נכנסתי לקורונה בחרדה קיומית על ההורים שלי", מודה קובי שמעוני בקול כבד, "אבא שלי, עמוס, חולה דיאליזה. חצי שנה הייתי איתו בבית חולים ונלחמנו על חייו. הוא עבר ניתוח מאוד קשה, בהצלחה ברוך השם, והייתי איתו 24 שעות ביממה. אחר כך הייתי צריך להפוך את העולם כדי להוציא אותו מבית החולים ולהעביר אותו הביתה. היינו צריכים להנגיש בשבילו את כל הבית. ואז נפלה עלינו הקורונה".
מה קרה?
"קודם כל, מהצד של אשתי כולם רופאים, כך שידעתי מספיק מוקדם על הבהילות של הקורונה והתארגנו מראש. שיגעתי את כולם עם מסיכות, אלכוג'ל וכפפות, בשלב ההוא אף אחד לא הבין מה אני רוצה. חשבו שאיבדתי את זה טוטאלית. אבל אבא שלי יוצא לדיאליזה שלוש־ארבע פעמים בשבוע, חייב טיפול פיזיותרפי, אנשים כל היום נוגעים בו. אז פשוט ישבתי שם לידו, כמו אמסטף, ושמרתי על החיים שלו.
"אמא שלי, ציפי, גרה בדיור מוגן. גם זה מלחיץ מאוד, ואכלתי לה את הראש בלי הפסקה להיזהר. היא מאוד נשמרת, והאחראים שם עושים עבודה טובה. עם אבא שלי זה יותר מסוכן, כי באים אליו אנשים הביתה לטפל בו, והוא צריך לנסוע לדיאליזה. בחודשים הראשונים נתתי שם מאה אחוז עבודה. באיזשהו שלב, כשכולם יישרו איתי קו, הרשיתי לעצמי להירגע, ואז חזרתי הביתה, בעיקר מבחינת ה־mind".
ואיך היה בבית?
"טירוף. יש לנו שני ילדים קטנים (אור בן 8 ויונתן בן 6 וחצי), שלא יכולים לצאת החוצה. אני הייתי פחות מורגש בהתחלה כי טיפלתי באבא שלי, ולאשתי היה קשה.
"אחר כך התחלתי להיות יותר עם הילדים. ישבתי עם הבן הבכור אור, שלומד בכיתה ב', ורצנו על לימודים עד כיתה ו'. גיאומטריה, מתמטיקה, דברים שהוא אוהב. זו היתה נקודת אור - לקום בבוקר, לאכול ארוחת בוקר עם הילדים, לעזור לאשתי, לבלות זמן איכות. התחלתי לחשוב - למה בכלל ויתרתי על כל זה? בשביל לרוץ אחרי מה?
"נזכרתי שבילדותי הייתי כועס על אבא שלי, כי הוא היה בעבודה כל הזמן. היה לו עסק בתחום היהלומים שהוא בנה בעצמו לפני 50 שנה. מפעל חיים שהאחים שלי ממשיכים עד היום. ואני, שהייתי ילד קטן ופלספן, אמרתי לו: 'הייתי מעדיף לגור בארגז ולהיות כל הזמן עם המשפחה שלי'.
"בסוף גדלתי להיות בדיוק כמוהו - עובד קשה כדי לתת את היציבות למשפחה. זה מין מנוע פנימי שקיים בתוכי".
לפני הקורונה לא הבנת איך משלבים קריירה עם משפחה?
"הבנתי, אבל זאת משימה שאני נאבק איתה המון. אנחנו עובדים על זה מהרגע שבני הבכור נולד. תמיד היו בחיים שלי החבר'ה שקראתי להם 'משפחה'. משפחת תאקט (חברת התקליטים שהקים עם הצל; נ"ו). אני יודע לחשוב ברבים, להגיד 'אנחנו'. את המילה 'אני' למדתי להגיד רק בשלב מאוד מאוחר, רק אחרי שבני הבכור נולד. שם הכל התנפץ לי, והבנתי שצריך לעשות ריסטארט להגדרות שלי על העולם.
"פעם הייתי אומר 'כל אלבום הוא כמו ילד', אבל זה לא נכון. אלבום זה אלבום, וילד זה ילד. וחברים הם חברים, לא משפחה".
