רוב השנים לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. עד השנים האחרונות, ברגע שניסיתי לדבר על מה שעברתי, מייד נחנקתי והשתתקתי. שנים על שנים רק שקעתי עמוק לתוך ייסורים, שפצעו ושרפו אותי מבפנים. ייסורים כל כך קשים, על זה שאני גרמתי למוות של בנאדם. על זה שהרגתי את האבא של הבת שלי.
"שבע השנים איתו היו יותר גרועות מכל כלא. יותר גרועות מגיהינום. לפני שהכרתי אותו עברתי בחיים שלי דברים מאוד קשים, אבל אנשים כמוהו לא הכרתי. לא עלה בדעתי שקיימת שרשרת כזאת של אכזריות מצד בנאדם. הוא הפנה כלפיי את כל הזעם והכעס שלו על העולם.
"אלה היו חיים של עינויים, השפלות, מכות, חוסר אונים והרבה חושך. ניסיתי הרבה פעמים לקבל עזרה, אמרתי שאני בסכנת חיים, ביקשתי שיצילו אותי, וזה לא עזר לי. בסוף, כדי להגן על עצמי ועל החיים של הבת הקטנה שלי, הפכתי מקורבן למקרבן. מה עשיתי בזה? איך עשיתי את זה?
"עקב המעשה שלי, הנורא והאיום, אני וכל מי שקשור לסיפור הטרגי הזה נתייסר עד יומנו האחרון. המצפון שלי לעולם לא ישקוט מהעוול, האבל והצער הרב שגרמתי לבני המשפחה שלו, לבני המשפחה שלי, ומעל כולם, לבת שלי, שהיא היום בת 22.
"אני גם יודעת שפגעתי בחֶברה שלנו. המעשים שלי יצרו צונאמי בחברה. אירוע של אלימות ומוות משפיע על כל החברה. זה מטלטל, זה כמו רעל, גם אם לא מכירים את הצדדים שמעורבים בסיפור. זה מרסק את האמון ביסודות של האנושיות, פוגע בתחושת הביטחון ומחורר את הנפש".
קוראים לה אריקה פרישקין, והיא כיום האישה היחידה בישראל שמרצה מאסר על עבירת המתה של בן זוג מתעלל. אישה שקופה ונטולת קול, שחייה היו רצופים פגיעות ואובדן, החל מילדותה בהונגריה וכלה בשבע השנים עם דניאל טטרואשוילי, שבהן היתה קורבן להתעללות קשה.
ב־2 באוגוסט 2003 רצחה פרישקין את טטרואשוילי בדקירות סכין. באוקטובר 2004 הרשיע אותה בית המשפט המחוזי בחיפה ברצח, ובינואר 2005 גזר עליה מאסר עולם, שנקצב בהמשך לתקופה של 30 שנים. פרישקין ערערה לבית המשפט העליון על חומרת העונש, וערעורה נדחה במארס 2008.
לאחר יותר מ־17 שנים בין כותלי כלא הנשים נווה תרצה, ללא יום אחד של חופשה ועם ביקורים ספורים בלבד, מובא כאן קולה של פרישקין בת ה־52, בהתבסס על שיחות עם קומץ נשים המלוות אותה ומסייעות לה, תובנות אישיות שהיא רשמה על פתקי נייר קטנים, ושורה ארוכה של מסמכים. אלה משרטטים את סיפורה של אישה שמבקשת כעת "שיושיטו לי יד, בפעם הראשונה בחיי".
בחודשים האחרונים היא שבה ואומרת לקרוביה שברצונה "לכפר, לסגור פערים, לתת אהבה ולהראות שעברתי תהליך. אני רוצה להביא תועלת. לעשות טוב לחברה. אני רוצה לעזור לנשים שנמצאות במצב שאני הייתי בו.
"כל כך הרבה אלימות יש היום, מכל סוג, ובעיקר אלימות נגד נשים וילדים. נראה כאילו שום דבר לא השתנה מאז שאני הייתי קורבן לאלימות, ואף אחד לא עזר לי. בתקופת הקורונה, המצב הכלכלי וחוסר הוודאות מקצינים הכל, האלימות לא מטופלת, והכל פורץ החוצה כמו הר געש".
ביום ראשון השבוע הוגשה למחלקת החנינות בבית הנשיא עצומת תמיכה בבקשת החנינה שהגישה פרישקין לנשיא לפני יותר משנתיים. ריבלין עדיין לא הכריע בבקשת החנינה.
1,620 החתומים על העצומה קוראים לנשיא "לגלות את מידת הצדק והרחמים ולהעניק חנינה לאריקה פרישקין... החיים הקצרים שהספיקה לחיות לפני הכלא היו רוויים באלימות ובמצוקה. את המחיר החברתי על מעשיה היא כבר שילמה, וברור כי תמשיך לשלם גם מחוץ לכותלי הכלא. אנו בטוחות ובטוחים כי אריקה תוכל למצוא בבית הנשיא את האוזן הקשבת, שלא נמצאה עבורה במשך שנים רבות בקרב רשויות המדינה השונות, ואילו היתה נמצאת, סביר כי העבירה עצמה לא היתה באה לעולם".
"דקרתי אותו באזור הבטן"
בשעות הבוקר המאוחרות של שבת, 2 באוגוסט 2003, הגיעה אריקה פרישקין עם בתה בת ה־5 לחוף הים בקריית ים, שבו בילה טטרואשוילי עם צעירה בת 17 וחצי ועם אחד מחבריו. בעדותה במשטרה סיפרה פרישקין, אז בת 35, כי טטרואשוילי והצעירה היו "בתוך הים, וראיתי שהקשר שלהם הוא לא קשר כמו ידיד וידידה. אמרתי (לחבר) שישמור על הילדה... נכנסתי לים ואמרתי לו: בגלל זה אתה לא נמצא איתנו בשבת, ככה אתה שומר שבת. אמרתי לו שבבית הוא מרביץ לי בגלל כל דבר, למשל, אם האוכל לא לפי הטעם שלו.
"הוא התחיל לצאת מהים ולקלל אותי. קרא לי זונה ושרמוטה. ביקשתי שיבוא לצד לדבר בארבע עיניים. הוא לא היה מוכן. ירק עלינו. הזכרתי לו שלפני חודשיים הסכמנו שמביאים עוד ילד או ילדה לעולם, כדי שהבת שלנו לא תהיה לבד. חשבתי שאולי עם הזמן הוא יקבל שכל ויחזור למשפחה.
"אמרתי לו, 'אני לא יכולה לגדל אותה יותר, תיקח אתה אחריות עליה'. עזבתי את הים, הלכתי כמה מטרים ונעצרתי ובכיתי, לא יכולתי לעזוב את הילדה שלי. חזרתי אליהם וביקשתי עוד הפעם שידבר איתי".
בין השניים התנהל ויכוח סוער, שכלל הטחת האשמות וקללות גם מצידה של פרישקין. טטרואשוילי עזב את חוף הים עם הצעירה, החבר והבת הקטנה. פרישקין הלכה אחריהם עד שנכנסו לבניין בקריית ים שבו התגוררה הצעירה, ואז חזרה לדירה בקריית מוצקין, שאליה עברה עם בתה כמה שבועות קודם לכן. טטרואשוילי לא התגורר איתן, אך כפי שציין בית המשפט, הוא "היה מגיע לדירה זו לבד או עם חבריו כדי לעשן סמים, היה לוקח (לפרישקין) את הכסף שלה ומכה אותה".
בעדותה סיפרה פרישקין: "בדרך הביתה עבר לי בראש כל המכות שהוא נתן לי... חשבתי שאין לי כוח להמשיך יותר. אני רוצה למות, אבל לא למות בשקט. אני רציתי שיידעו בכל המדינה, ושהוא יתבייש בעצמו... לקחתי סכין יפנית, ואחר כך נזכרתי שכל החברים שלו שמה, כמו שדני כל הזמן לא התחשב כשהוא פוגע ומרביץ, וחשבתי שזה ייתן לי כוח להשתיק אותו כדי שהוא יקשיב לי וייתן לי לדבר. לקחתי עוד סכינים בשביל זה... שלא יתקרב אלי ולא ירביץ לי כמו תמיד. כדי להתגונן".
מצוידת בשיפוד מתכת, שופין, סכין יפנית, סכיני מטבח ותרסיס לטיהור אוויר, חזרה פרישקין לקריית ים והגיעה לדירת הצעירה, שבה שהו בתה הקטנה וטטרואשוילי.
"הדלת היתה פתוחה", היא שחזרה. "הבת שלי באה מהמטבחון לפרוזדור, ואבא שלה והבחורה היו יושבים ביחד... מאוד קרוב... דני קם, בא אלי, שאל אותי מה אני עושה שם, נורא עצבני, השיניים שלו עושים (השגיאה במקור; נ"ל) רעש והידיים שלו באגרוף. הוא התקרב אלי, היה מאוד עצבני.
"אני ראיתי את המקרה שהוא ייתן לי מכות, ורציתי להרחיק אותו ממני, שלא ירביץ לי שוב. היה לי ביד את השיפוד, דקרתי אותו באזור הבטן. דקירה אחת... הוא התרחק ממני, ואז באו חברים שלו לחלון המטבח, הם שאלו מה קורה, מה העניינים, ודני אמר שהכל בסדר, תלכו מכאן. אז הוא הפך עלי את השולחן של הסלון וניסה לדרוס אותי עם השולחן, כל הצלחות והכוסות שהיו על השולחן נפלו ונשברו, ואז היה ריב בינינו, הוא בא לדרוס אותי עם השולחן... הגענו לדלת של הכניסה, שהיתה סגורה. הסכין היתה בידיים שלי, ואני לא יודעת איפה פגעתי בו".
הצעירה, שגם היא הותקפה על ידי פרישקין, העידה בהמשך כי פרישקין הטיחה בטטרואשוילי: "לא רציתי להגיע למצב הזה, אבל תדע לך, אם כבר התחלתי אין מצב שתחיה, אני לא אפסיק עם זה עד שתמות".
בסביבות השעה 8 בערב, לאחר שש שעות שבהן מנעה פרישקין את היציאה מהדירה, ושבמהלכן הלך מצבו של טטרואשוילי והידרדר, היא אפשרה לצעירה להזמין אמבולנס. היא עצמה דיווחה למוקדן מד"א "הבנאדם רועד מהמוות", ואז ירדה להמתין לאמבולנס בפתח הבניין, כדי לכוון את הצוות אל הדירה.
לאחר מכן חזרה לבד אל דירתה בקריית מוצקין, הסירה את בגדיה המוכתמים בדם וניסתה להתקשר לחבריו של טטרואשוילי, לברר מה מצבו, אך ללא הועיל.
למחרת בבוקר נסעה לבית החולים רמב"ם בחיפה וביקשה לברר אם הובא לשם. לאחר שלא קיבלה שום מידע, המשיכה לקריית אתא, לבית משפחתו של טטרואשוילי. כשראתה אנשים לבושי שחורים נכנסים לבית ויוצאים ממנו, הבינה שהוא נפטר. היא התקרבה אליהם עם סכין בידה ודרשה לראות את בתה, מתוך הנחה שהיא נמצאת במקום. אחת מידידות המשפחה אמרה לה כי הילדה נמצאת בידי רשויות הרווחה, וכי היא לא תוכל לראותה בגלל מה שעשתה.
פרישקין התרחקה מהמקום. לאחר כמה שעות נעצרה על ידי שוטרים שהבחינו בה צועדת, מותשת ומבולבלת, בטיילת בקריית אתא. בתיקה עדיין נשאה את הסכינים. "רציתי לחתוך את הגרון שלי, אבל מישהו מהשוטרים קפץ עלי", סיפרה אחר כך בעדותה.
הגישה 12 תלונות על אלימות
בדו"ח המכון לרפואה משפטית תוארו כמה חתכים ושפשופים שטחיים בגופו של טטרואשוילי, וכן שישה פצעי דקירה, בשתי זרועותיו, בשוק הרגל, בכף היד, ודקירה אחת בבית החזה, שהיא שהביאה למותו, לאחר אובדן דם רב.
כשהשוטרים אמרו לפרישקין במהלך מעצרה שהיא חשודה ברצח, היא הרימה אליהם את עיניה ואמרה: "נכון, אני רצחתי. אבל הוא רצח אותי שבע שנים". בהמשך חזרה והבהירה בפני המשטרה ובית המשפט, שלצד הודאתה בדקירות בנשק קר, לא היתה לה כוונה להמיתו.
"הייתי שם כמו קיפוד. הסכינים מהמטבח היו כמו קוצים, בשביל להגן על עצמי ולהוציא את הבת שלי ממאורת הסמים הזאת", סיפרה לאחרונה לקרוביה. "הפחד שלי לא אִפשר לחשוב. אני רק התרכזתי בלהציל את בתי ואת עצמי ממלכודת מוות. הרגשתי שהוא שוב בשליטה על החיים שלנו, וזה הכי הפחיד אותי. הוא תמיד היה אומר לי שהוא יעלים אותנו מהעולם ואף אחד בכלל לא יידע מזה. לאף אחד לא יהיה אכפת. בזה הוא כנראה צדק".
בית המשפט המחוזי בחיפה לא קיבל את טענתה של פרישקין, שלא פעלה מתוך כוונה תחילה להרוג את טטרואשוילי. שלושת שופטי ההרכב, בראשות אב בית הדין, השופט מיכה לינדנשטראוס, פסקו כי היא התכוונה להביא למותו של טטרואשוילי וביצעה את מעשיה בקור רוח, לאחר שנפגעה מהתנהגותו כלפיה ומכך שבילה עם הצעירה בחוף הים.
"הם התמקדו באירוע העבירה לבדו, במנותק מחייה האומללים של אריקה מילדותה ועד לאותה שבת, ובמנותק ממצבה הנפשי, שאובחן שנים קודם", אומרת תמר דהאן (37), עובדת סוציאלית ופעילה חברתית, העוסקת בשנים האחרונות במחקר על נשים שהורשעו בעבירות המתה של בני זוגן. היא ראיינה את פרישקין לעבודת התזה שכתבה בשנת 2016 באוניברסיטת תל אביב.
"הרוב המוחלט של הנשים הללו, בישראל ובעולם, היו קורבנות להתעללות קשה וארוכת שנים מצד בן הזוג, ולא קיבלו מענה והגנה מרשויות המדינה. המדינה הרשיעה את אריקה בעבירת רצח בלי לתת משקל לניסיונות, לזעקות ולפעמים לתחנונים שלה לקבל עזרה. היא הגישה 12 תלונות במשטרה על אלימות מצידו, והוא גם הורשע על תקיפה בנסיבות מחמירות. אבל העונש שנגזר עליו היה שישה חודשי מאסר על תנאי, וזה לא שינה דבר, האלימות נמשכה.
"שלוש פעמים אריקה ברחה עם הבת שלה למקלט לנשים מוכות. היא היתה מוכרת היטב לשירותי הרווחה כקורבן של אלימות קשה ומתמשכת במשפחה. תיק הרווחה שלה מונה כ־50 עמודים של תיעוד מזעזע, שלא מותיר מקום לספק על הטרור בחייה לאורך שבע שנים. מציאות החיים שלה כללה מעשי אונס והתעללות מינית ורגשית, שִעבוד, השתקה ואלימות פיזית. תיאורים קשים לקריאה, גם כשהם תמציתיים ולקוניים. אי אפשר לנתק את המעשים של אריקה מכל התופת שקדם להם".
בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגישה פרישקין, ברוב של שני שופטים מול אחד. בדעת הרוב היו השופטים דוד חשין ואילה פרוקצ'יה, שלא סברו שקיים קשר סיבתי מובהק בין ההתעללות שעברה לבין מצוקתה הנפשית בעת ביצוע הרצח. בדעת המיעוט היתה השופטת עדנה ארבל, שסברה שיש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת.
ארבל לא חלקה על הקביעה שרגשות נקם הניעו את פרישקין, אך ציינה שהמחוזי "שגה בקביעתו כי עשתה את אשר עשתה כנקם לפגיעתה הנוכחית בלבד, כאילו רגש הנקם לבדו, אשר ניצת במערערת עקב האירוע בים לבדו, הוא ואך הוא שהביא אותה לעשות את אשר עשתה".
נוסף על כך, ארבל הציגה ספרות מחקרית מבוססת, שלפיה "הגם שנשים מוכות שהרגו את בן זוגן חוות בשלב כזה או אחר כעס, רגש זה לעולם אינו המניע היחיד למעשיהן. תחושת הפחד היא הגורם המרכזי המניע אותן". היא הוסיפה כי "בבחינת הקשר הסיבתי בין ההתעללות למצוקה, יש ליתן משקל להשפעה המצטברת שעשויה להיות להתעללות קשה וארוכת שנים מצד בן הזוג המכה על מצבה הנפשי של האישה המוכה, כמו גם לכך שמשקעים שנותרו באישה כתוצאה מהתעללות מתמשכת זו עשויים בסיטואציות מסוימות להתפרץ בקרבה אפילו בתגובה לגירוי קל יחסית, שהוא בגדר 'טריגר' להתעללות ולסבל שהיו מנת חלקה לאורך השנים".
החופשה בוטלה בשל הקורונה
סמוך לעריכת מחקרה החלה דהאן לפעול למען הנשים שבמרכז עבודתה. "אין ניסיון אמיתי להבין את המורכבות וגם את הכשלים והיעדר המענים שמובילים לכך שקורבן אלימות והתעללות הופכת לתוקפת והורגת או רוצחת", היא אומרת. באותה עת, שנת 2016, שמונה נשים היו אסירות שפוטות על עבירות המתה של בני זוגן. חמש מתוכן שוחררו שחרור מוקדם, במעורבות ובפעילות שקטה של דהאן וח"כ מיכל רוזין. שתי נשים נוספות, דלאל דאוד וסימונה מורי, שוחררו לאחר קמפיין ציבורי ממושך ואינטנסיבי שהובילו הפעילות החברתיות עו"ד ספיר סלוצקר עמראן ולואיז גרין יחד עם דהאן.
בסוף 2018 הקימו השלוש את מטה המאבק "בעל כורחן". זמן קצר אחר כך הצטרף אליהן איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "לא יכולנו שלא להירתם למאבק שמעיד עד כמה עמוק חוסר ההבנה של אלימות מגדרית", אומרת מנכ"לית האיגוד, אורית סוליציאנו. "שפטו את אריקה בלי לתת משקל להקשר הרחב של חייה. מדהים עד כמה טחו עיני השופטים מראות את השפעת ההתעללות שחוותה על המעשה הקיצוני שעשתה.
"לאדם נפגע פעולות איבה וטרור המדינה דואגת למעטפת שלמה של שיקום וסיוע, אבל כשמדובר בנשים נפגעות טרור בבית, יש עיוורון קיצוני".
המאבק נפתח בפעילות למען שחרורה של דלאל דאוד, שרצחה את בעלה המתעלל ונידונה בשנת 2001 ל־24 שנות מאסר. דאוד שוחררה ביוני 2019 לאחר שריצתה 18 שנים. שלושה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2019, שוחררה סימונה מורי, לאחר שריצתה 22 מתוך 28 שנות המאסר שנגזרו עליה בגין רצח.
בשונה מדאוד וממורי, ששוחררו על ידי ועדות שחרורים בבתי הכלא במהלך השליש האחרון למאסרן - פרישקין, שעליה נגזר העונש הכבד ביותר, רחוקה מהשליש האחרון של מאסרה מרחק שלוש שנים.
ביולי 2018 הגישה פרישקין את בקשת החנינה לנשיא, באמצעות עו"ד מיכל פומרנץ, המייצגת אותה מטעם הסנגוריה הציבורית. לפי מתווה החנינות המיוחד שיזמו בית הנשיא ומשרד המשפטים לרגל חגיגות ה־70 למדינה, הורחבו אפשרויות השימוש בסמכות החנינה שבידי הנשיא, וניתן משקל מיוחד לנסיבות אישיות ומשפחתיות, לתהליכי טיפול ושיקום ולאסירים העונים על קריטריונים ספציפיים - ובהם כאלה שעברו התעללות על ידי נפגע העבירה.
פומרנץ ציינה בבקשת החנינה כי היה זה "האירוע הראשון והאחרון שבו נהגה פרישקין באלימות, שלא נעשתה בחלל ריק, אלא על רקע היותה קורבן להתעללות מזעזעת ומתמשכת מצד בן זוגה המנוח, מבחינה פיזית, נפשית ומינית".
"בשנים שעברו מאז ההרשעה של אריקה, גברו ההבנה וההעמקה בהתמודדויות החיים של אישה מוכה, קורבן להתעללות ונפגעת עבירות מין, גם במחקר וגם בזירה המשפטית", אומרת עו"ד הלה נויבך מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית, שהצטרפו לבקשת החנינה. "זה בא לידי ביטוי גם בוועדות השחרור של דלאל וסימונה, וגם בחקיקה: לפני שנתיים אושר תיקון לחוק העונשין בעניין עבירות המתה, שלפיו עונשו של מי שהביא למותו של אדם שהתעלל בו לא יעלה על 15 שנים".
לדברי פומרנץ, "התיקון הזה לא חל על המקרה של אריקה, אבל הוא משקף הבנה מתקדמת של קורבנות התעללות ומחייב לשקול ברצינות את בקשת החנינה שלה. אין פה שום כוונה להמעיט מחומרת המעשים. אריקה מרצה מאסר ממושך מאוד, ולאורך שנים היו לה חיכוכים וקשיים בתקשורת עם אסירות, גם בגלל שלא שלטה בעברית.
"בשנים האחרונות, אחרי שלמדה עברית בכוחות עצמה והשתתפה בעשרות קבוצות טיפול, המשובים עליה חיוביים ומעידים על התקדמות. היא התקבלה למחלקה טיפולית מתקדמת בכלא, ואמורה לעבור לאגף שיקום, שכולל תעסוקה מחוץ לכלא. לפני כחצי שנה היא היתה אמורה לצאת לחופשה ראשונה, שלא קרתה לבסוף בגלל הקורונה. בשבוע שעבר בחרו בה כדי לחנוך ולסייע לאסירה בכלא ניצן, והיא נשלחה להיות איתה למשך החודש הקרוב.
"התקווה היא שתינתן לאריקה חנינה, והיא תוכל להשתחרר בקרוב, או שעונשה יקוצר כך שתוכל לעלות בהקדם לוועדת שחרורים, שתדון באפשרות לשחרור מוקדם עם תוכנית שיקום שתותאם לה".
היא נולדה בעיר בֵּקֵשצ'אבה שבדרום־מזרח הונגריה בשנת 1968. "עיר שאין בה שום דבר מיוחד, אז בטח לא שמעת עליה", אומר זלוטן פרישקין, אחיה התאום של אריקה, שעדיין מתגורר בעיר. הוריהם עבדו קשה, מבוקר עד ערב, והשתכרו בדוחק. האב עבד 40 שנים כפועל במפעל לבנים והלך לעולמו לפני ארבע שנים, בגיל 75. האם היתה עובדת ניקיון בתחנת רכבת ובמפעל, ומתה מסרטן בשנת 1992, שבועות ספורים לאחר שפרשה לגמלאות, בגיל 55. הבן הבכור, ג'ורג', מת אף הוא מסרטן לפני 11 שנים. הבן הצעיר, אטילה, התאבד ב־1999, בגיל 27.
"לאריקה לא היה טוב פה", אומר זלוטן בשיחת טלפון המתנהלת באנגלית. "היא ברחה מהבית לפני גיל 15. רק אחרי הרבה מאוד שנים היא סיפרה לי שנאנסה בידי שומרי לילה במפעל ליד הבית שלנו, מגיל 6 וחצי עד גיל 14. אני לא ידעתי שזה קרה, אבל כשהיא שיתפה אותי, מייד האמנתי לה. זה הסתדר לי עם דברים שראיתי.
"השומרים היו מזמינים אותנו ואת אחינו הקטן לבית הקטן שבו הם גרו, נותנים לנו ממתקים ומתנות. אני זוכר שהיו לוקחים את אריקה לחדר צדדי קטן, והיא היתה חוזרת אחרי 20 דקות. אני ואח שלי היינו קטנים, ולא הבנו מה קורה". נוסף על שומרי הלילה, שני גברים נוספים מאזור מגוריה פגעו בה מינית פעמים רבות בילדותה.
בתוך הבית שררה אלימות. האם, אישה קשה ושמרנית, נהגה להכות את ילדיה בקביעות. האב היה אלכוהוליסט, ועם זאת, דמות חמה ואוהבת.
בגיל 14 וחצי ניסתה פרישקין להתאבד באמצעות בליעת כדורים, מקרה ראשון מתוך שורה ארוכה של ניסיונות התאבדות. אביה מצא אותה מעט אחרי שנטלה את הכדורים, ומצא גם מכתב שכתבה פרישקין להוריה, שבו חשפה בפניהם לראשונה את הפגיעות המיניות שעברה.
אבל הם לא דיברו איתה על כך, והיא לא קיבלה טיפול, כפי שקיוותה. באותה תקופה הידרדרה מאוד בלימודיה בבית הספר המקצועי, שבו למדה תפירה. היא החלה להיעדר מהבית למשך תקופות ארוכות, ישנה ברחובות, גנבה אוכל ובגדים כדי לשרוד, עד שנעצרה על ידי המשטרה ההונגרית והועברה למוסד לילדות בבודפשט.
הילד הבכור נפטר ממחלה
במוסד בבודפשט הכירה פרישקין את יאנוש אורבוש, סטודנט לפסיכולוגיה ולקרימינולוגיה, שעבד במוסד כמדריך וכסגן מנהל, והיה מבוגר ממנה בשש שנים. "המוסד היה מיועד לילדות ולנערות מגיל 4 עד 19. צעירות בסיכון שגדלו במשפחות מהפריפריה של החברה", מספר אורבוש (58). "אריקה הגיעה לפני גיל 16. לא טיפלתי בה אישית, אבל הכרתי אותה היטב.
"בגיל 18 היא יצאה מהמוסד, ונשארנו בקשר. דאגתי לה, כי קל מאוד ללכת לאיבוד כשיוצאים ממוסד בחזרה לחברה. בהמשך, הקשר שלנו הפך קרוב. התאהבנו והתחתנו בשנת 1987, אריקה היתה בת 18 וחצי ואני קצת לפני גיל 25. זאת היתה תקופה טובה בחיים של שנינו. אחרי קצת יותר משנה נולד הבן שלנו, ואריקה התחילה לעבוד כמזכירה במוסד שבו הכרנו".
הם קראו לבנם יאנוש, כשמו של אביו. "הוא היה באמת מקסים ואריקה היתה מאושרת, עד שבגיל שנה וחצי גילינו שהוא חולה בלוקמיה מסוג אלים וקשה. בבת אחת החיים שלנו התמוטטו. כמעט לא יצאנו מבתי חולים, בהתחלה בהונגריה ובאוסטריה, ואז הגענו לישראל, להדסה עין כרם. הוא עבר השתלת מח עצם מתרומה שלי.
"ההשתלה עברה בהצלחה, אבל אחריה היה סיבוך של מחלת שתל, וזיהום בדם שפגע לו בכל מערכות הגוף, ובעיקר בריאות. שלושה ימים לפני שחגג יום הולדת 3 הוא נפטר, בירושלים".
אורבוש, פסיכולוג קליני במקצועו, מתגורר זה כעשור בפריז. למרות שחלפו יותר מ־20 שנים מאז עזב את ישראל, שיחת הזום איתו מתקיימת בעברית. הוא מדבר באיטיות רבה, שנובעת מעברית שהחלידה עם הזמן, אבל גם מהצער ומהכאב שיש בליבו על אשתו לשעבר, שאיתה שמר על קשר.
"כשהבן שלנו מת, החיים של אריקה נותבו למקום רע", הוא אומר. "זאת היתה ההצלחה הראשונה בחיים שלה, שהפכה לכישלון הכי גדול של החיים שלה, תמיד הרגשתי שהיא לא התאוששה מזה. עברנו לגור בקיבוץ בנווה ים, ולא היינו בטוחים שאנחנו רוצים ילד, מתוך פחד לעבור שוב כאב כזה.
"אחרי שנתיים אריקה נכנסה להיריון, ולי היתה תקווה שזה מה שיציל אותה. היתה לה לידה טובה בבית החולים לניאדו, הילד היה בריא ויפה והתפתח טוב, אבל בדיוק כשהוא הגיע לגיל שבו הבן הבכור שלנו נפטר, אריקה עזבה אותנו. לא רבנו, לא כעסנו. היא אמרה לי שהיא חייבת ללכת וביקשה שאשמור על הילד. הבנתי שהיא בורחת מהמציאות, לא מהילד וממני. הטראומה ערערה אותה לגמרי, והיא לא הרגישה שהיא מסוגלת לגדל את הילד הקטן. זה נבע מפחד בלתי נסבל לעבור עם הבן שלנו את הגיל שבו אח שלו נפטר.
"עוד דבר שאני חושב עליו הרבה מאוד הוא התאריך שבו אריקה הרגה את דני, 2 באוגוסט. היא נעצרה למחרת, ב־3 באוגוסט 2003. הבן הבכור שלנו נולד ב־3 באוגוסט 1988, בדיוק 15 שנים לפני".
מותו של בנה הבכור דרדר את פרישקין לניסיונות התאבדות נוספים. גם לאחר שעזבה את אורבוש ובנם השני היא ניסתה לפגוע בעצמה בכמה הזדמנויות, ואושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי טירת הכרמל. במהלך האשפוז הכירה את טטרואשוילי, שאושפז לצורכי הסתכלות על פי צו בית משפט, לאחר שביצע שוד מזוין.
"כשהיא סיפרה לי עליו ועל הסיבות שבגללן אושפז, אמרתי לה שאני לא חושב שזאת החלטה נכונה להיות איתו", אומר אורבוש. "היא אמרה לי שהוא עובר שינויים, או משהו כזה. לצערי לא היתה לי שום אפשרות להתערב או ללחוץ עליה".
התעללות של אדם לא שפוי
פרישקין מספרת כי נדרשו לה שנים כדי להבין כמה חלשה ומנוצלת היתה באותה נקודה בחייה. "הייתי אחרי עוד ניסיון התאבדות, במצב קטטוני, ודניאל ניצל את זה", אמרה למקורביה. "בהתחלה הוא לא היה צריך להפעיל כוח. לא ידעתי איפה אני. באיזו עיר, באיזה רחוב. הוא היה נועל אותי בדירה או בחדר, וכמעט לא יצאתי. עברתי עינויים, ולא הייתי בהכרה כדי להגן על עצמי. הכל התערבב לתוך סיוט שלא יכולתי להתעורר ממנו.
"כל כך התביישתי שזה מה שקרה עם החיים שלי. לא יכולתי להגן על עצמי מול הכוח העצום והלא שפוי שלו. שליט יחיד, דיקטטור ללא מעצורים. הייתי נתונה לשליטה שלו ללא עזרה, ללא הגנה, ללא בני משפחה או מכרים בארץ. לא היתה לי עברית מספיק טובה כדי להסביר שאני חייבת הגנה מול המשטרה, הרווחה, ובהמשך גם בית המשפט. אפילו יד אחת לא הושטה לעזרתי, וגם לא לעזרתו. הוא היה צריך טיפול לא פחות ממני. כדי לעצור את האלימות לא מספיק להגן על הקורבנות, חייבים לטפל גם במתעללים.
"אלה היו שנים של איומים, עינויים, והתעללות מינית ברוטלית שאי אפשר לתאר. הגוף והנפש שלי ספגו כל כך הרבה אלימות, שהייתי צריכה למחוק את עצמי לגמרי ופשוט לעשות את מה שהוא מצווה עלי. הוא ניתק אותי מחירותי, מהחברה, אפילו מהבגדים שלי. נשארתי בלי מסמכים, בלי כסף, בלי זהות.
"היו לו התקפי קנאה מטורפים. הייתי צריכה ללכת עם הראש באדמה, כי ידעתי שאם יחשוב שהצצתי לכיוון של גבר, הוא יהרוג אותי. הוא היה משתמש בסמים עם החברים שלו בדירה שלנו, ואני הייתי מקיאה ומתעלפת מהסירחון.
"יום אחד מישהו מהגברים הסתכל עלי כשהייתי חצי מעולפת, והוא היכה גם אותו וגם אותי מכות רצח. הוא תלש לי שערות מהראש, חנק אותי, קרע ממני את הבגדים ואנס אותי מול כולם.
"הייתי כמו רוח רפאים. לא הרגשתי חום או קור, רעב או צמא. לא התקלחתי, לא הסתרקתי, לא צחצחתי שיניים, הרגשות שלי היטשטשו. גם כלפי בני המשפחה שלי לא היה בי כמעט שום רגש.
"אל תוך החושך הזה נולדה הבת שלי, הפרי של ההתעללות בי, וגם כלפיה לא הרגשתי כלום. אבל לאט־לאט היא התחילה להעיר בי אינסטינקטים של אמא, והתחזקתי, בעיקר רגשית. כל מה שרציתי זה להגן עליה ולשמור על הבריאות הגופנית והנפשית שלה. היא היתה ההוכחה שיש טוב בעולם, והיא נתנה לי סיבה לחיות.
"אבל החיים הפכו להיות בלתי נסבלים, והילדה היתה עדה לדברים מחרידים שהוא עשה לי. כמעט לא היה יום שהיא לא ראתה אותי בוכה וצורחת ומתחננת אליו שיפסיק לפגוע בי. והיא ראתה גם את המעשים שלי, ואת מה שאני גרמתי לאבא שלה".
בשלב מסוים, כדי להציל את בתה, היא ביקשה למסור אותה לאימוץ. "ישבתי ברווחה ובכיתי מול עובדת סוציאלית שייקחו את הילדה לאימוץ, כי אני לא מצליחה להימלט ממנו ולא יכולה להגן עליה. אמרתי לה, 'קחי אותה לאימוץ, כדי שלפחות היא תישאר בחיים, בניגוד אלי'.
"העובדת הסוציאלית צחקה לי בפנים. זה היה כמו בסרט אימה. אני בסכנת חיים, והיא צוחקת ומזלזלת ושולחת אותי בחזרה הביתה, אליו. הלכתי לחפש מישהי אחרת לדבר איתה, והיא קראה למאבטח שיוציא אותי מהמקום.
"בשבילי הכל היה זר. לא מבינה טוב את השפה, לא מכירה את המנטליות, לא יודעת מה לעשות, בודדה לגמרי, ורוב הזמן סגורה בבית ומנותקת מהמציאות. לעומתי, הוא ידע לשחק את המשחק מול הרשויות.
"היה ערב אחד שהוא רתח מעצבים, וחשבתי שהוא יהרוג אותי. ברחתי ממנו, והוא רדף אחריי בגשם עם סכין ביד. פתאום ניידת משטרה עצרה לידנו, והשוטרים שאלו אותי, כשהוא לידי, אם הכל בסדר ואם אני מפחדת. אני מתתי מפחד, אבל לא אמרתי כלום. איך אפשר? ניסיתי בעיניים שלי להראות להם שאני מתה מפחד, אבל הוא אמר להם שהכל טוב, והם עזבו אותנו.
"אחר כך הוא לקח אותי לפינה ברחוב, איים עלי עם הסכין ובעט בי בכל הגוף. הייתי בטוחה שהנה, זה הסוף שלי. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, ולמה הוא השאיר אותי בחיים. כנראה בגלל שהשוטרים ראו אותנו יחד קודם.
"מרוב פחד ממנו, למדתי להיות דו־פרצופית. ניסיתי להיות הכי טובה אליו, כדי שלא יהרוג אותי ואת הבת שלי. הייתי צייתנית, שתקתי, ניסיתי להיות אישה תומכת, אוהבת, מכבדת, מטפלת. כלום לא עזר".
בנה האחר לא מעוניין בקשר
זלוטן מספר כי באחד מביקוריו בישראל, ראה שכמה משיניה הקדמיות של אחותו חסרות ושאל אותה מה קרה. "בהתחלה היא אמרה שהיתה לה בעיה בשיניים, אבל אחרי כמה ימים סיפרה לי בשקט שהוא החטיף לה מכות כל כך חזקות, שהשיניים שלה עפו.
"בביקור אחר שלי, אחרי שנולדה להם הילדה, הוא ישן במשך כל שעות היום, ובלילות היה יוצא, אין לי מושג לאן. אריקה עבדה אז בניקיון בכמה בתים של קשישים, אז אני לקחתי והחזרתי את הילדה מהגנון. אבא שלה לא עשה כלום חוץ מלישון ולצאת בלילות".
אורבוש עזב את ישראל בשנת 1997 עם בנם המשותף, שאותו גידל לבדו. הוא הספיק להינשא ולהתגרש משתי נשים נוספות, שגם איתן נותר בקשר טוב. "אריקה באה לבקר אותי פעם בצרפת, כשהבת שלה היתה תינוקת, וסיפרה לי שהיא סובלת מאוד מבן הזוג שלה. היא אמרה שביקשה עזרה הרבה פעמים מהמשטרה ומגופים אחרים, אבל לא מתייחסים אליה ולא עוזרים לה.
"לא הפתיע אותי שהיא סובלת ממנו. יצא לי לראות אותו פעמיים־שלוש, וראיתי שאין לו שום יכולת ורצון לתקשורת. הוא היה ממלמל כמה מילים. לא חייך, לא פיתח שיחה. היא נתנה לו כל הזמן הזדמנויות להשתפר וחזרה אליו, אולי מתוך תקווה שיהפכו למשפחה נורמלית יום אחד. גם מהביקור אצלי בצרפת היא חזרה אליו, ואני ידעתי שהמצב שם רק מחמיר.
"הפעם האחרונה שבה נפגשנו היתה בשנת 2002, כשאבא שלי נפטר, והיא הגיעה להונגריה עם הבת שלה, שהיתה כבר בת 4. היא פגשה אז גם את הבן שלנו. אחר כך נעלמה לזמן ארוך מאוד.
"יום אחד חיכה לי בתיבת הדואר מכתב מכלא נווה תרצה. זה היה הרבה חודשים אחרי שנעצרה, אבל המשפט שלה עדיין לא נגמר. ככה גיליתי מה קרה".
מה היא כתבה?
"זה היה מכתב מאוד מבולבל. היא כתבה בהונגרית, עם טעויות באיות ושימוש במילים לא קשורות. היה ברור שהיא לא מבינה מה קורה לה ומה קורה איתה. גם אני הייתי מבולבל, ובעיקר בהלם. הצטערתי עליה שהגיעה למצב כזה. התפללתי שתצליח למצוא קצת שמחה בחיים. מצאתי קצת נחמה שהיא נמצאת במקום שבו היא מוגנת. היא לא היתה שורדת במקום אחר".
מתי סיפרת לבן שלכם מה קרה לאמא?
"זאת היתה התלבטות מאוד גדולה, אולי הכי גדולה שהיתה לי בחיים. הוא מאוד אהב את אמא שלו, למרות שהיא לא היתה איתנו. הוא היה אז בן 10, ילד מאוד חכם, והחלטתי שאני צריך לספר לו ולא לחכות, כי הוא לא היה סולח לי אם הייתי מסתיר ממנו.
"אני זוכר שהוא התחיל לבכות, ואמרתי לו שנעזור לאריקה בכל מה שנוכל. שלכל אחד יש המזל שלו והטרגדיות שלו. שהחיים לוקחים אותנו לכל מיני כיוונים, וצריך לנסות לקבל החלטות נכונות וחכמות.
"החלום שלו היה ללמוד רפואה, והוא שאל אותי אם ירשו לבן של רוצחת להיות רופא. אמרתי לו ששום ילד לא נושא באחריות למעשים של אמא ואבא שלו. השנה, בגיל 27, הוא התחיל ללמוד רפואה בסורבון".
היה לו קשר כלשהו איתה בשנים שאחרי קבלת המכתב?
"הוא לא רוצה קשר איתה. הוא עדיין אוהב אותה מאוד ושומר תמונות שלה מגילאים צעירים, ומצד שני, לא מסוגל לדבר איתה. בהתחלה התחמקתי מהבקשות של אריקה לדבר איתו בכל מיני תירוצים, עד שאמרתי לה את האמת, שהוא לא רוצה. זה לא קל לראות את אמא שלך בבית סוהר או לדבר איתה כשהיא שם. אני מאמין שכשהיא תשתחרר, הוא יפגוש אותה, גם אם זה ייקח זמן. הם ימצאו את הדרך שלהם.
"לא מזמן שלחתי לו קישור לקבוצת פייסבוק של מטה המאבק לשחרור אריקה. הוא נכנס לקבוצה וחתם על העצומה לנשיא. אחר כך ביקש ממני לחתום, וכמובן חתמתי".
בתה של פרישקין, שאיבדה את שני הוריה בבת אחת בגיל 5, גדלה במשפחה של דוד שלה, אחיו של אביה - על פי החלטת בית המשפט. היא השתחררה לא מזמן מצה"ל. הקשר עם אמה מפוקח ומבוקר כל השנים ונבנה בהדרגה, תחילה כקשר טלפוני בלבד, ולאחר כמה שנים אפשרו להן להיפגש.
אחיה של אריקה, זלוטן, ביקר אותה בכלא שלוש פעמים ב־17 שנות מאסרה. "כשנפגשנו, בכינו שנינו המון. מצד שני, זה היה מרגש, ואריקה היתה מאושרת. לשמחתי, ישבנו במבנה קטן, עם סלון, ספה ושטיח. פחדתי לראות אותה ליד תאים סגורים וסורגים.
"באחד הביקורים, הבת שלה היתה איתי. היא היתה בת 14, ולמרות שעברו עשר שנים מאז נפגשנו, היא זיהתה אותי וזכרה שלקחתי אותה לגנון. אחר כך היא ביקשה ממני שאבוא לבקר אותה בבית שלה, אבל לא העזתי. הרגשתי שאני לא יכול לבוא לבית של אח של דני. היום אנחנו מְתקשרים בהודעות.
"אריקה והבת שלה הן המשפחה היחידה שיש לי. כל השאר מתו. אחרי שהיא דקרה את דני, ועוד לפני שידעה שהוא מת, היא התקשרה אלי. ביקשה להיפרד ממני, אמרה שהיא הולכת להרוג את עצמה, ואני התחננתי שלא תעשה את זה.
"אין לי אף אחד. לא חבר, לא מכר. הייתי נשוי כמה שנים, בלי ילדים, ומאז שהתגרשתי, בשנת 2000, אני לבד. אומרים שתאומים מרגישים אחד את השני. אני מרגיש שגם החיים שלי הם כלא".
עד השנה האחרונה עבד זלוטן כמלצר במסעדה וכאופה במאפייה בחצי משרה, אבל מאז הקורונה הוא מובטל. לדבריו, הוא חוסך כל פרוטה כדי לקנות כרטיס טיסה לישראל.
"במשך שנים עלו בי הרבה שאלות מייסרות וכרסמו את נפשי", אמרה פרישקין לקרוביה. "מה שהכי ייסר אותי הוא המחשבות על הבת שלי. איך היא, נשמה טהורה ותמימה, מתמודדת עם כל מה שקרה, גם מול עצמה וגם מול החברה.
"הכי הפחיד אותי שהיא תאבד תקווה לגבי עצמה, בגלל השורשים שלה. התפילות הכי גדולות שלי היו שתעריך את עצמה ותשאף לטוב. שלא תתייאש מעצמה בגלל ההתמודדות שאני כפיתי עליה. ניסיתי להציל אותה מהחיים האיומים שהיו לנו, חיפשתי דרך ליצור לה חיים נורמליים, ולא הצלחתי.
בית הנשיא: "נקבל חוות דעת"
"בכלא הצלחתי לבנות ביטחון עצמי ואומץ כדי להסתכל לכולם בעיניים, לענות ולהגיד מה אני חושבת. אחרי שנים שהייתי צל של בנאדם, היום אני מתעקשת לשמור על הכבוד שלי, גם אם יש אסירות שלא תמיד אוהבות את זה. בכלא גם למדתי עברית בכוחות עצמי, קודם כל כדי לתקשר עם הבת שלי. זה היה מאוחר מדי בשביל עצמי. עד אחרי הערעור כמעט לא הבנתי את השפה, ואף אחד לא תרגם לי אפילו מילה אחת להונגרית במשטרה ובבית המשפט. אחרי שש שנים בכלא, קיבלתי מילון כיס מאסירה דוברת הונגרית, לפני שהשתחררה. למדתי לבד מהמילון ושאלתי שאלות בעברית, עם ידיים, פנטומימה, מימיקה.
"לא היה לי קל בכלל להגיע למצב שבו אני מנסה לבנות את עצמי מחדש, לטפל בעצמי ולהשתקם. למזלי, בעזרת טיפול מסור ומלא תבונה של הצוות המטפל, עברתי דרך. צוות של אנשים, שבאצילות נפש עובד למען שיקום האסירות ושיקום הקשר עם בני המשפחה. במקרה הזה, עם הבת שלי.
"אני רוצה לגייס את מה שעברתי לצורך עשייה בעתיד, בשביל נשים אחרות. אני מסתכלת איפה היתה האחריות שלי. נכנעתי לגמרי לפחד, חשבתי שהפתרון הוא לרצות ולציית. לא הצלחתי להציל את עצמי מהחיים שלי, ובסוף גרמתי עוול ואסון, שאסור שיחזרו על עצמם. לא עוצרים שרשרת אלימות בעוד אלימות.
"את מה שקרה לי בחיים אני לא יכולה לשנות. עכשיו נשאר לי תפקיד אחד בחיים: לעשות טוב. אם לא אעזור לנשים אחרות, הנשמה שלי לא תמצא שקט".
מבית הנשיא נמסר: "עניינה של אריקה פרישקין מונח על שולחנו של נשיא המדינה. הנשיא ריבלין יקבל את החלטתו לאחר קבלת כל חוות הדעת הנדרשות לו מהגורמים הרלוונטיים, בכללם משרד המשפטים והשב״ס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
