רמי הויברגר לא היה מופתע. ימים בודדים אחרי שסיפר לי על האושר שחש כשעלה שוב לבמה לקראת סוף חודש יוני, על ההתרגשות להופיע שוב מול קהל והסיפוק למראה האנשים שטרחו ובאו לראות את ההצגה החדשה בכיכובו - שוב סגרו לו את התיאטרון. לזכותו ייאמר שכבר בשיחה הראשונה שלנו הוא היה סקפטי.
"ברגע ששמעתי שיש עלייה בתחלואה, היה ברור לי שיסגרו", הוא אומר בהשלמה. "ראיתי את זה מגיע".
מה הדבר הראשון שהרגשת כשהודיעו לך?
"עצב גדול. היתה התכתבות קצרה בקבוצת הווטסאפ של ההצגה, כל אחד פלט אנחה של כאב, אם זה באימוג'י, במילים 'אוי', 'אח', 'לא נכון'. אבל זה גווע. השלמנו עם זה.
"ואז התחלתי לחשוב על דרך מילוט. התקשרתי לניצה (בן צבי, מנכ"לית תיאטרון חיפה; מ"כ) ואמרתי לה: בואי נעשה הצגה בגן הציבורי ליד התיאטרון. היא אמרה לי שמאפשרים רק התקהלות עד 20 איש, אז זה ירד. אני לא מבין למה אי אפשר להציג בשטח פתוח, עם מרחק יפה בין האנשים.
"אני מבין מה אסור, כולנו מבינים מה אסור. אבל בואו נדבר על מה שמותר. והעניין הוא לעשות, ועכשיו. אין פה מספיק חשיבה על מה שאפשר לעשות. צריך להיות יצירתי בתקופה הזאת. שמעתי אנשים מדברים על ספטמבר, אני הרבה יותר פסימי. אני לא רוצה לדכא את הקוראים, אבל נראה לי שאנחנו פה עם הגברת הזאת לפחות שלוש שנים. אני מאמין שהחזרה לתיאטרון תהיה בגלים. יחזירו, יסגרו. יחזירו, יסגרו. זה יהיה ככה עוד הרבה זמן. עם הזמן, נפסיק להתרגש מזה, נחיה חיים רגילים ונעשה דברים כדי לשמור על נכסים תרבותיים וחינוכיים".
עד כמה מטריד אותך נושא הפרנסה?
"אני כבר מזמן מוכר את החסכונות שלי. עבדתי 28 שנה כדי להגיע לחצי דירה, וגם זה כנראה ייעלם בקרוב".
שבועיים לפני, הכל עוד הרגיש אחרת. תיאטרון חיפה היה הראשון בין התיאטראות בישראל לחזור לפעילות אחרי שלושה חודשי הדממה, עם פרמיירה של "הנשים של ג'ייק". אף אחד בתיאטרון לא ידע אם הקהל אכן יבוא, ואיך תהיה ההרגשה לראות את הצופים במסיכות, בלי לראות את הבעות הפנים. על המושבים פוזרו בובות דובי, כדי לשמור על הריחוק בין הבאים.
"זה אחד הרגעים הכי משמחים בחיי", אמר לי הויברגר בחיוך, רגע לפני שעלה לבמה. "במהלך הקורונה המזורגגת הזאת פחדתי שהמקצוע שלי הלך קפוט. שכבר לא יקראו לי. שכבר לא צריכים אותנו. והנה, יש לנו הצגה נפלאה, ולי יש תפקיד נפלא. השמחה גדולה מההתרגשות".
"הנשים של ג'ייק", מחזהו של ניל סיימון מ־1992, עוסק בסופר שנישואיו השניים עומדים על סף פירוק, ובוחן את מערכות היחסים שלו עם הנשים בחייו: הפסיכולוגית שלו, אשתו הראשונה, אשתו השנייה, אחותו ובתו היחידה - בחינה שמתקיימת במקביל במציאות ובדמיון, כחלק מהזיות ומחשבות שלו. לצידו של הויברגר משחקות אסי לוי, יובל שרף, גל מלכה, נתי קלוגר או מיכל ינאי, אלה עופרי או עמית פרופ, שני קליין ומיכל פרדקין.