***
את אשתו אינס פגש שמעוני בגיל 16, בבית הספר. "היינו חברים הכי טובים, כמו אחים. בגיל 25 התחלנו לצאת, בגיל 30 התחתנו. עכשיו יש משהו שיושב עלי, והוא נורא מבאס. בנובמבר היה לי יום הולדת 40, ואינס הרימה לי הפקה מהסרטים ואפילו דאגה שאבא שלי יגיע, למרות מצבו.
"בחודש מאי היא חגגה 40, ולא יכולנו לעשות כלום בגלל הקורונה. ביוני ציינו יום נישואים עשירי, ושוב לא יכולנו לעשות הרבה. ממש לא נוח לי עם זה. אני רק מחכה להזדמנות שיהיה אפשר להרים לה, כי הכי מגיע לה בעולם. היא כל כך דואגת לי ומורידה ממני כמה שאפשר. היא אהבת חיי, קשה לי לדמיין את החיים שלי בלעדיה".
איך סאבלימינל בתור אבא?
"מצחיק, אסרטיבי, ומאוד מחנך. אבא שמחבק ומנשק כל הזמן. אני עוזר לילדים לבנות את עצמם, את הביטחון העצמי שלהם, ובעיקר רוצה לעשות איתם כיף. קצת משוגע, לא בדיוק בסטנדרט. יותר שטותניק ממה שאנשים מדמיינים אותי. למשל, ביום הורים בבית הספר אני עושה בדיחה מכל דבר.
"לפני כמה ימים הילדים רצו גן חיות, אז הלכנו לספארי. צעקנו לזברות, קראנו להיפופוטם לצאת מהמים, לא התנהגנו כמו משפחה נורמטיבית. אור כל הזמן סקרן ללמוד. הוא מכיר את כל בעלי החיים בכדור הארץ, יודע להגיד לך כמה שנים הם חיים, מה הם אוכלים וכמה ביצים מטילים. נקלענו לסיטואציה של משפחה עם מדריך שמסביר, ואור פתאום נעמד לידם, קטנצ'יק בן 8, והתחיל להסביר עם הקול הציפציף שלו. המדריך מחא כפיים ואמר לו: 'אתה יכול להדריך כאן משפחות'. זה היה טיול שהם לא ישכחו".
הוא מתגאה בשותפות שלו באפליקציית Keepers, הנעזרת בטכנולוגיית מעקב כדי לאפשר להורים לקבל התראות על דברים מחשידים שמתרחשים בטלפון הנייד של ילדיהם. "פניתי לחברה בזמנו כששמעתי על המוצר, רציתי לקבל מהם תקציב לפעילות בבתי ספר, אבל אחרי פגישה הבנתי שאין תקציב, והם רק סטארט־אפ.
"התחלתי לעזור להם. גייסתי כספים, ייעצתי ויזמתי שיתופי פעולה, ונכנסתי כחבר דירקטוריון ובעל מניות. בקורונה פתחנו את האפליקציה להורדה בחינם עד להודעה חדשה. היא מנטרת הודעות בתכתובות האישיות, מדווחת להורים ועובדת על פי תקן פרטיות אירופי ואמריקני.
"בתקופה הזאת גם נתנו לאלגוריתם שלנו לאתר סכנות נוספות, וגילינו חרדות, לחץ, מחשבות אובדניות, אלימות בתוך המשפחה והרבה פדופיליה. אחי, זה עלה במאה אחוז".
לילדים שלך יש סלולרי?
"עדיין לא. אנחנו מנסים כמה שאפשר למשוך אותם בלי. זה ממש מסוכן היום".
***
די בחיוך הגאה שנפרס על פניו כשהוא מדבר על הילדים, כדי להבין עד כמה ההורות שינתה אותו. "מאז שאני זוכר את עצמי אני עובד ועובד ועובד, וזה עיקר העניין. הרבה על מטוס, הופעות, הקלטות, השעות לא שעות, אין לילה ואין בוקר. הכל אותו דבר. כשאור נולד, נפלו לי כל כך הרבה אסימונים.
"הבנתי שאם חס וחלילה אלך מהעולם הזה, חשוב לי לדעת שהייתי אבא טוב יותר מאשר שהייתי האבא של ההיפ הופ בשפה העברית. אז עצרתי. עבדו פה 14 חבר'ה, עשיתי המון דברים במקביל, ודי מהר חתכתי הכל. ב־2012 השארתי מנהלת משרד ועוד מישהו, וניתקתי את כל האמנים. המטרה היתה לשחרר הכל כדי להיות עם הילד. לקבל על עצמי את האבהות.
"במשך שלוש שנים נעלמתי לגמרי, אבל המשכתי לעשות מוזיקה. כמעט סיימתי אלבום שלם באנגלית, וחשבתי לנסוע לארה"ב. היתה עסקה גדולה על הפרק עם אחת החברות הגדולות בעולם. בסוף קיבלתי רגליים קרות. לא יכולתי לדמיין את עצמי רחוק מההורים. שניהם מבוגרים וצריכים אותי, והבנתי שזה מחיר שאני מוכן לשלם".
חשבת על האפשרות להוציא את האלבום בלי להיות נוכח שם?
"אי אפשר לעשות קריירה אמריקנית רווחית בלי להיות שם בכל הכוח. זה גם אומר שהייתי צריך לסובב את הגב לכל מה שעשיתי עד היום בארץ. ב־2015 הוצאתי את 'חלום של כל גבר', ושם בראתי את עצמי מחדש לקהל הישראלי בתור אבא ובעל עם מוזיקה אופטימית".
איך אתה רואה את ז'אנר ההיפ הופ היום?
"בצעירותי היפ הופ היה הדבר הכי מגניב, ופופ היה הכי שמאלץ. היפ הופ היה להמציא את העולם. עשו את זה חבר'ה שבאו מלמטה, עם סלנג של הרחוב. האנדרדוגים שמצליחים ולוקחים איתם את כל השכונה.
"קפצנו 30 שנה קדימה - היום לכל הראפרים יש טירות, מטוסים פרטיים, במינימום למבורגיני. אם לא, אז הוא לא ראפר. והם לבושים רק פראדה, פנדי, גוצ'י, לואי ויטון. היפ הופ היום זה לא מה שהיה. אין בו חדשנות בשיט. זה כבר פחות נותן לי השראה.
"אתה יודע איפה נמצאת היום החדשנות? במוזיקה שבאה מקהילות מרוחקות בברזיל או באפריקה, או בפופ. בפופ נמצאים הכותבים הכי טובים, המפיקים הכי נועזים, טקסטים הכי משוגעים, קליפים הכי פסיכיים. סטיילינג מטורף. היפ הופ אצלי בדם, זה החבר הכי טוב שלי, אבל כמו שהוא היום - הוא לא מספיק מגניב בעיניי".
***
טוויסט נוסף בקריירה שלו הוא כניסתו לעולם המשחק. בימים אלה אפשר לראות אותו מגלם ראש משפחת פשע בסדרת הדרמה החדשה של כאן "מנאייכ" (ראשון ושני, 21:15). "עשיתי מיליארד פעם טלוויזיה במשך 20 ומשהו שנים בביזנס, אבל זה תמיד היה בתור סאבלימינל או בתפקיד אורח מצחיק. כאן זאת פעם ראשונה שלי בתפקיד ראשי משמעותי".
איך היה להיכנס לדמות של עבריין כבד?
"שמע, זה לא בא לי טבעי, אבל יש הרבה מקומות שאני מרגיש שזה משיק. אני כן ראש צוות, אחד שמחלק פקודות, ואני אחד שחושב בצורה אסטרטגית ושומע את הדעה של כולם, ובסוף מחליט על דרך. הסגנון שלו - קרחת על הסכין, קעקוע מגן דוד על העורף, חולצה צמודה של ארמני אקסצ'יינג - ישר אתה נכנס לדמות, רואה את הבן אדם הזה ואומר: אמא'לה.
"ממש נבהלתי עד כמה מצאתי אותו בתוכי. בתוך תמיר שמעיה מצאתי כל כך הרבה קובי שמעוני, שזה הזוי. התחלתי לחשוב איך זה ייתכן. הבנתי שהמטרות שהגדרנו לעצמנו בתחילת הדרך הן הפוכות. אני רואה את עצמי לוחם אור, שבא לעשות טוב, בא לעשות צדק ולעזור ולהרים. המטרה שלו היא להשיג כוח בידיים. הוא איש חריף. לא כזה שיתפרץ, יקלל, יצעק וירעד.
"הוא גם לא מלכלך את הידיים. בראיית העולם שלו הוא איש משפחה שדואג לאנשיו. בעיניו הוא לג'יט. לכן שיחקתי פשוט בתור קובי. הייתי פשוט אני".
אילו תגובות קיבלת?
"עפים עלי בקטע אחר. אלה שלא מכירים אותי אישית כותבים לי בפייסבוק או באינסטגרם 'זה בול אתה! תפור עליך'. אלה שממש מכירים אותי, חברים ומשפחה, אומרים לי: 'זה הזוי לראות אותך ככה. בול ההפך ממך'".
אפשר להגדיר את "מנאייכ" כסדרה על שוטרים מושחתים?
"אתה יכול לשים על כל דבר כותרת, אבל בסופו של דבר, אתה לא יודע מי הטוב שם ומי הרע. העבריין יכול להיות הטוב, והשוטר יכול להיות הרע, ואולי בסוף זה בכלל הפוך. זה קצת החיים שלנו. וואלה, לא פעם בחיים הרגשתי שאני לא מבין למה אנשים עושים את המהלכים שהם עושים".
איך היה המעבר הזה מעולמות המוזיקה לאלה של המשחק והדרמה?
"שמתי לב שלשחקנים לפעמים קשה לזכור טקסט, אבל לי לא היתה בעיה. רק הייתי צריך לזמזם את זה כמו הקלטה של שיר בראש. ויש לי עוד יתרון גדול: אני מאוד אותנטי במוזיקה שלי, אני לא שם עלי דמות.
"בתחילת הדרך כל הזמן שאלו אותי: 'בבית אתה מוריד את השרשראות ואת הכובע?', 'מתי זה סאבלימינל ומתי זה קובי?'. זה תמיד קובי וסאבלימינל. זה אותו אדם. בגיל 17 הוא היה אנדרדוג וחצוף. ובגיל 40 קובי הוא אבא לשניים, עם ראש יציב שמבין את העולם אחרת. זה אני, ואת זה הבאתי איתי למשחק".
איך קיבלו אותך על הסט?
"כבר ביום הצילומים הראשון כולם עפו עלי. היו בהלם ממני. כי למרות שאנחנו באותה תעשייה, זה איפשהו שני יקומים מקבילים. אני ועמוס תמם התחברנו מאוד על הסט. שמע, אני לא מכיר כמעט שום דבר מהדברים שהוא יצר. עכשיו אני נחשף לזה בדיעבד, כי הכרנו.
"מצד שני, הוא מכיר רק להיטים שלי שהיו מקום ראשון ברדיו. השמעתי לו את השירים היותר עמוקים שלי, וזה הכניס אותו לטריפ. דיברנו על סדרות מחו"ל ומהארץ, שהוא אמר שכדאי לי לראות. זאת הזיה שאני לא מכיר אותן. אומרים שיש לי אף כמו חדק שיודע להריח, אבל החיישנים שלי לא מכוונים למקומות האלה.
"נגיד, במוזיקה אני יודע מייד כשמישהו מתעטש ביפן, או כשממציאים ז'אנר חדש בלונדון, מה שקורה כל 24 דקות. אני שוחה בים של ז'אנרים ומקבל השראה מכולם. באוקיינוס הזה אני לווייתן ענק. עכשיו אני פותח את המחשבה ואת תשומת הלב גם למקומות שלא התייחסתי אליהם עד עכשיו.
"כבר מזמן היה לי חלום לשחק. אני מפיק בעצמי וידאו קליפים, מתעסק בבימוי, בתסריט ובעריכה. כבר 15 שנה שאני חושב לעשות סרטים, אבל הכספים והיכולת לייצר מוצר ברמה גבוהה היו מעל ליכולתנו. היום זה שונה".
***
באפריל הוציא שמעוני את "ימים טובים", שיר שבו שיתף פעולה עם שבעה זמרים, ושהוקלט ב־48 שעות, כל אחד מביתו. זה דגדג אותו להתחיל ליצור. "לעשות עוד שיר שיהיה מקום ראשון וכולם יכירו זה No News כשזה בא ממני. יש לי כמעט 60 שירים שהיו מקום ראשון, ועוד יותר מ־20 שעשיתי לאחרים. הייתי צריך לחשוב מה הלאה.
"אז נסעתי לאולפן שלי, שהיה סגור תקופה, ואמרתי: אני עושה לילה של מוזיקה. בדרך כלל יש כאן תחלופה של אנשים, המקום עובד ויש אוכל. באותו זמן לא היה. אבל אלכוהול יש פה בשפע. מלא בקבוקים. אז שתיתי קצת. יצא שהשתכרתי קצת, לבד באולפן. כולם בבתים בקורונה, ואני פה. היה נורא נחמד. חזרתי הביתה ב־7:30 בבוקר, אחרי שהקלטתי סקיצות לשישה שירים חדשים. פתאום להיזרק באולפן כל הלילה ולחזור בבוקר גמור הרגיש לי כמו להיות שוב בן 20 ומשהו. וזה היה לי הכי כיף בעולם.
"יומיים אחרי הייתי פה עם צוקוש, אחד החבר'ה שאני מנהל, והעברנו לילה שלם כזה ביחד. עשינו עוד חמש סקיצות, ופתאום הצלחתי להניע באופן לא מודע את גלגל היצירה שלי".
אתה מרגיש את המצב האנוש של עולם התרבות?
"כל הזמן. אני רואה חברים שלי מתפרקים לי מול העיניים. גם ברמה הכלכלית, חברים שמגיעים למצב שאין להם מה לאכול וצריך לעזור; וגם ברמה האמנותית, כשהרכבים ולהקות מתפרקים. זאת מכה שלא קמים ממנה.
"בגלל שכולם פנויים, הם באים אלי לאולפן בבאסה. כי תכלס, לזמר אין מה להוציא שיר עכשיו. גם אם השיר יהיה הלהיט מספר 1 ויישאר אחר כך תקוע לכולם מתקופת הקורונה, אז יופי, מאיפה תכסה את ההשקעה? השיר לא יביא לך הופעה כרגע".
מה אתם עושים באולפן?
"עושים סשנים, צוחקים, מנגנים. אני מצליח להוציא אותם קצת מהבאסה".
איך אתה מתמודד כלכלית?
"ברוך השם, כל החיים הייתי בן אדם מחושב, וחסכתי בצד. כשהקורונה התחילה, מייד הורדתי את ההוצאות למינימום. האולפן שייך לנו, וידעתי לייצר לעצמי עוגנים כדי שלא אעוף עם הגל הראשון. אשתי עובדת איתי, אז המשכנו לעבוד, אבל הורדנו את הפעילות. צמצמנו גם בעסק וגם בבית, לכן אני יכול להרשות לעצמי להמשיך לעבוד על מוזיקה.
"אחרי מה שעברתי עם אבא שלי, חצי שנה מאוד קשה, היתה אמורה להיות לי השקה ברייב פורים מול 100 אלף איש. סגרו לנו טור לכל פורים. עצמאות היה סגור. בקיץ היה אמור להיות קמפיין של 21 הופעות בדרום אמריקה. הכל נמחק. אין אופק, ואין עם מי לדבר.
"אני מנהל אמנים, מממן פעילויות כמו הקלטות והכנה למופע. היו הופעות מכורות, השקענו המון כסף בחזרות, בפלייבקים, הדפסנו חולצות. וזהו, נגמר. ישב פה הבוקר חבר ממשרד בוקינג, זה גם נמחק מהעולם. הם מסתכלים עלינו, אולי נוכל לעזור עם מקדמות. אבל אין לי עם מי לדבר, אנשים כיבו את האור. לא יודעים מה לעשות עם עצמם".
***
איך זה שדווקא כשחברים קורסים, כשהרחובות בוערים - אמן המחאה סאבלימינל שותק.
"השיר החדש שהוצאתי בחודש שעבר, 'תמיד קדימה' - זה מה שאני מנסה להיות. הרי הכי פשוט עכשיו לכתוב שיר מחאה, שכל כך הרבה אנשים מחכים לו. האמת, קצת יאכזב אותי אם האמן סאבלימינל יעשה את הדבר הזה. זה כמו לחכות שיהיה פיגוע כדי לעשות שיר על המצב. אתה לא רוקד על דם של אנשים רק כי משהו יעבוד.
"הייתי רוצה שהמוזיקה שלי תשפיע, אבל אני לא רוצה שהיא תמריד. אני רוצה שהיא תעודד, תיתן תקווה. אתה רואה בשנים האחרונות את ג'יי.זי מוחה? על מה יש לו למחות? כשהוא גדל בגטו ומכר סמים כדי להביא אוכל לאמא שלו, היה לו על מה למחות. היום הוא בעלים של אימפריית היפ הופ שמרוויח מיליונים על תמלוגים רק מלשבת בבית. הוא אלפיון עליון. לא ממשיכים להתנהג לנצח כמו ברברים בני 17. כיף להיות ילד מורד בגיל 20".
רוקיסט יותר מבוגר ממך, אסף אמדורסקי, דווקא אמר את דעתו בלי מסננים.
"ועף על זה כמו ראפר. אז אתה רואה את אמדורסקי נקרע בטלוויזיה, ואתה רואה אותי מנסה לשדר שיהיה טוב. אני רואה גם במה שאני עושה סוג של מחאה.
"האלבום 'צבע לחיים', שהוצאתי בתקופה שהייתי ב'אקס פקטור', מכוון לשמוע עם הילדים באוטו. מוזיקה בלי קללות ועם חשיבה חיובית ומסרים טובים והרמוניות כיפיות. אחריו עשיתי מופע מאוד יקר, 'הקונצרט', שהלקוחות שלו הם רק ועדים וארגונים גדולים. בא לי לתת מסר חיובי, לחזק. לא בא לי להיות עכשיו באוזניות של אנשים שרצים לשרוף דברים. זה נורא מתבקש, אבל לא בא לי.
"אם חס וחלילה היתה פורצת מלחמה עם איזה נסראללה כזה, אז היה בא לי מאוד. מייד היית רואה אותי שם קומנדו, מעיף את כולם עם המורל. אבל מה שקורה היום שובר לי את הלב, כי זה אנחנו נגד עצמנו. קצת איבדנו את הדרך, אחי. איבדנו את הדרך כעם. לא משנה מי אשם.
"אתה מבין כמה קל לי לעשות עכשיו שיר שרוקד לכולם על הפצע הפתוח ואומר 'תן לי את התקווה'. אבל זאת תהיה טעות לשפוך נפט למדורה. כל מה שיישרף פה עכשיו יפגע בי, כי כולם אחים שלי, משני הצדדים. ולא בא לי לקחת שום צד".
***
אתה ממש תמונת מראה למי שהיה השותף שלך בהתחלה, הצל.
"אני לא רוצה להגיד מילה על הצל. וואלה, אנחנו כבר לא בקשר עשר שנים, אני בכלל לא מודע לפעילות שלו ולפוסטים שלו, אז אין לי מה להתייחס. בסך הכל אני מאחל לו שיהיה לו טוב בחיים.
"כשיצאנו עם כל הקו הציוני שלי, בתחילת שנות ה־90, והדיסקים שלנו היו עם מגיני דוד, זה כי באתי מדור שאמרו עליו 'אנחנו דור מזוין', עם סמל של אנרכיה בבית ספר. הרוח בבית הספר שבו למדתי בצפון תל אביב היתה לא ללכת לצבא, לעשות סמים ושתזדיין המדינה. ואני בדיוק הפוך, אחי. אני מאוד מסורתי ומאוד בעד המדינה שלנו ומאוד בעד הדת.
"ואלה היו המסרים שלי, וזה היה מהפכני בזמנו, לא ידעו איך לעכל את זה. שרנו 'ביחד נשרוד, לחוד ניפול', ואנשים חשבו שאנחנו משוגעים. קרה מה שקרה, והיום הקו המוביל הוא מגן דוד על הצוואר, ולהיות גאה במדינה ולהתגייס ולתת מעצמך.
"אז למה אני לא מחיתי? כי אני בזרם. זה הזרם שלי, מה יש לי למחות? היום, כשכולם מקללים ושונאים אחד את השני, המחאה שלי הפוכה. צריך לחיות ביחד. אתה מבין? אני זה שבא היום עם ה־peace, והם הולכים להרוג אחד את השני בכיכר.
"מה, נראה לך שאני מבסוט מכל מה שהולך? אני לא מושבת כמו כולם? מישהו דואג לי? פשוט לא בא לי לצעוק. ברור שצריך לקרוא לממשלה שיצילו את האנשים שמכריחים אותם לא לעבוד. צריך לטפל בהם, להחזיק אותם. אבל אני לא מנצל את המצב כדי לשרת את האג'נדה הפוליטית שלי, ולא משנה מה היא. אני מרגיש שאנחנו שנייה מכאוס, ואני לא רוצה כאוס".
אתה חושב שראש הממשלה צריך להתפטר בגלל כתבי האישום?
"אני חושב שהתקשורת יכולה לייצר עשן בלי אש בלי בעיה. מספיק ארבעה אנשים שאומרים משהו. יוצרים פה כל הזמן עשן, ויש המון אנשים איכותיים שנמנעים מלהיכנס למקומות של הנהגת המדינה, כי לא שווה להם לעשות את זה לחיים שלהם ולמשפחה שלהם. כשיש ראש ממשלה שחצי כדור הארץ מוכן להוריד אותו בכל מחיר, אז יכולים בקלות לייצר עשן בלי אש.
"זה לא אומר שאין אש, יכול להיות שיש. אבל רק אם אחרי משפט הוא יהיה אשם, רק אז אגיד: היתה אש".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
