"ה־MeToo האישי שלי קרה בגיל 13. באותו בוקר יצאתי לקניות, וגיליתי שכל מה שחסכתי מבייביסיטינג במשך חודשים רבים, מספיק כמעט לכלום בבוטיק דרורה במרכז העיר. עליתי לאוטובוס לכיוון התחנה המרכזית בתל אביב. לא סיפרתי להורים. לא נסעו איתי חברות. ילדה שיצאה לבדה, במחשבה שהיא מתחכמת ומתוחכמת. נסעתי לקנות בגדים ונעליים בזול ברחוב נווה שאנן. זו היתה הקנייה עם המחיר הכי כבד שילדה בת 13 יכולה לשלם בחייה. היא חרטה בבשרי את תחושת האשמה והבושה, גזלה ממני את עצמי למשך שנים רבות והותירה אותי מצולקת עמוקות, עד היום".
(מתוך הפוסט שפרסמה מיטל להבי ביום ראשון השבוע)
מיטל להבי חסרת שקט. היא מתכווצת בכיסאה, מחככת את אצבעות ידיה זו בזו במהירות, כממוללת פיסת נייר, מפרקת את הסערה שבתוכה בתנועות זריזות ומדודות. אחר כך תיישיר אלי מבט, תרים את ידה הימנית לאוויר בתנועת אגרוף חזקה ותאמר: "אני כאן ממקום של כוח, של עוצמה. שלא יחשבו שאני קורבן".
כבר כמה ימים, מאז התפוצצה פרשת האונס הקבוצתי המזעזע באילת, שהבטן של להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב, מתהפכת. רעד עולה בגופה כשהיא נזכרת במקרה הפרטי שלה, שבו היתה קורבן לאלימות מינית קשה כילדה. במוצאי שבת, כשהיתה לבד בביתה בשכונת כרם ישראל בתל אביב, היא מצאה את המזור בכתיבה.
47 שנים אחרי המקרה הנורא שחרך את גופה ונשמתה, החליטה להבי שזה הזמן הנכון לשפוך אור על המקרה האישי שלה, כדי לחזק אחרות. "פרשיית האונס באילת היתה מ־ז־ע־ז־עת ברמות", היא מדגישה כל הברה במילה "מזעזעת". "זה מהר מאוד התנפץ בתקשורת, התארגנו הפגנות ומחאות, ובשולי הסיקור הנערה נעלמה. כאילו נשארה בבית, מסתתרת.
"אבל היא לא צריכה להתבייש. לא היא זו שצריכה להסתתר, להתנצל או להצטדק. זה היכה בי, המחשבה שחבורת עבריינים חיללו אותה, ובסוף היא צריכה להסתתר בבית. כי גם אני הרי מסתתרת שנים, לא דיברתי על זה. ובשבת בערב זה כל כך התבהר לי, והרגשתי את הצורך לצאת בקריאה הזאת, שזו לא בושה. זו לא אשמתך. וזו לא בושה ולא אשמתי".
אז היא התיישבה ליד המחשב הנייח והתחילה לכתוב את שעל ליבה. המילים זרמו מהר. הפנייה אל הנערה, מילות החיזוק, המסר שצריך לחזק את ידי הנערה, הקריאה שלא להקל בעונשם של הפוגעים. אבל את המילים האישיות, שבהן תיארה ילדה בת 13 שהולכת לקנות בגדים וחוזרת פגועה וכואבת, גלגלה שוב ושוב. כתבה ומחקה, שינתה וחיזקה.
"עשיתי את זה באופן ספונטני, זה לא היה מתוכנן", היא שוב מחככת את האמה באגודל במהירות, תנועה שעליה תחזור עוד פעמים רבות במהלך השיחה. בתפקידה כסגנית ראש העיר ומחזיקת תיק התחבורה, היא רגילה להיתפס בציבור כאשת עשייה. לא תמיד היא זו שכותבת את הפוסטים שלה בעצמה, לפעמים עוזריה כותבים, והיא מאשרת. בפוסט הזה היא יזמה כל מילה, כל אות, כל הברה. חשפה את הסוד של מיטל הפרטית, האינטימית. והחשיפה לא היתה פשוטה לה.
"האשמה טמונה בחינוך מבית", כתבה בפוסט, "בהורים שמבליגים ואולי מעודדים לעלוב בנשים, 'ככה בקטנה'. האשמה מתפתחת בבתי הספר, שמודדים את כישורי התלמידים על פי רמת ההצלחה בלימודים ולא משקיעים מספיק בהקניית כישורי חיים ובחינוך לערכים הכי בסיסיים - להיות בני אדם טובים שמכבדים את הבריות.
"מעבר לכל חיבוקי התמיכה שנרעיף על הנערה מאילת, מעבר לעצרות המחאה שנקיים בכל הארץ, חובה עלינו לדרוש ענישה על מי שכן אשמים. מי שהיו שם, אנסו, בעלו ושתקו. אחרת, המעשים האלה של אונס והתעללות, של אלימות וניצול, ימשיכו להתרחש" (מתוך הפוסט).
"ואז סיפרתי לאמא"
"לא הבנתי שזה יעורר הד כזה", היא אומרת בקול רועד, "זו חוויה טעונה, לפתוח משהו שהיה קבור כל כך עמוק. הרגשתי שאני חייבת לתת כוח לציבור של נשים שעוד שותקות, משתיקות, ואולי מושתקות. מהבושה, מהחרדה, מההלם, מהפגיעה. חשבתי שברגע שאני מאירה את הסיפור שלי, אני אולי עוזרת לעוד מישהי לסלק חושך".
היא בת 60, גבוהה ודקה. שמלתה שחורה וארוכה, לרגליה כפכפי אצבע, שאותן נעלה לפני פגישתנו, אחרי יום ארוך של עבודה על נעלי עקב.
גדלה בהרצליה למשפחה בת ארבעה ילדים, הבת הבכורה של רבקה (81) ואלברט (84) לוי. גרושה, אמא של אלדר (25), סטודנט לכלכלה בבינתחומי, וקמי (24), סטודנטית לרפואה בטכניון. בשנות ה־20 לחייה עברה לתל אביב, ונשארה.
משנת 2003 היא חברה במועצת העיר. מ־2009 עומדת בראש סיעת מרצ, שבהנהגתה הפכה לסיעה הגדולה ביותר במועצה. מ־2009 היא סגנית ראש העיר, כבר שתי קדנציות. בשנת 2011 התפטרה לשנה וחצי, לאות מחאה על התנהלותו של ראש העיר חולדאי אל מול המחאה החברתית דאז. משנרגעו הרוחות, חזרה לתפקיד שבו היא מכהנת עד היום.
"בכלל לא תכננתי קריירה פוליטית. אני לא נהנית לאורך השנים להיעדר בלי סוף מהבית, לשלם על זה בנישואיי. אבל אחרי הובלת מאבקים מוצלחים כפעילה סביבתית, ובראש ובראשונה כאמא, התברר לי שהזירה הפוליטית היא המקום להשפיע על המציאות".
היא מיוזמי פרויקט התחבורה "נעים בסופ"ש", שבמסגרתו הופעלה תחבורה ציבורית בשבתות בכמה ערים. מקדמת הצמדת קסדות לקורקינטים החשמליים המושכרים בעיר ומתכננת את שיפור התחבורה הציבורית. כשהיא מדברת על הדברים האלה, קולה חזק ובוטח. כשהיא מדברת על הסיפור שלה, קולה נשבר.
47 שנה שמרה אותו בסוד. סיפרה רק לבעלה בזמנו, וגם לשלוש נשים, שחלקו איתה חדר בסדנת אקטיביסטיות לפני יותר מ־20 שנה, כשדיברו על הטרדה מינית שכל אחת חוותה.
כשסיימה לכתוב את הפוסט, שלחה אותו במייל לאחד מעוזריה. "שלחתי אליו משתי סיבות. האחת, כהכנה לעצרת המחאה, שהיתה עתידה להתקיים למחרת בכיכר רבין. והשנייה - לייצר נקודת אל־חזור עבורי. שלא ייצא שכתבתי למגירה.
"העוזר שלי ראה את המייל בבוקר ואמר לי מייד: 'אני מפרסם, כן?' אמרתי, 'בוודאי, לשם כך כתבתי'. הוא אמר שצריך תמונה בצעירותי, ולא היתה לי, אז נסענו אלי הביתה לחפש תמונה באלבום. לא חשבתי על זה, שצריך תמונה שלי מהתקופה ההיא, כדי שאנשים יבינו שהפגיעה היתה בילדה ולא בזו שעומדת מולם עכשיו".
שתי תמונות מילדותה צורפו לפוסט. חיוך תמים, פנים עדינות ופוני על המצח. היא פרסמה את הפוסט, אפילו בלי לדבר עם ילדיה, והניחה את המחשבות עליו בצד. "ברחה" לסדר היום העמוס שלה.
ואז התחילו להגיע התגובות.
בתה קמי סימסה לה: "את מדהימה, אני מעריצה אותך, את אמיצה". אחריה כתבה לה אחותה הצעירה סיסי: "וואו, איזה אומץ יש לך". ואז הוסיפה: "חשבנו שמשהו היה, אבל לא חשבנו שכזה. את חייבת לדבר עם אמא, ומהר".
להבי: "ידעתי שלמחרת אני אמורה לנסוע עם אמא שלי לטבריה. הוריי מבוגרים ואינם בקו הבריאות, ואמא שלי היא אישה מאמינה. קבעתי לנסוע איתה לשאת תפילה לבריאותה ולשלום משפחתנו בקבר רבי מאיר בעל הנס, ולאחר מכן לכנרת. כמובן שהיו לי שיחות עבודה בדרך, אבל ידעתי שאוכל לדבר איתה.
"הלכתי להפגנה ביום ראשון, ושמעתי נשים עוצמתיות מדברות על הבמה. יכולתי לבקש לעלות, לדבר, אבל ידעתי שלי מחכה במה עם אמא. וזו הבמה הכי חשובה בעיניי".
היא מגוללת לאט את האירועים. איך אספה את אמה ביום שני מביתה בהרצליה, והן החלו לדבר על החדשות, על האונס באילת. אמא שלה שאלה איך הבחורה לא צעקה, איך לא שמעו אותה, ומיטל ענתה לה בשאלה, איך אף אחד מהבחורים לא הלך לקרוא למשטרה, או לא קרא לאחרים שיפסיקו.
"ואז אמרתי לה שאני רוצה לספר לה סיפור על משהו שקרה לי בילדות, ושאף פעם לא סיפרתי לה עליו. אמרתי לה: 'את זוכרת שכשהייתי צעירה, נסעתי לתחנה המרכזית לקנות בגדים, ואחרי זה חזרתי הביתה ובכיתי? וכשאת שאלת אותי מה קרה, אמרתי לך שנסעתי לתחנה המרכזית לקנות בגדים ואיבדתי את הארנק שלי ואת הכסף, ולא היה לי איך לחזור הביתה, עד שמישהו עזר לי וקנה לי כרטיס לאוטובוס? ושאת חיבקת אותי ואמרת, 'לא נורא, כפרות על הכסף, העיקר שאת בריאה ושלמה', וכעסת עלי שנסעתי לתחנה המרכזית לבד? אז זה לא היה הסיפור האמיתי'.
"ואז אמרתי לה שהסיפור האמיתי הוא שהלכתי לקנות בגדים. וקניתי בגדים. ואחר כך הסתכלתי על חנות נעליים בפסאז' בנווה שאנן, ולא רציתי להיכנס, כי לא היה לי מספיק כסף למחירים שהיו כתובים על הנעליים, אבל הבחור אמר: 'תיכנסי, נעשה לך הנחה'.
"ונכנסתי. והיו שם שלושה גברים".
התוקפים, היא מספרת ברעד, היו חובשי כיפה. "מסורתיים, נראים כמו הילדים הטובים שגדלו איתי בשכונה בהרצליה, שאפשר להרגיש לידם בנוח. מהמקרה הזה למדתי שאי אפשר לסמוך על אנשים רק לפי מראה".
הם תקפו אותה באכזריות. היא אפילו לא יודעת כמה זמן היתה שם, נלחמת וזועקת. רק בקושי הצליחה להשתחרר מהם. היא הקיאה בחנות והצליחה לברוח.
"סיפרתי לאמא שלי שברחתי משם אחרי שהם תקפו אותי מינית. השארתי מאחוריי את הבגדים שקניתי, את הארנק והתיק, ובאמת הסתובבתי בוכה ברחוב, כמו שסיפרתי לה אז, ובאמת איש טוב עזר לי להגיע לתחנת האוטובוס ושילם עלי את הכרטיס לאוטובוס.
"אני תמיד חושבת שהשקר שלי התחיל כשהאיש הזה שאל אותי מה קרה לי, ואמרתי לו שאיבדתי את הארנק ושאין לי כסף לחזור הביתה, והוא עזר לי. מאותו רגע נצמדתי לשקר שסיפרתי לו, לאיש הזר ברחוב, וזה הסיפור שהמשכתי לספר".
מאז היום ההוא היא סיגלה לעצמה קשיחות יתר. הפכה להיות ילדה מורדת, כועסת, פיתחה הפרעות אכילה קשות. "כשסיפרתי לאמא שלי מה היה הגורם לזה, היא אמרה שטוב שאני מספרת עכשיו, כי כל השנים היא האשימה את עצמה על שלא ידעה איך להתנהג איתי. היא דיברה על התחושה שלה כאמא שקלטה שמשהו עובר על הילדה שלה ולא ידעה מה, ולא ידעה איך להתמודד עם זה, ועכשיו היא יודעת שזה לא באשמתה.
"ופתאום קלטתי איך סודות גוררים אשמה שמטפחת אשמה, ואת לא יודעת איפה את מנביטה את רגשות האשמה אצל אחרים. לא היה לי פשוט לפתוח את הסיפור הזה מול אמא שלי, שמכירה אותי כל כך. אבל זה הוריד לי אבן מהלב.
"כשהגענו לטבריה, ירדנו לחוף וישבנו על ספסל ליד המים. הצטלמנו, ושלחתי לאחותי תמונה שלנו, אמרתי לה שאני עם אמא אחרי שיחת נפש. אמא שלי כל הזמן שאלה למה פרסמתי את זה. היא לא בפייסבוק, היא לא יודעת איך זה עובד. היא כל הזמן שאלה אם זה עם תמונה שלי, עם השם שלי, אם עכשיו כולם יידעו.
"הסברתי לה שאני רוצה לחזק נשים ובנות שעוברות חוויה דומה, שיוציאו את זה החוצה, כדי שגברים ונערים ואנשים יידעו שזה לא לגיטימי. ושהוצאתי את זה החוצה כדי שהבנות האלו לא יתביישו ולא ירגישו אשמות כמו שאני הרגשתי. כל החיים אמרתי לעצמי שהייתי מטומטמת, כי נסעתי לבד, כי סמכתי על אנשים שלא הייתי צריכה לסמוך עליהם".
"אפס סולחנות להטרדה"
מאז המקרה הגוף שלה היה נקודת התורפה שלה. הילדה הקטנה הפכה להיות מתבגרת זועמת, שסבלה מאנורקסיה ומבולימיה, בחורה יפה שקצצה את שיערה כמו הבנים בכיתתה, "טום בוי" שמנסה לא להיראות שוב בת, לעצור ולהסתיר את ההתפתחות הנשית.
"אני יכולה להסתכל לאחור ולראות איפה זה פגע ובמה זה חיבל, אבל אני מנסה יותר להצביע על הדברים שהאירוע הזה חיזק, ואני יודעת שלאורך כל השנים לא הפכתי להיות קורבן. הקורבנוּת היתה פנימית, אבל כלפי חוץ הייתי מאוד אסרטיבית. הייתי אחרת.
"וזה מה שאמרתי לאמא שלי, כשהיא שאלה למה סיפרתי. אמרתי לה שזו לא אשמתי, מה שקרה לי, שלא תמיד אפשר לברוח ולצעוק. ולכן צריך לדבר על זה בקול רם, כדי שיידעו שזה קורה ויענישו את מי שנתפס. אני לא התלוננתי, לא היה דבר כזה להתלונן בתקופה ההיא. לא דיברו על דברים כאלה, זו בכלל לא היתה אופציה מבחינתי. היום בוודאי הייתי מתנהגת אחרת, במיוחד כשיש ארגונים לליווי ולתמיכה בנשים שנפגעו, והשיח הרבה יותר פתוח. לא הייתי רוצה שתינתן לגיטימציה לדבר כזה לקרות ולעבור בשקט בגלל שמישהו או מישהי גוזרים על עצמם שתיקה.
"ועדיין, היה קשה לאמא שלי להבין. בדרך חזרה מטבריה עצרנו בחיפה, לפגוש את קמי שלומדת בטכניון, ואמא שלי שאלה אותה למה כתבתי פוסט שכולם יכולים לראות, וקמי אמרה לה: 'אמא צריכה לתת כוח לנשים אחרות, אז צריך לפרסם דברים כאלה'.
"ואז התפתחה השיחה על הארווי וויינסטין המפיק, שעשרות שנים אחרי שהטריד מינית, באו פתאום עשרות נשים שבחרו לפתוח את הפה ולשתף במה שהן עברו כדי לעצור אותו מלהמשיך לעשות מעשים כאלה לנשים צעירות ומתחילות קריירה. ומשם נוצרה תנועת MeToo. כשהתחילו הסיפורים של הנשים על וויינסטין, וראיתי שרבות חולקות את הסיפורים שלהן, הרגשתי שיש מספיק שיתוף. לכן לא סיפרתי".
בסוף יולי, מעט לפני פרסום האונס באילת, היא הלכה לסדנת ניקוי רעלים של חמישה ימים בצפון. "כשמנקים רעלים פיזיים", היא אומרת, "מנקים גם רעל נפשי. זאת אחת הסיבות שבחרתי לשתף דווקא עכשיו. לא היתה לי מטרה מראש, אבל ידעתי שאני רוצה להעביר מסר שנוגע לאונס הנורא הזה. לפעמים, כשאתה רוצה שיקרו דברים גדולים, אתה צריך לזהות את הגיים צ'יינג'ר, את מה שישנה את כללי המשחק וישפיע".
ומה ישנה את הכללים כאן?
"חינוך. אפס סלחנות מגיל צעיר לזלזול, להתעמרות, להטרדה ולכל פגיעה במוחלשים בכלל, ובנשים בפרט. זה חייב לחלחל לתוך הבתים ולתוך התרבות של המשפחות. זה חייב לחלחל לתוך מערכת המשפט, שתגזור על העבריינים עונשים מחמירים יותר. זה חייב לחלחל לתוך המשטרה, בכל צורת התחקור של הנפגעות. וגם לתוך מערכת הבריאות, שחייבת לראות בפגיעה מינית טראומה שצריך לטפל בה ולספק לה טיפול פסיכולוגי".
ביום ראשון השבוע, עוד לפני המחאות, החליטו בעיריית תל אביב למחוק את ציור הקיר בחוף מציצים בעיר. להבי השתתפה בהפעלת הלחץ למחוק את הציור, יחד עם ציפי ברנד, מחזיקת תיק מעמד האישה בעירייה, וסיגל ויצמן, מחזיקת תיק הנוער.
הציור של רמי מאירי משנת 2002 מתאר נערים מציצים למלתחות הנשים, מחווה לסרט "מציצים" של אורי זוהר ואריק איינשטיין. להבי, שבעבר התייחסה אל הציור כאייקון, הבינה לאחרונה שבמציאות הנוכחית הוא כבר לא יכול להיות סמל.
"הסרט 'מציצים' יצא כשאני הייתי נערה, וסיפורים מהסוג שלי היו מושתקים. היו שירים עם משפטים כמו 'כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?' ו'יש לך פה עניין עם פועלי בניין'. אז פעם הייתי אומרת ש'מציצים' הוא סיפור ילדותנו, גדלנו עליו. אבל התופעה הזו של הטרדות מיניות כל כך התרחבה, ונהייתה כל כך מוגזמת, שזה כמו להשתין מהמקפצה.
"המחיקה של הציור אומרת שאנחנו בעידן אחר. שמודעות היא לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם בסמלים שאנחנו נותנים להם להתנוסס ברחובות. ההורדה של הציור היא סמלית, כדי להגיד: אין לגיטימציה לדברים האלה, גם כשהם אייקון תרבות תל־אביבי. כדי לשרש את התרבות הזאת אנחנו נדרשים לקיצוניות שמשנה גם את המרחב הציבורי, שלא יכלול סמלים שיכולים להיות מתורגמים כסמליים. לא כמורשת ולא בהלצה ולא בקריצה".
"לנקות, לשקם, לשדרג"
היא מגדירה את עצמה כפעילה למען אוכלוסיות מוחלשות. משנת 2014 מחזיקה את תיק התחבורה, ומנסה לעזור דרכו בתחומים שבהם היא מאמינה. "חלק גדול ממה שמניע אותי בפעילות הוא העובדה שאני באה במגע עם אנשים בכל הרמות, ונושא הביטחון האישי מאוד חשוב לי. כמחזיקת תיק התחבורה, עשיתי כנסים ודיונים על תחבורה ומגדר, ועשיתי שינויים כדי לשפר את התנאים לציבור ולהגן על נשים. הוספנו תאורה ברחובות חשוכים בתחנה המרכזית, מיגרנו את התופעה של כרטיסי ביקור לחשפניות, מצאתי את עצמי פעמים רבות בהפגנות נגד אלימות כלפי נשים והייתי מהמייסדים של 'חצר נשית', שמטפלת בנערות במצוקה ביפו.
"אחד הדברים שמחלחלים בי בעקבות החשיפה הוא מחויבות אישית ומקצועית לטפל בפצע האורבני שנקרא התחנה המרכזית. לשקם את מדרחוב נווה שאנן המוזנח, לנקות ולשדרג את אזור התחנה הישנה ולסלק את הרעש, הזיהום והזוהמה מהתחנה המרכזית החדשה ומסביבתה.
"בעקבות המסע האישי שלי יהיה לי חשוב להביא את הסיפור הזה לתחנה סופית משמעותית, שתתבטא גם בשינוי של המרחב הפיזי, ממאיים לנעים ובטוח עבור כולם".
ואיך עושים זאת כמחזיקת תיק התחבורה?
"התחבורה היא היכולת לנוע ממקום למקום. והזכויות של מי שאין לו נגישות לשירותי בריאות או השכלה, נפגעות. מי ששבויים בידי התחבורה הציבורית הם הקשישים, הנוער, בעלי המוגבלויות, וגם נשים. כאשר יש רכב אחד בבית, הוא לרוב משרת את הגבר, ולא את האישה. לכן, מבחינתי, זה תיק חברתי שנוגע לזכויות אדם, וגם לבריאות, כי רוצים למגר תאונות דרכים ולהוריד את זיהום האוויר.
"כל החזון שלנו מבוסס על היפוך הפירמידה: לשים את הולך הרגל במרכז, כי הוא הדם שזורם בעורקי העיר, הוא זה שמזיז את המסחר. כבר היום, למשל, יש בעיר בקרת רמזורים שנותנת תעדוף להולכי הרגל.
"אחריו יש לנו את רוכבי האופניים. ואנחנו מחויבים לבצע את הכל מהר יותר, כי קיבולת הדרכים בתוך העיר מצטמצמת ב־30 אחוז בגלל עבודות התשתית של הרכבת הקלה, וחייבים לשנות את דרכי ההגעה לעיר כי אחרת כולם ייתקעו בפקקים. זה תיק מאתגר מאוד, שחייבים להיות בו עם ראייה לעתיד".
היא מתגאה בפרויקט "נעים בסופ"ש" של שאטלים עירוניים בסופי שבוע, שיזמה לאחר שהקימה פורום של מחזיקי תיקי התחבורה מנתניה ועד מודיעין כדי לקדם רשות מטרופולינית לתחבורה. "הצלחתי לקדם את המיזם הזה בזכות רתימה של שותפים, ובראשם ראשי העיר של תל אביב־יפו, גבעתיים, רמת השרון, קריית אונו, יהוד־מונוסון ושוהם".
אחד הפרויקטים שהיתה רוצה להשלים הוא שיקום שוק הכרמל. ב־1998 הקימה את ועד סוחרי השוק, ואף כיהנה בהתנדבות כמזכירת הוועד למשך כשלוש שנים. "שוק הכרמל הוא פרויקט דגל משמעותי שאני מחויבת אליו, ואני מקווה שבשנה הקרובה נצא לדרך עם פרויקט לשיקום השוק ולשדרוגו".
"מסר של כוח"
כנבחרת ציבור היא מרבה להסתובב בעיר, לחוות את האנשים. "אני נתפסת כנבחרת ציבור מקצועית, פחות פוליטית, ואני מביאה את האישיות שלי לתפקיד באמצעות אמפתיה, סימפתיה, יכולת לנהל שיחה בגובה העיניים. מעולם לא 'מכרתי' את הסיפור האישי שלי.
"עכשיו יצאתי מגדרי בצורה חריגה, שאני עוד לא מעכלת את היקפה. לא חשבתי שהסיפור יגיע לרמה כזאת של חשיפה, אבל מאחר שנכנסתי למסלול הזה, אני הולכת עם זה עד הסוף. אני חושבת שקולן של הנשים צריך להישמע יותר. גם עכשיו, בעיתות משבר, במקומות שבהם מקבלים את ההחלטות על הקורונה. כי לנשים יש ראייה מיוחדת ויכולת להביא צדדים נוספים לדברים".
היא מספרת בגאווה שאישה שהיא מכירה כפעילה באחת השכונות כתבה לה הודעה פרטית בעקבות הפוסט. "היא כתבה שבעקבות הפוסט שלי היא הולכת לשבת עם הבת שלה ולספר לה מה שקרה לה בצעירותה. היא אמרה שלא דיברה על זה עם אף אחד, ושנתתי לה אומץ.
"עניתי לה שאני מחזקת אותה, ושאם היא תרצה לדבר איתי או לשתות איתי כוס קפה, אהיה זמינה בשבילה. ואני באמת מתכוונת לזה.
"רציתי לכתוב את הפוסט כדי להעביר מסר של כוח. לומר לנערה מאילת, ולבחורות נוספות כמוה, שזו פגיעה קשה, אבל יש חיים אחר כך. ואיכשהו, מתישהו, היא תדע לאסוף את הכוח. היא תדע שזה לא חייב להיות סיפור חייה. זה חלק ממנו, אבל היא תדע למצוא את החוזקות שלה. כי הן קיימות בכולנו".
batchene@israelhayom.co.il
