"למישהי כמוני אין זכות לא לחלום. אחרי שקיבלתי כל כך הרבה ניסים, הבנתי שאני לא יכולה לעצור את החיים שלי. וזה מה שאני אלמד את הבת שלי. שמותר לחלום".
לידר אלקיים מניחה יד מלטפת על גבה של בתה, אריאל. גופה צנום, אחרי שנים של טלטלות פיזיות, פניה עייפות, אבל היא מאושרת. בריאה. מצמידה את התינוקת אל חיקה, לוחשת לה מילים של אהבה, מבטיחה לה שהיא כאן, ושתדאג לה לעולמים.
לידר (38) היא מהיחידות בישראל שילדו תינוק בריא לאחר השתלה של כליה ולבלב. בעולם יש רק עוד 100 נשים כמותה. מאז ילדותה, כשגילתה שהיא חולה בסוכרת נעורים, ניהלה את חייה כאילו לא תזכה לראות את המחר. עכשיו, ארבע שנים אחרי ההשתלה המורכבת בבילינסון, היא ובעלה כפיר חובקים את אריאל.
"כשחברות שואלות אותי אם קשה לי, אני אומרת שלא. לא קשה לי. אני רק שמחה, אוהבת את זה שהיא פה ואוהבת לטפל בה. וזו באמת התחושה שלי. שיש לי הרבה מזל ואנשים טובים שהאמינו בי, ובני משפחה אחת, שקיבלו החלטה אצילית כשהחליטו לתרום את האיברים של יקירם בשעתם הקשה ביותר. בזכותם אני כאן".
היא באה ממשפחה בת שישה ילדים מכפר סבא. אביה נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בת 4, ואמה נילי נותרה עם שלושה ילדים קטנים, לידר היא האמצעית. אחרי שנים פתחה האם פרק ב' עם נסים, אלמן עם שלושה ילדים.
כשהיתה בת 12 גילו שהיא חולה בסוכרת נעורים. "זה התחיל בירידה משמעותית במשקל ובהליכה מרובה לשירותים, עד שבדיקות דם ושתן הראו שרמת הגלוקוז בדם גבוהה, והרופא שלח אותי לבית החולים שניידר. שם התהפך העולם שלי.
"מאותו יום נאבקתי בכל מה שהסוכרת דרשה ממני. לא רציתי לאכול את מה שמותר, לא רציתי את הבדיקות, לא רציתי שום דבר שיבדל אותי מאחרים. לא רציתי שיראו מזרקים. לא רציתי להיות החולה.
"אמרתי 'יש לי סוכרת, אני לא חולה בסוכרת'. הייתי בכזאת רמה של הדחקה, שעשיתי רק את המינימום שצריך כדי לחיות. כדי לתפקד. כשרמות הסוכר בדם גבוהות מדי בגלל חוסר באינסולין, הוא לא עובר לתאים אחרים ולא מספק להם אנרגיה, והגוף מתעייף. אז הייתי נותנת מעט זריקות של אינסולין, רק כשהרגשתי שאני כבר לא מסוגלת לעמוד על הרגליים. מזריקה, נשכבת ליומיים וקמה מחדש. רק בגיל 34 הסכמתי לעשות דיאליזה כדי לטפל בכליות שכשלו".
למרות שניסתה להתכחש לסוכרת, היא הבינה שהמחלה מנהלת אותה. "במשך שנים ארוכות לא ראיתי את המחר. תמיד אמרתי, מה אפשר לעשות היום. וזה נורא. זה אומר שאת לא מתכננת כלום. שאין לך חלומות. כולם מתכננים צבא, ואת לא. כולם מדברים על מה ירצו ללמוד, ואת לא. כולם רוצים להתחתן ולהביא ילדים, ואת לא. כי את לא יכולה להרשות לעצמך. כי הכל יכול להתרסק בכל רגע".
בסוף התיכון, כשחבריה של לידר התגייסו לצבא, היא טסה למזרח. אחר כך בילתה שנה בהודו, סוחבת מזוודה עם מזרקי אינסולין ומחפשת כל הזמן מקום שיש בו מקרר או קרחונים כדי לשמור על התרופות.
גם כשהחליטה ללמוד לתואר ראשון במשפטים, עשתה זאת מתוך ידיעה שאולי לא תסיים. אבל היא סיימה את התואר במכללת שערי משפט, ואחריו סיימה גם תואר שני בדמוקרטיה בינתחומית באוניברסיטה הפתוחה. בשנתיים האחרונות היא עובדת כמנהלת מכירות.
בשנת 2002 שכרה דירה לבד במרחק כמה רחובות מבית אמה. אז גם אימצה את הכלב המעורב רוי. "הוא היה כלבלב בן שנה, ופחדן. מבחינתי - שותף שלא שופט אותי. מעין החלטה אסטרטגית שקיבלתי, להיות אחראית למישהו, למרות שאני לא בטוב. הוא ליווה אותי שנים רבות בתקופות קשות, עכשיו אני מלווה אותו בשנות זקנתו, כשהוא כבר לא רואה ולא שומע". אחריו, לאורך השנים, אימצה ארבעה כלבים נוספים: אווה, דבי, טומי ובל.
מגיל 24 החלה לידר לסבול מסיבוכים של המחלה. עיניה נפגעו בעקבות עליית רמת הסוכר בדם, והיא נאלצה לעבור טיפולים בלייזר וניתוח לתיקון הרשתית. בד בבד, סבלה מדלקות חוזרות בוושט. בגיל 32 גם כליותיה נפגעו, והרופאים העלו בפניה את האפשרות לעשות דיאליזה. היא סירבה בתוקף. "המחשבה על זה הרגה אותי", היא רועדת.
אבל פגישה מקרית בחניון שינתה את חייה. "עמדתי בחניה עם סיגריה, ודבורה שרר, שעד אז לא הכרתי, עברה לידי ואמרה: 'תפסיקי לעשן, זה רע, בסוף אני אפגוש אותך במחלקת השתלת ריאות'. ואני, שעישנתי עוד מהתיכון, גיחכתי ואמרתי לה: 'לא ריאות. השתלות כליה'.
"ופה התחיל חלק אחר של החיים שלי. דבורה הבינה שלא צחקתי. היא אמרה לי שהיא עובדת במרכז הלאומי להשתלות ושאלה למה אני לא רוצה לעשות דיאליזה, ולמה אני לא ברשימת המתנה לכליה, ולמה אני לא מטפלת בעצמי, ולמה ולמה ולמה. אני לא יודעת להסביר מה גרם לי בכלל לדבר איתה. אולי אינטואיציה, אולי באמת הרגשתי שאני על הקצה ורציתי לקבל את היד שהיא הגישה לי.
"והיא לא ויתרה לי. ישבה עלי עד שהסכמתי להיפגש עם ד"ר רות רחמימוב, מנהלת השירות למושתלי כליה במחלקת ההשתלות בבילינסון. רק כשנפגשתי איתה הבנתי שאם אני רוצה סיכוי לקבל כליה ולהמשיך לחיות, אני צריכה דיאליזה".
היא לוקחת נשימה עמוקה. "זו היתה אחת התובנות הכי קשות בחיים שלי, וזה היה נורא. דיאליזה היא לא טיפול תרופתי, היא לא מבריאה אותך. את יושבת בכורסה בבית חולים עם מכשירים מצפצפים ויודעת שבעוד יומיים שוב תהיי כאן.
"טופלתי בדיאליזה חודשיים־שלושה, התקופה הכי שחורה בחיים שלי. הייתי באה בין הראשונים, ב־6 בבוקר, ואחרי ארבע שעות מסיימת והולכת ליום עבודה. אבל המצב שלי הידרדר, והרופאים התחילו לדבר על השתלת כליה".
במהלך השנים, רמת הברזל בדמה היתה נמוכה מאוד, והיא קיבלה מנות דם רבות. בשל ההרכב המיוחד של הדם שנוצר, היה ברור שברגע שתימצא כליה שמתאימה לה, היא תקודם ברשימת הממתינים להשתלה.
"אמא שלי נבדקה ונמצאה לא מתאימה לתרומה. חברה שלי התחילה בהליך בדיקה. חברים בעבודה התחילו לאסוף בשבילי כסף למקרה שאצטרך לטוס לחו"ל להשתלה. לא יודעת אם זה באמת היה יכול לעזור, אבל זה היה נוגע ללב ברמה אחרת.
"הייתי פסימית מאוד", דמעה סוררת זולגת לה על הלחי. "כמו שכל החיים לא רציתי לקוות ואחר כך להתאכזב, לא תליתי תקוות בהשתלה. אמא שלי עשתה את זה בשבילי. היא הבינה שהיא לא יכולה להילחם בי, אבל השכילה להגיד לי מה נכון ומה לא, בדרכה המיוחדת. בכלל, אמא שלי ראתה כל החיים את מה שיש לי היום. היא האמינה בי. עד היום היא תמיד נמצאת שם בשבילי".
ב־2 בפברואר 2016, שלושה חודשים אחרי שהחלה את טיפולי הדיאליזה, הטלפון של לידר צלצל.
"באותו ערב סידרתי את הארון, החזקתי איזה תיק והטלפון צלצל", היא מנגבת את הדמעות מעיניה. "על הקו היתה אחות, שאמרה לי: 'שלום, מדברים ממחלקת השתלות בבילינסון. אל תתרגשי מדי, ואנחנו לא מבטיחים שום דבר, אבל יכול להיות שיש מצב שמצאנו לך כליה ולבלב (הלבלב מייצר את האינסולין בגוף וכך מאזן את רמות הסוכר; ב"א). לכי תעשי דיאליזה'.
"ואני מנתקת את הטלפון, והתיק נופל לי מהידיים. התקשרתי לאמא שלי. בתוך כמה דקות היא היתה אצלי בבית, עזרה לי להכין תיק לבית החולים. אני הייתי כל כך לא מאופסת, שפשוט עשיתי כל מה שהיא אמרה לי. הבאתי לה בגדים, ומפתחות, וארנק, היא הכינה תיק, ובתוך 20 דקות היינו בחוץ, בדרך לדיאליזה.
"כשהגעתי לדיאליזה בבית החולים מאיר, האחיות התרגשו. כולם כל הזמן אמרו שאולי תהיה השתלה, ולא בטוח, הרי עד הרגע האחרון אי אפשר לדעת. אולי האיבר לא יהיה טוב? הכל יכול לקרות. ואז האכזבה קשה. זו לא אכזבה של 'לא הספקנו להגיע בזמן לסרט'. זו אכזבה של חיים או מוות.
"ואני כל הזמן אמרתי לעצמי שזה לא זה. שזה לא יקרה בסוף. עשיתי ארבע שעות דיאליזה, ובבוקר הגעתי לבילינסון עייפה וסחוטה.
"אני זוכרת את החדר הזה במחלקת השתלות, ואת ד"ר אביתר נשר, מנהל המחלקה, מחכה לי בכניסה. הוא כבר היה עם הכובע הירוק של חדר הניתוח, ועם המדים, ואמר לי בהתרגשות: 'זה קורה!'. זו היתה הפעם הראשונה שבה מישהו אמר לי את המילים המפורשות. לא אולי.
"אני זוכרת את המסדרון שבו אמא ליוותה אותי לחדר הניתוח. ואני זוכרת שבחדר הניתוח כבר שכבתי בידיים פרושות לצדדים, ואני זוכרת איך ד"ר נשר מסתכל עלי ואני מסתכלת עליו, והוא מלטף אותי ואומר: 'את תהיי בסדר, ועכשיו את הולכת לישון'. ואני אמרתי, תודה לאל. תנו לי לישון, כי אני לא עומדת בזה עוד. זהו, נגמרה לי היכולת להתמודד עם כל מה שקורה".
לידר מוציאה את הטלפון הנייד. שנה אחרי ההשתלה, דבורה מצאה הקלטה של שיחה שהן ניהלו רגע לפני שלידר יצאה לבית החולים. לידר מקשיבה לה מדי פעם, נפעמת מקולה המגומגם, המפוחד.
"השיחה הזו מוכיחה עד כמה הייתי סקפטית, כמה לא האמנתי שזה קורה", היא אומרת בהתרגשות. "בכל פעם שאני שומעת אותה, אני אומרת לעצמי, תאמיני שדברים טובים קורים".
גם כשהתעוררה בטיפול נמרץ אחרי ההשתלה, עדיין לא האמינה שההשתלה הצליחה. "הייתי כאובה ופחדתי לשאול אם זה הצליח בכלל. ואמא שלי, שישבה לידי, אמרה לי: 'את בסדר. זה הצליח'.
"שאלתי אותה המון שאלות. פחדתי מכל המכשירים והצינורות. אחר כך אחי הקטן, אור, שחי במקסיקו והיה במקרה בארץ, נכנס להגיד לי שלום. אני זוכרת עוד הרבה אנשים סביבי, והתרגשות גדולה. אני לא יכולה לתאר לך במילים. זה כמו משקל שיורד ממך.
"עד לאותו רגע, לא היתה לי תקווה לכלום. ככל שזה נשמע נדוש, המילה תקווה היתה גדולה מדי בשבילי. אבל אחרי ההשתלה הרשיתי לעצמי שתהיה למילה הזאת נוכחות משלה. פתאום יכולתי לראות את מחר בבוקר. לדבר על מחר בבוקר. הבנתי שמשהו השתנה בחיים שלי".
"את יודעת מה זה בשביל מישהו שכל החיים היתה לו סוכרת, ופתאום אין לו יותר? זה משהו שמשתנה בבטן. זה להגדיר את עצמך מחדש. משהו שחיית איתו כמעט כל החיים, כבר לא שם".
את מזרקי האינסולין במגירה החליפו כדורים נוגדי דחייה, שאותם היא לוקחת עד היום, פעמיים ביום, בבוקר ובערב. גם מד הסוכר שם, לא בשימוש.
"בכל פעם שאני הולכת לבדיקות דם, אני קודם כל מגישה את האצבע, לבדיקת סוכר. וכמובן, אני לא צריכה בדיקת סוכר. פשוט, זה משהו שהייתי עושה כמעט 30 שנה.
"ההשתלה הזו שינתה את החיים שלי בכל רמה אפשרית. אני יכולה להרגיש שיש לי עתיד ויהיו לי חיים, ואני בריאה ויכולה לעשות מה שאני רוצה. וכל זה בזכות אצילות נפש של משפחה, שקיבלה החלטה קשה מנשוא למען מישהו אחר, זר. אני לא יודעת מי הם, הם ביקשו להישאר בסתר, אבל הם במחשבות שלי יום־יום. להם מגיעה התודה הגדולה מכולן. הם צריכים לדעת כמה טוב עשו בהחלטה הקשה שלהם".
משך ההמתנה לתרומת כליה בישראל הוא חמש שנים בממוצע. מצבה הבריאותי של לידר חייב השתלה מהירה, ובסופו של דבר, היא המתינה רק כחודש.
"בשביל דברים כאלה הלכתי ללמוד רפואה", אומרת ד"ר רחמימוב. "המקצוע שלי הוא להיות חלק מהחיים של החולים האלה, מהרגע שבו הם זקוקים להשתלה ולאורך כל חייהם, כדי לשמור על הבריאות שלהם ועל האיברים המושתלים. זאת השליחות שלי".
נרגשת לקראת חייה החדשים, לידר רצתה לחלוק את השינוי בחייה עם חברים מההווה ומהעבר, ובהם כאלה שהיו משמעותיים בחייה ונעלמו. "בגלל שלא חיכיתי להשתלה זמן רב, הייתי צריכה לספר לכולם את הסיפור כמעט מההתחלה", היא מחייכת.
"רציתי לספר גם לכפיר אלקיים, שהיה בן הזוג שלי בחטיבת הביניים במשך שנה והכיר אותי מאוד חולה. אבל לא מצאתי אותו במספרי הטלפון הישנים שהיו לי, וגם לא ברשתות החברתיות. אחרי כמה שבועות הגעתי אליו דרך חבר משותף. התקשרתי, אמרתי לו שיש לי משהו לספר לו והצעתי לו להיפגש. הוא קצת גמגם, אבל הסכים.
"נפגשנו למחרת, בפעם הראשונה אחרי 20 שנים. פתאום אני רואה אותו עם זקן, פאות וכיפה. אמרתי לו: 'כנראה שגם לך יש כמה דברים לספר לי'.
"התחלנו לדבר. הוא סיפר שעבר כמה תהליכים ותובנות עם עצמו, ולפני שמונה שנים החליט לחזור בתשובה. הוא היה מאלף סוסים, והיום יש לו חנות לאופניים חשמליים. אני סיפרתי לו על כל מה שעבר עלי.
"מאותו רגע המשכנו להיות בקשר יומיומי. כנראה שבמהלך השנים לא הפסקנו לאהוב אחד את השני, וכשנפגשנו שוב, זה פשוט היה זה".
ב־1 בפברואר 2017, אחרי חצי שנה יחד, הם נישאו ועברו לגור בבית יצחק. "למרות שכפיר חזר בתשובה, אני לא דתייה", היא אומרת. "אנחנו שומרים יחד שבת וחגים, וכנראה שאריאל תלמד במסגרת דתית, כי שנינו רוצים את זה. אבל אנחנו דואגים לכבד זה את זה, ואנחנו כל כך אוהבים אחד את השני. כפיר הוא כמו הניצחון שלי.
"תביני, אני לא הרשיתי לעצמי לחלום על ילדים. הגוף שלי היה תמיד חלש, ולא תקין, בקושי החזיק את עצמו, אז איך הוא יחזיק ילד. ילד צריך אמא, לא כזאת שהוא יצטרך לטפל בה אחרי כמה שנים.
"עד שהגיע כפיר ואמר שהוא רוצה ילדים, ויודע שהכל יהיה בסדר. וזה שכנע אותי. לא באמת היה צריך לשכנע אותי לחלום על ילדים, אבל היה צריך לשכנע אותי להפסיק לפחד. בזכות האנשים שהאמינו בי הרשיתי לעצמי לחלום את החלומות הכי גדולים שלי. והחלום הגדול מכולם היה אריאל".
לידר בדקה עם הרופאים אם היא יכולה להיכנס להיריון, והם אמרו לה שאין כל מניעה, והמליצו להחליף את סוג הכדורים נוגדי הדחייה בכאלו המאפשרים כניסה להיריון.
שלוש שנים אחרי החתונה היא נכנסה להיריון. "הרגשתי שזה זה", היא צוחקת. "אינטואיציה. קניתי שלוש בדיקות היריון, לא אחת, ועשיתי אותן במקביל. העמדתי אותן אחת־אחת על השידה באמבטיה וחיכיתי. רציתי לוודא שזה באמת נכון. וכולן היו חיוביות.
"ופחדתי, ושמחתי, והתרגשתי, ואז שוב פחדתי. פחדתי, כי הגוף שלי הוא לא גוף רגיל, זה גוף שעבר הרבה דברים, ולא ידעתי אם הוא מספיק חזק בשביל זה. וכפיר כל הזמן היה שם בשבילי.
"לאט־לאט זה התחיל להיות ריאלי יותר. עוד בדיקה ועוד בדיקה, ופתאום ראיתי אותה באולטרה־סאונד, וזה מדהים. היה לי כיף בהיריון, כי סוף־סוף כן הרשיתי לעצמי לקוות, ולחלום, ולעשות את מה שהבטחתי לעצמי שאני חייבת לעשות. אבל פחדתי. עד הלידה פחדתי".
במהלך ההיריון היא פיתחה דלקת בלבלב. בשבוע ה־30 התחילה להקיא ללא הפסקה, ואושפזה מייד. "בבדיקות גילו שאין לי מספיק מי שפיר, וזה מאוד הלחיץ אותי. הרופאים באו אלי לחדר בערב, ובגלל שיש לי קצת ניסיון עם רופאים ואיך הם נראים כשיש להם משהו לא טוב לומר, הם לא היו צריכים להגיד הרבה. אמרו שינסו לחכות לבוקר כדי ליילד אותי כמו שצריך.
"זה היה אחד הלילות הקשים בחיי", היא לוקחת לגימה מכוס המים שלידה. "לילה שבו הרגשתי שכל הסיוטים שלי מתגשמים. כעסתי שאני לא מצליחה להחזיק את הילדה, חשבתי שאולי בכלל לא אעמוד בניתוח קיסרי, וגם אם כן, היא תיוולד בשבוע 30, שהוא מאוד מוקדם. כל הפחדים שלי צפו באותו לילה, לא ידעתי אם אסיים אותו בכלל ואגיע לניתוח בבוקר.
"בבוקר קצת נרגעתי. באו אלי לחדר פרופ' ערן הדר, מנהל היחידה לרפואת אם ועובר, שליווה אותי במהלך ההיריון, ופרופ' ארנון ויז'ניצר, מנהל בית החולים לנשים בבילינסון. בגלל המצב המורכב שלי הכניסו אותו לתמונה. הם אמרו לי שילוו אותי בניתוח".
ב־10 באוגוסט נולדה אריאל. "המרדימה הרדימה אותי בהתחלה רק הרדמה אפידורלית, כדי שאוכל לראות את התינוקת מייד אחרי הלידה. וכל הזמן אמרתי לעצמי, תישארי ערה תישארי ערה, ככה תדעי שעברת את הכל.
"ואז הרופאים הוציאו את אריאל והביאו לי אותה. קטנה ומקסימה כל כך, 1.320 ק"ג בסך הכל. שאלתי אותם אם אני יכולה לגעת בה, ואז נגעתי. ושאלתי אם היא בסדר, אם היא בוכה, ואני רואה את כולם מחייכים. היא בכתה נורא, ואני בכיתי עוד יותר, והרופאים הבינו. המרדימה הסכימה להשאיר אותי עם ההרדמה האפידורלית, כדי שאוכל להתאושש ולראות אותה כמה שיותר מהר אחרי הלידה.
"ברגע ששמעתי את אריאל בוכה, נכנסתי לשלווה כזאת. היתה לי אותה תחושה כמו כשהרופא חיכה לי בכניסה לחדר שלי במחלקה, לפני ההשתלה, ואמר שזה קורה. ברגע ששמעתי את אריאל בוכה, אמרתי לעצמי שהנה, זה קורה. אני אמא. ולאמא שלי יש נכדה ממני. וזה מגיע לה".
פרופ' ארנון ויז'ניצר, שליווה את לידר בלידה, מסביר שהיא סבלה מסיבוך נדיר, שסיכן לא רק את ההיריון, אלא גם את חייה. "יש הרבה מושתלות כליה שנכנסות להיריון ויולדות, אבל רק כ־100 מושתלות כליה ולבלב, שנכנסו להיריון וילדו ילד בריא. לכן גם דאגנו מאוד ללידר, ושמחנו שהצלחנו להביא אותה למצב של לידה בריאה".
בדיוק ביום הלידה, לידר וכפיר היו אמורים לעבור דירה לרעננה. "קבענו את התאריך הרבה זמן מראש, לא שיערנו שאלד חודשיים וחצי לפני המתוכנן", היא מחייכת. "אבל אמא שלי וכפיר טיפלו בהכל. אריזות של הרגע האחרון, ניקיונות בשני הבתים, הובלה, פריקה".
לאחר הלידה, לידר אושפזה בטיפול נמרץ למשך יומיים. אחריהם אושפזה לחמישה ימים במחלקת היולדות בבילינסון, כשאריאל בפגייה בבית החולים שניידר הסמוך. "זה היה שבוע קשה מאוד. הנהלים בפגייה נוקשים מאוד, במיוחד בזמן קורונה. רק ההורים נכנסים, ובכל פעם רק הורה אחד.
"בימים הראשונים, כשלא יכולתי לרדת מהמיטה, כפיר היה הרבה עם אריאל. אחרי כמה ימים, כשהתחלתי להתאושש, לקחו אותי אליה. מאותו רגע כמעט התמקמתי בפגייה, לא עזבתי אותה. למרות הכאבים, למרות הכל, לא רציתי שהיא תהיה לבד. כשהלכתי לקבל טיפול בעצמי, כפיר החליף אותי".
כשלידר שוחררה הביתה, שבוע אחרי הלידה, היא נדהמה לגלות שהבית החדש מאובזר להפליא. "בגלל שחששתי מהלידה, היה לנו הסכם שלא קונים שום דבר לתינוקת עד שבוע מתקדם מאוד. כשחזרתי הביתה הבנתי שאמא שלי קנתה הכל - בגדים, חיתולים, בקבוקים. נשאר לנו רק לקנות לה מיטה ושידת החתלה".
אריאל נשארה בפגייה למשך חודש. לידר באה אליה מדי בוקר וחזרה הביתה בערב. ביום שישי, 11 בספטמבר, אריאל הגיעה סוף־סוף הביתה.
לידר מלטפת את לחיה של התינוקת, שנחה עכשיו בעריסה בין שמיכות ורודות ובובות פרווה. הבית, ארבעה חדרים וחצי הפרוסים על שתי קומות, עדיין לא מאורגן לגמרי. אבל החדר של אריאל מוכן להפליא, כולל מדף הספרים והבובות. חוץ מחמשת הכלבים, הם מגדלים גם שמונה סוסים בחווה ברעננה. את אחד מהם, בלאקי, קיבלה לידר במתנה מכפיר ביום ההולדת הראשון שחגגו יחד.
החיים שלה מתחילים עכשיו להיבנות שוב. אחת לכמה שבועות היא עוברת בדיקת קריאטינין לתפקוד הכליות, ומדי פעם ביקורות שגרתיות. מצבה הרפואי מצוין.
"בזכות כל מה שעברתי, אמרתי לעצמי שאני אלמד את הילדה שלי לחלום. אלמד אותה שהחיים מלאים בקשיים, אבל קורים גם דברים טובים. אלמד אותה שיהיה לה אכפת מאחרים. השתלות עוזרות לדברים טובים לקרות. ותרומת כליה, למשל, זה משהו שמראה שאכפת לך מאחרים. ותרומת איברים של קרוב משפחה שנפטר זו גדוּלה. ההשפעות של תרומה כזאת על מי שמקבל אותה הן משנות חיים. אני חיה היום בזכות הדבר הגדול הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
