ביום שלישי, 10 בפברואר 1970, בשעה 8:30 בבוקר, המריאה טיסת אל על 435 מנמל התעופה לוד, כשפניה ללונדון. במטוס הבואינג 707 היו 52 נוסעים ו־11 אנשי צוות. בין הנוסעים היו גם השחקנית חנה מרון והשחקן אסי דיין, בנו של שר הביטחון דאז, משה דיין, שנסעו לאודישנים לסרט "כנר על הגג".
בשעה 12:30 נחת המטוס לעצירת ביניים במינכן. 34 נוסעים ירדו מהטיסה, האחרים המתינו כ־20 דקות באזור המעבר בטרמינל. כשעלו לאוטובוס שהיה אמור להסיעם בחזרה למטוס, הופיעו במקום שלושה מחבלים ערבים, חמושים ברימונים ובאקדחים, וניסו להשתלט על האוטובוס. הקברניט אורי כהן השתלט על אחד המחבלים, רימון התפוצץ בידו של המחבל וקטע אותה. נהג האוטובוס הגרמני לא נענה לקריאות הנוסעים, שביקשו ממנו לא לתת למחבל לעלות לאוטובוס. הוא פתח את הדלתות, וחלק מהנוסעים הצליחו לרדת, אבל אחד המחבלים השליך פנימה רימון. אריה קצנשטיין, חיפאי בן 32, זינק על הרימון והקריב את חייו כדי להציל את האחרים. 11 מהנוסעים נפצעו, ובהם חנה מרון, שנפצעה קשה ורגלה השמאלית נקטעה.
שלושת המחבלים - שני ירדנים ומצרי, חברי ארגון הטרור "ועד הפעולה למען שחרור פלשתין" של ד"ר עיסאם סרטאווי (לימים מבכירי פת"ח) - נלכדו על ידי רשויות ביטחון הפנים של מערב גרמניה. הם סיפרו כי התכוונו לחטוף את המטוס ללוב ולדרוש מישראל את שחרורם של עשרות אסירים ביטחוניים בתמורה לבני הערובה. משפטם נדחה שוב ושוב מסיבות ביורוקרטיות לכאורה, אבל למעשה, הגרמנים לא ששו לקיים משפט שיהיה סיכון ביטחוני. בסוף ספטמבר 1970 שוחררו השלושה במסגרת עסקת חילופי שבויים בין ממשלת מערב גרמניה לחזית העממית לשחרור פלשתין, לאחר חטיפה של שלושה מטוסים. שחרורם סלל את הדרך לפיגוע הקטלני שבוצע במינכן כעבור שנתיים - טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדה.
מחקר שהתפרסם בימים אלו על יחסו של משרד החוץ המערב־גרמני לישראל בין השנים 1967 ל־1979, חושף את הכניעה של מערב גרמניה לטרור הפלשתיני, ואת התפקיד המשמעותי שמילאה הדיפלומטיה במדינה באימוץ מדיניות ההתרפסות מול הפלשתינים.
"הפלשתינים למדו מהר מאוד שבגרמניה, כמו במדינות אחרות, הטרור נושא פירות, וכשהם סוחטים את ממשלת מערב גרמניה - היא נכנעת", אומר עורך המחקר, ד"ר רמקו למהויס (37), מנהל משרדי הוועד היהודי־אמריקני בברלין. "המסקנה הזאת עולה באופן ברור משיחות שקיימו נציגי משרד החוץ הפדרלי עם נציגים פלשתינים. למרות היחס הידידותי של הפלשתינים, הם הבהירו לבני שיחם שאם לא יפעלו בהתאם לרצונו של אש"ף - לא יוכלו הפלשתינים לערוב לכך שלא יהיו עוד פיגועים על אדמת גרמניה. הצד הגרמני מאוד פחד מכך.
"הדבר המחריד בעיניי הוא שבמשרד החוץ הגרמני כלל לא נערך דיון על מציאת תגובה נחושה לסחטנות הפלשתינית. איש לא אמר, 'לא ניתן לטרוריסטים או לפלשתינים לסחוט אותנו'. באופן מותנה ומיידי הם הרימו ידיים ושחררו טרוריסטים.
"אפשר היה להגיב אחרת. מצאתי מסמך של מחלקת המדינה האמריקנית, שבו נכתב מפורשות: 'אנחנו יכולים לדבר עם אש"ף, אבל לצורך כך עליו לעמוד בתנאים מסוימים - להכיר בזכות הקיום של ישראל, להפסיק לאיים על בעלי הברית שלנו'. היתה רשימת תנאים אמריקנית לדיאלוג. בצד הגרמני לא היה דבר כזה כלל".
עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין מערב גרמניה לישראל, במאי 1965, ניתקו רוב מדינות ערב את יחסיהן עם בון והידקו את קשריהן עם מזרח גרמניה הקומוניסטית. "כינון היחסים עם ישראל היה אסון למדיניות של משרד החוץ המערב־גרמני", מדגיש למהויס, שקרא במשך שלוש שנים אלפי מברקים, דו"חות, ניירות עמדה ומסמכים אחרים בארכיון משרד החוץ בברלין. "13 מדינות ערביות ניתקו מייד את היחסים עם מערב גרמניה, כפי שאיימו לעשות. משרד החוץ התנגד בתוקף לכינון היחסים עם ישראל, והדיבורים הרשמיים על יחסים מאוזנים עם ישראל ועם מדינות ערב היו תרגיל, שנועד להסתיר את העמדה האמיתית של משרד החוץ, שנטתה לצד הערבים.
"צריך לזכור שבמדינת ישראל היו אז כ־3 מיליון איש, מול עולם ערבי הרבה יותר מאוכלס; זו היתה מדינה אחת מול 20 מדינות ערביות, שאליהן התווספו מדינות האסלאם; והערבים שלטו אז במשאב החשוב ביותר לכלכלת העולם, הנפט, בעוד למדינה היהודית הקטנה לא היה הרבה מה להציע. יתרה מזאת, ישראל היתה דמוקרטיה ליברלית, וכל מדינות ערב היו דיקטטורות שאיימו מדי יום לחסלה. לכן, כבר אז לא היה אפשר להתייחס לשני הצדדים באותו אופן, והמינוח 'מדיניות מאוזנת' נועד להציג ניטרליות מזויפת".
הטרור הערבי נגד ישראל, באמצעות ארגונים פלשתיניים, תפס תאוצה אחרי התבוסה המוחצת שנחלו מדינות ערב במלחמת ששת הימים. הארגונים שמו דגש על פיגועים מחוץ לגבולות ישראל, במטרה לקעקע את מעמדה בעולם. הפעם הראשונה שבה הגיעו הפיגועים לאדמת מערב גרמניה היתה בספטמבר 1969, כשטרוריסטים השליכו רימון יד לעבר שגרירות ישראל בעיר בון, אז בירת מערב גרמניה. למרבה המזל, איש לא נפגע.
המתקפה על מטוס אל על במינכן, חמישה חודשים לאחר מכן, סימנה את תחילתו של הטרור האווירי הפלשתיני באירופה. 11 ימים לאחר ניסיון החטיפה במינכן התפוצץ מטען נפץ בתא המטען במטוס אוסטרי שהמריא מפרנקפורט והיה אמור להמשיך לתל אביב לאחר נחיתת ביניים בווינה. הטייסים הצליחו להנחית את המטוס בפרנקפורט ולמנוע אסון כבד. נוסף על כך, הפקידו המחבלים במשרד הדואר המרכזי של מינכן חבילת נפץ, שיועדה לעלות לתא המטען של מטוס אל על. בסופו של דבר, הועלתה החבילה למטוס סוויסאייר שטס לתל אביב, התפוצצה בשמי שווייץ והביאה למותם של 74 נוסעים ואנשי צוות.
שלושה ימים אחר כך העביר שגריר גרמניה בירדן, הנס־יואכים הילֶה, דיווח למשרד החוץ הגרמני על פגישה שהתקיימה בין אחד מעוזריו לבין עיסאם סרטאווי. הילה כתב שאישר את המפגש "כדי שיהיה ניתן להעריך באופן טוב יותר את האיום ואת הסכנה מצד הארגון לאזרחים גרמנים בירדן". סרטאווי (שב־1983 נרצח בעצמו בידי מתנקש פלשתיני בשל מגעיו עם גורמים ישראליים) הביע צער על כך שניסיון חטיפת המטוס במינכן התפתח לכדי קרב, אך הבהיר שארגונו בחר במערב גרמניה מאחר שהיתה "מאוד פרו־ישראלית". סרטאווי הדגיש כי מטרת הפעולה היתה להביא את הציבור המערב־גרמני לחשיבה מחודשת על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, וכי אינו יכול להבטיח שחברים בארגונו לא יחליטו, בניגוד להנחיותיו, לבצע פיגועים נוספים.
על פי המסמך, התחייב איש השגרירות "לפעול לכך שכלי התקשורת בגרמניה לא ידווחו באופן לא ענייני על הפיגוע ועל ארגונו של סרטאווי, ולא יפיצו חשדות נגד ערבים ופלשתינים".
כבר בשלב זה, במקום למחות על הפגיעה באזרחים ישראלים ואחרים חפים מפשע, הניפה הדיפלומטיה בגרמניה דגל לבן. חמור מכך: היא ניאותה להתגייס למען התעמולה הפלשתינית. סרטאווי, לפי הדיווח, סיים את הפגישה בהצעה מפתה: "הוא הביע את נכונותו לא לבצע עוד פיגועים על אדמת גרמניה ונגד מוסדות גרמניים, אם שלושת חברי ארגונו, שנעצרו בניסיון החטיפה במינכן, ישוחררו".
זמר קצר אחר כך הגיע שר החוץ הישראלי, אבא אבן, לביקורו הרשמי הראשון במערב גרמניה. הוא קרא למארחיו לדרוש מממשלות ערב דין וחשבון על תמיכתן באש"ף ובפעולות הטרור שלו. ימים ספורים לאחר מכן נפגש שגריר גרמניה בירדן, הילה, עם המלך חוסיין. על פי הדיווח שהעביר אחר כך למשרד החוץ בגרמניה, הוא לא הזכיר בשיחה אפילו במילה אחת את העובדה שירדן מארחת על אדמתה את ארגון הטרור שביצע את המתקפה על מטוס אל על במינכן.
בתחילת יולי 1970 נפגש הילה לראשונה עם נציג בכיר של ארגון פת"ח, שהציג את עצמו כ"אבו חסן". למהויס מעריך בוודאות כמעט מוחלטת שמדובר בעלי חסן סלאמה, לימים מראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיה אחראי לטבח הספורטאים הישראלים במינכן.
הילה דיווח למשרד החוץ הגרמני: "ציינתי בפני סלאמה שמשלוחי נשק גרמניים לישראל פסקו באופן מוחלט, ושממשלת גרמניה, ובעיקר הקנצלר (וילי) ברנדט, פועלים באופן עקבי למען ניטרליות (גרמנית; א"ב) במזרח התיכון. המדיניות הזו רחוקה מלעורר התלהבות בישראל. ציינתי גם כי הממשלה פועלת להראות לפלשתינים שהיא מעוניינת בקשר טוב עימם. ככלות הכל, העברנו 50 מיליון מארקים כדי להקים מגורים הולמים לחורף לפליטים פלשתינים במחנה הבקעה".
ב"מחנה הבקעה", 20 קילומטרים מצפון לרבת עמון, אימן אש"ף את חברי ארגון הטרור הגרמני "סיעת הצבא האדום" ("כנופיית באדר־מיינהוף"), ארגון שהטיל את חיתתו על מערב גרמניה ועל העולם כולו. השגריר הגרמני בירדן היה מודע לכך, אך המליץ לאחראים עליו לא להעביר לירדנים בקשת הסגרה של שניים מראשי הארגון, אנדריאס באדר וגודרון אנסלין, שהיו מבוקשים בגרמניה, כדי לא לפגוע בקשר עם ארגוני הטרור הפלשתיניים.
הילה הסביר כי "העברת הבקשה תהיה מסוכנת למדיניות החוץ של מערב גרמניה. בכל משרדי הממשלה הירדניים יושבים חברים או אוהדים של ארגון ההתנגדות המזוין (אש"ף). אם ייוודע דבר העברת הבקשה, ייווצר בדעת הקהל הרושם שמדובר במהלך עוין נגד ארגון ההתנגדות הפלשתיני".
בד בבד, הגביר הילה את מאמציו להביא לשחרור שלושת המחבלים שהיו כלואים במינכן. בעקבות ביקור שערכו נציגי הסהר האדום הפלשתיני אצל השלושה, המליץ הילה לשחרר באופן מיידי את אחד מהם, מוחמד אל־חאנאפי, ממוצא מצרי, "מסיבות פוליטיות, למען ביטחון התעופה האזרחית הגרמנית ונציגויות דיפלומטיות גרמניות במזרח התיכון ובאירופה". הוא המליץ לגרש אותו לאלג'יריה. העילה: חברי הסהר האדום דיווחו לו כי אל־חאנאפי, שהיה אז בן 24, סובל מהתקפי דיכאון קשים, ושאם ימות בכלא הגרמני, יהיו לכך השלכות שליליות ביותר על מעמדה של גרמניה בעולם הערבי.
המתקפות הפלשתיניות לא נשארו בגבולות גרמניה. ביולי 1970 חטפו מחבלים מהחזית העממית מטוס של חברת אולימפיק ודרשו לשחרר שבעה מחבלים, שהיו בכלא היווני. אתונה נכנעה. בתחילת ספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלשתין שלושה מטוסים - של TWA, סוויסאייר ופאן אם - והנחיתו שניים מהם ברבת עמון ואחד בקהיר. מטוס בריטי נחטף כמה ימים לאחר מכן, וגם הוא הונחת בירדן.
המחבלים בירדן החזיקו בני ערובה אמריקנים, ישראלים, גרמנים ושוויצרים. הם הפרידו את היהודים משאר הנוסעים, ודרשו שחרור מחבלים שכלואים במערב אירופה ובישראל, ובהם שלושת המחבלים ממינכן. ממשלת גרמניה אותתה מייד על נכונותה להיענות לדרישות החוטפים, ואף לחצה על ישראל להיענות לדרישות: דיפלומט גרמני נועד בלונדון עם נציג הקונגרס היהודי העולמי והביע דאגה מכך שבני ערובה ישראלים ויהודים לא ייכללו בעסקה.
מחשש לפעולה צבאית לשחרור בני הערובה, העבירו המחבלים את הנוסעים למקומות מסתור ופוצצו את המטוסים. בכך הסתיימו ניסיונות התיווך של הצלב האדום, והחלה הספירה לאחור לקראת המאבק בין צבא ירדן לארגוני הטרור הפלשתיניים, שקיבל מאוחר יותר את השם "ספטמבר השחור".
באווירה מתוחה זו החליטה ממשלת מערב גרמניה לשגר לרבת עמון את מנכ"ל מפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית, האנס יורגן וישנבסקי, תומך נלהב של תנועת המאבק לשחרור לאומי באלג'יריה ובעל קשרים ענפים בעולם הערבי. בירושלים הוא נחשב פרו־ערבי. לאחר שמשלחת הצלב האדום עזבה את ירדן, נפגש וישנבסקי עם אבו מאהר (אחמד חוסיין אל־ימאני), ממקימי "החזית העממית", שהודיע לו שארגונו מוכן לשאת ולתת בנפרד עם המדינות הנוגעות בדבר.
וישנבסקי שיגר מברק דחוף לבון ודרש הודעה פומבית מיידית של הקנצלר ברנדט על שחרור המחבלים מהפיגוע במינכן. גם שגריר גרמניה בירדן המשיך ללחוץ לשחרור המחבלים, וב־27 בספטמבר שיגר בקשה לבון: הוא כתב כי החזית העממית לא הוחלשה לחלוטין בירדן, וכי "רצונה לקבל תמורה עבור העבודה (חטיפת המטוסים; א"ב), שטורפד בגלל האירועים, הוא בוודאות גדול יותר כעת".
למחרת אישרה לשכת הקנצלר את שחרורם של שלושת המחבלים, וב־30 בספטמבר הם עזבו את גרמניה. בדיעבד, לא היה כל צורך בשחרורם. רוב בני הערובה הגרמנים שוחררו על ידי חוטפיהם, והשניים שנותרו שוחררו במהלך העימות הצבאי בין ירדן לארגוני הטרור.
בשנים 1984-1968 בוצעו במערב גרמניה 48 פיגועי טרור פלשתיניים, מתוך 293 בכל רחבי אירופה. החמור שבהם היה רצח 11 הספורטאים הישראלים במינכן בספטמבר 72' על ידי שמונה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור".
האחראי לתכנון ולביצוע של הפיגועים היה בן שיחו של שגריר גרמניה בירדן, עלי חסן סלאמה. חמישה משמונת המחבלים חוסלו בפעולת החילוץ הכושלת בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק שבמינכן, ושלושה נוספים נלכדו. ראש המוסד דאז, צבי זמיר, שנשלח לגרמניה כדי לעקוב אחר ניסיונות החילוץ של הספורטאים, שאל את מקבילו הגרמני מה בכוונת רשויות ארצו לעשות בטרוריסטים החיים, שכן הפלשתינים יכולים לחטוף מטוס של חברת לופטהנזה ולאלץ את הגרמנים לשחרר את שלושת המחבלים. ראש שירות הביון הגרמני השיב שאינו יכול להבטיח שזה לא יקרה.
במהלך התקיפה בכפר האולימפי השמיע הקנצלר ברנדט ביקורת פומבית כלפי מדינות ערב. אך שר החוץ שלו, ואלטר של, מיהר להבהיר כי מינכן היתה "מקרה ברור של טרור, שממשלות של מדינות מסוימות לא היו אחראיות לו באופן ישיר". דעת הקהל הגרמנית, מצידה, הגיבה בזעם על הטבח ועל כך שהטרוריסטים נתפסים במדינות ערב כגיבורים.
יום לאחר הטבח שיגר שגריר גרמניה בקהיר, האנס־גאורג שטלצר, מכתב ארוך לממונים עליו, שבו המליץ להימנע מביקורת חריפה על מדינות ערב, מאחר שאין להן כל השפעה על מעשי ארגוני הטרור. "ככל שהכעס הזה יכול להיות מובן ומבוסס, נראה לי ראוי לפעול למיתון דעת הקהל הגרמנית, ולנסות להימנע מהאשמות בלתי מבוססות נגד ממשלות ערביות ומהכללות נגד ערבים", כתב שטלצר. הוא המליץ לממשלתו להעביר לבירות ערב מסר, שלפיו הפיגוע לא יפגע לרעה ביחסים בין שני הצדדים. שוב, דאג דיפלומט גרמני לתדמיתו של הצד הערבי בגרמניה לאחר פיגוע טרור שבו נרצחו ישראלים.
במברק מאוחר יותר הוא אף מבקש לגלות הבנה כלפי הטרוריסטים: "גם אם אנחנו חייבים לגנות בתוקף את התנהגותם של המחבלים במינכן, צריך להבין את העמדה הערבית, הרואה בפדאיון צעירים אידיאליסטים שפעלו מתוך ייאוש בגלל מצב החירום במולדתם, ושממשלות ערב לא יכולות להתכחש להם - בין שמחשש לפעולות תגובה של הפדאיון נגדן ובין שמתוך סולידריות ערבית. סולידריות זו התחזקה לנוכח התגובה הישראלית נגד מחנות פליטים בלבנון ובסוריה".
ברוח המלצה זו, הגיב שר החוץ לדרישת חברי בונדסטאג לצנן את היחסים עם מדינות ערביות שלא גינו את הטבח: "ברור שצריך להתייחס לזעם המוצדק, אבל החיים נמשכים".
"כשבוחנים את התגובות במשרד החוץ לטבח במינכן, עולים הקור וחוסר האמפתיה שבהם התייחסו לאירוע", מציין למהויס. "הם אמרו 'החיים צריכים להימשך', בלי שום רגש למשמעות של הפיגוע ולמעמד ההיסטורי שלו בעיני הישראלים. מהמסמכים לא עולה שהאירוע גרם לזעזוע כלשהו, או שהיו התנגדות בקרב פקידי משרד החוץ לגישה הרשמית ודרישה לתבוע מהפלשתינים לשאת באחריות למעשה.
"היקף חוסר האמפתיה מחריד גם בלי קשר להיסטוריה. 11 אנשים נרצחו על ידי טרוריסטים, ולא נראה שמישהו במשרד החוץ הגרמני באמת הזדעזע. הם ידעו ש'ספטמבר השחור' היה חלק מאש"ף, ושבניגוד לשקרי ערפאת, הארגון הזה לא פעל על דעת עצמו. אבל כל זה לא גרם לדיפלומטים הגרמנים לשמור מרחק, אלא דווקא לרצות בדו־שיח עם אש״ף, במחשבה שכך יהיה אפשר למנוע פיגועים בגרמניה. הרעיון הזה מלווה את המגעים עם אש"ף לאורך כל הדרך".
מסמך פנימי שאיתר למהויס מאוקטובר 72', פחות מחודש אחרי הטבח במינכן, מעיד על כך שמשרד החוץ הגרמני ידע היטב על הקשר בין "ספטמבר השחור" לפת"ח, ושארגון הטרור החדש נועד לשמש הסוואה שאפשרה לפת"ח להתנער מאחריות לפעולות טרור שביצעו אנשיו. "הנהגת פת"ח מבקשת למנוע בכך פגיעה באהדה כלפיה, פגיעה בשמה הטוב ובמעמדה. לצורך העניין, הארגון ('ספטמבר השחור') ופעולותיו הם מחתרתיים. את המערך הארגוני מספק שירות המודיעין של פת"ח, וכן עומדים לרשותו סכומי כסף משמעותיים של פת"ח. הפעולות מאושרות על ידי ערפאת עצמו".
שר הפנים דאז, הנס־דיטריך גנשר, אסר פעילות של ארגוני הסטודנטים והפועלים הפלשתינים בגרמניה, גירש מאות שוהים ערבים בלתי חוקיים והורה על ביקורות גבול קפדניות של ערבים שנכנסו למערב גרמניה. ואולם, אנשי משרד החוץ הגרמני גילו התנגדות רבה לצעדים האלה, והם בוטלו כעבור זמן מה. הגישה הפייסנית של מערב גרמניה כלפי אש"ף נמשכה.
"במשרד החוץ כלל לא דאגו ליחסים עם ישראל, אלא לתדמית של הערבים בתקשורת המערב־גרמנית", מוסיף למהויס. "לא היתה כל תחושת אשמה לגבי השתלשלות העניינים הרשלנית, שגרמה למותם של תשעה ספורטאים במהלך ניסיון החילוץ הכושל (שניים נוספים נרצחו כבר בכפר האולימפי; א"ב). הדעה השלטת היתה שהגרמנים עשו הכל נכון, בלי טעויות. גם ישראל, מצידה, הגיבה באופן די פייסני. גולדה מאיר נזהרה מאוד בביקורת שלה". גולדה היתה מקורבת מאוד לקנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט ולא רצתה לפגוע בסיכויי בחירתו מחדש בבחירות שנערכו בנובמבר.
