כשהייתי ילד, הרדיו שלט כמעט לחלוטין בשידורים הישירים של תוכניות ומשחקי ספורט. נחמיה בן אברהם היה זה שהפליג בדמיונות והרעיד לבבות של רבבות מאזינים בשידורי הכדורגל של נבחרת ישראל בשנות ה־50 וה־60, וגדעון הוד עשה את זה בכדורסל. נחמיה נפטר ב־1979, בדיוק בתקופה שבה שידורי הכדורסל של הוד שברו עוד שיאים של האזנה וריתקו מדינה שלמה.
לאורך השנים הוא שידר מכ־50 ערים אירופיות, כולל ממרתפי כדורסל טחובים באתונה ומאולם עם צלבי קרס וגרונות של תרנגולות שחוטות בווארזה. הוא שידר את הניצחונות האגדיים של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה ועל מובילג'ירג'י וארזה האיטלקית, בגמר שהביא לה את גביע אירופה הראשון. ב־1979 שידר את משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה באיטליה, שבהם הגיעה להישגה הגדול ביותר עד היום - תואר סגנית אלופת אירופה.
במשחקה האחרון בשלב המוקדם, בעיירת הגבול גוריציה, התמודדה ישראל מול אלופת העולם, יוגוסלביה. האולם היה מפוצץ ב־5,000 אוהדים יוגוסלבים, שפשוט חצו את הגבול והיו בטוחים שהם באים לראות את נבחרתם מפרקת את ישראל. הטלוויזיה הישראלית לא האמינה בסיכויי הנבחרת ושלחה את הצוות בחזרה לישראל. כך יצא שהיא החמיצה את אחד מרגעי השיא של הספורט הישראלי.
גדעון הוד והפרשן לצידו, רני כהנא, נותרו לבדם בעמדת השידור והעבירו בשידור חי ברשת ב' את הסנסציה המטורפת, כולל סל הניצחון של מיקי ברקוביץ', שהביא את ישראל לניצחון 76:77 ולבית העליון באליפות. גם שם המשיכה ישראל להדהים, ונבלמה רק בגמר על ידי בריה"מ האימתנית. השידור ההוא היה כל כך בלתי נשכח, שתקליט עם שידור המשחק נמכר ונחטף כלחמניות טריות, עד שהמלאי אזל.
"אחרי סל הניצחון של מיקי על יוגוסלביה, גדעון בכה ולא היה יכול לדבר", נזכר השבוע כהנא. "הוא רץ למטה לפרקט כדי להביא מישהו מהשחקנים או את רלף קליין לעמדת הראיונות, והשאיר אותי לכמה דקות טובות להחזיק את השידור ולתאר את השמחה מסביב. שמונה שנים הייתי פרשן לידו, ובחיים לא ראיתי אותו ככה, כמו בערב ההוא".
עבורי היה שידור המשחק ההוא כל כך מכונן, שבירח הדבש שלי בסלובניה, ב־2005, כשראיתי את השלט גוריציה, אמרתי לתמר שאין סיכוי שהגענו עד כאן ולא נעבור לצד האיטלקי כדי לחפש את אולם הכדורסל הבלתי נשכח. וכך היה. הגענו לאולם הסגור, ואני יצאתי מהרכב המום, כששאגותיו של גדעון מצלצלות באוזניי, וחיבקתי את שעריו המוגפים.
• • •
גדעון הוד כבר בן 86. השבוע באתי לביתו שבצפון תל אביב כדי לדרוש בשלומו. הוא קיבל אותי בחיוכו הרחב ובקולו הנמרץ והבלתי נשכח, ששוב גרם לי להיזכר במיקי ובמוטי. הוא כבר לא מְשדר ספורט, ובבית שלו ושל אשתו אילנה מתנגנת מוזיקה קלאסית, שמשודרת מאחד מערוצי המוזיקה הרבים.
"מוזיקה קלאסית זורמת אצלי בדם מגיל 3. אני זוכר את המורה לאה, שחילקה כלי נגינה בגן לוינסקי, ולי היא נתנה משולש, וניגנתי בו בצורה מוצלחת. זכרתי שירים ונעימות, והילדות שלי היתה עם חברים שהפכו לענקי מוזיקה, כמו יענקל'ה מישורי, עמי מעייני ונעם שריף. אני גרתי ברחוב רש"י, ונעם ברחוב העבודה. למדנו באותה כיתה. הוא היה גם צייר גדול, ולפני שהתגייסתי לצבא, אני זוכר שהוא ישב ארבע שעות וצייר פורטרט שלי".
לפני שנתיים או יותר דיברנו בטלפון, והוא סיפר לי שהוא מתעייף ואינו מרגיש כל כך טוב. סיפרתי לו שאחי ליאון הוא מצנתר לב, גדעון התלהב וביקש פגישה איתו, וכך יצא שאחי צנתר אותו בהצלחה. "הוא המליץ לי לרדת כמה שיותר במשקל, אז ירדתי 11 ק"ג. אבל לאט־לאט, לצערי, אני עולה שוב, למרות שאני עושה מאמץ להקפיד".
ב־1949, כשהיה בן 15, הוד היה מאזין לחידון המוזיקלי ששודר בכל שבת ב־10 בבוקר בקול ישראל, עם אלון שמוקלר ויצחק שמעוני. "את התשובות הייתי שולח על גלויה, ואחרי שבוע היו אומרים ברדיו את שמות הזוכים בפרסים. זה היה כבוד גדול. כל זוכה היה מקבל תקליט של מוזיקה קלאסית".
שלוש שנים אחר כך הוא כבר היה אחד מעשרת הפותרים הבולטים בארץ, והשתתף בחידון מוזיקלי ששודר מקולנוע אדיסון בירושלים, בהנחייתו של שמעוני, לעיני מאות צופים. התנ"ך שלו אז היה "עולם הסימפוניה" של ד"ר פטר עמנואל גרדנויץ, שאותו קיבל מאמו, וגם ספריו של נתן דונביץ' על מנצחים, כנרים ופסנתרנים.
ב־1983 הזמין אותו שלמה הד, אז מנהל קול המוזיקה, לערוך את החידון המוזיקלי בשבת בבוקר. התוכנית עברה גלגולים רבים, נדדה בין ימים שונים ושעות שידור משתנות, אבל שרדה עד היום. הוד, שזוכר אלפי יצירות בעל פה, הוא היום יורשם של אליליו, שמוקלר ושמעוני. מדי יום חמישי בין 12 ל־2 בצהריים הוא מגיש בקול המוזיקה של כאן את אותו חידון מוזיקלי.
"יש לזה רייטינג גבוה מאוד", הוא אומר. "אני מכין חידון מ־9,000 תקליטורים שיש לי בבית, שרכשתי עם השנים או קיבלתי".
9,000 תקליטורים?
"כן, את חלקם עוד לא הספקתי לשמוע. יש קהל גדול שמחפש את הפיקנטריה הזאת. אני כל הזמן מגוון להם. אני בוחר יצירות שקשורות לנושא מסוים, כמו צבעים או מספרים, ושואל שאלות. בניתי את זה כמו שצריך, וזה יופי. אתה יודע כמה ערוצי מוזיקה יש לי בסלולרי? 280".
נוסף על כך, הוא גם מגיש כבר יותר מ־30 שנה את "פנינים לשבת" ברשת ב', שעה של מוזיקה קלאסית בכל יום שישי בין 7 ל־8 בערב (שידור חוזר ב־4 בבוקר בין שישי לשבת). גם לתוכנית הזאת יש קהל נאמן.
בקיאותו במוזיקה מופלגת. הוא זוכר יצירות שלמות בעל פה ויודע לזמזם אותן. במשך שנים היה לו מינוי לפילהרמונית, עד שיום אחד ביטל. "אמרתי לעצמי, בשביל מה זה טוב. אני הרי מכיר כבר הכל, שמעתי הכל".
מפיק החידון המוזיקלי הוא ד"ר אמיתי הרץ, בן ה־84. "לפני עשר שנים הוא צלצל אלי ושאל אם אני צריך עזרה עם התוכנית, ושלח גם גלויה", אומר הוד. "מובן שהשבתי בחיוב. אמיתי בא בכל פעם ברכבת מרחובות לאולפן בתל אביב, מקבל את השיחות של המאזינים ומכניס אותם לשידור, והכל בהתנדבות. איש אדיר".
הוא שולט היטב גם באפליקציות מוזיקה. הניסיון העצום שלו מאפשר לו לשמור על החידון שלו רלוונטי וכמעט בלתי פגיע גם בעידן הנוכחי, כשיש אפליקציות שמזהות יצירות. "אני מכיר כבר את השמנדריקים ואת מקצרי הדרך. יש מלחין יהודי צרפתי בשם דריוס מיו, אבל הצרפתים כותבים את זה מילאוט. מצלצל אלי מאזין ואומר לי שזה 'השור על הגג' של מילאוט... מייד הבנתי שהוא נעזר בשזאם.
"אני אומר לכולם: חבר'ה, החידון שלנו ספורטיבי, אל תשתמשו בכל מיני מכשירי זיהוי, אחרת זה לא קונץ".
מה אתה הכי אוהב לשמוע?
"את דבוז'אק. הוא משלב פולקלור ביצירה שלו, והוא פשוט נפלא".
אתה מסכים איתי שלמרות היוזמה של "כאן" לשמור על המוזיקה הקלאסית, וגם היוזמות של הפילהרמונית בג'ינס, ועידוד כניסה של חיילים במחירים מופחתים - מדובר בעולם הולך ונעלם.
"אני חושב שלרדיו יש תפקיד חשוב בשמירת הערכים האלה. קול המוזיקה עושים עבודה אדירה עם 15 עורכים, ואיתם סמנכ"ל הרדיו, לי־אור אברבך, מנהל תחנות המוזיקה, עפרי גופר, ועומר פרנקל, שהוא עורך בכיר ב'כאן קול המוזיקה'".
• • •
הוא נולד ב־1934 בבית החולים עין גדי בתל אביב, לא רחוק מבית החולים הדסה. להוריו חיה ואברהם, שעלו מפולין ב־1932, היה קיוסק ברחוב בעלי מלאכה. בית קבוע לא היה עד שנת 51', והם נעו בין דירות בנחלת בנימין, רחוב התבור ורש"י 13, לא רחוק ממגרשי הטניס והכדורסל של מכבי ת"א. אבל בגיל 17 הגיע הוד לפסגת חייו - אמא ואבא קנו לו גרמופון ב־120 לירות.
כנער הוא עבד בתור סַדָר בדפוס "אחדות", לצד אחד, חיים טופול, שעבד על מכונת הדפסה ולא הפסיק לשיר גם בזמן העבודה. אחר כך עבד כפקיד במשרדי ההתאחדות לכדורגל.
בצבא שירת במחנה ג'וליס כפקיד רכב, וכבר אז היה שרוף על מוזיקה. "בשבתות שודר החידון המוזיקלי שלא יכולתי לחיות בלעדיו, ולא ידעתי מה לעשות, כי רק לשקמיסט היה רדיו, ולא היה סיכוי שהוא ייתן לשמוע. אז רצתי חמישה קילומטר עד מחנה חסה הסמוך. החיילים שם שיחקו קלפים ושמעו מוזיקה ערבית. הם נתנו לי לשמוע את החידון. אמרתי להם תודה רבה ורצתי בחזרה לבסיס. החלום שלי היה לשמוע בשמירה סימפוניה מספר 2 של ברהמס".
נסה היום לשמוע ברהמס בש"ג, תקבל מכות.
הוא מתגלגל מצחוק.
אחרי הצבא למד חינוך גופני במדרשה שבמחנה יונה (היום מלון הילטון), שם פגש שמות כמו יהושע רוזן, לימים מאמן כדורסל ענק, והבלם שאול מתניה, "התחנה האחרונה" של מכבי ת"א.
הוד קנה תקליטים בחנות בשם "סימפוניה" ברחוב בן־יהודה, היה מנוי על שבועון אנגלי בשם "ניו מיוזיקל אקספרס" ורכש מעולים חדשים רדיו "בטהובן", מתוצרת מזרח גרמניה, שעבד על מנורות בליווי שישה רמקולים ענקיים.
בינואר 1955, סמוך לסוף השירות הצבאי, עשה מבחני קריינות אצל ראומה אלדר, אחותו של גדול השדרים, משה חובב. הוא היה בין ארבעת היחידים שהתקבלו מתוך 182 מועמדים, יחד עם חיים יבין ועוד שניים, והפך לקריין רצף. מאז, כבר כמעט 66 שנים, הוא ברדיו, השדר הוותיק ביותר בקול ישראל ובין היחידים בארץ שנותרו כל כך הרבה שנים מאחורי המיקרופון.
במקביל, הפך לאתלט מוצלח, רץ 100 מטר ב־11.6 שניות ו־400 מטר ב־52.9 שניות. יום אחד כמעט פוטר מהרדיו, כשהוא והטכנאי יצאו מהאולפן בזמן שידור כדי להטיל כידון, והוד לא שם לב שהתקליט סיים לנגן, והיה צריך להפוך אותו. דומייה היתה בשידור חי, אבל למזלו, שום מנהל לא שמע ולא קלט את הפדיחה.
הוא מודה שבשנות ה־20 לחייו היתה לו תקופה של יהירות והתנשאות על חבריו ברדיו, שגבתה ממנו מחירים אישיים. מנהליו בקושי שיבצו אותו לקריינות, עד שמנהל הרדיו, חנוך גבתון, החזיר אותו. ב־1956 קיבל לראשונה להקריא את חדשות הספורט - ידיעות ספורט מהארץ ומהעולם - לאחר חדשות הערב בתשע. זו היתה השנה הראשונה שבה דיברו ספורט ברדיו. נחמיה בן אברהם בא מדי יום ראשון אחר הצהריים לדבר עשר דקות על ספורט.
ב־1960 נסע הוד לראשונה לאולימפיאדה הראשונה שלו, ברומא, כצופה. הוא קנה כרטיס למוקדמות תחרויות האתלטיקה, הגיע לאצטדיון בשעות הבוקר, וכשהמארגנים הוציאו את הקהל לקראת תחרויות הגמר של הערב, שכרטיס עבורן עלה הון, הוד התחבא בשירותים ויצא משם רק כשפתחו מחדש את השערים. לא היה לו גרוש על התחת, ואחד האתלטים במשלחת הישראלית, יאיר פנטילט, היה מעביר לו סנדוויצ'ים מעבר לגדר של הכפר האולימפי. את הלירטות האחרונות שלו הוא שרף על האופרה של ורדי.
כל חייו פלירטט עם המוזיקה ועם הספורט, אבל אופקיו לקחו אותו לכל מקום, כולל הגשת 8,000 תוכניות של "אור ירוק" - חמש דקות על בטיחות בדרכים, בכל בוקר ב־7:55. "דיברנו על כל מה שקשור ברכבים, מוסכים, חוקי תנועה ואביזרי רכב. התוכנית הזאת שיגעה את המדינה. שופטים בבית משפט היו מתחילים את הדיונים רק אחרי התוכנית, כשהם סיימו לשמוע את ג'ו קריידן ועו"ד עמיקם לויתן, המומחה לדיני תעבורה".
הפוליטיקה הפנימית ברדיו חייבה אותו להיות ערני ומעודכן, ולשפר עמדות מול שדרים אחרים. פינות הספורט היו מעטות, חצי שעה במוצ"ש או עשר דקות בימי ראשון אחר הצהריים. כולם נלחמו על פיסות הזמן הללו כמוצאי שלל רב. ב־1961, כשניסים קיוויתי יצא לשליחות עיתונאית בלונדון, הוא העביר להוד את הגשת "מצעד הספורט" בימי ראשון.
הוד התחתן בסוף שנות ה־50 בפעם הראשונה עם רעיה, מורה לחינוך גופני. אחרי עשר שנים הם נפרדו, והוא הכיר את אילנה (76). הם הביאו לעולם שלושה ילדים - הדס, שנפטרה לפני ארבע שנים אחרי מחלה ממושכת; דיתה (46, מורה לחינוך מיוחד, נשואה פלוס 3); וניר (49, עוסק בקניות מקוונות, נשוי פלוס 2). דיתה למדה נגינה בפסנתר בתלמה ילין, ניר למד שם ציור. גדעון אומר שבנו ירש ממנו את כישרון השרבוט.
באולימפיאדות ב־64' ו־68' הוא נשאר בארץ ועבד כמפיק, אבל למינכן, מונטריאול, לוס אנג'לס, סיאול וברצלונה כבר נסע מטעם רשות השידור. בברצלונה 92', במהלך שידור מוקדמות של מקצה השחייה ל־400 מטר חתירה, חש פתאום כאבים חזקים בבטנו. "הרגשתי כאילו מכבים עלי סיגריה בוערת בבטן. החזרתי את השידור לאולפן, לא היה לי מושג מה עובר עלי.
"ירדתי מהאולם והתחלתי ללכת לכיוון מרכז השידורים, כפוף. הזמינו לי דחוף אמבולנס. הרופא שם אמר לי שאם הייתי מגיע באיחור של שעה, הייתי מת. האפנדיציט שלי כמעט התפוצץ. בבית החולים בברצלונה רצו לנתח אותי, אבל ביקשתי לחזור לארץ. הרופא של המשלחת הישראלית, ד"ר משה וייסברוט, הגיע לבית החולים ואמר לי לשמוע בקולו של הרופא הספרדי ולהסכים לניתוח. שכבתי שם שבוע, וחזרתי לארץ".
• • •
ב־1970 נולדה בזכותו התוכנית שהפכה להיות המואזנת ביותר במדינה באותם ימים, "שירים ושערים". ארבע שנים קודם לכן הוא נסע לטיול באיטליה, וכשישב בפיאט הקטנה בתחנת הדלק, ראה שהמתדלק לא מתייחס אליו, אלא שקוע בתוכנית דיבורים בטרנזיסטור. גדעון התקרב אליו וקלט שמדובר בתוכנית שמשדרת משחקי כדורגל מהמגרשים, כשהשידור עובר דרך מגיש באולפן מרכזי.
"חזרתי לאוטו, חיפשתי את התחנה ונותרתי משותק מהתרגשות. היה ברור לי שאני רץ עם הרעיון למנהלים שלי ברדיו.
"חזרתי לארץ, נכנסתי לנחמיה בן אברהם, שהיה מנהל מחלקת הספורט ברדיו, והוא הרגיע אותי מהר מאוד עם 'מי ייתן לך לשדר חי, ועוד בשבתות, ועוד כדורגל'. תחשוב על ישראל של 1966. אפילו 'יומן השבוע' בשבת היה מוקלט ולא חי".
הכל עבד לאט. היו כמובן הפוליטיקות הפנימיות - כל מגיש ושדר דאג לאוטונומיה הפרטית שלו, וחשש מתחרות ומכניסה של תוכניות ושדרים חדשים. הוד הלך למשה חובב ולדרורה בן אב"י, האחראית על רשת ב', והציק גם ליורם רונן מהאקטואליה. הם הקשיבו אבל לא הבטיחו כלום.
הקלפים נטרפו במלחמת ששת הימים. הוא היה אמור להיות מוצב בחיל הים בחיפה, אבל נפצע קשה בתאונת אופנוע כשנסע לשכור מצלמות לצילומים בחזית. מכונית העיפה אותו שני מטרים באוויר, עצם הירך שלו נשברה, והוא אושפז לחודשיים. "נחמיה היה בא לבקר אותי בכל יום שישי ושומע ממני כל הזמן שחייבים לעשות תוכנית כדורגל גדולה בשבת".
"שירים ושערים" עלתה לאוויר בקיץ 1970. משה חובב היה הקופירייטר של השם המיתולוגי, והוא ישב עם טכנאי הרדיו והסדיר להם תוספת שכר על העבודה בשבת. נחמיה בן אברהם החליט שמכיוון שהוד היה דומיננטי בענפי ספורט רבים, עמי פזטל ישדר שתי שבתות, והוד שבת אחת. שוש עטרי היתה אחראית לחלק המוזיקלי.
לאט־לאט הפרויקט קרם עור וגידים. בשיאו שידרו מהמגרשים שישה עורכי דין - חנוך קינן, עמי פזטל, יעקב הוזיאס, שמעון דגן, יואל כץ ובנו יעקב. בהמשך הצטרפו אליהם דני דבורין, שלום ואנו, עמי הרמן, דב עילם, אליהוא בן־און, יחיאל אמיתי, משה רוזנדורן ואחרים.
"יום אחד, ב־1970, אני נכנס לחנות לאביזרי רכב בתל אביב כדי להקליט את בעל החנות לתוכנית 'אור ירוק'. ואז הבן אדם, בחור בשם עמי איינשטיין, אומר לי שיש לו אח בשם מאיר, שלומד בלונדון תקשורת המונים, ומציע שאקח אותו לשדר מלונדון.
"צלצלתי למאיר וביקשתי ממנו לדווח לי על המשחקים באנגליה. קלטתי מייד בשידור הראשון שיש לו קול מצוין והקצב שלו טוב, ושהוא בחור לעניין ומקצוען. גם נחמיה שמע אותו בשידור הראשון וקלט עם מי יש לנו עסק. בכל שבוע הוא היה שולח לי דקה וחצי מצוינות של דיווחים מהליגה האנגלית. לימים הוא הצטרף ל'שירים ושערים', והיה אחד ממגישיה הגדולים".
• • •
הוא ראיין גדולי עולם. ד"ר ג'יי, ג'סי אוונס האגדי, פרנץ בקנבאואר, הקטר הצ'כי אמיל זאטופק ואגדת הכדורגל מהונגריה פרנץ פושקאש. מאמן נבחרת ארגנטינה סזאר מנוטי סירב לדבר איתו כששמע שהוא מישראל. "הוא לא אהב אותנו".
רשות השידור היתה קן צרעות לא קטן, וברור שלכוכב כמו גדעון הוד, שקיבל סוג של מונופול על שידורי הכדורסל היוקרתיים והגשות ספורט חשובות, קמו שונאים, קנאים ומתנגדים. למונדיאל 1982 בספרד הוא יצא כראש דסק הספורט של קול ישראל יחד עם דני דבורין ורמי יצהר, ועד מהרה התגלגל הטורניר למפח נפש אישי עבורו. למרות שהם לא היו אמורים להעביר ישירות משחקים מלאים ברדיו, אלא רק תקצירים למהדורות הספורט, נטען כלפי הוד וחבריו כאילו שידרו בטלפון או מהחדר במלון.
הוד מודה שמערכת היחסים האישית בצוות היתה עכורה מלכתחילה בגלל חשבונות עבר. כמנהל, האחריות לכך שלא הוזמנו מראש עמדות שידור באצטדיונים עצמם נפלה עליו. הארץ רעשה, והוא סיים את תפקידו כמנהל מחלקה.
"שידור מלא היה אמור להיות רק מטקס הפתיחה ומהמשחקים משלב רבע הגמר ואילך", הוא מסביר. "גם לא היה אפשר מעבר לזה, כי כל עמדה עלתה 2,500 דולר לערב, והמנהלים לא הסכימו לשאת בנטל הזה.
"אנשים לא מבינים גם היום, 40 שנה אחרי, שגם נדב יעקבי ושגיא כהן, שמשדרים משחקים בליגת האלופות, עושים את זה כמעט תמיד מהרצליה, ואז עוברים לשבת ליד מודי בר־און באולפן. אבל אז ח"כ דן תיכון עשה רעש, וכולם נבהלו. תאמין לי שהוא עשה לי טובה, בגללו נפטרתי מניהול המחלקה וחזרתי לשדר, כמו שאהבתי".
מה אתה אומר על שדרי הספורט של היום?
"אני עסוק בעיקר במוזיקה שלי. כשיש שער אני מקים את עצמי לראות את השידור החוזר, וחוזר למוזיקה. רוב השדרים בימינו לא דואגים למספיק סיפורים על השחקנים ועל הקבוצות עצמן. עמיחי שפיגלר, הבן של מוטל'ה, הוא שדר טוב. יורם ארבל הוא עדיין בסדר גמור. הוא תפס את הפרינציפ של סיפורים קטנים, יש לו קול מצוין והקצב שלו טוב".
"שירים ושערים" מתה.
"מאוד־מאוד חבל לי, כי זו היתה תוכנית יוצאת מהכלל, תוכנית דגל, שהביאה הרבה מידע. תלוי כמובן מי הגיש".
מה אתה רואה בטלוויזיה?
"ערוץ 45. נשיונל ג'יאוגרפיק WILD".
גם כשפרש לפנסיה, בגיל 67, הוא לא היה יכול להפסיק לשדר. ברשות השידור ניצלו את אהבתו לרדיו והעסיקו אותו במשך 15 שנה, עד סגירתה, בשכר של 563 שקל בחודש. הוא שידר ספורט ביומני החדשות בבוקר ובחצות, ומוזיקה קלאסית בערב שבת ובחידון המוזיקלי שלו. כשנסגרה רשות השידור, פנו אליו מהתאגיד שימשיך, בתגמול משופר.
אתה בן 86. החברים סביבך מתמעטים.
"נכון. אני בגיל מתקדם מאוד, וצריך לחשוב על משהו בזמן שנשאר. החברים שלי הם החברים מהתנועה משנת 1949 עד 1952. פרלמנט שמתקיים בכל יום שישי בהרצליה. כולנו בני 86, ואנחנו מתמעטים. למשל, זוהר כהן, חבר מהגן, או עמירם צור. מהרדיו אני בקשר טוב מאוד עם מושיק טימור.
"אני לא בטוח שהספקתי לעשות כל מה שרציתי. יש לי עוד בלאגן גדול עם התמונות והתקליטורים שאני צריך לסדר בבית, אני מקווה שבמשך הזמן נסדר את העניין. אני חושב שלא נשאר עוד הרבה זמן, אבל אני לא אומר לעצמי כל הזמן, 'הנה מחר, הנה מחר זה קורה'. אבל העשייה עכשיו כל כך גדולה, שאין זמן לחשוב על הדברים".
איך הבריאות?
"לא 100 אחוז. עברתי שני ניתוחים בברכיים, והלב צריך מדי פעם להתרענן על ידי צילומים, מיפוי לב וכו', לדעת מה קורה. אני נעזר במקל, זה צורך השעה. שומר על הליכה טובה ובטוחה יותר. הכל נעשה לאט־לאט.
"האושר של אנשים בגילי הוא הנכדים שלי, יש לי חמישה, ואשתי אילנה, שנמצאת לצידי ב־52 השנים האחרונות. אני לא צריך לרוץ מהר. כל דבר מגיע, בסופו של דבר. אני עדיין נוהג, ומרגיש מצוין בנהיגה, אבל עזוב, יש לי צלחת לוויין עם 1,000 ערוצים, ואני עוקב אחרי ספורט מכל העולם ומוזיקה קלאסית. לומד יצירות חדשות, וזה עוזר לי בעבודה.
"בספורט אני מתעדכן בכל לילה. אם אתה רוצה לדעת איזו תוצאה מאליפות עולם, תתקשר אלי ואגיד לך מייד".
