מתי בפעם האחרונה הופעת מול קהל?
"לפני שבוע, כשעוד הרשו לנו פה ושם להופיע, הופעתי בבתי הדיור המוגן של משען בחיפה ובבאר שבע. אלה היו הופעות מול אנשים מבוגרים, שישבו מפוזרים ברחבה גדולה מאוד, וכולם חבשו מסיכות. זו סיטואציה מורכבת מאוד ועם זאת מחממת לב. האנשים כבר שם, לא מכנסים אותם במיוחד להופעה, וזה שמביאים להם הופעות זה פנטסטי. זה שובר את שגרת החיים והם ממש צריכים את התרבות, כך שהיו הופעות יוצאות דופן ומרגשות. הקמנו ציוד הגברה, הבאתי נגנים כאילו מדובר בהופעה רגילה והופענו במשך שעה ו־20 דקות. זו היתה חוויה בלתי רגילה עבורי. לא נגמור לאסוף חוויות עד שנמות. ישראל היא ארץ דינמית מאוד, אתה מרגיש שכבר חשבנו על הכל, אבל לא. לא חשבנו שנופיע ככה אי פעם".
מתי בפעם האחרונה היית אופטימי?
"ב־6 במארס, אז התקיימה ההופעה האחרונה שלי עם הגבעטרון. העלינו מופע שזה עתה יצא לדרך, הפקה מדהימה, וידענו שעומדים לבטל הופעות, אבל אז עדיין הייתי אופטימי. בינתיים אני לא רואה מתי המופע שלנו יחזור, כי זה משהו ענק שמצריך קהל של 600 איש מינימום. היו לנו רק שבע הופעות, זה הלך ותפס תאוצה, היה נפלא, ונקטע באחת. אף אחד לא היה יכול לחזות את זה. בהתחלה חשבתי שבעוד חודש וחצי־חודשיים נחזור, כי מי ידע? כרגע אני זורם עם המצב, לא התכוננתי מראש, אבל אני שומר על מה שצריך ולא קיצוני לכאן או לכאן. אני חלק מזרם שלם של אנשים שמקשיבים להוראות ומקפידים על מה שצריך. ובאמת, מי אני בכלל? אני לא יכול לשנות כלום".
מתי בפעם האחרונה חזרת למחוזות ילדותך?
"לפני כשנה וחצי, בשבעה של עוזי חגי, בן קיבוץ משמרות. הוא היה בהופעה החגיגית שלי בקיבוץ לפני כמה שנים, כשהזמינו אותי להופיע על הדשא מהשיר 'אגדת דשא' בחג המשק. זה היה אירוע משמעותי, למרות שעבורי רוב האנשים שגרים שם הם בכלל בני מחזור אחר, אנשים שזה מקרוב באו, בגלל ההרחבה. אמרו לי שמישהו מוותיקי המשק יפתח את האירוע, ומי שפתח היה בן כיתה שלי שנשאר שם כל השנים.
"אין לי הרבה זיכרונות ממשמרות, גרתי שם שנתיים או שלוש. הוריי עקרו משם לפרדס חנה בגלל הטרגדיה שפקדה אותנו, כאשר אחותי יעל בת ה־9 נהרגה שם (בשל ירייה בשוגג של חייל בריטי; ש"ז). אני הייתי בן שנה כשהאסון פקד אותנו, אבל הזיכרונות שלי מתחילים מגיל 4, כשהייתי הולך עם אמא לחתונות בקיבוץ. בשנים שלאחר מכן נחשפתי שוב לאנשים מהקיבוץ, וכמובן לשלום חנוך ולמאיר אריאל, שהתחברתי אליהם לאט־אט והפכתי לשחקן החיזוק שלהם. אלה הזיכרונות המופלאים שלי משם.
"מאחותי יעל אני לא זוכר דבר, לצערי, אבל עם נגה אחותי אני בקשר כל הזמן. היא בת 78 ויש לנו קשר טוב וחזק. בדור ההוא לא דיברו על אסונות. אמי שכלה בת, בעל ובעל נוסף, כי היא נישאה מחדש וגם בעלה השני נפטר. היא לא סיפרה לי כלום, היתה מאופקת מאוד. לא החצינו ולא בכו אז בפומבי, זה היה דור משונה. יום אחד אני בחרתי לספר לה. עשיתי תחקיר על חיי וסיפרתי הכל בתוכנית 'מראה מקום' בגל"צ. אמרתי לאמי להאזין לתוכנית, והיום אני יודע שהיא החזיקה הקלטה שלה במשך הרבה שנים".
מתי בפעם האחרונה נזכרת בשירותך הצבאי?
"לא מזמן נזכרתי בכך שהייתי בלהקת הנח"ל, ואת השירות שם אני מחלק לשנייים. צריך להבין, להקת הנח"ל היתה הגוף המוזיקלי הכי מפורסם בארץ, עם הלהיטים הכי גדולים. הייתי בלהקה לפני מלחמת ששת הימים, והופענו גם ב'אזרחי' ולפני קהל רגיל, ואין לזה תחליף. מצד שני, באופן אישי לא נהניתי כל כך מהצד האמנותי שם, מכיוון שהמצחיקנים הם שכיכבו וקיבלו סולואים. אני הייתי בשורה השנייה או השלישית, לא היו לי מרפקים, אבל השנים הוכיחו שאני בסדר.
"לבשתי מדים גם במלחמות, בעת שהייתי במילואים. כל חיי הופעתי כאמן ובמלחמת יום הכיפורים הייתי על מדים. במלחמה ההיא הופעתי בסיני וברמת הגולן, שבוע בדרום ושבוע בצפון, ואני מודה שהיום, כשאני קורא איפה הייתי ומתי, אני מת מפחד. אז לא פחדתי, לא תפסנו באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת למשהו או למישהו?
"אבי יצחק נפטר כשהייתי בן 9, ואני מתגעגע אליו באופן קבוע, כל הזמן, אבל כרגע אני מתגעגע בעיקר לאמא שלי, בלה, שנפטרה לפני 14 שנים. היא היתה מדריכה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, והמון בוגרי בית הספר מתגעגעים אליה יחד איתי. מוטי קירשנבאום ז"ל היה תלמיד שלה ותמיד היינו מצטטים אותה. גם היום, כמעט בכל יום, אני מוצא את עצמי מצטט משפטים שלה. הייתי המטפל שלה בשנותיה האחרונות ואני חושב עליה כל הזמן".
מתי בפעם האחרונה אהבת שיר חדש?
"החודש. אני שומע הרבה מוזיקה, משתדל לשמוע כמעט הכל. היה לי מורה נפלא בשם אהוד מנור שלימד אותי לשמוע הכל. יש הרבה דברים יפים, אבל רובם לא חונים אצלי, הם חולפים. שיר חדש שהדליק אותי הוא השיר שיהודית רביץ הוציאה החודש, 'תאר לך'. זה שיר נפלא. היא חזרה אחרי חמש שנות שתיקה ותודה רבה לה. זה שיר יותר מדי יפה בשביל שיישכח, ואני מקווה שהוא יחנה כאן. אני מאמין שמסננת הזמן היא המבחן של דברים. יש שירים שפתאום מבינים שהם יפים, גם אם לוקח להם זמן רב לחלחל. אני יודע את זה על עצמי, אומרים לי בדיעבד על שירים שלי שהם יפים, אבל כשהם יצאו לא תמיד הם היו פופולריים".
מתי בפעם האחרונה הלחנת שיר?
"לפני שבועיים. קיבלתי טקסט מעדית פאנק (משוררת, פזמונאית וציירת; ש"ז), שאיתה יצרתי את 'הימים שעוד נכונו לנו', שיר שצילמתי והקלטתי בזום בימי הסגר הראשון והעליתי לאוויר. לפני חודש היא שלחה לי שיר יפהפה, לפני שבועיים הלחנתי אותו ועוד מעט ניכנס לאולפן להקליט אותו. אני לא יודע מה ייצא, אבל אני חייב את זה.
"מעבר לזה יש דברים נוספים שנמצאים בתהליך. לפני חודשיים וחצי נסעתי לחזרה עם הגבעטרון, כדי לשמר את ההופעה המשותפת, ובחורה מבית השיטה הביאה לי מכתב מחברתה מהקיבוץ. המכתב הוא מאם שכולה, שבנה נפל במלחמת לבנון השנייה, והיה שם שיר שהמורה שלו כתבה עליו לפני 14 שנים, כשהוא היה בן 30, בעת נפילתו במלחמה. זה שיר נפלא, 'פני ילד' שמו. צילמנו קליפ, נערוך אותו בתוך כמה שבועות והוא ייצא לאור.
"יש יצירה גם בתקופה הזו. אנשים מקליטים בסתר כל הזמן. הקצב ירד, אין ספק, אבל האמנות קיימת. אני עושה הרבה דברים בזום, למשל כיתות אמן ופרויקטים שונים. מוכרחים להמשיך".
מתי בפעם האחרונה כעסת על משהו או על מישהו?
"היום. אני צורך הרבה חדשות ופוליטיקה, ויושב ואוכל את עצמי מבפנים על כל מיני דברים. אני לא מרוצה מההתנהלות וכועס כשאני שומע חדשות או קורא עיתון. הבוקר קראתי שני עיתונים ואמרתי, 'מה, הם השתגעו?'. עם הגיל אני משתדל למנן את הכעסים. פעם הייתי מתעצבן מהר ועד הסוף, אבל זה לא בריא. תמיד הייתי אומר לעצמי, 'להתעצבן זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים', אבל זה לא היה עוזר. היום לימדתי את עצמי להתעצבן ולכעוס פחות".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"היום. אני בודק בכל יום באונליין. תודה לאל, אני לא ברשימה של האמנים שמדברים עליהם, שהם נזקקים, כי עבדתי עשרות שנים כדי שבשנה הזו אני לא אהיה נצרך. אני חושב שוודאי שהמדינה צריכה לעזור לאמנים, אבל זה מורכב ומסובך, ולא הייתי מתחלף עם המנהיגים שצריכים להחליט כיצד מחלקים. מצד שני, אני רואה את האמנים שעובדים איתי ושואל איך הם מעבירים את החודש ומה יהיה. אחד הנגנים סיפר לי שהלך להוציא כסף, נבלע לו הכרטיס בכספומט והחשבון שלו נחסם באותו רגע, כי הוא היה במינוס של 8,000 שקלים. אני חושב שהמדינה עשתה עוול כשהיא הקטינה ראש. למה לא עשו הופעות בחוץ כשהיה אפשר? זה היה עניין פוליטי? אולי. אני לא מבין את העניין הזה".
מתי בפעם האחרונה צפית במשחק ספורט?
"השבוע. ראיתי את הפועל ירושלים מנצחים את לימוז' מצרפת ואת הפועל ת"א נגד נס ציונה. באופן עקרוני אני אוהד של הפועל ת"א, זה התחיל מכדורגל, ואני, יגאל בשן ז"ל ויצחק קלפטר אפילו שרנו את 'הנה הם באים, השדים האדומים', שיר האליפות המיתולוגי. אבל מכדורגל התייאשתי מזמן והיום אני צופה הרבה בכדורסל. אי אפשר לגרש מהלב את האהבה, ואני תמיד אהיה אוהד הפועל ת"א, אבל אני מעורב יותר בכדורסל ואפילו הייתי אוהד מסור, שהולך למשחקים. אני, הבן שלי דור והנכד יותם (12), כולנו אוהבים כדורסל והיינו במשחקים".
מתי בפעם האחרונה פגשת חברים?
"לפני שבוע. נפגשנו עם המשורר רוני סומק ואשתו ליאורה. הוא בא לבקר אותי בחצר ביתי לארוחה והיה כיף לא רגיל. זו חברות ללא שום סייג, חברות אמיתית לחלוטין. אפשר לומר הכל, שום דבר לא מוחמץ, הכל מובן. תענוג. רוני ואני הופענו יחד במשך 24 שנים באופן רצוף, ואני מרשה לעצמי להגיד שכשהכרנו אני הייתי די מפורסם, והוא כבר היה ענק אבל לא מאוד מפורסם. גדלנו יחד, התחלנו ב'אמנות לעם' בסל תרבות, שהיה אז אחר ממה שהוא היום, ולאורך התקופה נהיינו אחד שהוא חלק מהשני. בהופעות הוא כבר היה מבין לפי הרמת הגבה שלי לאן אנחנו הולכים. הדיאלוג שלנו התפתח, הלחנתי שירים שלו והוצאתי ספר שירים משלי בשם 'סידור אישי', והוא היה המנטור שלי לכתיבה. בדברי הקישור שלי בהופעות אפשר לזהות את רוני סומק, וכשהוא מבקש ממני להופיע איתו, אני תמיד בא. בקרוב נופיע יחד ב'לפעמים הלילה הוא שירים רבים', כחלק מהפסטיבל המקוון 'אשדודשירה'. כשהוא הציע את זה, אמרתי לו 'לאן שתלך, אני בא'. המופע גדל תוך כדי התהוות, הצטרפו עוד משוררים ונהיה משהו גדול".
מתי בפעם האחרונה קרתה לך תאונה כלשהי?
"ב־17 באוקטובר 2018, לא אשכח את התאריך הזה. יריתי במטווח לצורך חידוש רישיון הנשק שלי, שהיה אקדח. מטווח הוא מקום שחוץ מלנשום, אסור לעשות בו שום דבר בלי רשות והדרכה של המדריך, והיתה לי תקלה, מעצור בנשק. הסתכלתי על המדריך, היינו מנותקים עם אטמי אוזניים ומגינים, והוא עשה לי סימן של 'תוריד את האוזניות', לקח את האקדח שלי, שחרר את המעצור ואמר לי 'תמשיך' - ולא אמר לי לשים שוב את מגיני האוזניים. הירייה הבאה היתה ללא מגינים, וזו היתה רשלנות פושעת של ממש. שתי האוזניים שלי נפגעו והיום אני נכה עם כמה עשרות אחוזים. באותו רגע כבר שמעתי נורא ולא הבנתי כלום. אמרו לי שזה יעבור בתוך שבוע, וזה לא קרה. כיום אני שומע בעזרת מכשירים ואני עדיין מתפקד ומופיע, אבל זה פגע בי. אני לא יכול לשמוע מוזיקה כמו שצריך, יש תדרים שאני כבר לא יכול לשמוע בשום אופן. את הנשק החזרתי למשטרה, אני לא רוצה אותו עוד".
מתי בפעם האחרונה פגשת את הנכדים?
"בשישי שעבר עשינו מפגש משפחתי וארוחה גדולה, ושבוע קודם עשינו על האש יחד. נפגשנו ברגע שאישרו, כל זמן שלא אישרו לא חרגנו מהתקנות. יש לי שלושה נכדים: נדב בן 18 ותכף מתגייס, יותם בן 12 ועידו בן 11. אני סבא בסדר, אני אוהב להיות חבר שלהם - לא מחנך. אני ואשתי יאירה נשואים 51 שנים, חגגנו יום נישואים אחרון ב־26 באוקטובר. הכרנו בכרכור לפני המון שנים, והיא מתחזקת אותנו כמו שצריך כל השנים, מחזיקה את המשפחה. בדיעבד, אפשר לומר שהכל הצליח לנו".
מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"שמחתי לפגוש את כל הילדים והנכדים, זה מנצח הכל. אני מתרגש גם כשמשמיעים את התקווה ברדיו, אני אדם סנטימנטלי. לאחרונה התחלתי לראות את 'שעת נעילה' בכאן 11, וזו סדרה מטלטלת, מפעימה. הייתי במלחמה וזה ומחזיר אותי לשם".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?
"כשהייתי בן 9 וחצי, באמפיתיאטרון הקיצי של פרדס חנה. זה היה במוצאי יום העצמאות וכ־2,000 איש נדחסו שם. אני לא מבין את העוז שהיה לי לעלות ולהופיע. נתתי הופעה של חיקויים, חיקיתי זמרים וחיות, ואני זוכר שעשיתי חיקוי של יפה ירקוני ושל שושנה דמארי, ולמחרת אמא שלי לא יכלה ללכת בלי שיגידו לה משהו בסגנון 'איך חנניק עלה לבמה'.
"זו היתה הפעם הראשונה שלי באופן רשמי, ספתח יפה, מקום מפוצץ. לא הרגשתי שום פחד במה מול הקהל, להפך".
חנן יובל // בן 74, זמר, מלחין ויוצר, תושב קריית אונו. נשוי ליאירה, אב לדור ולשירה, וסבא לנדב, ליותם ולעידו. החל את דרכו בלהקת הנח"ל, היה חבר בהרכבי שירה רבים והוציא אלבומי סולו. לאחרונה הופיע עם הגבעטרון. בשבוע הקרוב ישתתף בפסטיבל המקוון "אשדודשירה", במופע "לפעמים הלילה הוא שירים רבים" עם רוני סומק.
shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו