שמונה שירים יתמודדו מחר בגמר ״אקס פקטור לאירוויזיון״. שניים מהם מצוינים, אחד חמוד מאוד, וכל השאר פחות. אם לסכם בעדינות, ובלי להיות הורס שמחות: אירוויזיון 2023 לא יתקיים בישראל.
ובכל זאת, יש כבר מי שכועס. איגוד אמני ישראל וההסתדרות הציונית העולמית יצאו נגד שירי התחרות, מאחר שכולם באנגלית. ״כגוף לאומי ראוי להוות דוגמה ומופת של שמירת צביון העם היהודי ולדרוש כי הנציג הישראלי לאירוויזיון יופיע בפני העולם בשפתו הלאומית״, הסבירו.
על פניו - נשמע הגיוני, במיוחד כשרבים מאיתנו אוהבים להרגיש ציונים. אבל בפועל, מדובר בטיעון ארכאי ובחוסר הבנה של התחרות. ההיסטוריה כבר הוכיחה ששירים בעברית לא צולחים את האוזן האירופית. בשלוש השנים האחרונות שבהן שלחנו שיר בעברית, חזרנו הביתה במבוכה גדולה: ב־2012 היה זה ההרכב "איזבו", שהסתפק במקום ה־13 בחצי הגמר; ב־2013 סיימה מורן מזור במקום ה־14 בחצי הגמר; וב־2014 הגיעה מיי פיינגולד לאותו המקום. גם המילים הבודדות שפיינגולד השחילה באנגלית לא עזרו לה.
ב־2015 שונה התקנון, וברשות השידור ז"ל יישרו קו עם העולם ואפשרו לשלוח שירים גם באנגלית. התוצאה לא היתה מפתיעה: נדב גדג׳ עצר ארבע שנות בצורת שבהן לא העפלנו לגמר, וסיים את הגמר במקום התשיעי המכובד. ואת הניצחון של נטע ברזילי עם "טוי", כמה שנים אחר כך, כבר לא צריך להזכיר.
אירוויזיון הוא קודם כל תחרות שירים, והרעיון המרכזי הוא להתברג כמה שיותר גבוה - ובכך, באמצעות הכישרונות המקומיים והמוזיקה היצירתית, לעשות כבוד (ולפעמים בושות) למדינה השולחת. ההתעקשות לשלוח שירים בעברית לא רק שאינה רלוונטית, אלא יוצרת בדיוק את האפקט ההפוך. מי שסבור שצריך לשיר בעברית לא מבין את התחרות ואת קהל היעד שלה, וגם לא מבין במוזיקה בינלאומית עדכנית. הסיכוי לכבוש את אירופה בשלוש דקות עם שיר בעברית זהה לסיכוי שכל הזמרים הישראלים שמנסים לפרוץ בארה"ב יעשו את מה שעשתה גל גדות בהוליווד.
עם כל אהבתי לשפה, שירה בעברית לא מייצרת עניין, לא מביאה כבוד ומקטינה משמעותית את הסיכויים להביא את הגביע לישראל בפעם החמישית.
בקיצור, איך אומרים בעברית It's not your business?
Erans@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו