שיהיה טעים בבסיס
בירוחם התגייסו לשלוח אוכל לקצינה שלא יצאה חודשיים הביתה
לאה גרינברג מירוחם נטרפת מגעגועים לבתה, סגן אסתר גרינברג, שלא יצאה מהבסיס לביתה כבר חודשיים שלמים.
"כבר לא יכולתי עם הגעגועים העזים", מסבירה האם בת ה־64. "אסתר, שהיא סגנית מפקדת פלוגה בגדוד האיסוף הקרבי, החליפה את המפקדת שחלתה (לא בקורונה) וסוגרת בבסיס שבוע אחרי שבוע, חג אחרי חג. שיתפתי במצוקה שלי את ראשת המועצה שלנו, טל אוחנה. סיפרתי לה עד כמה אני מחכה שהבת שלי תבוא כבר".
אם אי אפשר להביא את הקצינה המורעלת לבית, הבית הוא שיגיע אליה. ראשת המועצה אוחנה הרימה את הכפפה, כתבה לתושבי ירוחם פוסט מיוחד בפייסבוק - ו"מבצע אסתר" יצא לדרך. בפוסט הציעה אוחנה שהתושבים שמעוניינים בכך ישלחו לקצינה דברי מאכל ופינוקים אחרים בניחוח בית. ובקיצור, חבילות טעימות ומחממות לב.
"לא האמנתי", מתרגשת לאה. "היו תגובות מדהימות לפוסט של ראשת המועצה, ומייד התגייסו לפעולה המחנכת של אסתר בעבר וחברותיה לשכבה, לצד תושבים אכפתיים נוספים בירוחם.
"גם אני נכנסתי למטבח והתחלתי לבשל לאסתר מכל הבא ליד. קציצות כרובית, מטבוחה, לחמניות של בית, עוגיות תוניסאיות מתוקות. שלחתי לה מלא נשנושים ופינוקים, שתיזכר במאכלים שאמא מכינה בבית. החברות שלה שלחו לה תמרוקים ונשנושים, וכתבו עד כמה הן מתגעגעות אליה ורוצות לראות אותה כבר בבית. הן הרעיפו על אסתר המון אהבה, וזה ריגש אותי מאוד".
לפני שבועיים הגיעו החבילות העמוסות לאסתר בבסיס בסיירים. "היא התרגשה מאוד. לא היו לה מילים להודות למחנכת שלה ולכל החברות הנפלאות. היא סיפרה בשמחה שהכל ממש טעים לה.
"כל מבצע הנתינה הזה הרחיב לי את הלב ועשה לי טוב בנשמה. בחגים האחרונים הייתי לגמרי לבד. אני גרושה, וחוץ מאסתר, בת הזקונים שלי שעדיין גרה איתי, שלושת ילדיי הנוספים עזבו לבתים משלהם.
"בכל שבוע אסתר מבטיחה לי, 'השבת אני יוצאת', ואז אומרת שזה לא קורה, רגע לפני היציאה. הלוואי שהרגע הזה כבר יגיע".
"מנות קרב" למחלקה
איש עסקים פינק צוותים רפואיים באוכל טעים של מסעדות
מנות קרב, כך הורגלנו בצבא, הן לא אוכל לאניני טעם. אבל לפני שבועיים, הצוותים הרפואיים בבית החולים הלל יפה בחדרה, שנלחמים ללא הפסק בקורונה, זכו לעדנה גסטרונומית נדירה - מין "מנות קרב" גורמה. והכל בזכות איש עסקים עלום שהחליט לפנק אותם באוכל הכי שווה שיש.
"חזרתי הביתה מבית החולים, שם עברתי בדיקת קורונה כי נחשפתי לחולה מאומת", משחזרת טלי פייגלין, בעלים ומנכ"לית של חברת הבנייה "מבני גזית" וחֲברה בעמותת הידידים של בית החולים הלל יפה. "מייד אמרתי לבעלי: 'חייבים לעשות משהו למען הצוותים הרפואיים. לפנק אותם, להעניק להם יחס אמיתי ואוהב מכל הלב'.
"הגל השני של המגיפה קשה יותר מקודמו, והצוותים הרפואיים עובדים מסביב לשעון מול המון חולים. התחושה היא שבציבור נוצרה כבר אדישות למאבק ההרואי שלהם. בגל הראשון הרעיפו עליהם המון אהבה ונתינה, ועכשיו הרבה פחות".
_0.jpeg)
פייגלין, ביחד עם יו"ר עמותת הידידים, משה מורג, רתמו איש עסקים אמיד מאזור חדרה, שהרים את הכפפה וניאות לפנק את צוותי הרפואה והסיעוד שעובדים ללא הפסקה. איש העסקים תרם 500 מנות שוות מחמש מסעדות באזור חדרה, שחולקו במשך חמישה ימים לצוותי המלחמה בקורונה. וכך, העובדים המסורים בכל מחלקות הקורונה (שלוש), במעבדת הקורונה, במחלקות הפנימיות, בטיפול נמרץ ובמחלקות נוספות שעסוקות בטיפול בנגיף - זכו לקבל מגוון טעים של מנות מהמסעדות.
"הרווחנו פעמיים", מתלהבת פייגלין. "ראשית, זה הכניס כסף למסעדות, שבתקופת הסגר לא יכולות לארח קהל. ושנית, זה כמובן פינק והוקיר את הצוותים הרפואיים. הם זכו למנות סושי, נודלס, בשרים, חומוס, פיצות, המבורגרים ועוד, היישר למחלקות.
"ואילו תגובות תודה קיבלנו מהם! אמרו שזה חימם להם את הלב, ושהיה להם כיף, בעיצומה של העבודה הקשה, להתפנק באוכל מעורר תיאבון. בעיקר הם קיבלו את ההרגשה שרואים אותם שוב ושנותנים להם מכל הלב".
הנוער העובד והנותן
צעירים ברמת בית שמש דאגו לצורכי התושבים הבודדים בסגר
בשבועות האחרונים, כשעם ישראל התארגן לציין את החגים בתנאי סגר, החליטו בני נוער מרמת בית שמש לנקוט יוזמה ולעזור לתושבים הספונים בבתיהם בצל המגיפה. בשעה שרוב בני גילם בילו את זמנם במנוחה, הסתובבו הצעירים מבית לבית בעיר, איתרו משפחות בודדות ודאגו לצורכיהן - החל מרכישת תרופות ומזון ועד לניקיון חצרות. אחרי יום כיפור הם אף בנו סוכות לתושבים - וקישטו אותן.
"זאת היתה הרגשה טובה, לדעת שמשפחה ישבה שבעה ימים ושבעה לילות בסוכה שאני בניתי וגם קישטתי", אומר יוסף מושל מרמת בית שמש, חניך בתנועת הנוער התורנית "עזרא" ומיוזמי ההתנדבות. "בבניית הסוכה הראשונה היה לנו קצת מורכב, כי לא באמת ידענו איך לחבר הכל כמו שצריך, אבל אחר כך כבר הפכנו למומחים".
.jpg)
הוא בסך הכל בן 15, הבכור במשפחה של חמישה ילדים. תלמיד כיתה י' בישיבה החדשה "מצפה" ברחובות. הוא הספיק לשהות בישיבה בשבוע הראשון ללימודים, אבל כשחזר הביתה לשבת, התגלה שאחד התלמידים חלה בקורונה, ובשל כך נדרשו כל שאר תלמידי השכבה להיכנס לבידוד. כל התלמידים נבדקו, ויוסף נמצא חיובי לנגיף ושהה בבידוד בחדרו עד אחרי ראש השנה. כשיצא, הבין שהוא רוצה לתרום הרבה יותר לרווחת תושבי העיר.
יוסף וחברי השבט שלו בסניף "עזרא" ברמת שילה שברמת בית שמש, בניצוחה של רכזת הסניף קיילה אמריקוס, החליטו להתנדב למען הזולת. עשרה בנים ו־15 בנות מהתנועה קיבלו מהעירייה רשימה של תושבים ותיקים, והתבקשו להתקשר אליהם לשאול מה מצבם. אלא שהצעירים החליטו לקחת את הנתינה צעד נוסף קדימה.
הם נחלקו לצוותים של שניים־שלושה והתחילו לסייר בעיר, כדי להגיע לבתי הוותיקים. הם דפקו כמעט על כל הדלתות בשכונה, מתוך הבנה שיש כאלה שלא נמצאים ברשימה וזקוקים בכל זאת לעזרה. במקביל, הם הכינו שאלון שנועד לבחון איך אפשר לסייע לתושבים ולברר אם יש להם קרובי משפחה שמסוגלים לטפל בהם.
עד מהרה נסחפו למשימה חברי שבט אחרים, לצד בני נוער נוספים מהעיר, עד שמספר המתנדבים נסק לכ־100. מצוידים בתעודת מתנדב, שאותה הציגו בפני כוחות הביטחון (יוסף: "זה לא נעים ששוטר עוצר אותך ושואל שאלות, אבל אני יודע שאני עושה משהו חוקי"), הם עברו בבתי התושבים הוותיקים.
הם חילקו מזון ותרופות, בנו סוכות, מסרו קישוטים ופרחים לחג, ובעיקר - העניקו תשומת לב לבודדים. כדי לגייס כסף לפרחים ולחומרים לבניית הסוכות ולקישוטן, הנערים העבירו הודעה ברשתות החברתיות המקומיות, שבה קראו לתושבים בעלי יכולת לתרום.
"אנשים התרגשו מעצם העובדה שמישהו מתעניין בהם", מספר יוסף. "אלו אנשים שחוששים לצאת מהבית, כדי לא להידבק, והילדים שלהם גרים בעיר אחרת. אז אנחנו, בני הנוער, מילאנו את התפקיד של מתן עזרה ויחס למי שזקוק לכך.
"לעומת הגל הקודם, שבו חברי התנועה עזרו באופן פחות רשמי, כאן הרמנו מבצע שלם. אנחנו מבררים מה אנשים צריכים, במה אנחנו יכולים לעזור להם - ומיישמים את זה. בניית הסוכות, למשל, היתה חשובה מאוד השנה, כי בני המשפחות לא יכלו להגיע בעצמם ולעזור".
יוסף מעיד שבמהלך חול המועד סוכות ביקר בעצמו אצל כ־50 משפחות. "חילקנו לאזרחים ותיקים זרי פרחים לחג. זה דבר קטן, לכאורה, להקדיש כמה דקות ולהביא זר, אבל כולם אמרו שהמחווה הזאת העניקה להם המון.
"מצאנו את עצמנו באמצע יום שאמור להיות חופשי, עומדים בשיא החום עם זרי פרחים ומנסים למצוא את הבתים, כדי לשמח את מי שגרים לבדם. חשבתי לעצמי מה אנחנו עושים ולמה - ומייד ידעתי: זאת שליחות.
"זה הדבר הקטן שאנחנו יכולים לעשות, כי אין אחר שיעשה במקומנו. כנער, אתה יכול לשבת בבית ולא לעשות כלום, הרי אלו ההנחיות. אבל אתה יכול גם לעשות משהו מועיל. ביום שני לפני שבועיים, למשל, לא היו פניות מיוחדות ממשפחות בודדות, אז לקחנו כמה שקיות זבל והלכנו לנקות את הפארקים והרחובות בעיר.
"הדבר הכי חשוב הוא שנתנו יחס חם. ביקרתי אצל תושבים שאמרו לי שהם לא דיברו בחודש האחרון עם מישהו יותר מדקה אחת, והם כל כך שמחו שבאנו לשוחח איתם. השיחה הזו, של כמה דקות, שמתעניינת כולה בשלומם, היתה להם חשובה מאוד.
"אין בי פחד להידבק בקורונה, כי כבר חליתי, אבל אני עדיין שֹם מסיכה. יש תושבים שמעדיפים לדבר איתנו מעבר לדלת, מחשש להידבק, וגם זה בסדר מבחינתנו. עם האחרים אנחנו שומרים על כל כללי הריחוק - ולא מורידים מסיכות אפילו לרגע".
עכשיו, אחרי שחזר ללימודים, יוסף לומד בעיקר בזום, עד שעות הצהריים המאוחרות, ואחר כך הוא ממשיך לעזור לזולת.
"זה מצחיק. בדרך כלל אני לובש את חולצת התנועה הכחולה פעם בשבוע, כשאנחנו בפעולה או בהתנדבות. עכשיו בקושי יש פעולות, ואני מעביר אותן רק בזום בימי שלישי. ובכל זאת, בשבועות האחרונים אני לובש חולצה כזו בכל יום, כי מתנדבים בכל יום. יש לי רק שתיים כאלו, מה שאומר שבבית עושים הרבה כביסות".
גם אחרי תקופת החגים ממשיכים חברי השבט לחלק פרחים לקראת שבת ולעזור לקהילה. בזכות הצלחת הפרויקט, הוא התרחב גם לערים נוספות.
