ביום שישי בצהריים, 12 באוקטובר 1973, בשעה 14:30, כינסה ראש הממשלה גולדה מאיר את "המטבח", הפורום שקיבל את ההחלטות בנושאים צבאיים־מדיניים. מלחמת יום הכיפורים נכנסה ליומה השביעי, ובדיון הוצגה שאלה הרת גורל: האם לצלוח את תעלת סואץ למחרת בלילה, במוצאי שבת.
לאחר שצה"ל הצליח להדוף את הצבא הסורי מרמת הגולן ולהבקיע מעבר לקו הגבול, הועברה נקודת הכובד של המלחמה דרומה. אלה היו רגעי ההכרעה בחזית המצרית. הדיון המכריע התקיים בפורום מורחב בחדרה של גולדה, והוזמנו אליו גם ראש המוסד, צבי זמיר, מפקד חזית הדרום, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, ומפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד.
התיאורים שהוצגו בדיון היו קשים. הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר (דדו), הביע חשש מהתשה נטולת הכרעה, שתגביר את שחיקת הכוחות, והציע לבקש הפסקת אש. האלוף פלד אמר כי חיל האוויר איבד מספר רב של מטוסים וכי הוא מתקרב לקו האדום, שהוצב על 220 מטוסים - ולאחר שיגיע אליו, לא יוכל לסייע עוד לכוחות הקרקע.
במערכת הביטחון ציפו במשך ימים ארוכים שדיוויזיות השריון המצריות 4 ו־21, שנפרסו ממערב לתעלה, ייצאו בדרכן מזרחה; הישארותן במקומן הפחיתה את סיכויי ההצלחה של הצליחה. למרות זאת, בר־לב ופלד הביעו את דעתם בעד הפעולה. עוד לפני שסגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל (טליק), הספיק לסכם את הדברים, נקרא ראש המוסד זמיר לשיחת טלפון דחופה. על הקו היו ראש לשכתו, פרדי עיני, והאחראי לתחום הטכנולוגי במוסד, יואל סלומון.
כשזמיר שב לחדר, הוא סיפר כי יש בידיו "ידיעת זהב" על כך שצבא מצרים מתכוון להנחית כוחות מוצנחים בקו המעברים בתוך יום או יומיים. המסקנה המבצעית היתה שדיוויזיות השריון יבואו בעקבותיהם.
"אני מבינה שצביקה גמר לנו הדיון", אמרה גולדה, והפור נפל: צליחת התעלה מושהית; צה"ל פונה לבלימה, אורב לכוחות המצריים, מכיל את ההתקפה - ואחריה ייצא לצליחה.
דבר קיומה של הידיעה פורסם בשנים האחרונות, אבל מה שידוע פחות הוא מי עמד מאחוריה: קצין בצבא מצרים, שגויס כמרגל והעביר מידע פנימי לקהילת המודיעין בישראל. גם כיום, 47 שנים לאחר המלחמה, חוששת הצנזורה להסגיר פרטים על אודותיו, ולא מאשרת לפרסם אפילו את הכינוי שקיבל.
המידע שהעביר המקור המצרי הביא בסופו של דבר למהפך בלחימה; צה"ל, שנכשל עד אותו יום בחזית הדרום ולא הגיע להישגים בשטח, הצליח ליטול את היוזמה לידיו.
"אחרי שדדו יצא מהדיון המכריע, הוא ירד למטה לבור, ואני זוכר שניגב באצבע את הזיעה ממצחו ואמר: 'עכשיו אני יודע מה לעשות. נחכה להם וננקנק אותם, ואחרי זה נצלח את התעלה'", משחזר תא"ל בדימוס אהרן לברן, איש אגף המודיעין, שכיהן אז כעוזר ראש חטיבת המחקר למבצעים.
בניגוד לסוכן המצרי המפורסם "המלאך", הלוא הוא אשרף מרואן (שנודע בציבור אחר כך גם כ"בבל", אף על פי שזה לא היה כינויו הרשמי), פועלו של "מקור הזהב" נשכח ולא זכה לתהודה תקשורתית וציבורית.
"כולם מדברים על מרואן, ואף אחד לא מדבר על 'מקור הזהב', שראוי לשבת לצידו על כס המרגל הטוב ביותר", אומר משה שוורדי, חוקר מלחמת יום הכיפורים. "כשהגיע המאני טיים, לפני פרוץ המלחמה וברגע הכי קריטי במהלכה, הוא העביר שתי ידיעות זהב, לא אחת".
הידיעה הגורלית שהעביר ב־12 באוקטובר לא היתה הראשונה, כפי שמעיד שוורדי. שבועיים לפני כן, ב־30 בספטמבר, הודיע המקור למפעיליו כי מצרים וסוריה עומדות לפתוח במתקפה משולבת נגד ישראל, אולם הצמרת הביטחונית לא טיפלה במידע כראוי. "זו היתה ידיעה אולטימטיבית", אומר בתסכול אל"מ בדימוס חגי מן (83), שהיה אז קצין המודיעין של פיקוד צפון.
***
הקצין המצרי גויס כמרגל על ידי תא"ל בדימוס לברן. "אני יצרתי אותו ובראתי אותו", מגלה לברן, כיום בן 88. "כשפגשתי אותו לראשונה, לא הייתי בטוח שיסכים לעבוד למען ישראל, בגלל מעמדו בצבא. רציתי רק שיהיה ידיד שלי, כדי שאוכל להסתייע בו בהבנת הצד המצרי.
"אמרנו לעצמנו שאנחנו במודיעין מעריכים הערכות ומסיקים מסקנות לגבי הערבים, אבל בסופו של דבר אנחנו ישראלים, עם אוריינטציה מחשבתית של מדינה מערבית. חשבתי שהוא יעזור לי להבין את הלך הרוח וצורת החשיבה דרך עיניים מצריות, וייתן את נקודת המבט שלו בכל מיני סיטואציות.
"עשיתי לו איזשהו תרגיל, שלא ארחיב לגביו, ולשמחתי, הוא התנדב להיות מקור. הפעלתי אותו במשך כמה שנים. הקשר בינינו התנהל באמצעים דומים לאלה שאלי כהן ז"ל השתמש בהם בסוריה עשור לפני כן. יכולתי להעביר לו שדרים, והוא היה שולח לי חומר".
ב־1970 נאלצו לברן והמרגל להיפרד, משום שהמוסד דרש שהמצרי יעבור לאחריותו. "בתוך קהילת המודיעין הישראלית יש גבולות גזרה ברורים", מסביר לברן. "השב"כ עובד בתוך השטח שלנו, אמ"ן נפגש עם הסוכנים שלו במעברי הגבול, והמוסד עובד עם סוכנים בחו"ל.
"את 'מקור הזהב' יכולתי להפעיל רק בעזרת המוסד. בגלל תפקידו, לא היה אפשר להביא אותו למפגשים במעברי הגבול, והקשר בינינו התנהל דרך חו"ל. הפעלתי אותו ממקומות רבים ברחבי העולם.
"ב־1970, אחרי שהתחלתי להיפגש איתו באופן די סדיר, בעזרת המוסד, הם אמרו, 'לכל הרוחות, מה זה? לא יכול להיות שאיש אמ"ן מסתייע כל הזמן בשירותינו', וביקשו שהמקור יעבור לטיפול שלהם".
נלחמת כדי להשאיר אותו אצלך?
"ראש המוסד צביקה זמיר הוא חבר טוב שלי, הוא אפילו היה הסנדק של הבן שלי. לא היתה לי ברירה אלא לוותר, ואני חייב להודות שטענות המוסד היו מוצדקות. נפגשתי איתו בפעם האחרונה ב־1970 באירופה, ומאז לא היה בינינו קשר. אבל הוא כבר היה מגויס למען ישראל, ולכן היה לו קל להמשיך בעבודה עם אנשי המוסד.
"קיבלתי תעודת הוקרה מראש אמ"ן, ושחררתי. הנחתי את הסיפור הזה בהיסטוריה. הגדוּלה של המוסד היתה בכך שהם העבירו לו מכשיר קשר מתקדם יותר. בזכות זה התאפשר לו להעביר להם ידיעות בזמן אמת, כמו שתי הידיעות החשובות שסיפק ב־73', לפני המלחמה ובמהלכה".
כשהמקור העביר למוסד את שתי ידיעות הזהב ואתה קיבלת אותן בבור, ידעת שזה הוא?
"לא. ברגע שהוא עבר למוסד, הוא קיבל מהם כל מיני כינויים, שונים מזה שאני נתתי לו. לפעמים נותנים לסוכן יותר מכינוי אחד, כדי לשמור עליו. אם הוא נותן חומר צבאי, קוראים לו X. אם הוא מעביר חומר על הצמרת המצרית, קוראים לו Y. באותה תקופה לא ידעתי מי העביר את הידיעה, זה נודע לי רק כעבור כמה שנים".
איך מתגמלים מקור חשוב כל כך?
"מדי פעם אתה מחפש דרכים לתת לו בוחטה, תלוי גם באיכות המידע שהוא מספק. אני יכול להגיד באחריות שהמקור הזה היה שווה כל פרוטה, ואני מתאר לעצמי שעל ידיעת הזהב ביום כיפור הוא לא יצא בידיים ריקות. באותה תקופה היו לנו שלושה סוכנים משכמם ומעלה: אשרף מרואן, הוא, ועוד אחד שלא נדבר עליו".
לאורך שנות הפעלתו, היה שלב שבו חששתם שהוא עומד "להישרף"? שהמצרים חושדים בו?
"לי לא ידוע שהוא היה נתון בסיכון כלשהו, בוודאי לא בשנים שבהן אני הייתי איתו בקשר, וגם לא כשעבד עם המוסד. נפוצה שמועה שהוא מת במתקפה המצרית ב־14 באוקטובר 1973, אבל היא לא היתה נכונה. הוא מת בנסיבות טבעיות, כמה שנים אחרי המלחמה. המשנה לראש המוסד בישר לי על מותו. הרגשתי שאיבדתי חבר".
ככל הידוע לך, מישהו ממקורביו ידע על שיתוף הפעולה שלו עם ישראל?
"לא חושב. אני מניח שאת הסוד הזה הוא לקח איתו לקבר".
***
לא מעט סימנים ורמזים הונחו בפני המודיעין הישראלי בנוגע למתקפה שעומדת להיפתח מצד מצרים וסוריה באוקטובר 1973. אחד מהם הגיע ממכשיר הקשר של הקצין המצרי בשעות הערב של יום ראשון, 30 בספטמבר, שישה ימים לפני פרוץ המלחמה.
"ידענו שלמחרת עומד להיפתח תרגיל גדול בצבא המצרי, 'תחריר 41'", אומר לברן. "אבל הידיעה שלו טענה שבסיום התמרון תתבצע צליחת אמת, שתתגלגל למעשה למלחמה".
בשעה 4 לפנות בוקר, יום שני, 1 באוקטובר, ישב חגי מן בביתו שבקיבוץ בית השיטה וניהל תדרוך טלפוני עם קצין מודיעין בגזרת רמת הגולן. "המרכזנית התערבה בשיחה ואמרה שיש לי שיחה דחופה מהמטכ"ל. על הקו היה ראש ענף 5 באמ"ן (שהיה אחראי לזירות סוריה, לבנון ועיראק; א"ו), אביעזר יערי, שאמר לי: 'מקור טוב מאוד, שאתה לא מכיר, לא מהזירה שלנו, מוסר שהמצרים צולחים את התעלה הבוקר עם אור ראשון, תוקפים, והסורים מצטרפים אליהם. תרים את הפיקוד'.
"הפאניקה היתה גדולה. אלוף הפיקוד, יצחק חופי, בדיוק היה בתרגיל גיוס והצטיידות של חטיבת השריון 179. מייד פניתי אליו ומסרתי לו את הידיעה. נסעתי למפקדת הפיקוד בנצרת. כשהגעתי, היה על שולחני מברק עם הדברים שמסר לי יערי, ללא פירושים נוספים.
"התקשרתי לקצין המודיעין של פיקוד הדרום, דוד גדליה, אבל קצין תורן מנומנם ענה לי שהוא ישן בבית, וגם סגנו. ב־7 בבוקר, אחרי שהאיר היום ולא קרה כלום, התקשר אלי ראש מחלקת המחקר באמ"ן, אל"מ אריה שלו, ואמר לי בטון כעוס מאוד: 'מה הפאניקה שעשית הלילה בפיקוד צפון?' לפני שהספקתי לענות שקיבלתי את הידיעה ממחלקת המחקר שלו, הוא אמר: 'אנחנו נעשה בירור' - וניתק. עוד באותו בוקר זומנתי לשיחה אצלו למחרת".
איך הסברת לעצמך את מה שקרה? הלוא הידיעה עברה שיבוש עד שהגיעה אליך.
"התרעת המלחמה הגיעה לאמ"ן בשעות הערב של יום ראשון, ואני קיבלתי אותה באיחור גדול מאוד. גם כך הייתי מודאג, מאחר שזיהינו פעילויות נרחבות בצד הסורי, ועוד לפני הידיעה שהגיעה אלי החלטנו לתגבר באופן מאסיבי את מערך התצפיתנים ברמת הגולן".
***
ביום שני, 2 באוקטובר, בשעה 14:00, התייצב מן לבירור בלשכתו של שלו בקריה בתל אביב. גם יערי השתתף בשיחה. "שלו שאל אותי: 'אף אחד לא אמר לך שזה קשור לתרגיל המצרי?' אמרתי שלא. בסופו של דבר, לא ננזפתי.
"לפני שיצאתי, אמרתי לשניהם שיש לי סימנים מעידים לכך שסוריה מתכוננת למתקפה על ישראל. היו לפחות עשרה כאלה. הצטברו מאות טנקים, הכוחות הוכפלו, הוקם מערך טילי קרקע־אוויר".
ומה שלו ענה לך?
"'לנו יש סימנים אחרים'".
ידעת שמאחורי הידיעה עומד אותו "מקור זהב", שפועל עבור ישראל?
"ממש לא. אני חשבתי שמדובר במרואן. רק כעבור שנים רבות גיליתי שבכלל היה לנו מקור נוסף במצרים, וממש לאחרונה נודע לי שהוא זה שמסר את המידע".
"אמ"ן לא זלזל בידיעה של המקור המצרי ולא התעלם ממנה", אומר לברן. "המצב היה די בעייתי. בלילה שאחרי קבלת הידיעה, פיקוד הדרום בדק מה מצב חיל האוויר המצרי, וראו שהכל שקט. באותו רגע, הידיעה הזאת היתה בסך הכל אחת מני רבות. רק בדיעבד הופכת ידיעה כזאת להיות 'משהו־משהו'".
כעבור פחות משבוע קרסה הקונספציה הישראלית, והמלחמה פרצה ביום הכיפורים. "התאכזבתי שצדקתי לאורך הדרך", אומר מן. "עד היום אני שואל את עצמי איך ייתכן שאני ראיתי את הדברים, והאחרים התעלמו או לא ראו. זה רודף אותי כבר 47 שנים".
***
ידיעת הזהב שהעביר המרגל המצרי ב־12 באוקטובר גרמה לשינוי חשיבה בצד הישראלי, ובדיעבד נראה כי היה לה חלק מהותי ומשמעותי במניעת מפלה בחזית הדרום: היא טרפדה את הבחירה בחלופות האחרות - בקשה להפסקת אש או צליחה מוקדמת של התעלה מול כוחות אויב רבים ומשמעותיים.
"הידיעה שלו לא דיברה על מעבר שתי הדיוויזיות המצריות לגדה המזרחית של התעלה, אלא על הכוחות המוצנחים, שאמורים לנחות באזור קו המעברים, בביר גפגפה ובמיתלה", אומר לברן. "המשמעות הברורה, שכל איש צבא בכיר יודע, היא שרק כוחות השריון יכולים לחבור לעזרת הכוחות האלה".
כעבור יומיים, בשעות הבוקר של 14 באוקטובר, יצא צבא מצרים למתקפה המתוכננת בשישה מוקדים עיקריים, באמצעות כוחות שריון, חי"ר, ארטילריה, הפצצות מהאוויר ופשיטות מוסקות של לוחמי קומנדו. בניגוד לידיעה שהעביר "מקור הזהב", לא היו כוחות מוצנחים.
צה"ל היה ערוך לבואם של המצרים והדף אותם בכל הגזרות, תוך שהוא מסב להם אבידות כבדות. בדיעבד התברר כי הנשיא סאדאת דחף לביצוע הפעולה, בין היתר בשל לחץ של סוריה, בניגוד לדעתם של בכירי צבאו.
זה היה הניצחון הישראלי הראשון בקרבות בסיני, והוא גם סימן את תחילת המהפך בחזית הדרום כולה: המעבר של המצרים למתקפה ניידת הותיר את ההגנה האווירית שלהם מאחור, וכך נחשפו המצרים בקו הקדמי לפגיעות מהאוויר. בתחילה הודו המצרים כי מאה טנקים שלהם הושמדו באותו יום, אולם מאוחר יותר הודה מפקד הצבא, הגנרל סעד א־שאזלי, שהיה מדובר ב־250 כלים. למחרת בלילה, בין 15 ל־16 באוקטובר, יצא צה"ל לצליחת התעלה.
מאז אותו יום השתנתה המציאות בשדה הקרב: ישראל החלה לתקוף וליזום, ומצרים עברה למגננה. כוחותינו פרצו לעבר הגדה המערבית וכיתרו את הארמיה השלישית, בעוד הצבא המצרי לא תקף שוב עד סיום המלחמה.
יש מי שמפקפק בחשיבותה של הידיעה שהעביר המרגל הנשכח. החוקר וההיסטוריון הצבאי תא"ל (מיל') דני אשר (76) שימש בזמן המלחמה קצין המודיעין של חטיבה 16 (חטיבת ירושלים), לאחר ששירת כראש מדור מצרים בפיקוד הדרום. כעבור שנים רבות פרסם את הספר "לשבור את הקונספציה".
"מבחינה צבאית, הידיעה לא היתה נכונה", טוען אשר. "אנחנו רצינו שהצבא המצרי יעביר כבר את הטנקים שלו ויפרוץ בתוך המרחבים, כי בקרבות שריון אנחנו יותר טובים מהם, ויש לנו את חיל האוויר שיפציץ אותם. כשהגיעה 'ידיעת הזהב', היא בעצם אמרה: הנה, קורה מה שחיכיתם לו. אז נכון שהמצרים ביצעו מהלך, אבל זו לא היתה המתקפה שתוארה, ולא צנחו כוחות במיתלה ובג'ידי. ההערכה ששתי הדיוויזיות המצריות ינועו מזרחה לא התממשה, כי רק שתי חטיבות מהדיוויזיות האלה השתתפו במתקפה.
"בדיעבד אני יודע שהמצרים תכננו לעשות משהו ב־13 באוקטובר. אנחנו היינו עמוק בתוך המובלעת בסוריה, הגענו עד 40 ק"מ מדמשק וירינו בתותחים על פרברי דמשק. הסורים צעקו 'געוואלד' ודרשו מסאדאת לבצע מהלך שיכפה עלינו להעביר כוחות דרומה. ב־14 בחודש יצאה מצרים למתקפה ספורדית, מגומגמת, בלי הרבה כוחות. אולי מקבלי ההחלטות אצלנו הבינו את מה שרצו להבין, וראו צל הרים כהרים".
לברן לא מסכים. "היו שהמעיטו בעוצמת המתקפה המצרית. סדרי הכוחות המצריים כללו את דיוויזיה 21 במלואה, ולצידה לפחות חטיבה אחת מדיוויזיה 4, ועוד חטיבה ממוכנת. שלוש סוללות טילי נ"מ ניידים, המתקדמים ביותר שהיו להם אז בארסנל, הועברו ממזרח לתעלה. לשם מה להעביר את כל הכוחות האלה, אם לא להמשך המתקפה?
"נכון שכוחות צנחנים לא הונחתו במיצרי התעלה, אבל היות שהמקור היה אמין, והמידע השתלב עם זה שהיה בצה"ל על שלב ב' בתוכנית המתקפה המצרית, ועם המידע שסוריה לוחצת עליה לפעול, אפשר היה לקבל את הידיעה כקרובה ביותר להיגיון הצבאי ולייחס לה סיכוי גבוה להתממש. בכך הפכה ידיעה חלקית וגולמית לידיעה משמעותית ביותר, ובמקרה הזה - לגורלית".
"ערכה של הידיעה נובע במידה רבה מכך שהיא אפשרה למקבלי ההחלטות להשליך את יהבם על המודיעין האיכותי שברשותם ולהיחלץ מהמצוקה שאליה נקלעו", אומר תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר (67), לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, שבמלחמה שירת כלוחם נח"ל בחזית הצפון. "בזכות הידיעה, המודיעין היה יכול להציג תמונה ברורה, להצביע בבטחה על ההזדמנות שבפתח ולפתור עבור הקברניטים את הדילמה הגורלית.
"תמיד מסוכן להסתמך על מקור בודד, ולא סתם נאמר ביהדות 'על פי שניים עדים יקום דבר', אבל לפעמים אין ברירה אחרת. מה שקרה בסיפור של המרגל המצרי מלמד שאין חלופה טובה יותר ממודיעין אנושי. אם יש לך מקור בעל נגישות בלתי אמצעית למוקד העניין שלך, זה יכול להוביל לידיעות זהב, וזה טוב יותר מכל ההאזנות והתצפיות".
***
כיצד נותר המרגל המצרי במחשכים במשך 47 שנים? לברן: "אומַר לזכותו של זמיר, שהוא היה קנאי לכל מידע שיוצא החוצה, אפילו אחרי כל כך הרבה שנים. אם זה היה תלוי בו, אז גם מרואן לא היה מתגלה.
"יתרה מזאת: זמיר ידע על המקור, אבל לא הכיר אותו אישית. את מרואן הוא הכיר ואפילו הפעיל, בגלל מעמדו וקרבתו לנשיאים נאצר וסאדאת. על אותו קצין הוא ידע, וראה בו מקור איכותי, אבל לא מעבר לזה.
"חשוב לזכור בהקשר הזה גם את הלך הרוח העגום בצה"ל ובציבור בתום המלחמה, כך ש'ידיעת הזהב' נבלעה באווירה המתייסרת ולא הדהדה כראוי.
"פעם ניגשתי לצביקה זמיר ואמרתי לו שאנחנו צריכים לקבל פרס ביטחון ישראל, כי הידיעה הזאת הצילה אותנו ממפלה בדרום. מי שעשו את העבודה היו האלחוטן במוסד והממונים עליו, שקיבלו את המסר בזמן אמת, הבינו כמה הידיעה קריטית ומה גודל השעה, וידעו להוציא את זמיר מישיבת הקבינט כדי לעדכן אותו מייד.
"להערכתי, חייהם של אלפי אנשים ניצלו בזכות אותו מרגל. אם לא היינו דוחים את הצליחה, שתוכננה למחרת קבלת הידיעה, הפעולה היתה נכשלת, וזו היתה בכייה לדורות, מהלך שהיינו מצטערים עליו עד היום.
"זמיר סיפר שנים ארוכות אחר כך שבאותה ישיבת קבינט דיין אמר ש'אם ניכשל בהתקפה נוספת, ניאלץ להילחם במבואות תל אביב'. עד כדי כך. כך שאלה לא רק הקורבנות שנחסכו בשדה הקרב, אלא גם השינוי הטוטאלי באופי המלחמה. אם המצרים היו בולמים אותנו בסואץ, הם היו יכולים לכבוש מחדש את סיני, ולהמשיך משם צפונה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