נבואתו של ראש המוסד זמיר הגשימה את עצמה מהר מאוד. בבוקר 29 באוקטובר 1972 חטפו טרוריסטים פלשתינים מטוס של חברת לופטהנזה, שהיה בדרכו מדמשק לפרנקפורט דרך ביירות, אנקרה ומינכן. החוטפים דרשו את שחרור שלושת המחבלים שנעצרו לאחר רצח הספורטאים הישראלים. ממשלת מערב גרמניה נכנעה לדרישות עוד באותו יום, השלושה הוטסו ללוב, ונוסעי המטוס הגרמני שוחררו.
עד היום, יש הטוענים שחטיפת המטוס נעשתה בתיאום בין אש"ף לגרמניה, כדי לשחרר את הגרמנים מהעול של העמדת הרוצחים לדין. למהויס לא מצא אישור לכך במסמכי משרד החוץ, אולם מציין כי אגון באהר, מיועציו הקרובים של הקנצלר ברנדט ומי שכיהן כשר לעניינים מיוחדים באותה תקופה, אמר ב־2009 בראיון ליומון ״פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" כי "המחשבה הזו נראית בעיניי לגיטימית. לא עדכנו אותי בפרטים".
ביום שחרורם של המחבלים, שיגר מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ הגרמני מברק לשגרירות בתל אביב, שבו כתב: ״להאשמות שממשלתנו נכנעה ללוחמי הגרילה הפלשתינים ובכך מעודדת פשעים חדשים מהסוג הזה, יש לומר שהממשלה הפדרלית לא יכלה לקבל החלטה שהיתה מעמידה בסכנה את חיי הנוסעים והצוות במטוס החטוף". המברק הסתיים באמירה המעידה יותר מכל על העמדה הגרמנית: "מדובר כאן בתוצאות של סכסוך, שהאחריות לפתרונו מוטלת על כל הצדדים".
ישראל זעמה על שחרור המחבלים. שר החוץ אבן זימן את השגריר הגרמני, יסקו פון־פוטקאמר, לשיחת נזיפה, שבה אמר לו: "במקור, ממשלת מערב גרמניה רצתה לפעול למען חזית מאוחדת נגד הטרור. כעת הטרור רשם לזכותו ניצחון גדול".
בד בבד, זימן אליו שר החוץ הגרמני, של, את שגריר ישראל, אלישיב בן חורין, ואמר לו כי מדיניות מערב גרמניה כלפי המאבק בטרור לא השתנתה, ואפילו נעשתה תקיפה יותר - אבל לא עמדה בפני הממשלה שום ברירה אחרת. השר דחה כל ביקורת על פעולות ממשלתו, ואף מתח ביקורת על דיווחי התקשורת בישראל.
לשכת הקנצלר גילתה רגישות רבה יותר למצב. האחראי למזרח התיכון בלשכה, פר פישר, פנה למשרד החוץ הגרמני בשאילתה אם לזמן את שגרירי גרמניה בביירות ובטריפולי להתייעצויות בגרמניה, כמחווה כלפי ישראל. האחראי למחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ הגרמני, הלמוט רדיס, דחה את הרעיון בבוז: "אנחנו לא צריכים עכשיו לשפר את היחסים עם ישראל על חשבון היחסים עם מדינות ערב", כתב. שר החוץ ואלטר של, לימים נשיא מערב גרמניה, חתם על המסמך. מבחינת משרד החוץ הגרמני, משבר טבח הספורטאים הסתיים בלי שתינקט מחווה כלשהי כלפי ישראל, וחשוב יותר - בלי שייפגעו הקשרים עם מדינות ערב.
הכניעה הגרמנית סללה את הדרך לקשרים רשמיים בין מערב גרמניה לאש"ף. אש"ף דרש ש"כמו בבירות אירופיות אחרות (לונדון, פריז, ז'נבה; א"ב) יוצב נציג של הארגון במשרדי הליגה הערבית, שיקיים מגעים עם גורמים בצד הגרמני העוסקים בסוגיות הקשורות לפלשתינים". דרישה נוספת היתה לחתום על הסכמי ייצוג דומים לאלה שנחתמו עם ספרד, איטליה ויוון (לספרד לא היו אז קשרים דיפלומטיים עם ישראל, ליוון היתה רק נציגות דיפלומטית נמוכת דרג בתל אביב; א"ב).
הפלשתינים אף דרשו תמיכה כספית גרמנית באש"ף. במברק שנשלח ב־28 בפברואר 1973, חצי שנה לאחר הטבח במינכן, הנחה רדיס את השגרירות להעביר 50 אלף מארקים כתמיכה לסוכנות הידיעות "וואפא", שעסקה בהפצת תעמולה פלשתינית. בארכיון משרד החוץ הגרמני לא נמצא אישור לכך שהכסף אכן הועבר, אך נמצאה הנחיה של רדיס להסתיר את השימוש שנעשה בכסף, כדי למנוע הסתבכות דיפלומטית.
בהתאם להנחיות, השגריר בביירות, ולטר־גאורג נובאק, קשר קשרים עם אש"ף. ב־19 במארס הוא נועד עם עבדאללה פרנג'י, יו"ר איחוד הסטודנטים הפלשתינים במערב גרמניה, שעזב את גרמניה לאחר הטבח במינכן, ודן עימו בעיקר בשיגור נציג של ארגון הטרור למערב גרמניה.
בפגישה הדגיש נובאק כי ארצו מצפה מאש"ף להפסיק את הפיגועים נגד מטרות גרמניות, והוסיף כי ממשלת מערב גרמניה רוצה לפעול למען עתידם של הפלשתינים, מתוך זהות גורל היסטורית: "כעם שלא מכבר חווה בעצמו את ניסיון הפליטוּת (נובאק התייחס ל־12 מיליון העקורים הגרמנים בתום מלחמת העולם השנייה; א"ב), אנחנו מרגישים מחויבים באופן מיוחד להבין את מצבם של הפלשתינים. זהו בסיס נאות ליצירת יחסי אמון".
ההשוואה ההיסטורית הזו בולטת מאוד מול היעדר כל התייחסות לשואה בהתכתבויות הפנימיות של הדיפלומטים הגרמנים. "האחריות ההיסטורית לא מילאה שום תפקיד בעמדת משרד החוץ הגרמני כלפי ישראל", אומר למהויס. "לאחר הסכם השילומים מ־1952 אמרו הדיפלומטים הגרמנים: ׳זהו, עניין השואה סגור. שילמנו, ומרגע זה והלאה, ההיסטוריה כבר לא ממלאת תפקיד׳.
"נקשרות לכך גם האשמות אנטישמיות, שלפיהן הישראלים והיהודים רוצים להשיג רווחים פיננסיים מהשואה. זה בא בעקבות התייחסויות חוזרות ונשנות של דיפלומטים ישראלים להיסטוריה בפגישות עם עמיתיהם הגרמנים. הדיפלומטים הגרמנים התלוננו על כך, די מזעזע לראות את זה.
"לומר 'ההיסטוריה לא קשורה אלינו, שילמנו וזה מספיק', מראה את הקור שאפיין את הגישה של מדיניות החוץ הגרמנית, וגם את הבורות כלפי סבלם של הניצולים וכלפי האחריות ההיסטורית. מחריד לראות כמה מהר אחרי השואה עוברים הדיפלומטים הגרמנים לסדר היום, ובה בעת מדגישים את הטראומה ההיסטורית שנגרמה לערבים עם הקמתה של ישראל. כלומר, ההיסטוריה מילאה עבורם תפקיד בהתאמה לצורכיהם".
העובדה שרבים מהדיפלומטים המערב־גרמנים חיו בגרמניה הנאצית השפיעה על הגישה הזו?
"לא בדקתי את הביוגרפיות האישיות של הדיפלומטים, אבל כשקוראים את ההתבטאויות האנטישמיות שלהם, ברור שהשפעת התקופה הנאצית מילאה תפקיד. זה עולה מהמסמכים ומהדימויים שלהם ביחס ליהודים ולישראל. מדובר בתפיסות אנטישמיות קלאסיות.
"פאול פראנק, שהיה באותה תקופה (1970-1974) מזכיר מדינה במשרד החוץ וממלא מקומו של השר במשך כמה שנים, שירת בוורמאכט במלחמת העולם השנייה. בזיכרונותיו הוא מתייחס לסכסוך בין ישראל לערבים כאל 'גידול ממאיר', המאיים על העולם כולו.
"השימוש הזה בדימוי ביולוגי, סרטני, שייך לדימויים הקלאסיים של האנטישמיות הביולוגית. גם הטענה שהיהודים גורמים לכך שגורל העולם יהיה תלוי בסכסוך הזה, מזכירה את האנטישמיות הנאצית. אפשר להניח שהוא לא אימץ את הרעיונות הללו רק בעת כתיבת זיכרונותיו, אלא האמין בהם עוד לפני כן. לכן צריך גם להעריך מה היתה ההשלכה של התפיסות הללו על גיבוש מדיניות החוץ.