סיימון, שהיה נשוי שלוש פעמים, מתאר בדרך משעשעת ומתוחכמת את המאוויים והקונפליקטים של גבר בספק־משבר־כתיבה ספק־משבר־זהות, שחלקם מושתתים גם על חוויות אמיתיות מחייו שלו.
"כשחיפשנו את השחקן המתאים ביותר לדמות הסופר, אדם עם אינטלקט, איש של מילים ובאותה רמה גם של הומור - ידענו שזה רמי", אומר הבמאי אלון אופיר. "הוא קומיקאי נפלא, איש מצחיק, ואתה מאמין שהוא סופר. לפול סיימון יש לפעמים רפליקות מאוד ארוכות, ושחקן צריך להיות מספיק אינטליגנטי כדי להבין איך להוליך את המשפט מההתחלה עד הסוף, בלי שהקהל יאבד את חוט המחשבה".
הויברגר: "עברנו הרבה טלטלות עם ההצגה הזאת. היינו מוכנים לעלות במארס, נשארו לנו חזרות טכניות על הבמה, ואז הכל הופסק".
איך העברת את פגרת הקורונה?
"עם אשתי והילדים. בהתחלה הבן הבכור שלי, טל, היה אצלי, וממש סיפרתי לו מה הולך לקרות. הטעות היחידה שעשיתי זה שחשבתי שהצבא יהיה ברחובות עוד באותו השבוע, והוא לא היה ברחובות אלא רק במקומות מסוימים, כמו בני ברק.
"אני מודה שהפתיע אותי מאוד שפתאום דיברו על פתיחה עם 250 איש באולם כבר ביוני. לא חשבתי שנחזור לפני ספטמבר־אוקטובר".
יומיים לפני מועד ההצגה הראשונה, הם עדיין לא היו בטוחים שההצגה תעלה. "ילד מהגן של הבן של יובל שרף היה במגע עם חולה קורונה, ועלה חשש שכל הקאסט יידרש להיכנס לבידוד. בסוף זה הסתדר, אני לא ממש יודע איך.
"ביום של הפרמיירה, ב־20:32 עוד לא האמנתי שתהיה הצגה. לא חשבתי אפילו אם זה יהיה מוצלח. כשהמסך עלה, קפצתי מאחורי הקלעים מרוב שמחה".
איך היה לשחק מול קהל במסיכות, כשבין המושבים מפרידות בובות דובי?
"זה לא שינה לי. הופעתי מול מיליון סוגים של קהל, בכל החללים, בכל המספרים. זה חסר משמעות. אנחנו צריכים לעמוד שם ולתת את המוצר. אנחנו דון קישוטים, אנחנו לא שם כדי לקבל פרסים, אלא כדי לעשות את העבודה.
"במלחמת המפרץ שיחקתי בקאמרי. היתה לי הצגת יחיד בשם 'תעתועון', שחזרה לבמה ראשונה עם חידוש ההצגות. הקהל היה אולי 12 אנשים, שכל כך שמחו שהם בְהצגה, שבכלל לא הסתכלו עלי. וזו היתה הצגת יחיד, כן? הם רק היו מבסוטים שהם לא בחדר האטום יותר.
"גם הפעם, בהצגות הספורות שהספקנו להעלות, הרגשתי שהאנשים בקהל רוצים קצת נורמליות לפני שהם בכלל חושבים איזה מחזה הם הולכים לראות ומי משחק בו. עצם הסיטואציה, ללכת לפנן את עצמך באסקפיזם, עם סיפור על מקום אחר - יש בה שמחה.
"אני מעריץ כל אדם שהגיע, אני עפר לרגליו, ואם הייתי יכול לחבק כל אחד ואחת, הייתי עושה זאת. הם גיבורי תרבות בעיניי, במיוחד הקשישים והקשישות, אנשים שנמצאים ברמת הסיכון הכי גבוהה, שיש להם מינוי בתיאטרון משנת 1961, ולא פספסו אף הצגה. מבחינתם, אם התיאטרון נפתח - הם שם. זה מדהים. הם כאילו אומרים לי: 'אתה מוצר צריכה, לא מוצר תפנוקים. אנחנו צריכים אוכל, וצריכים מזון לנפש. אז תביא לנו'. זה עשה לי ממש טוב".
***
הויברגר (57) נשוי בשנית זה שמונה שנים לדנה יהלומי (38), אמנית. יש להם שני בנים, אדם (בן 4 וחצי) ואסא (שמונה חודשים). מאשתו הראשונה נועה, שלה היה נשוי 20 שנה, יש לו שני בנים גדולים - טל (28) ואורי (25).
כשאני מבקשת ממנו לדבר על דנה, חיוך רחב מתפשט על פניו. "אני מאוהב. דנה היא אמנית בינלאומית מדהימה, ש־90 אחוז מהעבודה שלה היא בחו"ל. היא עושה דברים מטורפים עם קבוצת הפרפורמנס שלה, Public Movement (תנועה ציבורית), שמונה בדרך כלל שמונה רקדנים ורקדניות קבועים, וב־15 השנים האחרונות היא יוצרת על פני כל הגלובוס. העבודות שלה בדרך כלל מוזמנות על ידי מוזיאונים של אמנות מודרנית בעולם. השנה היא עבדה במילאנו, לפני זה בשטוקהולם, ובגוגנהיים בניו יורק.
"היא לרוב עושה את הכוריאוגרפיה, שקשורה לפוליטיקה של המדינה ולפצעים החברתיים בהיסטוריה שלה, ואז נוסעת ומלמדת שם את הפרפורמרים המקומיים, שאחר כך מריצים את היצירה. היא עשתה עבודה בקייב, באמצע המלחמה בין אוקראינה לרוסיה, בכיכר ששבוע לפני כן היה בה טבח. בחודשים האחרונים גם היא לא עבדה, אז היינו בית של שני אמנים מקורקעים".
איך הכרתם?
"בקפה באצ'ו בקינג ג'ורג' בתל אביב, שהיה הקפה הקבוע שלה. אמרתי לה משפט שאם הייתי אומר אותו ברווקות שלי, הייתי משיג מלא נשים. משפט גאוני, שאני לא יודע איך ומאיפה הוא בא לי: 'אני מכיר אותך או שאני רוצה להכיר אותך?'
"בחיים לא יצא לי משפט כזה, זה משפט גדול בעיניי. פגשתי בה אחרי שנתיים שהייתי גרוש, זו היתה אהבה ממבט ראשון מבחינתי. אבל אחרי שאמרתי לה את המשפט הזה, היא ענתה לי: 'אתה לא מכיר אותי. רוצה להכיר אותי? תבוא לקפה'. הרגשתי שהיא משהו מיוחד, ושאני עדיין לא מוכן בשביל אישיות כמוה. אז ויתרתי.
"אחרי חצי שנה פגשתי אותה שוב, במקרה, בבר. תפסתי בידה ואמרתי לה: 'זו את?' היא אמרה, 'כן'. אמרתי לה: 'את לא זזה מפה לפני שאנחנו מדברים'. והמשכנו, עד עכשיו".
היום אתה אבא לשני ילדים קטנים. עד כמה אתה מעורב בגידול שלהם?
"אני אבא פול טיים, וזה אומר הכל. עושה הכל, חוץ מללדת ולהניק. והכל בכיף, כן? בגלל זה עשיתי ארבעה. זה הדבר שהכי מענג אותי בעולם הזה".
הויברגר מספר שמצא קווי דמיון "מבהילים" בין גיבור המחזה, שדמותו נעה בין שתי נשים (אחת בעבר, אחת בהווה), לבין חייו שלו.
.jpg)
"בקריאה הראשונה של המחזה ממש נבהלתי, הרגשתי שניל סיימון חפר בעבר שלי. למשל, התאריך היחיד שמוזכר במחזה, מות אשתו הראשונה ב־12 באוקטובר, זה תאריך הלידה שלי. או כשהילדה מדברת על סנדרה גרשטיין, ילדה מהכיתה שלה - וגרשטיין היה שם הילדות של אמא שלי. זה היה ממש מלחיץ.
"אני לא מכיר את כל המחזות של סיימון, אני יודע שהוא כתב המון שלאגרים וקומדיות, ונראה לי שזה מחזה שיצא לו בפוקס כזה, עם עומק לצד הקומדיה, מחזה שהוא קצת מתעסק בעצמו, מחזה שהצליח להיות עמוק ורגיש ועדיין לא כבד, ולהגיד זה החיים. חיים, נפרדים, חוזרים, אבל החיים פצצה".
***
הקורונה גרמה לו לחשוב מחדש על המקצוע. "אני מחלק את זה לשלושה דברים: תרבות, פולקלור ואמנים. תרבות, כשם המשרד הממשלתי שממונה עליה, אמורה להתעסק בהכל ולהכניס את עצמה לכל חור - לצבא, לבתי הספר, לספרי הלימוד. כשאת רוצה לאפיין עם, את מדברת על התרבות שלו. זה דבר שזקוק להגדרה.
"פולקלור הוא תרבות של עם לדורותיו. פולק זה עם, אבל במקרה שלנו, בגלל שהגענו לכאן מ־240 מדינות, הפולקלור אצלנו הוא עדתי, הוא לא של מדינה. אין לנו פולקלור ישראלי, יש הורה ויש חצי מנה פלאפל, וגם זה לא לגמרי שלנו. כשאומרים 'חוצפה ישראלית', זה לא משהו שהייתי מתגאה בו במיוחד בתור ענף יצוא.
"הפולקלור פה מבלבל, כי יש מדינות שהפולקלור שלהן הוא מורשת של מאות שנים, ולנו אין את זה. אין לנו דבק. הפולקלור שלנו זה מלחמות.
"זה שאנחנו לא מבינים שהפולקלור פה מחולק לחלקים יוצר פה בלאגן, חלק מרגישים מדוכאים, חלק מרגישים שלא שומעים אותם, יש ציבור שהדירו אותו מספרי ההיסטוריה, עד היום.
"אתן לך דוגמה. במהלך הקורונה הייתי בחופשה עם המשפחה ביסוד המעלה, בעמק החולה. כשאני נוסע למקום אני עושה עליו גוגל, אוהב לדעת את ההיסטוריה. וככה הגעתי לסיפור על רב טריפוליטאי, שעשה עלייה מלוב בתחילת המאה ה־19, קנה את האדמות של עמק החולה ובכך אפשר לעלייה הראשונה להתיישב שם. שמו לא מוזכר באף ספר, אבל אני הגעתי לסיפור שלו כי התחביב שלי זה לחקור, והיום, עם גוגל, זה הרבה יותר קל. ואז את רואה שיש דברים בגו.
"אבל אפשר גם להנמיך את האש הכללית, האש החברתית. לכל אחד יש מקום, די כבר עם הלהבות, אפשר לתקן.
"המרכיב השלישי הוא האמנים והאמניות. אמן זה אדם אחד, זה לא עם. זו ראייה של אדם אחד, אינדיבידואליסט - לא חשוב אם הוא צייר, שחקן או כוריאוגרף. רק בגלל שהוא חי במדינה הזאת, מה שהוא עושה נחשב לאמנות ישראלית.
"כשאותו אמן נוסע לחו"ל, מתחת לשם שלו באנגלית יהיה כתוב 'ישראל', גם אם הוא שונא את ביבי. הוא מייצג את מדינת ישראל גם אם הוא עושה את הדברים הכי אנרכיסטיים. אדם זר יוכל ללמוד על המדינה שלנו הכי טוב דווקא מהעיניים של אותו אמן, שמצא דימוי שעוזר להסביר את הקונפליקט יותר מכל פולקלור שאין לנו.
"מתוך ההבנה הזאת, נכנסתי לחרדה שיוותרו עלינו. אמרתי לעצמי, מי יתעסק עכשיו באינדיבידואליסט? באמן? יוותרו עלינו.
"אני מרגיש שבמצב הנוכחי, אם לא ישמרו עלינו, על הקהילה העצומה של האמנים - לא נישאר במקצוע. הרוב יפרשו, חלק כבר פרש. אני מניח ש־90 אחוז מאלה שסיימו את בתי הספר לאמנויות ועוד לא התחילו לעבוד בתחום, יפרשו. אין לאנשים כסף לאכול, איך הם יעבדו במשהו שאין בו עבודה? שמעתי שמוטי גלעדי אמר שיש אמנים שאין להם כסף לחלה לשבת, והוא יודע על מה הוא מדבר".
השתתפת במחאת האמנים בחודשים האחרונים?
"בחודשים האחרונים הייתי בעיקר בחזרות, אני מצטער, באמת, סליחה, ואני מאחל לכולם לחזור לעבודה. מובן שהמצב הזה מטריד, ואני מרגיש סולידריות עם כל מי שנפגע בענף".
אתה רואה את עצמך פורש מהמקצוע?
"למזלי, אני מאמין שישתמשו בי בכל מקרה, אולי בתור השעון הדובר או פסוקו של יום. אבל אני כבר מבוגר, מה עם מישהו שסיים אתמול בצלאל? מישהו שסיים ניסן נתיב? זהו? הלך להם החלום? נגמר? שרפו שלוש שנים? שימצאו עבודה אחרת? אם לא יחזיקו אותם, הם לא יישארו".
***
הויברגר למד משחק בסטודיו של ניסן נתיב. הוא כיכב כמעט בכל תיאטרון רפרטוארי - הבימה, בית ליסין, הקאמרי, תיאטרון באר שבע, ובשנים האחרונות משחק בעיקר בתיאטרון חיפה. גם למסך הגדול ולמסך הקטן הגיע, עם סרטים כמו "מבצע סבתא" המיתולוגי, "מתנה משמיים", "להוציא את הכלב", וסדרות כמו "בטיפול", "הבורגנים", וכמובן - "החמישיה הקאמרית".
ב־1996 הוא השתתף בקמפיין הבחירות של מפלגת העבודה, ובמהלך השנים דיבר בחופשיות על תמיכתו ביציאה מהשטחים, פירוק ההתנחלויות והקמת מדינה פלשתינית עם גבולות ברורים.
"לא הייתי רק מעורב", הוא אומר. "הייתי חולה, ממש. מרצח רבין עבדתי בזה באופן פרטי מהבית, בין שזה לצלצל לתוכניות רדיו ולצווח ובין שלכתוב מכתבים למערכת או טורים לעיתון. רציתי להשאיר לילדים שלי מדינה נורמלית. הייתי קם בבוקר והייתי כל הזמן סביב החדשות, ממש הפכתי חולה.
"שילמתי על זה מחיר אישי כבד מאוד. המעורבות הזאת גזלה לי את כל הכוחות ובאה על חשבון זמן עם המשפחה שלי וזמן יצירה. זה לא היה מבחירה, לא שלטתי בזה. אבל זה מחיר שהשתלם לי, כי אם לא הייתי משלם אותו, לא הייתי אני".
והיום?
"היום אני די מנותק".
אז אין לך דעה על מה שקורה פה?
"כל מה שקורה פה הוא נגזרת של מה שקורה בעולם, והעולם ימני. רוב המדינות המערביות ימניות. למדתי ממרום גילי שיש שלטון ימני שעושה טוב לשמאלנים, ויש שלטון שמאלני שעושה רע לשמאל, אז זה כבר לא קשור לימין או שמאל. למשל, אני, כאמן, תלוי מאוד בזהות של שר התרבות, אם הוא אוהב אמנוּת ואמנים או לא".
עכשיו אתה בטח מרוצה, יש שר חדש.
"בשנים האחרונות, כשמירי רגב היתה שרת התרבות, הרגשנו כמו ילדים של אמא שלא אוהבת את הילדים שלה. וזה אבסורד שאמא לא אוהבת את הילדים שלה. במשך כל החיים שלך אתה רוצה שאמא שלך תאהב אותך.
"זו היתה תחושה נורא מוזרה, כמו ששר הביטחון לא יאהב חיילים. אני מעולם לא דיברתי איתה, היא גם לא באה להצגות שלי או לביקורים מאחורי הקלעים, לשיחה. שרי תרבות קודמים טרחו להגיע אל אחורי הקלעים, לשתות איתנו קפה, לשאול מה העניינים, בלי עניבות ובלי כלום.
"חילי טרופר עושה רושם של מישהו מרענן מאוד. הוא הצליח בזמן קצר מאוד להגיע להישגים, ואני מקווה שהוא יעזור לנו".
ברשתות החברתיות אמנים נתפסים כשמאלנים, בוגדים ופרזיטים.
"זה קורה כבר המון שנים, אבל אין ספק שהכהונה של מירי רגב העצימה את זה. אם נכנס אליה יו"ר איגוד התסריטאים, יריב הורוביץ, והיא אומרת לו: 'אתה שמאלני? תמות ברעב', גם אם זה חלק מוויכוח שהתלהם - זה מטורף לגמרי (הורוביץ חשף את הדברים בראיון לוואלה; מ"כ).
"עלי ברמה האישית היא לא השפיעה, כי כשאני בחזרות להצגה, אני עסוק באמנות שלי. אני לא תלוי בה, ולא במנהלים, ולא באף אחד. אני יודע לעשות משהו, להציג, ואם לא יהיו לי אולמות אני אציג ברחוב, כי אני חייב להציג, כי אני מג'נון, חייב לעשות הצגות. חייב לעשות לאנשים טוב, להצחיק אותם, להבכיא אותם, לרגש אותם. בשביל זה באתי לעולם, אין עוד סיבה".
אז מה תעשה עכשיו? יש פלאן בי?
"חקלאות (צוחק). אני מתעניין בזה מאז תחילת הקורונה. אני קצת מפחד לגלות, שלא יקפצו על זה כולם עכשיו, אבל יש מקום באזור עמק החולה, שעשו בו ניסוי בגידול חיטה שצמחה פה בתקופת המקרא, וזה עניין אותי. מובן שכמו בכל דבר, חוץ מהמקצוע שלי, לא עשיתי עם זה שום דבר, וכנראה לא אעשה.
"אני מאמין שאמשיך לפעול, אולי בדרכים קצת פחות מנומסות כמו לבקש אישורים להציג במקומות פתוחים. יש לי רעיון לעשות הצגת גרילה באיזה פארק, בלי לבקש אישור. אי אפשר לא לעשות. אני מופיע כבר המון שנים, ולא רק כי יש לי איזה צורך להתפרסם או שיראו אותי, אלא מתוך תחושה של שליחות. אני חושב שזה עניין רוחני, לא מותרות.
"יש מדינות שאין בהן אמנות והשקעה באמנות ובתרבות, והן נקראות מדינות העולם השלישי. מדינות נחמדות עם אנשים נחמדים, אבל שם לא חושבים שצריך להשקיע בתרבות. אם לא נשקיע באמנות בתקופה הזאת ולא נשמור עליה, נהפוך למדינת עולם שלישי בבוקר שאחרי הקורונה".
פעם נהגו לכנות אותך "הילד הרע של התיאטרון", השם שלך הוצמד לכל מיני פרשיות, תקריות והתקפי זעם. היום אתה נשמע מפויס יותר.
"כן, נהגו להצמיד לי את הכינוי הזה בשנים הראשונות, ואז בחלוף הזמן לחזור לְשָם. אבל אין ספק שמשהו בי נרגע. בטח. אני מאוהב. אני עדיין קצת מופרע, אבל אני סובל מחוסר אהבה עצמית. אולי אני לא צריך להגיד לך את זה, כי הפסיכולוגית אמרה לי לסגור את הרוכסן הזה ולא לפתוח".
אתה בטיפול?
"כבר שנים".
והחרדות וההתקפים שעליהם דיברת בעבר? הכל נגמר?
"חס וחלילה, שלא יתפייד כלום, אחרת ממה ניצור? אתה לא יכול להיות אדם רגיל ולעלות לבמה ולרגש 250 איש. אני חייב לגעת בכאב הזה עם מזלג, ולחפור בו, כדי שאת תוכלי להתרגש מניל סיימון ולא תגידי שזאת 'עוד קומדיה'. זאת אולי קלישאה, אבל אמנות לא באה מפנאן. פנאן הוא לא השראה".
תדמית האמן המיוסר?
"הסבל שלנו הוא שלב בעבודה. ואנחנו חטטנים, בעצמנו בעיקר, כי אנחנו מחפשים כל הזמן חומרים ורוצים להתחדש, ואנחנו המעבדה. אז זה כואב לפעמים, כי אתה עושה על עצמך ניסויים. אתה אומר, אני עצוב, כמה עצוב לי? אני בודד, כמה בודד לי? זה לא משהו שהוא מודע. זה כנראה הופך אותנו קצת לנרקומנים של רגשות".
היום אתה מאושר?
"כן. אני בתקופה הכי טובה שהיתה לי בחיים. כיף".
***
כמו בכל שיחה עם אמן בעת האחרונה, עולה גם הפעם נושא ההטרדות המיניות. בשנת 2007 טענה מאפרת שאיפרה אותו בסרט סטודנטים שהויברגר ביצע בה מעשה מגונה בכוח, לאחר שהתנשקו במהלך טיול רגלי בעת הכנת הסט לסצנה חדשה. הויברגר הכחיש את הדברים מכל וכל. המשטרה ערכה עימות בין השניים, וגם בו הוא התעקש שלא היו דברים מעולם, וכי המגע ביניהם, שכלל נשיקות, היה בהסכמה. עם תום החקירה החליטה הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר אשמה.
בעקבות הפרשה ההיא שינית משהו בהתנהגות? בתובנות שלך?
"אין ספק שזו היתה טראומה, אולי הטראומה הגדולה ביותר שעברתי בחיים, סיפור שלא אשכח. אבל אין לי מה לעשות עם זה. זה קרה, חבל שזה קרה, זה זעזע אותי ואת המשפחה שלי בצורה אימתנית, ואני שמח שהוא נסגר כמו שנסגר.
"זה עדיין לא אומר שלא צריך להגן על כל הנשים בעולם מכל סוג של תקיפה. גם אם יש כמה מג'נונות שממציאות סיפורים. לא ייתכן שחצי מאוכלוסיית העולם תהיה מאוימת על ידי החצי השני. אין פה שאלה בכלל".
שחקנים מדברים על זה שהיום יש יותר מודעות לנושא ויותר זהירות, בחדרי החזרות, על סטים, מאחורי הקלעים.
"אני באמת לא מרגיש בזה. כל המהפכה הזאת של MeToo לא שינתה כלום, זו האמת. מי שלא היה בן אדם קודם, נשאר לא בן אדם. ומי שהיה בן אדם, נשאר בן אדם.
"אנחנו, כאמנים, יודעים מתי נחצה הגבול. המקצוע שלנו הוא מקצוע שנוגעים בו ומתנשקים בו. יש את זה, זה קיים במחזה. טנסי וויליאמס כתב לפני שנים בהוראות הבימוי 'צריכים להתנשק'. אז מה עושים?
"אנחנו מתמודדים עם זה ביומיום, אבל לא יכולים להפוך את זה לעיקר, כי ככה לא נוכל לעבוד. ברור שאף שחקנית לא אמורה לחשוש לעבוד עם שחקן על סצנה אינטימית, שמא הוא יעבור את הגבול. שחקניות צריכות להרגיש ביטחון בחדר החזרות, ולא משנה מה. אחרת אין הצגה, אין אמון".
תרצה לומר משהו על פרשת איבגי?
"כל אחד מקבל את מה שמגיע לו".
***
הויברגר יחזור בקרוב גם למסך הקטן, בסדרה "נורמלי", שיצר ליאור דיין על אביו, אסי דיין ז"ל. הויברגר מגלם בסדרה את אסי, אדם שאיתו בילה לא מעט על סט הצילומים. הוא הצטלם גם לתפקיד קטן בסדרה חדשה של שלום אסייג על מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים).
"היה מאוד כיף לגלם את אסי דיין. עבדנו עם במאי ענק, אסף קורמן. עם אסי עבדתי בסדרה 'בטיפול', כך שיש לי הרבה שעות שלו מאחורי הקלעים, והיה מאוד כיף להיכנס לדמות שלו. כשאתה משחק את אסי, אתה משחרר הכל. אין עכבות, אתה אומר מה שאתה רוצה, אתה עושה מה שאתה רוצה".
כמה מנג'סים לך ברחוב עם השאלה מתי חוזרת "החמישיה הקאמרית"?
"באותה מידה שמנג'סים על 'מבצע סבתא'. זה פיפטי־פיפטי".
גם על "זהו זה!" שאלו במשך שנים, נדמה היה שזה לא יקרה, והנה באה הקורונה וזה קרה.
"יכול להיות שיהיה איחוד, ויכול להיות שלא. אין לי מושג מה יגרום לנו להתקבץ שוב. למען האמת, ככל שחולפות השנים, ככה אני נהנה מהמיתוס, הוא רק גדל, ואם ניגע בו, זה אולי יוציא את האוויר ואז כולם יגידו, 'אה, זו בעצם היתה תוכנית מערכונים קלילה'. כל עוד לא נוגעים, זה רק גדל כל הזמן.
"יצא לי לראות את מונטי פייתון בכל מיני הופעות איחוד כאלה ואחרות, וזה לא היה זה. אז ממש לא בא לי להרוס. אני חושב ש'החמישיה הקאמרית' היתה פוקס. משהו חד־פעמי, שהושפע מהפוליטיקה, ובעיקר הראה שאפשר לעשות פה דברים טובים, שאפשר לכבד את הקהל, לכתוב ברמה, לסמן פאנץ', לא בהכרח לתת אותו, ולתת לצופה לחשוב בבית. להעריך את הקהל קצת יותר ממה שמעריכים אותו בתקופה הנוכחית, שבה הכל ניתן בכפית, ומסבירים, ומבהירים.
"אני חושב שהקהל חכם. יש פה אנשים מאוד חכמים, וצריך להתייחס אליהם בכבוד. בכל פעם שיש משהו אקטואלי, מישהו מעלה מערכון שלנו שקשור לנושא, וזה עדיין מחזיק".
אתה בקשר עם החברים האחרים בחמישיה?
"פה ושם, לא יותר מדי. בשבוע שעבר ראיתי את דב'לה. כל אחד מאיתנו המשיך בחייו".
מי שלא היה בן אדם קודם, נשאר לא
בן אדם. ומי שהיה
בן אדם, נשאר בן אדם. אנחנו, כאמנים, יודעים מתי נחצה הגבול. המקצוע
הוא מקצוע שנוגעים בו ומתנשקים בו"
"אם לא ישמרו עלינו, על הקהילה העצומה של האמנים - לא נישאר במקצוע. הרוב יפרשו, חלק כבר פרש. 90 אחוז מאלה שסיימו לימודים ועוד לא התחילו לעבוד בתחום, יפרשו. אין לאנשים כסף לאכול, איך הם יעבדו במשהו שאין בו עבודה?"
בהפגנה. "מרגיש סולידריות"
חליפה ועניבה: קסטרו, מכנסיים: אוסף פרטיצילום: פיני מ.סילוק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו