודשיים וחצי של חזרות נעימות, שלומציון הצטרפה אלי וקיבלנו דירה מדהימה בשטוטגרט. אני עדיין מופיע עם ההצגה, הקהל מאוד אוהב אותה, רבע שעה של מחיאות כפיים. אבל יש שתיים־שלוש הצגות בחודש. אני בא ליומיים וחוזר לארץ, וזה לא כיף. לא החוויה שאני מחפש.

"אבל ההופעות האלה הבהירו לי שמה שאני הכי אוהב זה לנסוע בעולם במסגרת עבודה. לא יצא לי לעבוד באופן אינטנסיבי ועוצמתי כמו ששון. זה נשמע כל כך מרגש ומופלא, אני מקנא בו".

גבאי: "אני מקנא בעצמי על התקופה בברודוויי ובארה"ב. אינשאללה אמשיך בקרוב לעשות את זה".

גליקמן: "אני מנסה לשכנע את נעה ידלין שתכתוב עונה שלישית של 'שטוקהולם', שתצטלם בחו"ל. מה אתה אומר? למשל, בשבדיה. מה יותר מתאים מזה שהחבורה הזאת תסתבך, תגיע לשם ותצדיק את השם? לכותבים של 'שטיסל' (יהונתן אינדורסקי ואורי אלון; נ"ל) הצעתי ששולם יקום בוקר אחד, יגלה שהבן שלו נעלם ויתחיל לחפש אותו ברחבי העולם".

גבאי: "אתה יכול לבוא אל נוחעם, לאנווטרפן בבלגיה".

גליקמן: "בדיוק. הצעתי גם את זה".

גבאי: "חבל רק שאת הדירה של נוחעם בבלגיה צילמנו ברחוב הרצל בתל אביב".

גליקמן: "אוח, נו. הדחקתי את זה. צילמנו שם ליד אלנבי, נכון. אני אמצא פתרון, חכו".

***

בדצמבר האחרון חזר גבאי לישראל למשך שבועיים כדי לצלם את העונה החדשה של "שטוקהולם", שבמהלכה ממשיך פרופ' עמוס ברזאני להתמודד עם צילו הגדול של אבישי המת, נאבק לקבל את ראשות החוג לכלכלה שפינה חברו, וגם מתמודד עם בעיות בחיי המין.

יהודה חרל"פ הופך מבעל הון (בזכות המצאת שרוך מיוחד לשקית זבל) לעני מרוד בעקבות מאבק גירושים קשה ומר עם אשתו לשעבר (עידית טפרסון). "לא האמנתי שעידית טפרסון תתנהג ככה כלפיי", גליקמן צועק, "היא פשוט מתעללת בי. בעונה הזאת היא התגלתה לי כאישה מרושעת, והיא גם בוגדת בי". 

"הגדולה של 'שטוקהולם' היא שהזקנים מוצגים כמרכז ולא כקבוצה חלשה", צוחק גבאי בזמן שגליקמן מנסה להירגע מסערת הרגשות, "הם אולי קצת פתטיים, והם בטוח קטנוניים, אובססיביים, חרדתיים, אבל עדיין פעילים, מלאי שאיפות, חלומות, תאוות, יצרים וחשקים, עם נטייה לתככנות ולהסתבכויות. הם מדברים על סקס, מתעסקים במיניות, וזה מאוד יפה. כן, כן, רבותיי. יש סקס גם אחרי גיל 70".

גליקמן: "צריך עדיין להבהיר שהנושא הזה נוכח בחיים שלנו כל הזמן? אחת ההוכחות היא שחולי אלצהיימר מבוגרים מאוד מאבדים עכבות מיניות ועוברים כל גבול".

גבאי: "יש גברים שמאבדים עכבות ועוברים כל גבול גם בלי אלצהיימר".

גליקמן: "אתה יודע, קראתי לאחרונה שיש טרנד כזה של אנשים שהעניין שלהם הוא חיים ללא סקס. מבחירה".

גבאי: "אני ממש לא מבין את זה. מה הרעיון? אם אנחנו כבר פה, לא חבל? גם צעירים וגם זקנים הם יצריים. מסתכלים על מבוגרים ושוכחים שבפנים עדיין קיים ילד, נער, בחור צעיר".

גליקמן: "ששון, נדמה לי שגברים הם יותר ילדותיים מנשים".

גבאי: "בטוח. אנחנו אינפנטילים. נשים עולות עלינו בכל תחום".

אתם מדברים הרבה על הנשים שלכם.

"מִפחד!" גליקמן צועק, "הכל מפחד!"

"ברור, חסר לנו שלא", מצטרף גבאי, "האמת היא שדפנה ואני עברנו עכשיו מסע של כמעט שנתיים אינטנסיביות מאוד, שחיזקו את הזוגיות שלנו. היה לנו הרבה מאוד אחד מהשני, וזה היה מוצלח. דפנה נתנה לי תחושה של בית, של יציבות. חזרתי מהצגות והיא חיכתה לי, כמו אחרי הצגות בישראל. אנחנו מדברים, שותים ואוכלים ביחד. היא איתי".

ששון, אתה מצטער שאתה לא חלק מהאיחוד של "זהו זה"?

"אם היו מציעים לי להצטרף לאיחוד, הייתי עושה את זה בכיף ובשמחה גדולה. מדובר בחבורת אנשים נהדרים ושחקנים מוכשרים, שאני אוהב לעבוד עם כל אחד ואחד מהם. הם מקסימים בפרקי האיחוד". 

דבל'ה, איך הגבת כששמעת על האיחוד? 

"לא קפצתי ואמרתי, 'וואו! איזה כיף לחזור!'. זה קרה כי נקראנו לדגל, והכל נעשה בדוחק ובמהירות, אז זה בעיקר כיף. לנו ולצופים.

"לאחרונה לא עשיתי בידור, ואני שמח על זה. לא היתה לי תשוקה לבידור. 'אנגינה פקטוריס' היא הצגה מצחיקה, אבל זה לא בידור. תפקיד קומי כמו ב'שטוקהולם' זה משהו אחר. אחרי המון שנים של תוכנית בידור ומערכונים, לא התחשק לי עוד. אלמלא הקורונה לא הייתי עושה את זה, וכך גם כולם, למעשה, כי כולנו מאוד עסוקים".

החוויה של "זהו זה" שונה מאשר לפני 30 שנה?

"חסר לי מאוד השידור החי, עם התקלות, עם הטלפון שאמור לצלצל ולא מצלצל. אבל בהרבה מובנים זה כאילו הזמן לא זז. כולנו נשארנו עם אותם יתרונות וחסרונות, אותם פטפוטים. אף אחד לא הצמיח זנב. מדובר במפגש נורא כיפי בינינו. נשארנו חברים טובים".

אתם חוששים מהיקף הפגיעה בתחום התרבות בעקבות המשבר? 

גליקמן: "מאוד, וזה יהיה נורא ואיום. העולם לא יכול לחיות בלי תרבות. אין עולם בלי מוזיקה, בלי יצירה טלוויזיונית, בלי קולנוע, בלי תיאטרון. בשביל מה אנחנו מסתגרים בבית? קודם כל כדי לשמור על הבריאות, אבל בשביל ערכי החיים. בשביל שנוכל לחזור לחיים שלנו, להנאות שלנו, לבילוי, להעשרה, לעניין. אין לי עצות אופרטיביות, זה לא התפקיד שלי. רק שייתנו לבני האדם את החופש.

"מסרסים את ערכי החיים, ולא רק בגלל הקורונה. עוד קודם ההנהגה שלנו ניסתה להטמיע בכולנו שהערך העליון הוא הישרדות. זה נעשה רק מטעמים פוליטיים. מצד אחד מספרים לנו כמה אנחנו חזקים ועליונים ומובילים, ומצד שני מטפטפים לנו שאנחנו בהישרדות, שחייבים להגן עלינו משום שאנחנו בסכנה תמידית ואיומה. מסמאים את עינינו.

"ביטחון הוא כמובן חשוב, אבל מנסים שלא נדע דבר אחר מלבד מלחמת הישרדות. אוהב ישראל הוא מי ששורד ושם את מבטחו במנהיג. מי שלא מרגיש שהוא במלחמת הישרדות הוא שונא ישראל? לא, ממש לא".

גבאי: "מנהיגות צריכה לנהל את הביזנס כמו שצריך, לא להגדיר לנו מהו טעם החיים. תדאגו לנו לתנאי חיים בריאים, הגונים ומתפקדים, ואנחנו נמצא כבר את הטעם. בתחום התרבות המוני אנשים ניזוקו. המדינה צריכה לתת את הדעת למצב של הענף, שמונה מאות אלפי אנשים, רובם עצמאים. שלא יגידו שאין דרכים לתמוך. יש מאגרים, יש קרנות חירום כאלה ואחרות. המדינה חייבת לפצות את הענף שלנו, שתמיד היה זנוח ותמיד נאבק, עד יעבור זעם".

lanskinam@gmail.com

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו