כבר יותר משלושה עשורים התרגלה יבגניה דודינה לסחוט תגובות אמוציונליות מהקהל שלה, בהצגות על הבמות, בסרטי הקולנוע ובסדרות הטלוויזיה שבהן כיכבה. אבל ספק אם היא תיארה לעצמה שתזכה לקבל תגובה נרגשת מלא אחר מאשר סר אלטון ג'ון, וכל זה בזכות משחק שלה בסדרה שהיא עצמה מעריצה.
זה קרה לה כשקיבלה הזמנה להשתתף בפרק החמישי בעונה השלישית של דרמת הטלוויזיה הבריטית המצליחה של BBC אמריקה, "להרוג את איב", בכיכובן של סנדרה או וג'ודי קומר.
כבוד! מה לך ול"להרוג את איב"?
"לסדרה הזאת התוודעתי בזכות הבת שלי, שזאת הסדרה האהובה עליה. אחרי הצפייה בה הפכתי בעצמי למעריצה שרופה. אפשר להגיד שידעתי אותה בעל פה. ואז, פתאום, הגיע אל הסוכנות שלי מייל מהמלהקת הראשית של הסדרה, שבו מציעים לי לגלם את אמא של וילאנל (אותה מגלמת השחקנית ג'ודי קומר), למשך פרק אחד. לא האמנתי למה שאני קוראת".
איך הגיעו אלייך בכלל?
"הם ראו אותי בסרט הגרמני 'בזמנים של אור דועך', שבו שיחקתי לצד ברונו גנץ, וחשבו שאני מתאימה לתפקיד האמא. מייד שאלנו מתי האודישן, ואמרו לנו שלא צריך אודישן".
הצילומים לפרק נערכו באוקטובר 2019, במשך שבועיים, ברומניה ובלונדון. "לפני שהגעתי התרגשתי מאוד, וכשראיתי את ההפקה הענקית שם, עם כל האולפנים שלהם, לקח לי קצת זמן להתרגל. אבל מהר מאוד הרגשתי בבית. הבנתי שהכל מתנהל בדיוק כמו שדברים צריכים להתנהל, וביני לבין ג'ודי היה חיבור מיידי. הנוכחות שלה מחשמלת".
לא כל שחקן זוכה להשתתף בסדרה שהוא מעריץ מרחוק.
"נכון. הפרק שודר בחודש מאי בחו"ל, ולא ראיתי אותו. אמרתי לעצמי שאצפה כשזה ישודר בארץ. ואכן, כשהוא עלה כאן, חשתי גאווה ושמחה גדולה מהתוצאה. כבר על הסט הרגשתי שהיה חשמל בסצנה שלנו, ושמחתי לראות שזה עבר גם למסך".
בשלב הזה הפכתן לסנסציית רשת, בתיווכו של אלטון ג'ון.
"מייד אחרי שידור הפרק התחלתי לקבל תגובות וברכות באינסטגרם, ואני לא ממש חזקה באינסטגרם. יש לי עמוד שאני לא הכי פעילה בו, ולפעמים אני שואלת את הבת שלי על מה צריך ללחוץ. בקיצור, התברר שההפקה וגם ג'ודי העלו לרשת
קטע מהפרק, שבו אנחנו רוקדות ושרות ביחד את 'קרוקודייל רוק' של אלטון.
"הוא הגיב על זה מייד באינסטגרם שלו, העלה תמונה של ג'ודי מהפרק כשהיא עם 'משקפי אלטון ג'ון', וכתב שהוא נרגש להיות חלק מזה. ג'ודי שיתפה את הפוסט שלו באינסטגרם שלה, וברשתות החברתיות התחיל באזז אדיר. עד היום אני מקבלת תגובות מכל העולם על התפקיד שלי שם. ואני רק חשבתי כל הזמן על זה שאלטון ג'ון בכבודו ובעצמו ראה אותי קופצת ושרה את השיר שלו".
זה היה אמור לפתוח לך דלתות לעבודה מעבר לים, אבל הקורונה חיבלה לך בזה.
"לגמרי, הקורונה חתכה את זה לגמרי. היו כל מיני תוכניות לסדרות בחו"ל, היו דיבורים, והכל נקטע. אבל לא רק בחו"ל, גם בארץ לצערי התבטלו לי צילומים לעונה השנייה של 'מלכות'. הייתי אמורה להשתתף בכמה פרקים ולא יכולתי להגיע לצילומים - בגלל שלא יכולתי לצאת מגרמניה. אין לי שאיפות לשחק רק בחו"ל, החלומות שלי במקצוע לא קשורים למקומות ספציפיים. גם בארץ עושים דברים מצוינים, השאיפה שלי זה בעיקר רצון לעבוד עם במאים טובים ושחקנים טובים".
* * *
נסביר מה היא עושה בגרמניה, ולמה נדמה שהקורונה מנסה לחבל שוב ושוב בקריירה הבינלאומית שלה. בפברואר האחרון, לפני שהנגיף הטביע את העולם בסגרים, במסיכות ובאלכוג'ל, קיבלה דודינה (55) הצעה יוקרתית: להצטרף למשך שנה לאנסמבל התיאטרון העירוני בשטוטגרט, גרמניה, מהתיאטרונים הנחשבים והמוערכים באירופה.
דודינה, שחקנית התיאטרון הלאומי הבימה, הוזמנה לגלם את התפקיד הראשי במחזה המוסר המקאברי "ביקור הגברת הזקנה", של המחזאי השווייצרי פרידריך דירנמאט, המציג את התפוררות הערכים בחברה האנושית שהשתעבדה לממון.
היא כבר התכוננה להרפתקה הבינלאומית, ואפילו קיבלה את ברכת הדרך ממנכ"ל הבימה, נעם סמל ("הוא אמר לי, 'זאת הצעה של פעם בחיים, סעי'"), אבל לווירוס היו תוכניות משלו, ולנוכח התיאטרונים שנסגרו והטיסות הבינלאומיות שבוטלו - נאלצה דודינה להישאר בישראל ולצפות בחלומה הולך ונגוז.
"בשטוטגרט שיחקתי שנתיים כאורחת בהצגה 'כולם ציפורים' של המחזאי הלבנוני ווג'די מועווד", היא מסבירה בשיחת זום מגרמניה. "זאת היתה הפקה שעסקה בקונפליקט הישראלי־פלשתיני דרך הסיפור של ארבעה דורות של משפחה אחת. לצידי שיחקו דבל'ה גליקמן ואיתי טיראן - שהמליץ עלי ועל דבל'ה כשחיפשו שם עוד שחקנים ישראלים. הייתי שנתיים על הקו ישראל־גרמניה, כי המשכתי במקביל בהבימה, ועכשיו הם הזמינו אותי שוב - לשחק שם שנה מלאה".
ואז הקורונה הגיעה ושמה לך רגליים.
"כן. היה בהחלט שלב שחשבתי שזה כבר לא יקרה, והיו לי כמה ימים של דאגה, אבל החלטתי שאני זורמת עם מה שיקרה. מאוד רציתי לנסוע. אני אוהבת אתגרים, ומבחינתי כבר התכוננתי לקפיצה למים. לשמחתי, אחרי כמה שבועות הגרמנים הודיעו שהם לא מוותרים עלי. זה היה נעים ואופטימי לשמוע שמתעקשים עלי ככה, למרות הכל".
וכך, ביוני, מייד עם הפתיחה המחודשת של השמיים, מצאה עצמה הכוכבת הישראלית בדרך לשטוטגרט, לשחק בשפה שהיא לא מכירה, במדינה זרה - ולגמרי לבד. "בתחילת יוני עליתי לטיסה הראשונה של לופטהנזה מישראל לגרמניה. כשהגעתי לשם נכנסתי לשבועיים בידוד, ואז התחלתי בחזרות".
"ביקור הגברת הזקנה" עלתה על הבמה בספטמבר, אבל במקביל עלתה גם עקומת התחלואה בגרמניה, וכך נאלצה דודינה לשבות שוב שלא מרצונה. "הספקנו לרוץ עם ההצגה כ־15 פעם, עד שלפני שבועיים גרמניה הודיעה שהיא חוזרת לסגרים. אז כרגע אין הצגות עד דצמבר. התיאטרון סגור לכניסת קהל, אבל ממשיכות להתקיים בו חזרות".
