זיכרונות מלבנון: מיקי שמו שלא הכרנו

מיקי שמו עם רס"ר מוריס לוגסי ולוחמי גדוד 13 במוצב ציפורן. "היה לי חשוב לחזור ולראות מקרוב את המקום ואת האנשים, לבוא ולהתרגש מחדש"

שניות לפני שהשמש שקעה במערב, כינס מיקי שמו סביבו את החיילים הצעירים. מאחוריו טנק מרכבה סימן 4, מעליו מתנוססים מבני הבטון העצומים של מוצב ציפורן, רק מטרים מלבנון. ואז, לרגע אחד, הוא חזר 27 שנה אחורה, הפך שוב למפקד פלוגה בגדוד 13 של גולני, שמתדרך את לוחמיו רגע לפני יציאה למארב בעומק לבנון. דקה או שתיים אחר כך הלוחמים, שלא היו אפילו בתכנון בשנותיה הסוערות של רצועת הביטחון, יורדים מהנמ"ר ומסתערים על הלחמניות החמות שאפה להם שמו. הרגע חלף, האוכל ניצח.

את שמו (51) לא צריך להציג. אבל לא רבים יודעים שהקונדיטור המפורסם היה רב־סרן בגולני, שלבש מדים מלאי בוץ ולא ז'קט לבן מבריק של שף־קונדיטור והחזיק מא"ג במקום המערוך והמרית. במשך יותר משש שנים, בין 1987 ל־1993, שירת שמו בתפקידי לוחמה ופיקוד במוצבים הקשים ביותר בדרום לבנון, ובהם עישייה, ריחן ובופור. הוא ראה מפקדים וחברים נהרגים לצידו, וקצינים ששירתו לצידו הפכו עם השנים לאלופים ולרמטכ"לים. "בתוכנית הבוקר הראשונה שבה השתתפתי, אודטה שאלה אותי, 'איך הידיים שלך כל כך רכות אם היית מא"גיסט בגולני?'" הוא צוחק.

20 שנה אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, החזרנו את שמו, לראשונה, למוצב שעליו פיקד, שהועתק לאחר הפינוי משטח לבנון אל הגבול. ליווינו אותו לסגירת מעגל כמו שרק הוא יכול לעשות - סיפורי קרבות לצד חוויות קולינריות מפתיעות מהבוץ הלבנוני. גילינו מיקי שמו שלא הכרנו, של ברזל ועופרת, אבל גם מפקד פלוגה נערץ, שידע להכניס את אהבתו, הקולינריה, אל המקומות הקשים ביותר באותן שנים.

שמו מתחיל את המסע שלו במחנה גיבור שליד קריית שמונה, בסיס החטיבה המרחבית 769, שאחראית היום, ממש כמו אז, לביטחון השוטף באחת הגזרות הנפיצות ביותר - אצבע הגליל, רכס רמים והר דב. המשימה: להכין חלות ולחמניות מעשה ידיו ללוחמי גדוד 13, הגדוד שבו הוא שירת, במוצב ציפורן.

"וואו, חתיכת מטבח יש כאן", אומר שמו בהתפעלות כשהוא נכנס למטבח המדוגם של רס"ר מוריס לוגסי (45). חיילים מצחצחים כל פינה במבנה המשופץ, והמזגן משכיח לרגע את תחושת החום הנורא שמעבר לדלת. משמאל, מאחורי דלת נוספת, ניצבת הקונדיטוריה של הבסיס, מלאה במכשירי האפייה החדשים והמתקדמים ביותר.

לוגסי משרת בצה"ל 27 שנה: הוא התגייס ב־1993 והוצב כטבח בבסיס החטיבה המזרחית של יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), במרג' עיון. "עברתי בלבנון תקופה ארוכה מחיי", אומר לו שמו. "כגולנצ'יקים, המטרה של כולם היתה לבנון. באנו לעבוד קשה בקו ונתנו את עצמנו עד הסוף.

"שמו אותנו במקומות המורכבים ביותר, ואיבדתי שם מפקדים ופקודים. אלה דברים שילוו אותי עד יומי האחרון. המג"ד שלי, כשהייתי מ"פ, היה תא"ל ארז גרשטיין ז"ל. אחריו בא גדי איזנקוט, וגבי אשכנזי היה המח"ט. פגשתי הרבה אנשים מדהימים, שעיצבו חלק ניכר מהחיים שלי".

 

***

שמו גדל בחיפה, למד בבית הספר הריאלי והתגייס לגולני. "החטיבה הפכה מהר מאוד לבית ולמשפחה שלי, ולבית הספר הכי טוב לחיים. הייתי בטוח שאני בא להעביר את הזמן ולסיים. לא הבנתי שאני נכנס לתקופה ממושכת, שיהיו איתי אנשים שאיתם אעבור את אחת התקופות הקשות והמעצבות של חיי. גולני הפכה אותי לאדם טוב יותר".

את טבילת האש הראשונה שלו עשה זמן קצר לאחר סוף הטירונות. "שלחו אותי למוצב עישייה ולמוצב ריחן, ביצענו משימות ומארבים. ב־6 בנובמבר 1987, כשהייתי חייל צעיר, חזרו המפקדים שלי מפעילות למוצב נרקיס, ואחד מהם הניח אפוד רטוב על מתקן חימום. האפוד, שבו היו רימונים ולבנת חבלה, התפוצץ, ומפקד המחלקה, סגן רונן סופר, נהרג מרסיס אחד שפגע בו בעורק.

"רונן לא היה מפקד המחלקה שלי, אבל למרות זאת הוא קרא לי מדי פעם להעביר תדריכים ולצאת איתו לסיורים, כי סימנו אותי בולט שמיועד לצאת לקצונה. אני זוכר את האירוע הזה כאילו היה אתמול. הוא ילווה אותי עד יומי האחרון".

לאחר סיום המסלול סיים שמו בהצטיינות קורס מ"כים, ואחר כך יצא לבה"ד 1 וחזר לתפקיד מפקד מחלקה. עם השנים התקדם והפך לקצין המבצעים של גדוד 13, ולבסוף למפקד פלוגה בגדוד. במשך שנים ארוכות פעל עם לוחמיו בלבנון. "אני זוכר מארבים בלי סוף. היינו שוכבים בלילה, בערפל, רטובים עד העצמות. עשינו משימות סמוך לקו האדום (הגבול הצפוני של רצועת הביטחון; ח"ג).

"בדרך ללבנון היינו עוצרים אצל הדודה מירי, מתחם הקיוסקים המיתולוגי במטולה, ואוכלים. לפעמים היינו קופצים לקריית שמונה כדי לקנות דברים וממשיכים. יצאנו הביתה רק פעם בשלושה שבועות.

"למרות הזמן שעבר מאז, אנחנו עדיין בקשר, כל החבר'ה מגולני. יש לנו אפליקציה של גולני, שבה אתה יכול להתחבר למחזור הגיוס שלך, ונוסף עליה אני נמצא גם בקבוצות ווטסאפ שונות.

"זכיתי להיות ביחידה כמו גולני, וזכיתי להיות עם לוחמים ומפקדים טובים. יש היום גולנצ'יקים בהנהגה של המדינה, זה בדנ"א שלהם לשרת את המדינה, והם עושים את זה הכי טוב שהם יכולים".

 

***

לוגסי נולד וגדל בנתיבות. בשלוש השנים האחרונות הוא מתגורר במושב שאר ישוב. "עוד לפני הצבא עבדתי במטבח של ישיבת ימית בגוש קטיף, אבל השירות במרג' עיון, מ־1995 עד 1998, היה משהו אחר.

"לא ידעתי שאגיע למרג' עיון. כטבח אתה אומר לעצמך שלא משנה איפה תהיה, כי גם ככה זה 'שבוע־שבוע', אבל פתאום אתה מוצא את עצמך בבסיס של פיקוד צפון, ואז אומרים לך, 'אתה הולך לרצועת הביטחון'. האמת? פחדתי. עשיתי קצת בעיות ולא הסכמתי. הייתי חייל צעיר, ולא עברתי טירונות קרבית. המפקד שלי, אזולאי, שכנע אותי להישאר".

במשך שלוש שנים היה מוריס טבח במפקדה של יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). "בהתחלה לא היה קל. אתה מגיע למקום מנותק, בלי טלפון, כמו שיש היום. עם הזמן התרגלתי והתחלתי לאהוב את זה.

"היה לנו טבח מצד"ל בשם ג'ורג', בחור ענק, שבא בכל יום לכמה שעות והיה מכין בצק עלים עם קוביות ענקיות של מרגרינה, ולחמניות פעמיים בשבוע. הוא היה עובד על הארוחות במשך שעות. ממנו לקחנו את הרעיון להכין לחיילים לחמניות בכל יום.

"מה שייחד אותו היה שהוא היה שם אבקת שום בבצק. פעמיים בשבוע היינו מכינים ביחד פיתות עם בשר - עראייס, רק שבמקום לשים את הבשר בפנים, הוא היה פתוח, בחוץ.

"כל צמרת המדינה הגיעה אלינו. את ראש הממשלה רבין ראיתי לפחות שש או שבע פעמים ב־95'. אהוד ברק, שהיה הרמטכ"ל, בא כל הזמן. היה לנו חדר אוכל מיוחד, שהיה בנוי מאבנים גדולות כמו של הכותל, בצורה עגולה. הנוף היה מדהים, השקיף לכל העמק ולבופור. שם אכלו כל האישים.

"מפקד יק"ל באותה תקופה היה גבי אשכנזי. בשעות הפנויות היינו משחקים איתו כדורגל במגרש. הוא היה שחקן טוב".

אחד האירועים שנחקקו בזיכרונו של מוריס הוא הפיגוע המשולב במרג' עיון ב־30 מאי 1996. מטען הופעל נגד כוח צה"ל באזור משרדי הצלב האדום, וממנו נהרגו שלושה לוחמים - סא"ל יורם דהאן, סרן משה הרוש וסמ"ר יצחק שפירא. כשהגיע כוח החילוץ הופעל מטען נוסף, שממנו נהרג סגן יצחק מזרחי ונפצעו שני קצינים.

"הייתי בהלם", אומר מוריס. "את משה הרוש הכרתי היטב, הוא היה אח של המפקד שלי. היינו מתפללים ביחד".

כשצה"ל נסוג מדרום לבנון, מוריס כבר היה בקבע, נגד צעיר בחטיבה המרחבית. הוא סייע לאלפי הצד"לניקים, שהגיעו עם משפחותיהם לגבול וצבאו על הגדר, בניסיון להימלט מחיזבאללה.

"זו היתה חוויה מטורפת. הגענו לשם עם כריכים ומים, וגילינו אנשים צורחים, שלא היה להם מה לאכול ולשתות. בכל שעה הלכנו וחזרנו כדי להביא עוד אוכל, לא תיארנו לעצמנו שיהיה מספר כזה של אנשים. התמונות חרוטות לי בראש עד היום. בתים שלמים ארוזים בתוך מכוניות, גברים ונשים, ילדים וקשישים, מבקשים להיכנס לישראל".

 

***

שמו מסביר ללוגסי מהי לדעתו החלה המושלמת, וכיצד לאפות אותה בצורה מיטבית. "אחד הדברים הבולטים בישראלים הוא שאנחנו רוצים שהחלה תהיה משהו שבין לחם לבין עוגה. זה מאוד טרנדי היום להשתמש בכל מיני קמחים - כוסמין, קמח מלא, שיפון, אבל בשורה התחתונה, רוב הישראלים שקונים חלות ביום שישי אוהבים אותן מקמח לבן.

"הבסיס של חלות הוא בצק יציב וקשה. אנחנו לוקחים את הבצק ודואגים שהוא לא יידבק לשולחן. הידיים גוללות, מהאמצע הצידה, וכך אנו מקבלים חלה אחידה. בחלה סטנדרטית אנחנו עושים מעין צורה של משולש עם שלוש צמות. לאחר מכן, כדי שהיא תישאר בצורה הנכונה, אנחנו מהדקים מעט את השפיצים. בסוף התפיחה מברישים את החלה בביצה ושמים טופינג. אני אישית מעדיף קצת סוכר למעלה, זה הופך את החלה לטעימה יותר.

"כדי למנוע פתיחה של החלות, יש להתפיח במידה הנכונה, לא יותר מדי, ולעשות את הקליעה כמו שאנחנו קולעים צמות לבנות - לקלוע ולהדק, לקלוע ולהדק". מוריס: "לא חשוב איזה אוכל תכין, אם הלחם לא טרי, יהיה חסר משהו בארוחה. אנחנו אחד המטבחים היחידים שאופים הכל, מאל"ף ועד תי"ו. ב־7:30 בבוקר חייל מקבל קרואסון חם. אמנם בצבא יש כל מיני מגבלות, אבל כל המאמץ שווה כשרואים חייל שמקבל לחם טרי. אתה רואה כמה זה כיף בשבילם. בלבנון הלחם היה בן שלושה ימים. הוא היה מגיע משער פאטמה ('הגדר הטובה', ליד מטולה; ח"ג) באוטו טרנטה של צד"ל".

שמו פורץ בצחוק. "היינו שמים את הלחם על תנור הסולר שנועד לחימום החדר, ואחרי שהלחם היה מתחמם, היינו אוכלים אותו. תנור כזה (מצביע לעבר התנור החדיש בחדר הקונדיטוריה במטבח) לא היה לי. עד היום, אם יש משהו שאני לא יכול לעמוד בפניו, זה חלה חמה".

הוא מספר שגם בתקופתו כמ"פ, הג'וק של האפייה בער בו. "הייתי חוזר מחופשות בבית עם צ'ימידן מלא בתבלינים, בשמן זית ובמוצרים נוספים שלא היה אפשר למצוא במוצב בלבנון. אם האוכל 'מחייך' אל החך, זה נותן לבן אדם הרגשה טובה, גם כשהתנאים לא פשוטים ואתה קצת שבוז. ארז גרשטיין, למשל, כשהיה מפקד הסיירת, היה קונה מכספו כלים כמו בבית, כדי שלחיילים תהיה אווירה טובה יותר.

"בפלוגה שלי היו כמה מתכונים מנצחים. כשעשינו קו מנובמבר עד מארס, היינו תמיד שותים את התה עם ספינג'ים שהייתי מכין להם. חיילים היו חוזרים מסיור או ממארב ושותים תה עם ספינג' מעולה עם המון סוכר".

 

***

מעמיסים את החלות והלחמניות החמות על כלי הרכב ועולים למוצב ציפורן. בגובה כ־800 מטר, מוקפים ביער מרהיב, החום המעיק מפנה את מקומו לרוח נעימה, ורק שלט "זהירות גבול" מזכיר שאנחנו לא בדרך לצימר גלילי, אלא לאחד המקומות המתוחים ביותר בישראל.

במוצב ציפורן הטנק מוכן ליום פקודה, וגם הנמ"ר מכוון לעבר הגבול. שני השפים פורקים את המאפים, ושמו מוציא מהג'יפ שלו גם אריזות של עוגות שהכין מבעוד מועד. זו הפעם הראשונה שלו כאן מאז 1993, וניכר כי הזיכרונות מציפים אותו. כל צעד מזכיר לו עוד סיפור, כל מבט לעבר לבנון מעלה לחלוחית בעיניו.

"מוצב ציפורן היה בשבילי בית שני", הוא אומר בהתרגשות לעשרות החיילים שמתקבצים סביבו. "במוצב הזה היו לי 150 איש. מכאן היינו יוצאים למשימות, חותכים את הגדר במספרי תיל כדי שהאויב לא יידע שיצאנו. היינו יורדים לסלוקי ועוברים דרך המוקשים, בדרך לעוד משימה.

"ב־1990, כשהייתי קצין המבצעים של הגדוד, היתה לנו היתקלות כמה קילומטרים מדרום לכאן. מחבלים ניסו לחדור לישראל, ואנחנו חיכינו להם רגע לפני שעברו את הגבול וחיסלנו אותם.

"ב־1993 ההורים שלי כבר פתחו את הקונדיטוריה, והייתי חוזר לבסיס עם עוגות מהבית. למרות העומס בתקופה ההיא, המטבח שלי במוצב היה מתוקתק. היתה לי מסחטה של מיצים, אבל הביאו לנו רק מעט תפוזים, אז החיילים היו משיגים עוד בדרכים לא שגרתיות.

"למשל, הם היו חוסמים את השער בבט"שית כשמשאית האספקה היתה בדרך למוצב מרגלית הסמוך, והשומר והנהג של הבט"שית היו נעלמים. נהג המשאית היה כמובן צופר ומתעצבן, ובינתיים הלוחמים היו עולים לתא המטען ומורידים ארגזי תפוזים. רק כשהנהג היה מגיע למרגלית, הוא היה מגלה ששדדו אותו".

לאחר הקו בציפורן יצא שמו לטיול קצינים בחו"ל, צ'ופר למפקדי פלוגות. לאחר מכן השתחרר והחל לעזור להורים שלו בקונדיטוריה. אף שעזב את הצבא, הוא מגיע מדי פעם ליחידות השונות, מביא לחיילים מאפים מעשה ידיו וחולק מניסיונו. החיילים הוותיקים במוצב מזהים אותו, כי לפני קרוב לשלוש שנים הוא הגיע לבסיס האימונים החטיבתי של גולני כדי להדליק נרות חנוכה ולחלק סופגניות.

"היה לי חשוב לחזור לכאן", הוא אומר לנו אחרי הביקור. "לעולם לא אשכח מה קרה בלבנון, זה חלק ממני. כמה פעמים יוצא לך לחזור למקום שבו ביצעת את השירות הצבאי שלך? היה לי חשוב לעלות ולראות מקרוב את האנשים בשטח. לבוא ולהתרגש מחדש".

חלה בקלי קלות

חלה "בקלי קלות" היא חלה שאפשר להכין גם ללא מיקסר. את המלח מוסיפים בסוף, כדי שהבצק לא יתחמם. המתכון ל־3 חלות.

 

החומרים:

√ 1 ק"ג קמח לחם שטיבל 2

√ 1 שקית שמרים טריים או קוביית שמרים טריים 50 גרם

√ 3/4 כוס (150 גרם) שמן

√ 1/2 כוס (100 גרם) סוכר

√ 2 ביצים בגודל L

√ 2 כוסות (480 מ"ל) מים פושרים

√ 1 כפית (5 גרם) מלח

 

לציפוי:

√ ביצה טרופה

√ שומשום

 

אופן ההכנה:

בקערת המיקסר מניחים את כל המצרכים, למעט המלח, ולשים כ־10 דקות במהירות איטית לקבלת בצק חלק. מוסיפים את המלח ולשים עוד כ־4 דקות. מכסים במגבת לחה ומתפיחים כשעה. מחלקים את הבצק ל־9 חלקים שווים ויוצרים מהם 9 כדורים. מכסים במגבת.

אחרי 15 דקות יוצרים מכל הכדורים גלילים באורך 25 ס"מ וברוחב 3 ס"מ. קולעים מכל 3 גלילים צמה ומתפיחים כ־45 דקות. מברישים בביצה טרופה, מפזרים שומשום ואופים כ־30 דקות עד להזהבה. אפשר לפזר על החלות פרג לא טחון, שומשום מלא, שומשום לבן, שומשום שחור ועוד.

ספינג' כמו בלבנון

המתכון ל־30-25 יחידות.

 

החומרים:

√ 1 ק"ג קמח

√ 1 שקית שמרים טריים או קוביית שמרים טריים 50

גרם

√ 1/3 3 כוסות (800 מ"ל) מים

√ 1/2 כוס (100 גרם) סוכר

√ 1 כף מלח

√ 1 ליטר שמן קנולה

 

לציפוי:

√ 2 כוסות (400 גרם) סוכר

√ 1 כפית (2 גרם) קינמון

 

אופן ההכנה:

בקערת המיקסר מניחים את הקמח, השמרים, המים, הסוכר והמלח ומערבלים עד שמתקבל בצק אחיד וחלק.

מכסים בניילון נצמד ומתפיחים כשעה, עד שהבצק מכפיל את נפחו.

מחממים את השמן בסיר רחב ועמוק.

בקערה רחבת שוליים מערבבים את הסוכר והקינמון.

קורצים מהבצק כ־30 עיגולים ויוצרים מהם צורה של טבעת.

מעבירים את טבעות הספינג' לסיר השמן החם ומטגנים כ־3 דקות מכל צד. מוציאים מהשמן, טובלים בתערובת הסוכר והקינמון ומגישים מייד.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו