אחים לנשק: מברזיל - לעוטף עזה וצה"ל

על צווארו של בן קילנסקי שרשרת עם תליון מגן דוד מזהב, מתנה שקיבל מסבו הישראלי. עד לפני שנה, כשחי בברזיל, חשש לענוד אותה. הזהב עלול למשוך שודדים, התליון עשוי לעורר אנטי־ ציונים. עכשיו הוא יכול לשאת את השרשרת על צווארו בגאווה. 

כבר כמעט שנה שהוא כאן. בחודשים האחרונים הוא גר בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה, כחלק מגרעין צבר של הצופים, שמספק מעטפת לחיילים בודדים בזמן השירות בצה"ל. כמעט שנה חלפה מאז ארז את חייו וטס לישראל עם אחיו הצעיר נתן, כדי להגשים את חלומם ולהתגייס לצבא. 

הדרך לא היתה קלה. כבנים של אב יהודי ישראלי ואמא נוצרייה, בישראל ביקשו מהם אישור אבהות, הליך שלווה בביורוקרטיה רבה. גם מגבלות הקורונה לא הקלו את המצב, ובמשך חמישה חודשים הם שהו בארץ בוויזת תייר בלבד, ללא יכולת לעבוד, ללמוד או להתקדם בהליך הגיוס. רק באפריל השיגו את האישור המיוחל והחלו בהליך קליטה כעולים חדשים. הם עלו לישראל מתוקף חוק השבות, כבנים של אב יהודי, אבל לפי משרד הפנים הם "חסרי דת".

השפה שוברת את השיניים, אימוני הכושר מפרכים, והדי הפיצוצים מעזה הסמוכה מקפיצים להם את הלב. אבל מבחינתם, זה החלום הישראלי, והוא יעלה שלב עם גיוסם בסוף דצמבר. תחילה לבסיס מחו"ה אלון שבגליל, ולאחר מכן, הם מקווים, ליחידות קרביות. 

"אני מבין שישראל לא מושלמת", אומר נתן. "יש פה בעיות, כמו שיש בכל מדינה. אבל זה המקום שלנו. ואם משהו לא טוב, אחשוב איך אני יכול לעשות אותו טוב יותר. לכן אני הולך להגן עליו".

בן נזכר איך היה אביו מרגיע אותו, ב"שירו של צנחן", "שייפתח עלי, שייפתח". 

"המצנח זה הזיכרון הכי ישן שיש לי", הוא מחייך. "זה שיר שהוא אהב, אפילו ששירת בשייטת. כמו שאת מבינה, זו לא הפתעה גדולה שאני רוצה להתגייס".

יש להם עיניים כהות ועור בהיר, ומבטא פורטוגזי מתנגן. בן (23) שולט היטב בעברית ("אני קולט שפות מהר"), ונתן (19) משלב לעיתים משפטים שלמים באנגלית, כדי להתבטא טוב יותר. מאז למדו באולפן, אביהם יצחק מדבר איתם יותר בעברית. הם גם יכולים לדבר יותר עם סבא משה, אביו החורג של יצחק, ניצול שואה מהונגריה שמתגורר בדיור מוגן בנהריה. "הוא ממקימי הארץ", הם מתגאים, "הכיר את חנה סנש בבודפשט וגם הצטלם עם דיין, לחם בששת הימים וביום כיפור". 

האב, יצחק (58), נולד בברזיל להורים יהודים, ובגיל 8, אחרי גירושי ההורים, עלה לישראל עם אמו. הוא התחנך בארץ, שיחק כדורסל בהפועל נהריה, התגייס לשייטת 13, ואחר כך עבר לשרת במודיעין, כדי להמשיך לשחק במעמד של ספורטאי מצטיין. בשנות ה־90 החל לעבוד בשיווק של מוטורולה בברזיל והשתקע בסאו פאולו. לפני 15 שנה פתח בברזיל חברה של מצלמות וציוד ביטחון. 

אמם של בן ונתן, פטריסיה (42), היא תזונאית במקצועה. כשבן נולד, סבא וסבתא שלו, משה ושרה,  עברו מישראל לברזיל, כדי להיות עם הנכדים. לפני כעשר שנים נפטרה שרה, ושנתיים לאחר מכן חזר סבא משה לישראל.

יצחק ופטריסיה נפרדו בשנת 2010. יצחק נמצא היום בזוגיות עם אנה, והם הורים לדניאל בן ה־8. גם פטריסיה נמצאת בזוגיות חדשה. 

"אבא שלנו גידל אותנו על התרבות הישראלית", מחייך בן. "מגיל אפס שמענו שירים של אריק איינשטיין ושלמה ארצי וסיפורים על השירות הצבאי שלו ועל החיים בארץ. באזור שבו גדלנו בסאו פאולו לא היו הרבה יהודים. אני עוד למדתי בגן יהודי, אבל הוא נסגר, כי לא היו מספיק ילדים.

"שנינו למדנו בבתי ספר חילוניים. בבית הספר שלי, אני ועוד חבר היינו היהודים היחידים, והילדים היו צוחקים עלינו כל הזמן, אומרים 'הנה היהודי'. ומצד שני, כשהלכנו לבית הכנסת, היהודים שם היו אומרים 'הנה הגויים', כי אמא שלנו לא יהודייה ואבא הוא יהודי חילוני".

נתן: "היהודים שם לא הבינו את הראש הישראלי של אבא. בגולה אתה צריך ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל או לקרוא עברית. בישראל אתה מדבר כל היום עברית, ואם אתה לא דתי, אתה מנצל את השבת בדרך כלל כדי להיות עם המשפחה. וזה מה שאבא שלי עשה בברזיל. הוא לא הלך לבית כנסת בשבת, אבל ניצל את היום הזה כדי להיות איתנו. הווי של ישראלים, שלא עושה אותם פחות יהודים.

"אני חושב שגם החברים שלי בברזיל וגם החברים החדשים פה בישראל לא יודעים מה זה להיות שונה. בישראל כולם יהודים. בגולה, אתה חצי־חצי. חצי יהודי, חצי ברזילאי. חצי רגיל, חצי לא. לחברים שלנו היה קשה להבין שאבא שלנו מדבר עוד שפה, שומע שירים אחרים. גם אני לא הבנתי איך הוא חי במקום אחד אבל ממשיך תרבות אחרת. היום אני מבין.

"וזה קשה עוד יותר כשחושבים שהמדינה שאליה אתה רוצה להגיע היא לא טובה. בברזיל אין אנטישמיות, יש אנטי־ציונות. הם לא מבינים הרבה בהיסטוריה יהודית. הצעירים חושבים שיש פה אפרטהייד, רואים בחדשות שפלשתינים נהרגים, וזה מה שהם זוכרים. הם מכירים את ישו ואת הסיפור על ירושלים, אבל לא יודעים שיש פה ערבים בכנסת, שלא כולם דתיים, שזו מדינה מודרנית.

"הם לומדים על השואה רק בחטיבה, כפרק קצר בהיסטוריה. אני ובן ידענו המון על השואה מאז שהיינו ילדים, בזכות סיפורים של סבא ואבא. מאז ומתמיד סבא היה אומר לנו לגמור את כל האוכל בצלחת, ולא להשאיר, כי היו תקופות שבהן לא היה אוכל. עד היום אני מסיים את כל האוכל בצלחת", הוא מחייך.

לפני שלוש שנים הלך בן ללמוד במכינה באוניברסיטה היוקרתית של סאו פאולו לקראת לימודי משפטים, שם נתקל בגישה אנטי־ציונית מובהקת. "לקחתי שם קורס בהיסטוריה יהודית והופתעתי לגלות שהלימודים היו מוטים", הוא נסער. "לימדו שם שבכל פעם שהיתה מלחמה, ישראל קיבלה יותר שטחים והפלשתינים הוגלו למקומות אחרים. אף אחד לא סיפר מה הוביל למלחמה, מה קרה לפניה. 