רגע, את אומרת שלפני זה היתה כניסת קהל? את מתארת משהו שעבור שחקני ישראל נראה כמו חלום רחוק: הצגה באולם, עם קהל אמיתי.
"כן, כן, קהל אמיתי. עד לסגר היה בגרמניה מתווה שמאפשר הכנסת 170 איש לאולם שיכול להכיל 700-600. הקהל מגיע, ורק כשהוא מתיישב הוא רשאי להוריד את המסיכה, ומובן שמקפידים על רווחים בין המושבים. זאת כנראה שיטה יעילה, כי לא היה מקרה אחד של הדבקה".
את לא דוברת גרמנית. איך למדת את הטקסט להצגה?
"אני כבר מנוסה בללמוד שפה שלא הכרתי. עשיתי את זה בעברית כשהגעתי לישראל, ב־1990. שיחקתי את מולייר בעברית ב'גשר' בלי לדבר את השפה בכלל, אז מהבחינה הזאת אני מחוסנת. אחרי עברית שום דבר לא מפחיד אותי.
"הצמידו לי פה אנשים שעבדו איתי גם על הטקסט וגם על המבטא. הרי"ש בגרמנית יכולה להישמע בשתי צורות שונות, ואני מסתדרת. אמא שלי וסבתא שלי דיברו בבית יידיש, כך שגרמנית לא נשמעת לי זרה, והיא מתלבשת טוב גם על הקול הנמוך שלי.
"אני גם מבקשת שיקליטו לי את הטקסט, שחקנית כאן הקליטה בשבילי, ואני שומעת וחוזרת על זה. במקביל אני חושבת על ההיגיון שמאחורי המילים, לא משננת אותן כמו תוכי. כבר עשיתי את זה באנגלית ובפולנית, כך שאני יודעת איך לגשת לזה".
בהצגה את ישראלית יחידה, כשכל שאר השחקנים גרמנים.
"למען האמת, לא היה לי זמן לחשוב איך ההרגשה להיות אאוטסיידרית, כי היו לי כל כך הרבה דברים על הראש. זה קצת דומה לתהליך שהיה ב'גשר' בארץ, אבל מורכב יותר ועם יותר אחריות, כי שם היינו קבוצה ואף אחד מאיתנו לא דיבר את השפה - ופה אני לבד. למזלי, במאי ההצגה, בורקהרד קוזמינסקי, היה הבמאי של 'כולם ציפורים' והוא המנהל האמנותי של התיאטרון. למעשה, הוא שהזמין אותי גם הפעם".
עכשיו האולמות שוב סגורים. איך את מעבירה את הזמן שם, בעצם?
"סידרו לי פה דירה, מרחק שתי תחנות רכבת מהתיאטרון. אני לומדת שיעורי גרמנית במכון וממשיכה בלימודים גם בבית. אני מבלה הרבה בבית, אין לי מה לעשות. לארץ אני לא יכולה לטוס, כי אני לא יודעת אם ומתי אוכל לחזור לגרמניה. אם לא אחזור מישראל בזמן יבטלו פה הצגות בגללי - ויש לי אחריות. אחרי שיסתיים הסגר אנחנו אמורים לחזור לבמה. כבר יש תאריכים להצגות בדצמבר, אבל אם יאריכו את ההגבלות בגרמניה, זה יהיה כבר סיפור אחר".
אני מניחה שאת עוקבת אחרי מה שקורה לתיאטרון בארץ.
"בטח, וזה מאוד קשה לי, כואב הלב. זה נראה לא הגיוני, כי פה יש מתווה נורא ברור ומסודר. מההתחלה הגישה בגרמניה היתה שהתרבות והחינוך הם הדברים האחרונים שאמורים להיפגע. ככה זה מתנהל כאן. האנשים שעובדים בתיאטרון ממשיכים לקבל תשלום לאורך כל התקופה הזאת, אני לא יודעת סכומים מדויקים, אבל אני שומעת שאומרים שזה נותן סוג של ביטחון. מה שכן, ההצגות עצמן מתנהלות כאן אחרת, אנחנו קוראים לזה 'תיאטרון קורונה סטייל'".
מה זה אומר?
"שאסור לנו, השחקנים, להתקרב זה לזה. אנחנו שומרים מרחק של שני מטרים על הבמה, ואם במחזה נדרשת קרבה - מוצאים פתרון. ב'ביקור הגברת הזקנה', למשל, אני מגלמת מיליארדרית קשישה שמגיעה לביקור בעיר הולדתה ומציעה לתושבים מתנה שתעשיר אותם, בתמורה למותו של האיש שעזב אותה כשהיתה צעירה.
"בשלב מסוים יש סצנת אהבה ביני לבינו, והפתרון שמצאנו הוא שהשחקן מנסה בכל פעם להתקרב אלי - ואז אני בורחת ממנו, בצחוק כאילו הוא מבהיל אותי. ככה אנחנו נשארים רחוקים פיזית, אבל הדיאלוג בינינו ממשיך כל הזמן. גם המרחק מהקהל נשמר כאן בקפדנות".
האמת, נשמע מאתגר לשחק ככה.
"כן, בהתחלה היה לי מאוד קשה ומוזר, כי לא קלטתי איך אפשר לשחק אהבה בלי מגע. הרי אינסטינקטיבית, הדבר הראשון שעולה בסצנת אהבה הוא הרצון לרוץ להתחבק. אבל מתברר שאפשר להסתדר. אנחנו מעבירים את הרגש דרך המשחק, במבט, בדיבור. אנחנו עוצרים את עצמנו מלהתקרב, ונוצרת סצנה חזקה מאוד. זה הכוח של התיאטרון, ואנחנו אפילו עושים מזה לפעמים צחוק, מדברים על כפפות ואלכוג'ל".
* * *
היא נולדה ב־1965 בבלארוס, בבריה"מ לשעבר, ולמדה משחק באקדמיה הממלכתית לאמנות במוסקבה. היא שיחקה בתיאטרון מאיאקובסקי במוסקבה, שם ביים גם יבגני אריה, שאליו חברה ב־1990, ביחד עם עוד קבוצת שחקנים שעלו לישראל, למה שיהפוך לליבת להקת השחקנים והיוצרים של תיאטרון גשר.
ב־2007, אחרי שכבשה מעמד ככוכבת בלתי מעורערת ב"גשר", עזבה להבימה ("קיבלתי הצעה לשחק את אנה קרנינה ולא יכולתי לסרב לתפקיד כזה. סגרנו שמשאילים אותי, אבל ההצגה הצליחה ונשארתי עוד ועוד ועוד").
לצד הקריירה הבימתית שלה שיחקה גם בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע, ובהם "קלרה הקדושה", "קרקס פלשתינה", "סיפור חצי רוסי", "אין בתולות בקריות", "היה או לא היה", "מרחק נגיעה", "פרשת השבוע" ו"כבודו".
ב־2009, ביום העצמאות ה־61, קיבלה דודינה את חותמת הישראליות האולטימטיבית, כשנבחרה להשיא משואה בהר הרצל, לציון תרומתה לתיאטרון העברי.
"אני עדיין זוכרת את התחושה שלי שם", היא מחייכת. "את עומדת בין שמיים וארץ, עם התרגשות שלא דומה לשום התרגשות אחרת. בתיאטרון ובקולנוע יש פרנויות קטנות וגדולות, וחשובות שם התגובות והביקורות. אבל בהדלקת המשואות זאת היתה התרגשות טהורה. חבל שאי אפשר לשחזר את התחושה הזאת, להתרגש כך שוב".
היא נשואה 28 שנים למוזיקאי וליוצר המוזיקה לתיאטרון ולקולנוע אבי בנימין (61), שאותו הכירה ב"גשר". לשניים בת, אנה (24), פסנתרנית קלאסית. את שניהם לא ראתה יבגניה זמן רב - או כהגדרתה: "חמישה חודשים ושלושה ימים, אבל מי סופר".
אני מניחה שאת חשה בדידות בארץ הזרה.
"יש תחושת בדידות בימים האלה של הסגר, אבל זה לא סגר הארד קור שחייבים לשבת בו בבית. התיאטרון סגור, המסעדות סגורות, אבל כל החנויות פתוחות, אם רוצים לעשות שופינג. מצד שני, מי צריך את השופינג הזה, לאן אלבש את הבגדים שאקנה?
"יש לי פה קצת חברים. רוב האנשים שאני מכירה בגרמניה נמצאים בברלין ובמינכן, לצערי. אלה חברים של שנים, ואני נקרעת לפעמים בשאלה אם לנסוע אליהם. אבי לא יכול לבוא לבקר אותי, כי ישראל אדומה וגרמניה לא מקבלת אדומים. לאבי יש מופע מוזיקלי משלו, שנעצר בגלל הקורונה, ואנה בודקת את עצמה בכל מיני תחומים. כל החיים נעצרו.
"בין 1 ל־10 אני מתגעגעת אליהם 11. אנחנו עושים המון שיחות וידאו וגם ווטסאפ, ואני מעודכנת לגמרי במה שקורה. מזל שהטכנולוגיה מאפשרת את זה".
* * *
לא ברור מתי נזכה לראות את דודינה שוב על במת הבימה, אבל היא ומסדרונות התיאטרון הלאומי יככבו בשבועות הקרובים על המסך הקטן ב"חזרות", סדרה חדשה של תאגיד השידור הישראלי שעלתה אמש בכאן 11 ותשודר מדי חמישי ב־21:45. את הסדרה יצרו נועה קולר, ארז דריגס ואסף אמיר, ומככבים בה, לצד קולר ודריגס, גם אגם רודברג, איתי תורג'מן, שמיל בן ארי ודודינה.
הסדרה, שצולמה באולמות הבימה, מגוללת את סיפורם של בני זוג יוצרי תיאטרון, שנפרדים אחרי חמש שנים יחד, רגע לפני שהם מתבשרים שהמחזה שלהם התקבל לתיאטרון. השניים נאלצים לעבוד יחד ולהעלות את המחזה, שמבוסס על מערכת היחסים שלהם. דודינה מגלמת בסדרה את ורה קורקין, מנכ"לית התיאטרון, שמלהקת לתפקידים הראשיים במחזה צמד כוכבי דרמה יומית, בניגוד לרצון היוצרים.
את מגלמת מנכ"לית קשוחה ואסרטיבית, וקשה שלא לחשוב על מנהלת "גשר", לנה קריינדלין.
"לא מדובר בחיקוי של דמות אמיתית, אלא יותר בשילוב של כמה דמויות יחד. קצת לנה, קצת ציפי פינס, קצת נעם סמל. ברור לי שחושבים על לנה, בגלל השם ובגלל המבטא, אבל לא חסרים מקורות השראה בתיאטרון הישראלי. אני חושבת שניהול תיאטרון בתנאים הבלתי אפשריים בארץ הוא מקצוע שנע בין ליצנות להתאבדות. זה עוד יותר מעורר הערצה בעיניי, כי כשרואים כמה הם הפכו את התיאטרון הישראלי למקום תוסס ומלא באנשים, מבינים שהם עשו כמעט את הבלתי אפשרי".
העזיבה שלך את גשר, כשאת וסשה דמידוב הייתם הנסיכה והנסיך הבלתי מעורערים שם, היתה לא פחות מפצצה בעולם התיאטרון הישראלי. איך היחסים שלך עם לנה מאז?
"לנה התמנתה למנכ"לית בשנה שעזבתי, והיום אני ביחסים לגמרי בסדר איתה. אנחנו מדברות ומתקשרות. עם יבגני אריה (המנהל האמנותי המיתולוגי של גשר; מ"כ) אני לא בקשר, הוא לא בארץ".
את הסדרה צילמתם בהבימה. בטח היו סצנות שהדהדו לך חוויות מהעולם האמיתי.
"נכון, וזה עצוב כשמדברים בסדרה על הצורך בהעלאת מחזות מסחריים מול הקלאסיקה. אם תשאלי אותי על ההבדל בין התיאטרון הישראלי לגרמני, אני אענה שלפני הכל מדובר בהבדלי תקציב. התקציבים בארץ כל כך מצחיקים, שאת נאלצת כל הזמן ללכת על ביצים. המנהלים חשופים כל הזמן לפשרות אמנותיות, וזה עצוב מאוד".
את מסכימה עם אלה שאומרים שעולם התיאטרון כבר לא יחזור להיות מה שהיה?
"אני איפשהו באמצע בין הגישות, בחצי הכחשה. הרי אף אחד לא באמת יודע מה יהיה. כמה זה מטריד אותי? אני יודעת שברגע שיהיה חיסון לקורונה - התיאטרון יחזור בענק. השאלה היא כמה זמן זה ייקח".
בינתיים דודינה כבר מתכוננת להפקה הבאה שלה במסגרת האנסמבל בגרמניה, והפעם מדובר בתפקיד מאתגר במיוחד: גבר מטריד מינית.
"בינואר 2021 נתחיל פה בחזרות למחזה חדש של רולנד שימלפפניג, '70 נשיקות בחושך", שתביים טינה לאניק. זאת אדפציה עכשווית למחזה של ארתור שניצלר, שבו אני עומדת לגלם מפיק הוליוודי מטרידן מינית. זאת חתיכת אתגר".
אם הזכרת הטרדות מיניות: עד כמה הנושא היה קרוב אלייך כשחקנית?
"אני חייבת להודות שאף פעם לא נתקלתי בתיאטרון בהטרדה, לא מילולית ולא פיזית. מובן ששמעתי על סיפורים משחקניות אחרות, במיוחד כש'מי טו' עלה, אז התחילה המודעות וצפו כל מיני סיפורים על דברים שנחשבו בעבר לבסדר, למובנים מאליהם, ואף אחד לא ראה בהם הטרדה. אין ספק שהדברים השתנו, גם במודעות וגם בהתנהגות. 'מי טו' היתה כמו תרופה למחלה. אני רואה את זה כמחלה".
בעבר שיחקת עם משה איבגי, שהורשע השנה במעשה מגונה. חווית משהו מההתנהגות שלו, כפי שתוארה בבית המשפט ובתקשורת?
"שיחקתי איתו פעמיים, גם בסדרה 'פרנקו וספקטור' מ־2003 וגם בסרט 'היו לילות' מ־2010, ואני מוכרחה להודות שאיתי ההתנהלות שלו היתה לגמרי מקצועית. לא חוויתי מצידו שום הטרדה".
אם נשים את הקורונה בצד, את בעיצומה של תקופה נפלאה בקריירה שלך.
"לכאורה אני חוגגת כמה דברים: הצגה חדשה, סדרה חדשה, וב־22 בנובמבר יעלה בתחרות הרשמית בפסטיבל הקולנוע 'לילות שחורים' בטאלין, בבכורה עולמית, סרט רומני־פולני־רוסי שהשתתפתי בו. בסרט, שנקרא 'פרקט', בבימויו של אלכסנדר מינדדזה, שיחקתי ברוסית בפעם הראשונה מאז הגעתי לארץ לפני 30 שנה. לשחק שוב בשפת האם שלי - זה היה חלום עבורי.
"הסרט מספר על שלושה רקדני טנגו לשעבר שהיו פעם טריו מוצלח, עד שפיצוץ בין־אישי הפריד ביניהם - והם נפגשים 25 שנים אחר כך, והכל צף מחדש".
תני לי לנחש: בטח למדת טנגו לתפקיד.
"ברור. למדתי לרקוד, עם מורה".
נחזור לענייני הקורונה. מהמחלה את מפחדת?
"לא מפחדת, אבל נזהרת. אני מקפידה, גם כי אני יודעת שיש עלי אחריות. אם יקרה לי משהו, התיאטרון ייאלץ לבטל הצגות, וזאת תהיה בעיה".
ולסיום, אחת ולתמיד: את ז'ניה או יבגניה?
"ז'ניה זה בעצם קיצור, כמו אפרת ואפי, אלכסנדר וסשה. קוראים לי גם וגם. זה לא קשור לקרבה של אנשים אלי. את יודעת איך בעלי קורא לי? דוֹדוֹ".