"האנטישמיות הפתוחה במסמכים הפתיעה אותי. פקידים הרגישו שהם יכולים לכתוב את הדברים הללו, בידיעה שזה לא יפריע לאיש. ומי יודע מה נאמר בשיחות ביניהם על יהודים ועל ישראל. זה לא היה ייחודי רק למשרד החוץ הגרמני, אני מניח שזה היה נפוץ גם בשאר משרדי הממשלה. רוב הפקידים אז התחנכו בגרמניה הנאצית. הפליא אותי שלא היתה התנגדות לעמדות הללו, שלא היה כלל דיון. מלחמת ששת הימים, הפיגועים במינכן, מלחמת יום כיפור - כל אלה לא הביאו לחשיבה אחרת.
"לדעתי, היתה לכך סיבה נוספת: המשיכה של הגרמנים לאוריינטליזם, למזרח, לערבים. ההתלהבות מ'הפרא האציל' והתפיסות הרומנטיות של העולם הערבי, שהן מסורות ותיקות בגרמניה. זו היתה תפיסה גזענית חיובית, אידיאלית".
ב־5 באפריל 1973 נפגש השגריר הגרמני בביירות עם אבו יוסוף (מוחמד יוסוף אל נג'אר), ראש המחלקה המדינית של אש"ף ואחד מסגניו של ערפאת. בין שאר תפקידיו, היה אבו יוסוף גם קצין המודיעין של "ספטמבר השחור". השיחה נועדה לסלול את הדרך להעמקת הדיאלוג בין שני הצדדים, והיוותה העלאה משמעותית של דרג המפגשים.
חמישה ימים לאחר מכן חוסל אבו יוסוף בלבנון על ידי צה"ל במבצע "אביב נעורים". הפלשתינים הקפיאו לתקופת מה את הקשר עם הגרמנים - בין היתר מאחר שחשדו שהשגריר בביירות שיתף פעולה עם הישראלים.
הקשר התחדש בסוף אותה שנה, אחרי מלחמת יום כיפור, במסגרת ועידה של הצלב האדום הבינלאומי שהתקיימה בטהרן. שגריר גרמניה בביירות, ולטר־גאורג נובאק, נפגש בוועידה עם נביל נאסר, מי ששימש סגן יו"ר אגודת הסטודנטים הפלשתינית. נאסר הבהיר שערפאת אינו מעוניין בהחזרת המגורשים לגרמניה או בתרומות כספיות, אלא בשיגור נציג רשמי של אש"ף לבון. השגריר הגרמני ביקש כי "אש"ף יעשה ככל יכולתו כדי למנוע בעתיד פעולות טרור על אדמת גרמניה או נגד אזרחים ומוסדות גרמניים בחו"ל", והפלשתינים הסכימו לדרישה. מסמך פנימי של משרד החוץ מינואר 1974 סלל את הדרך לנורמליזציה של היחסים ולפתיחה של נציגות של אש"ף במערב גרמניה, בקובעו שאין כל נוהל משפטי, שמחייב את ממשלת מערב גרמניה לקבוע עמדה בעניין.
הטרור השתלם. עבדאללה פרנג'י חזר למערב גרמניה ב־1975 כנציג אש"ף, ומאוחר יותר כנציג הרשות הפלשתינית, תפקידים שמילא עד 2005 (כיום הוא מכהן רשמית כמושל עזה מטעמו של יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן; א"ב). במקביל אפשרה גם מזרח גרמניה הקומוניסטית לאש"ף לפתוח נציגות דיפלומטית במזרח ברלין.
באותה שנה הגישו בכירים במשרד החוץ שני ניירות עמדה בנוגע לעמדה הגרמנית ביחס לשאלה הפלשתינית, ולפיהם מומלץ לשמור על קשר עם אש"ף ולהכיר בארגון כנציג הפלשתינים, ברוח החלטות הליגה הערבית והאו"ם. במקביל, משרד החוץ הגרמני אימץ עמדה אפולוגטית כלפי הטרור הפלשתיני.
״אנחנו צריכים לחיות עם אש"ף ואש"ף איתנו", כתב ולטר יסר, ראש המחלקה הפוליטית של משרד החוץ המערב־גרמני. "במוקדם או במאוחר, אש"ף יהפוך לממשלה פלשתינית גולה, וממנה תצא הממשלה של שטח ערבי בפלשתינה. האשמת אש"ף בטרור לא מאפשרת התקדמות. ההיסטוריה מראה שהרבה תנועות עצמאות לאומיות, לא רק במזרח התיכון, השתמשו לפחות זמן מה בטרור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
