לתעשיית הבידור בארץ ובעולם אין שום חוקיות, אבל אם היתה כזאת, סביר להניח שצדי צרפתי היה מנצח גם אותה. כשהוא כמעט בן 80, הצליח הבמאי המצליח להמציא את עצמו מחדש, לגבור על כל הכוכבים בפאנל השופטים שלצידו ולהפוך לדבר הכי טוב של "הזמר במסכה". אבל הוא לא נותן לתגובות ברחוב ולהערצה ברשת לבלבל אותו. אפילו לא לילד בן ה־9, שבכה מאוֹשר כשלחץ את ידו.
"פיזית אני לא מרגיש את זה, כי אני בקושי יוצא מהבית בגלל הסגר, אבל זה מגיע אלי", הוא מספר. "תמיד יש לי תחושה שעכשיו משדרים לי טוב, ואוטוטו יגיע הרע. ככה הייתי כל חיי".
אתה לא מצליח ליהנות מזה?
"אסור ליהנות מזה. זה מקצוע מאוד לא יציב, הקהל מאוד בוגדני, והכל משתנה בשנייה. אהבת הקהל היא כמו סטוץ: אוהבים אותי עכשיו וזה נחמד. סטוץ ללילה. אתה יודע מה, בוא נגיד לשבוע, אבל מה יהיה אחר כך? זה לא דבר ממשי. זה לא ספר שכתבתי, הצגה שביימתי, או תמונה שצילמתי, והם נשארים".
זה לא עושה טיפה טוב על הלב?
"אני ישן טוב יותר בלילה. זה עשה לי כיף. אני מנסה לעכל את הדברים הטובים, אבל שואל את עצמי אם זה באמת שינה לי משהו".
יכול להיות שאתה קצת חרדתי?
"אני לא חרדתי ולא מזיע ולא מתעורר בבהלה באמצע הלילה. אני בחור חזק מאוד. כשהיו לי חרדות, מייד פתרתי אותן ולא התמכרתי לשום חולשה. פחדתי שמשהו ישלוט בי. ידעתי שאני צריך לשלוט בחיי.
"היו לי חיים מעניינים מאוד, מכל הבחינות. אם מחר אני לא אהיה, אני מסתכל אחורה, והיה לי מעניין. אפילו מעניין מאוד".
* * *
את מחזה חייו של צרפתי שום מחזאי לא יכול היה לכתוב. הילד שחלם להיות שחקן תיאטרון עלה לבמה בפעם הראשונה בשנת 1952, בהצגה "כטוב בעיניכם" בקאמרי. הוא היה בן 12. אחר כך לוהק להפקות נוספות, ובהן "חסמב"ה" בתיאטרון הילדים בימתנו.
את השירות הצבאי עשה בלהקת פיקוד מרכז, ורגע אחרי שחרורו התייצב שוב בקאמרי ולוהק להצגות "הזמנה לארמון", "אנריקו", "גיבור היום", "אדם לכל עת", ועוד ועוד. תפקידו האחרון כשחקן היה במחזמר המפורסם "שיער".
"בגיל 29 הבנתי שכוכב אני לא אהיה, ושאני עובר מתפקיד לתפקיד, אבל התפקידים שקיבלתי לא יובילו אותי לשום מקום. לפני 'שיער' עשיתי ערב שירי רחל ונשבעתי לעצמי שלא אעלה עוד לבמה. אבל אז הגיעה ההצעה ל'שיער', ושכנעו אותי להשתתף.
"ב־1971 יעקב אגמון לחץ עלי לביים ערב יחיד של חוה אלברשטיין, ובאותה שנה פרצתי כבמאי בידור עם 'הטוב, הרע והנערה' וערב שירי נעמי שמר. משם, במשך 30 שנה, כל הנאמברים בארץ היו שלי, בלי ללמוד תנועה. עד היום אני מסתכל אחורה ולא מבין איך זה יצא לי.
"אחרי שהפסקתי לשחק, הייתי שנה ברמן, וחזרתי לעבוד מאחורי הקלעים. הייתי פרילנסר, הייתי במלחמת הקיום במקצוע הזה, ואני שואל את עצמי, איך שרדתי?"
ומה התשובה?
"שרדתי כי עשיתי הכל. פה ביימתי הופעה, שם מחזמר ותצוגת אופנה, וטקס פרסי הקולנוע וקדם־אירוויזיון. והכל במסות. עשרה קדם־אירוויזיונים, 12 שנה מלכת היופי, שישה פסטיבלי ילדים ושישה פסטיגלים. ולא בגלל שאהבתי את הכל, אלא כי אתה מוכרח לעבוד.
"תמי בן עמי ז"ל אמרה לי פעם בתצוגה אופנה: 'צדי, אתה לא חייב להיות תיאטרלי'. אבל אני באתי מתיאטרון, והייתי צריך להתמודד עם עצמי כדי להבין מה רוצים ממני.
"כשהגעתי לטלוויזיה, פתאום נאלצתי להעמיד שחקנים מול מצלמות, שזה עולם אחר לגמרי. הכל ביחד זאת מלחמת הישרדות שלא נגמרת".
אפשר להכריז רשמית שהמלחמה נגמרה?
"כן, היום אני כבר לא במלחמת הישרדות. אני לא יודע כמה אחיה, אבל יש לי חסכונות שאני יכול לחיות לפחות בשנים הבאות. ועדיין אני רוצה לקום בבוקר ולעשות משהו, כי אחד כמוני, שעשה כל חייו שניים־שלושה פרויקטים במקביל, אם פתאום יהיה לי זמן פנוי, אני יכול להשתגע".
החודשים האחרונים היו פחות עמוסים, בחסות הקורונה. איך התמודדת?
"אני מעולם לא אכלתי בבית, כל חיי אני אוכל במסעדה לפחות פעם או פעמיים ביום. כל המסעדות בעיר מכירות אותי. אבל פתאום אין מסעדות, ולא יכולתי לצאת, אז למדתי לבשל, ואני נהנה מזה. למדתי להכין מרק עוף, עדשים, פתיתים, אורז וסלמון. אני עדיין איטי מאוד. גם למדתי להיות זומבי מול המסך".
מצב התיאטרון מדאיג אותך?
"התיאטרון יחזור יום אחד, אבל הוא יחזור אחרת. מחזות זמר גדולים יצטרכו להצטמצם. מאחורי הקלעים של התיאטרון יש עולם שלם של מאפרות ומלבישות ותאורנים ומנהלי הצגה ובלי סוף אנשים, ואני מאמין שיצמצמו את הכל.
"אחרי זה נשאלת השאלה איך מביאים את הקהל בחזרה לאולמות. הרוב בני 50 פלוס, והכל נראה לי קצת בעייתי. באמריקה רוצים לחזור רק ב־30 במאי, ואני מאמין שזה יקרה שם ביוני. כל ברודוויי זה תיירים, לא קהל אמריקני".
מה בנוגע לשחקנים?
"אני מניח שהתיאטרון ישתדל לקחת קבוצה של 40-30 שחקנים, שישחקו בכל ההצגות. מין קפסולה כזאת. לא יהיו אודישנים ולא יהיו שחקנים אורחים, אותו הצוות יעבור מהצגה להצגה. השחקנים גם ייאלצו לרדת במשכורות, וממילא המשכורות שם לא גבוהות.
"תחשוב על בתי הספר למשחק. בכל שנה יוצאים משם 1,000 תלמידים, מה יהיה איתם? מי שמסיים עכשיו לימודים, אני לא יודע מה הסיכוי שלו למצוא עבודה. נכון שאם הוא פוטוגני עם נוכחות חזקה, הוא יכול להשתלב בסדרות טלוויזיה, ואולי קצת בהצגות ילדים. אבל המדינה קטנה, והם יסבלו מאוד".
אז אתה מציע למי שרוצה ללמוד משחק לשנות כיוון?
"כן, אלא אם כן הוא יגיד לי שהוא לא יוכל לחיות בלי המשחק. שהוא אוהב את זה מאוד מאוד מאוד. אני חוזר למה שההורים שלנו היו אומרים: זה לא מקצוע".
* * *
צרפתי נולד וגדל בתל אביב. הוא נוהג לספר שמבחינתו, היו לו שתי אימהות: האחת היא אמו הביולוגית, רחל, והאחרת היא מי שגידלה אותו אחרי גירושי הוריו בינקותו - טובה ("לה קראתי אמא"). יש לו ארבעה אחים, שניים מכל אמא, ועם כולם הוא שומר על קשר טוב.
במשך עשרות שנים הוא נחשב לבמאי המצליח ביותר בתחום הבידור בישראל. היה אחראי לעשרות רבות של מופעים, ובהם מופעי ילדים, פסטיבלים, מחזות זמר וטקסים, ביים רבים משירי ישראל באירוויזיון ועבד עם כל הזמרות והזמרים הגדולים.
בגיל 70, לפני כעשור, יצא צדי מהארון בתקשורת וסיפר על נטייתו המינית. הוא מעולם לא הסתיר זאת מחבריו. "לעולם לא אשכח את הטראומות שחוויתי כהומו בשנות ה־60 בתל אביב", הוא אומר. "אלה היו שנים קשות. להומואים בארץ היתה בעיה, לא היו מקומות ללכת אליהם. הומוסקסואליות היתה עבירה פלילית. היית הולך למועדון קטן בלי שאף אחד יידע, והיו מכות וחרדות ואיומים. סיוט גדול. אתה לעולם לא תבין.
"אבל תזכור שהכל יכול להתהפך ולקרות שוב. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בשנות ה־30, למשל, העולם היה מאוד פתוח, ובשנות ה־50 חזרו לשמרנות. אתה לא יכול להיות בטוח שלא יקום מישהו בכנסת שייצא נגד הומוסקסואליות ויחזיר את זה".
מפחיד אותך?
"אני כבר פתור, והכל מאחוריי. אבל לגבי הדור הצעיר, אני חושש שהם מרגישים 'וואו' ושהכל מותר, החיים נהדרים. תרגיעו, תרגיעו, תרגיעו. הכל יכול להשתנות. אני מעדיף קצת פחות החצנה ופחות רעש וצלצולים".
אתה נגד מצעדי הגאווה?
"אני לא נגד, אבל לפעמים אני מרגיש שהרעש יותר מדי גדול, למרות שהוא נרגע קצת בשנתיים־שלוש האחרונות".
צעדת בעבר במצעד הגאווה?
"פעם אחת, בלונדון. היום, בחום הזה, קשה לי מאוד. אני נהנה שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ובמדינה דמוקרטית מותר וחובה לעשות הכל. אני שמח שבני אדם יודעים לבטא את עצמם, ואם יש להם משהו לומר, הם יוצאים החוצה וצועקים את זה".
יש סברה ששחקנים מפחדים להביע את דעתם.
"למה רק אמנים? יש עוד הרבה אנשים חשובים, ומי שנוח לו, שיאמר את דברו. אני לא אוהב שלוחצים. אגב, רבים משלמים מחיר גבוה על זה שהם מדברים, וחבל שישלמו את המחיר הזה, אלא אם כן הם יכולים להרשות לעצמם. זה לא כל כך פשוט. גם ככה במדינה שלנו לא קל כלכלית".
* * *
אנחנו נפגשים בדירה הנעימה שלו, מטרים ספורים מכיכר המדינה, שבה הוא מתגורר כבר 11 שנה, לבדו. צרפתי יושב נינוח בפינת האוכל, מקפיד על מרחק ועל מסכה. הוא שלם עם העשייה המקצועית שלו, מרוצה מההספק, ונדמה שגם המרדף אחרי הפרויקט הבא הוריד הילוך. אבל בתוך כל הטוב הזה, הוא אומר, יש דבר אחד שפספס.
"הרבה פעמים אני חושב לעצמי, אולי פספסתי אהבה גדולה. אני חושב שמעולם לא התאהבתי. היו לי כמה סיפורים, אבל להגיד לך שאיבדתי את הראש, כמו שמתארים אהבה? אני לא בטוח".
איך אתה מסביר את זה?
"יש לי סיפור חיים לא פשוט. כל החיים ניסיתי לא להיות תלוי בכלום. מהיום שאני זוכר את עצמי, כילד, הייתי עצמאי מאוד. ההורים שלי נפרדו כשנולדתי, ומאז התמודדתי עם הלבד. מעולם לא נעזרתי באף אחד, כל חיי. ידעתי שאם לא אסתדר בעצמי, לא אסתדר.
"אני יכול להגיד שאף פעם לא הרגשתי נאהב, אף פעם בימי חיי. אף פעם ואף אחד. אני לא זוכר שקיבלתי חיבוק בבית, חיבוק פיזי. אפילו לא שמו יד על הכתף. זה כנראה יצר אצלי תחושה שלא האמנתי שאפשר לאהוב אותי. אם התחיל משהו, מייד ברחתי, כי הייתי בספק אם זה רציני ואמרתי שעדיף שאברח לפני שאפָגע. היו לי ימים מלאי חום, אבל אהבה גדולה? התשובה היא לא".
יכול להיות שזה קשור לעובדה שהיית עשרות שנים בארון?
"הייתי בארון תקשורתית, לא חברתית. עד שקיבלתי את עצמי לקח לי זמן, ובניגוד להרבה הומואים, אני לא הבנתי את זה בגיל 16. התאהבתי בנשים, והיתה לי אהבה אחת גדולה לאישה, והיא אהבה אותי בחזרה. לפני שבוע היא אמרה לי שהיא היתה מטורפת אחריי, וזה היה כל הנעורים שלנו.
"אחר כך התאהבתי שוב באישה. לא ידעתי מי אני, כי נמשכתי לנשים, אבל יותר לגברים. עד שיום אחד, בגיל 29, עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי: צדי, זהו זה. אתה חייב להבין מי אתה ולהכיר בזה. והיה שחרור גדול".
חששת שאולי זה לא יתקבל יפה בתיאטרון?
"העולם אז היה שונה. אם היית אומר בתיאטרון שאתה הומו, לא היה לך סיכוי גדול לעשות קריירה. אבל ברגע שעזבתי את התיאטרון, הכל השתחרר".
אתה מצטער שאין לך ילדים?
"ילדים אף פעם לא רציתי, בלי קשר לנטייה המינית שלי. היה לי קשה מאוד לגדל את עצמי. זה שסחבתי עד היום זה נס. לדאוג לחיים, לשרוד, ובמקביל לגדל ילד - זה מאוד־מאוד קשה. אם היה לי ילד, לא הייתי חי".
הרבה אנשים עם קריירות גדולות מגדלים ילדים.
"אני לא מבין איך הם עושים את זה. זה קשה מאוד. גם אם היה לי עכשיו ילד בן 30, כנראה שלא הייתי ישן בלילה. כי אולי לא אהבו אותו, ואולי הוא לא מצא את עצמו, ואולי הוא בדיכאון, ואולי אין לו אהבה. זה בלי סוף בעיות".
* * *
את היום הוא פותח ב־7:30 בבוקר ביקיצה טבעית, בגלל הקורונה. "אני עושה סיבוב בבית, שותה כוס מים, פותח טלוויזיה ונרדם שוב", הוא מספר. "בתקופה הזאת אין לי סדר יום, וזה עצוב נורא. אבל אני מעסיק את עצמי כל הזמן.
"במשך שלושה שבועות עשיתי עם מיה דגן חזרות למופע שלה, אצלה בבית, בלי הרקדנים. אז עבדתי, נסעתי אליה, היה לי מה לעשות".
אתה לא מעביר את הזמן באינסטגרם?
"לא, אין לי כלום. זה לא מעניין אותי, ואני לא מבין מה זה מעניין. רק המחשבה שאני צריך לפתוח בבוקר ולהגיב ולראות מה קורה, זה לא בשבילי. כל הטכנולוגיה בשבילי זו בעיה".
אפשר להגיד ש"הזמר במסכה" הצילה אותך מהשעמום?
"זה היה נס. הכל התחיל במצ'ינג (בדיקות ההתאמה) לפאנל, וכל הזמן חשבתי לעצמי מה אני עושה שם. כי כולם צעירים, ומה אני קשור. המפיק אסף גיל אמר לי שהוא רוצה אותי, אבל רצו לראות שיש חיבור. עשינו כמה ניסיונות, עד שבאמת הוחלט שכן. כשהתחילו הצילומים, לפני חודשיים, היו 16 שעות צילום ביום. למחרת הייתי גמור".
התלבטת אם לקחת את זה?
"בהתחלה זה נראָה לי כמו הצגת ילדים ומשהו ילדותי. אבל לא היה לי זמן להתלבטות, כי מורן (מאור, הסוכנת שלו; ע"ס) התקשרה וצרחה לי בטלפון: 'שתבין, אתה עושה את זה ואני לא רוצה לשמוע כלום'.
"תשמע, עשיתי מלכת יופי פעם בשנה, וזה באמת לא היה לרמתי, ואף פעם לא הרגשתי עם זה בנוח, אבל זאת פרנסה. אז אני יכול לעשות עוד הרבה דברים. השאלה ברוב המקרים היא לא מה אתה עושה, אלא איך. לתוכנית הזאת אין שום יומרה. זה משחק. כמו שאתה יושב עם חבר'ה ומשחק מִשחק. אין פה טיפת יומרה, וזה מה שמקסים בתוכנית הזאת".
כשהודיעו לך שהתקבלת, שמחת?
"נפגשתי עם אסף ורהב לוסטיג העורכת. ביום הראשון של הצילומים הייתי מבוהל, ישבו לידי סטטיק ובן־אל, שאני לא מכיר, אופירה אסייג המפקדת, שאין לה פילטרים ואני צריך ליצור איתה דיאלוג, ושחר חסון, שהוא ילד נחמד. אבל רהב כל הזמן אמרה לי משפטים טובים והרגיעה אותי. הייתי בפאניקה נוראית, וכל הזמן היו צריכים לעודד אותי".
אתה השופט הכי ותיק על המסך, עם הכי הרבה ניסיון גם מאחורי הקלעים, ואתה עדיין מודאג?
"אין דבר כזה מישהו עם ביטחון. כשאני אומר על אופירה שהיא משדרת הרבה ביטחון, אני בטוח שיש גם לה איזשהו חוסר ביטחון. כולם במקצוע הזה סובלים מחוסר ביטחון, כי אתה חושף את עצמך, ואף אחד לא קולט עד כמה זה קשה. אין פה טקסט ללמוד, אלא להיות אתה, ולפעמים אתה מדבר שטויות, ומייד אחר כך אתה חושב לעצמך, למה אמרתי את זה. זה סוג של סטריפטיז, ואתה גם חושף את האישיות. אני כבר בן 200, וכל הזמן שואל אם נראיתי בסדר, כי עבר הרבה זמן מאז שהייתי מול המצלמה. זה לא פשוט".
אתה צופה בעצמך?
"שעתיים לפני שהתוכנית משודרת אני יושב על הספה מוכן ונכנס ללחץ, כי אני לא זוכר מה אמרתי ואיך הגיבו".
היית שופט ב"כוכב נולד" תשע עונות, שם לא היית לחוץ?
"בשנתיים הראשונות הייתי לחוץ מאוד, לא האמנתי שאני יכול לדבר חופשי. בדור שלי, כדי לדבר בטלוויזיה אתה צריך עברית גבוהה, ולא הרגשתי שיש לי שפה עשירה. אבל לאט־לאט נרגעתי. שם היה לי קל יותר, כי הייתי בתפקיד עצמי, כבמאי. אני יודע לזהות במה זמר טוב ובמה לא, ובהיבט הזה הרגשתי בבית".
* * *
"הזמר במסכה" (ימים ראשון ושני ב־21:30, קשת 12) יצרה סביבו גל עצום של התעניינות ואהבה ציבורית. "אף פעם לא אהבו אותי ברמה הזאת", הוא אומר, "גם לא ב'כוכב נולד'. אני מקבל חיבוק גדול מכולם, ואני לא כל כך מבין למה. זו לא יצירה שביימתי, זה לא שהערתי הערות מקצועיות קריטיות, או שנדרשתי לשדר מקצועיות. רק ניהלתי דיאלוג והייתי אני.
"רבים שואלים אותי איך היה לי אומץ להיות על המסך ולא להתבייש להגיד 'אני לא יודע'. ואין לי תשובה. כנראה שאם אתה משדר דבר אמיתי, לא מזויף ולא לוחץ, זה עובד.
"לחברים שלי יש ילד בן 9, והם אמרו לי: 'הילד מחכה לראות אותך ולהצטלם איתך'. כשהגעתי אליהם, הוא יצא, ראה אותי והתחיל לבכות מהתרגשות. לא האמנתי. מה הוא רואה בעיניים שגורם לו לבכות? זה חימם את ליבי".
אולי אוהבים את זה שהפעם זו יותר הפרסונה שלך, ופחות איש המקצוע מ"כוכב".
"זה באמת אני. אני לא צריך לשדר מקצועיות, אני כמו שאני בבית. כשאני עובד עם שחקנים, אני אומר להם להתחבר לעצמם. כנראה שההתחברות הזאת לעצמך היא הדבר הכי קשה. זה להיות משוחרר לגמרי, לא לפחד לא לדעת, לא לפחד להיות אידיוט. שם, בפאנל, הרגשתי משוחרר לגמרי".
ניכר שאתה נהנה מאוד.
"נכון, כי השואו נהדר. אני אוהב לצפות, אני אוהב לשמוע שירים והרבה ביצועים מטריפים, עם במה מיליון דולר. הדמויות מוקצנות, והכל גדול מהחיים ותיאטרלי מאוד, זה עושה לי כיף".
איך זה שלא הצלחת לנחש את הרוב, או לפחות את כל אלה שעבדת איתם?
"יש שלושה שניחשתי נכון. נכון שלא התעקשתי שזה הם ועברתי לניחושים אחרים, אבל אם תבדוק, תראה שניחשתי. את יזהר כהן לא זיהיתי, ואני כועס על עצמי. כשהוא שר באנגלית זה יותר קשה, אבל לא חיברתי את הרמזים.
"כשאנחנו באולפן, הכל נורא מהיר, ואתה הולך לאיבוד. זה לא שאתה יושב בבית ומחכה ומחפש. היו שם המון אנשים שעבדתי איתם, ולא זיהיתי. וגם, צריך להגיד שכאשר שרים באנגלית, יש הפקה אנגלית שונה. חלקם מהאנשים שרו בסולם קצת יותר נמוך או יותר גבוה ממה שהם שרים בדרך כלל".
יש סיכוי שתחזור ל"הכוכב הבא"?
"כשנגמר 'כוכב נולד' לא היו לי ציפיות להמשיך, והיה לי נוח לעזוב ולהתרענן קצת. תשע עונות זה המון, ואני בעצמי התייבשתי קצת. באמת לא היו לי ציפיות להמשיך ל'הכוכב הבא'. התפניתי לעשות דברים גדולים בתיאטרון, כמו 'מצחיקונת' ו'שורת המקהלה', בקאמרי. העולם שלי היה מלא, ובכלל לא חלמתי על חזרה לטלוויזיה.
"היום, כשאני שוב טועם את הטעם, אני מניח שאם 'הזמר במסכה' תמשיך, אני אמשיך. מה שכן, נהניתי מאוד ב'כוכב', כי שפטתי כבמאי ונתתי הערות על הגשה, על המקצוע שלי".
היה מעניין אותך לביים את "הזמר במסכה"?
"עשיתי דברים מהסוג הזה כל חיי. ראיתי את קפטן (משה קפטן, במאי הקטעים) מתרוצץ שם מ־6 בבוקר עד 3-2 בלילה ומסדר את הבנאדם והמיקום והתאורה, ופתאום התרגשתי, כי נזכרתי בי לפני 40 שנה. אבל עבודות מהסוג הזה - די, אני סיימתי".
למה?
"אתה צריך הרבה מאוד כוחות פיזיים. מעבר ליצירתיות, זו עבודה קשה מאוד, ומיציתי אותה. עשיתי את זה מכל כיוון אפשרי. אני כן רעב לדברים אחרים. אני רוצה לעשות מחזות, אולי קטנים יותר, על בני אדם. ואם יהיה לי עוד מחזמר גדול, אני עדיין אתנפל עליו. שיהיה ברור, אני עדיין חולם. זה חור בבטן שלעולם לא יתמלא, עד יומי האחרון.
"לא מזמן הציעו לי להיות אוצר של תערוכה של משורר גדול, ונדלקתי. מייד חשבתי איך אני לוקח את השירים, מגדיל אותם על גיליונות גדולים ותולה על קירות שחורים. לא הפסקתי לחשוב. מי שיוצר מבין את זה. בסוף זה לא יצא אל הפועל".
* * *
אתה צופה מהצד על עולם הבידור של אז והיום. מה חשבת על פרשת הקליפ של עדי ביטי?
"עצבן אותי הרעש סביב הדבר הזה, כי זאת צביעות. לפני 20 שנה בריטני ספירס לא הופיעה ככה? ומיילי סיירוס לא הצטלמה עירומה, וכולנו צפינו בזה? פתאום ישראלית עושה קליפ כזה, וכולם יוצאים נגד. מה זה משנה אם זה באנגלית או בעברית? הקליפ של עדי ביטי זה מה שיעמיד נשים בסכנת אונס? מה הסיפור?
"זה קשקוש. היא כבר בת 20, וזה הגיל לעשות את הדברים האלה. בגיל הזה הגוף נראה הכי טוב, ובאופן אישי אני אומר לה שעכשיו היא יכולה להרשות לעצמה, ובעוד כמה שנים זה אולי יהיה אחרת".
אהבת את הקליפ?
"אני נזהר מלהביע את דעתי על הקליפ, כי ליבי עליה. כל כך נכנסו בה, דרכו עליה וסובבו את הרגל על הגווייה. זאת ילדה שכל השנים האחרונות לא היו קלות לה, אז לרמוס אותה שוב? די, מספיק. היא בסך הכל נלחמת על חייה. אולי זה לא הכי טוב, אבל היא העזה, ואת זה צריך להעריך".
מה אתה חושב על הדור הצעיר של זמרים וזמרות שגדל פה?
"כשאני מסתכל על נועה קירל, אני רואה בחורה מאוד מוכשרת ואמביציוזית. מצדיע לה על היזמות והכוח ומאחל לה כל טוב. תשאל אותי אם אני מתחבר - התשובה היא כן. 'מיליון דולר' זה שיר שאני חולה עליו. גם סטטיק ובן־אל חכמים, נהדרים, מבריקים. כיף לשפוט איתם".
מה אתה חושב על המוזיקה שלהם?
"היו שירים שאהבתי יותר והיו כאלה שפחות. את 'זהב' ממש אהבתי, כי הוא ממש שיר למחזמר. מאז אני עוקב אחריהם ומתפעל מהיצירתיות ומההמצאות. יש להם אומץ, אבל גם בשנות ה־70 היה אומץ. צביקה פיק היה עולה עם איפור ותכשיטים ופאייטים".
איך היה לך לשחק בסדרה "ככה זה"?
"כמו לנסוע על אופניים. הייתי במבוכה נוראית, כי אני כבר לא יכול ללמוד טקסטים בעל פה, אבל אסי כהן היה מלאך, ורם נהרי הבמאי היה עם הרבה סבלנות אלי. אני אומר משפט ושוכח את ההמשך, ואז צריך לצלם מחדש. אבל קיבלתי הרבה תגובות טובות. היה לי נחמד מאוד. דנה מודן פגשה אותי ברחוב ואמרה לי שזה היה טוב".
תשחק עוד?
"אני לא אוהב לשחק, כי אני בפאניקה. שיחקתי אצל אדיר מילר בפרק, אבל אני לא מסוגל ללמוד עמוד בעל פה. אבל לך תדע באיזה מצב אני אהיה".
תמיד היה לך קושי לזכור בעל פה?
"לא, הזמן עושה את שלו".
* * *
בינואר הקרוב יחגוג צדי 80. אני שואל אותו אם אחרי כמעט 70 שנות קריירה, יש דברים שהוא מצטער עליהם. התשובה שלו מפתיעה.
"הרבה מאוד. תצוגות אופנה, מלכות יופי, טקסי פרסים. נהניתי מהם, אבל בדיעבד, מה הייתי צריך את זה?"
אתה מרגיש שקיבלת את ההכרה שאתה ראוי לה?
"בעולם הבידור קיבלתי הכרה כמעט מההתחלה, אבל בתיאטרון אני לא נחשב לבמאי קלאסי, כי עד היום לא ביימתי שייקספיר ולא ברכט, אלא מחזות זמר וכמה מחזות. התיאטרון בארץ הוא מאוד־מאוד מקובע, ובמאי של מחזות זמר הוא רק במאי של מחזות זמר.
"אני מרגיש שהיה קיבעון לגביי, כי כשאתה מביים מחזה כמו 'קזבלן', שיש בו הרבה סצנות משחק, ההבדל הוא לא גדול".
משיחות שלנו בעבר, אני זוכר שזה כאב לך.
"היו שנים שזה כאב לי מאוד, כי התחלתי את הקריירה בתיאטרון, וכשהתחלתי לביים רציתי לביים תיאטרון, אבל נקלעתי לעולם הבידור, והצלחתי מאוד. הרבה שנים היה נדמה לי שיכולתי לעשות יותר. היו שנים של תסכול, ולא בגלל העשייה עצמה, אלא בגלל התדמית שאתה כאילו 'לא במאי רציני'.
"לביים מחזמר זה מאוד־מאוד קשה, יש מקומות בעולם שבהם זה אפילו נחשב לקשה יותר מהצגה רגילה. בארץ היה קצת זלזול בזה. אבל העולם השתנה, ויש לך את 'עלובי החיים', עם סיפור קשה וכבד, והרבה מחזות זמר הם לא מה שהיה פעם, עם ההפי־אנד בסוף. כשעשיתי את 'סיפור הפרברים' הרגשתי סיפוק גדול, כי הוא לא סיפור מתוק, אלא מסתיים בדרמה גדולה, והוא מדבר על גזענות ומהגרים ועוד בעיות שרלוונטיות גם היום.
"היום אני מרגיש שהדור הצעיר של הבמאים משנה את מה שהיה פעם, במאי שמביים מחזמר יכול למחרת לביים מחזה. אבל זה כבר לא כל כך משנה לי. אם לא אביים מחזה, העולם הפרטי שלי לא יתמוטט".
מהם שלושת הדברים שאתה הכי גאה בהם?
"שלושה מחזות זמר שביימתי: 'קזבלן', 'סיפור הפרברים', וכמובן 'בוסתן ספרדי'".
עכשיו, כשאתה בן 80, אולי הגיע הזמן לפרס ישראל?
"אין לי רצון בכלום. זאת האמת. כל הדבר הזה, של הגלים, למעלה למטה, האוקיינוס הזה שלרגע לא נח, שהוא כל הזמן בתנועה, זה רק עשה לי את החיים מעניינים. גם כל המופעים שכאילו לא אהבתי, ואני מדגיש את הכאילו, בסופו של דבר נהניתי מהם. כי אני אוהב מאוד במה, ואם תיתן לי מחר לביים קוסם, אני אביים את זה ואשתדל להוציא מזה את המרב, כי גם קוסם הוא במה".
הזיקנה מפחידה אותך?
"בוא נדייק: היא מטרידה אותי. בחצי השנה האחרונה איבדתי שני חברים טובים. אחד הוא החבר הכי טוב שלי, רמי, שהיה חבר שלי מהגן. היינו דומים מאוד, והבית שלו היה הבית שלי. כל נעורינו היינו ביחד, ובגימנסיה למדנו ביחד, ובכל שבת דיברנו בטלפון שעה, במשך הרבה שנים. הוא היה חולה מאוד ואמר לרופאים שהוא לא רוצה להמשיך.
"הלכתי להיפרד ממנו, וזה הרג אותי. אמרתי לו שאני אוהב אותו. הוא פקח את העיניים, לא ממש הגיב, אבל אמר לי משהו נחמד, וחייך. זה היה רגע נוראי, וידעתי שזהו. הוא מת לפני חצי שנה, בגיל 79. ההלוויה בתקופת הקורונה היתה מביכה. וכשאמרתי עליו כמה מילים, התרסקתי. זה לא קל.
"לפני שבוע איבדתי חברה טובה, נומה שילה, שהיתה סופרת ילדים. היא נפטרה מקורונה. אין בתל אביב מישהו שלא ראה אותנו ביחד, היינו יוצאים כל הזמן.
"ואז אתה אומר לעצמך, אני רוצה להמשיך לעבוד, אני לא יודע כמה שנים עוד יש לי, ובגיל כזה אתה לא יודע מה יהיה מחר. אופס, ואתה יכול ללכת".
אתה מפחד מזה?
"אני ממש לא מפחד ללכת, אבל השאלה היא איך. אני מחכה לטיסה ישירה. לא רוצה חניות ביניים. זה הסיפור. מעבר לזה, אני באמת בן 80".
מה לאחל לך?
"בריאות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