"בשנה הראשונה היתה לנו הרצאה של אישה פלשתינית שגרה בברזיל, במסגרת קונגרס של סטודנטים. היה דיון על ישראל ופלשתין, וכולם אמרו דברים לא טובים על ישראל. הרגשתי מאוד לא בנוח. הבנתי שאני נמצא במקום שבו לא מכירים את ישראל ולא תומכים בה. בסוף הקונגרס ניגשתי למרצה ושאלתי אותה מה היא חושבת על היהודים. היא אמרה שהם צריכים לחזור לאירופה.

"היה לי קשה לשמוע את זה. לפי מה שידעתי מחברים, בכל האוניברסיטה היו אולי עוד חמישה־שישה יהודים, ואף אחד מאיתנו לא רצה לעשות בלאגן ולהפגין עם דגל ישראל באוניברסיטה. אבל התחושה היתה קשה. הבנתי שהברזילאים רואים אותנו בצורה מאוד לא טובה, וגם לא נכונה. התחלתי לחשוב שאני לא רוצה להישאר שם".

הפעם הראשונה שבה ביקר בן בישראל היתה לפני שנתיים. הוא השתתף אז במסע של "תגלית" וסייר בהר הרצל, ביד ושם ובאתרים נוספים. "הרגשתי בבית", הוא מדגיש את המילה האחרונה. "הרגשתי שאני במדינה שבה אני רוצה להיות. פגשתי את סבא משה בנהריה, שם הוא נתן לי את השרשרת. הוא קנה כזאת לכל אחד מהנכדים בברזיל וביקש שאעביר להם - לנתן, לדניאל, ולתמר, הבת של רפי, אח של אבא שלי שחי בברזיל. זה היה מאוד מרגש. 

"כשחזרתי לברזיל, שאלתי את אבא שלי למה הוא לא גר בישראל. בהתחלה הוא לא אמר כלום, רק הוציא את התמונה שלי כתינוק. אחר כך הסביר שאמא שלי לא רצתה לעלות לישראל, והוא לא רצה להיות רחוק מאיתנו. בינתיים הוא הקים שם עסק ויש לו עוד ילד קטן, אז הוא לא יכול לעזוב ככה סתם.

"הקשר איתנו חשוב לו מאוד, וגם לנו. אבל אחרי הביקור בישראל, הבנתי שאני רוצה לחיות כאן. שאני לא רוצה להיות ברזילאי בגולה, אלא יהודי בישראל. פתאום הכל הסתדר לי בראש". 

בן החל לדבר עם הוריו ועם אחיו הצעיר על המעבר לישראל. הוא הלהיב גם את נתן, שבא בעקבותיו למסע תגלית באוגוסט 2019. המסע הזה הותיר בו חותם עמוק.

"היינו בבית קברות של החיילים, בהר... איך קוראים להר הזה? הר הרצל", נתן מדלג בין עברית לאנגלית. "עברנו בין הקברים של גדולי האומה, וחללי צה"ל, וגם של סמ"ר מייקל לוין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. כששמעתי את הסיפור שלו, התרגשתי. יהודי מארה"ב, שוויתר על כל חייו כדי לעשות עלייה, להתגייס לצבא, ונהרג בשירות. בעקבות הסיפור שלו הרגשתי שזו החובה שלי להתגייס לצה"ל, כדי לדאוג למדינת ישראל".

האחים קיבלו את ברכת הדרך מאביהם, ששמח שילדיו רוצים להתגייס לצבא ומתחברים לשורשים הישראליים שלהם. האם פטריסיה היתה צריכה קצת יותר שכנוע.

בן: "ישבנו איתה בבית, סיפרנו לה שאנחנו רוצים לעשות עלייה. היא לא הבינה מה זה. שאלה אותי למה אני מוותר על האוניברסיטה ועל החלומות שלי. הייתי אמור לנסוע לצרפת להתמחות במשפטים, אבל דיברתי איתה לאט־לאט. הסברתי לה שאני ונתן רוצים להתגייס לצבא, שזאת האופציה היחידה מבחינתנו, ואחר כך נראה. היא היתה קצת עצובה, אבל הבינה. היום אין לי ספק שהיא דואגת, אבל היא יודעת שאנחנו מרגישים ישראלים. היא שמחה בשמחתנו". 

בן ונתן פנו לסוכנות היהודית כדי לברר בנוגע לתהליך. כילדים של ישראלי לשעבר, הם הופנו לשגרירות ישראל בברזיל, כדי לעשות עלייה דרך משרד הפנים. אבל הביורוקרטיה היכתה בפניהם. 

"כשנולדנו, אבא שלנו לא ידע שצריך לרשום אותנו בשגרירות או בסוכנות כדי שנוכר כאזרחים ישראלים", אומר בן. "בגלל שההורים שלנו לא התחתנו, ביקשו מאיתנו בדיקת דנ"א, שתוכיח שאנחנו הבנים החוקיים של אבא. בברזיל עושים גם בדיקת רוק וגם בדיקת דם כדי להוכיח אבהות, ועשינו את שתיהן, אבל משרד הפנים הישראלי לא הכיר בתוצאות. ביקשו מאיתנו להגיע לישראל ולעשות בדיקת דנ"א שמוכרת על ידי המדינה, בבית חולים". 

בנובמבר 2019 לקחו בן ונתן שתי מזוודות והכניסו לתוכן כמה בגדים, מסמכים אישיים וספרים בפורטוגזית, שעכשיו מונחים על המדף בחדרם שבקיבוץ. הם נפרדו מהמשפחה שנשארה בברזיל ועלו לטיסה הארוכה לישראל, דרך ספרד. אביהם התלווה אליהם לשבועיים. אחרי 22 שעות, נחתו בארץ שעליה חלמו. 

"כשהמטוס נחת וקראתי את השלט בעברית ובאנגלית 'נמל התעופה בן־גוריון', הרגשתי כמו שאף פעם לא הרגשתי בחיים שלי", אומר נתן בהתרגשות. "פתאום, המקום הזה הרגיש לי כמו בית. זכרתי שאבא אמר לי שכשהוא עשה עלייה, אמא שלו אמרה לו לרדת מהמטוס ברגל ימין. וזה מה שעשיתי".

"כשנחתנו, התנגנו לי בראש המילים 'היא תביט אלי טובה וחכמה'", הוא מצטט מ"אמא אדמה" של אריק איינשטיין. "פעם לא הבנתי את המילים האלו. היום, כשאני בארץ, אני מבין. אני מבין שאני צריך לבחור איפה לשתול את השורשים שלי, ואני רוצה לשתול אותם בארץ.

"אחרי שנחתנו, נסענו לתל אביב ועצרנו בדוכן הפלאפל הראשון שראינו. אבא קנה לכולנו פלאפל ואמר למוכר: 'אתה הציוני האמיתי'. ואז הבנתי שיש בציונות משהו אחר, הווי ישראלי. רק בישראל אני רואה דגלים ברחובות. בברזיל את לא תראי את זה".

הם התארחו לסירוגין אצל קרובי משפחה בנהריה ובבאר שבע, עד לקבלת אישורי העלייה מהסוכנות. "לא חשבנו שהדברים כל כך יסתבכו", בן מושך בכתפיו.

הם שכרו עורכת דין ופנו לבית המשפט בבקשה שיכיר בבדיקת האבהות שביצעו בברזיל, כדי לאפשר להם זכאות לעלייה על פי חוק השבות. יצחק חזר לברזיל.

אחרי שלושה חודשים קבע בית המשפט כי עליהם לבצע בדיקת אבהות נוספת בבית החולים תל השומר. רגע לפני ששמי ישראל נסגרו בגלל הקורונה, בתחילת מארס, הספיק יצחק להגיע לארץ כדי לבצע את בדיקת הדם עם שני בניו, ואז חזר לברזיל.

"פתאום הבנו עד כמה הביורוקרטיה כאן מתישה", אומר בן. "עברו עוד כמה שבועות עד שעורכת הדין הודיעה שהתשובה לבדיקה חיובית, שאבא שלנו ישראלי יהודי. אבל אז לא היה אפשר לקבל אישור מבית המשפט, כי בתי המשפט היו סגורים. אז יש סגר, ואנחנו יושבים ומחכים, ולא יכולים לעבוד או ללמוד או להתקדם בקליטה, כי אנחנו לכאורה תיירים.

"לבסוף הצליחה עורכת הדין לקבל פסק דין של שופט, שמאשר את תוצאות הבדיקה. אחר כך נדרשו כמה שבועות נוספים עד שיכולנו למסור את האישורים למשרד הפנים, שעבד במתכונת מצומצמת בגלל הסגר. רק אחרי הרבה זמן קיבלנו אישור עלייה. 

"באפריל, אחרי שהגיע האישור, עזבנו את המשפחה בנהריה ועברנו למרכז קליטה ברמת אביב. היינו שם חמישה־שישה ברזילאים, עם הרבה עולים דוברי רוסית. גרנו בדירת חדר וחצי עם שותף ברזילאי, שברנו את השיניים כדי ללמוד עברית, אבל היה לנו טוב. ידענו שאנחנו בבית".

את החוף של קופָקבנה החליף החוף בתל אביב, שם הם מצאו עבודה כמחלקים של מיטות שיזוף. "זה היה כמו גיבוש", בן צוחק. "12 שעות על הרגליים, עבודה פיזית עם הרבה אנשים מסביב ועם מסיכה. היה גם קשה וגם כיף. אפילו למדתי מהעובדים האחרים כמה משפטים ברוסית, כמו 'בבקשה תשלם' ו'מה אתה צריך?'"

במרכז הקליטה הכיר נתן את רבקה (18), ברזילאית מסאו פאולו, שעשתה עלייה לבדה, חודשיים לפני בני משפחתה. עכשיו היא גרה בתל אביב ועובדת בבית קפה, וכבר התחילה תהליכי גיוס. אחרי הסגר הארוך, שבו לא התראו, הם מתראים כמעט בכל סוף שבוע שני, כשנתן יוצא לחופשה.

כ־1,200 חיילים ומועמדים לשירות נמצאים בישראל תחת גרעין צבר. רוב הגרעינים נמצאים בקיבוצים ברחבי הארץ, ויש גם גרעין עירוני ברעננה. המועמדים לשירות צבאי מקבלים כלכלה מלאה וסיוע בהליך המיון הצבאי, שיעורי כושר והכנה מנטלית לצבא, נוסף על שיעורי עברית ושיעורים חינוכיים בנושאי תרבות ישראל, הכרת החברה הישראלית, ועוד. הגרעין מלווה חיילים בודדים לאורך שירותם הצבאי ומספק להם מסגרת שאליה הם יכולים לחזור בחופשות ובסופי שבוע. 

נתן ובן גרים עם בני הגרעין בניר יצחק, בחדרים צמודים. הקשר ביניהם מופלא. נתן אומר שהדבר הכי חשוב שהוא לקח מברזיל זה את אחיו, ובן מדגיש שלמרות שהם כמעט כל היום יחד, הם לא רבים. 

"כל דבר שעשיתי בחיים, בן עשה לפניי, כי הוא גדול יותר", נתן מביט באחיו. "עכשיו זו הפעם הראשונה שאנחנו מתחילים משהו יחד. לומדים יחד, עובדים יחד, מתגייסים באותו הזמן. כל החיים היה לי עם מי להתייעץ ואת מי לשאול מה הולך להיות בבית הספר, בתיכון, בעבודה, ועכשיו אין לי את מי לשאול, כי אנחנו עוברים את הכל יחד". 

תמיד אפשר לשאול את אבא.

"זה נכון, ואני לא מזלזל, אבל אבא היה בישראל לפני 30 שנה. הכל השתנה מאז. למשל, הוא מכיר את אריק איינשטיין, ולא את סטטיק ובן־אל. עולם אחר". 

על השולחן בחדרו של נתן מונחת תמונה של סבא מיום השואה האחרון. "זו תמונה מאוד משמעותית בשבילי, סבא היה בשואה ולחם בכל מלחמות ישראל, וזו אחת הסיבות לעלייה שלנו", אומר בן. על מדף הספרים מונח ספר שקיבל במתנה מקרוב משפחה, המספר על יהודי ברזיל, שעלו לארץ והקימו את קיבוץ ברור חיל בדרום.

"הסיפור על שני האחים שבאו להקים את הקיבוץ לפני 65 שנה מזכיר את הסיפור שלי ושל בן", אומר נתן. "אלא ששם אחד האחים נהרג מפיצוץ רימון בשארם א־שייח'". 

הם מתרגלים את העברית, ולאחרונה התחילו לראות סדרות בעברית כמו "פאודה", ואפילו חדשות. נתן מנגן ביוקלילי ובן בגיטרה. הם אפילו מנגנים שירים בעברית כמו "כמה טוב שבאת הביתה", "אני ואתה" ו"התשמע קולי" ("זמר נוגה").

"בשבילנו זה כיף להיות פה עם קבוצה של יהודים מכל העולם, וכולם ציונים ורוצים להתגייס", אומר בן. "זו הפעם הראשונה בחיים שאני עם הקהילה שלי, שכולנו הולכים באותה דרך. אני חושב על זה שהייתי אמור לטוס ללמוד בצרפת, ואפילו למדתי צרפתית באוניברסיטה, אבל אני מעדיף פלאפל על פני קרואסון. 

"אני מרגיש יותר ישראלי מאשר ברזילאי. אני יודע מה זה לגדול בגלות. אני אומר גלות, ואנשים צוחקים. 'איזו גלות, באת מקופקבנה ומארץ הקרנבלים'. אבל הם לא מבינים מה זו גלות, מה זו תרבות אחרת. מה זה להרגיש אחר, כשגרים בחוץ לארץ.

"עכשיו אני מרגיש יותר שמח. פה אני מרגיש שאני יכול להמשיך את השושלת של המשפחה שלי, את המסורת, את ההיסטוריה. אני יכול לתת לילדים שלי כל מה שאני קיבלתי מאבא ומסבתא ומסבא. להתגייס לצבא, לדבר עברית, להתחתן בארץ ישראל".

נתן: "בשבילי, להתגייס לצבא זו מצווה חשובה מאוד בחיים של היהודים. אם אתה חלק מהעם היהודי, ורוצה לחיות בישראל, אתה צריך להיות חלק מהצבא. אבא שלי חי בארץ כמעט 30 שנה, אבל השנים החשובות שלו היו בצבא. 

"אני לא אוהב את זה שחרדים לא מתגייסים לצבא, או שאומרים לי שאני לא יהודי כי אמא שלי לא יהודייה. כי הנה, אני חי פה בעוטף עזה, ואני הולך להתגייס. לתת את כל הכוח שלי לעם ישראל, הרבה יותר מחרדים שלא עושים צבא. ואחר כך עוד אומרים שאני לא יהודי". 

בן מוציא מהמגירה תעודת הצטיינות שקיבל בסוף אוגוסט, אחרי שבוע אימונים בגדנ"ע. "זו היתה חוויה מעולה, הבנתי למה בן־גוריון רצה לגור בשדה בוקר", הוא אומר, ונתן מהנהן בלהט. 

אתם לא מתגעגעים למשפחה בברזיל?

בן: "מתגעגעים מאוד. אנחנו בקשר קרוב איתם בטלפון ובשיחות וידאו. בברזיל אין סגר, ויש הרבה חולים. מי שחכם, כמו המשפחה שלנו, שומר על עצמו. אנחנו מקווים שנוכל לבקר שם כשהקורונה תיגמר, ואולי אפילו להביא לארץ כמה דברים שהשארנו שם, כמו הגיטרה שלי. עוד לא קניתי גיטרה משלי. מזל שיש לנו אחד את השני".

סיפרתם לאמא על האזעקות בעוטף?

בן מחייך. "לא לא, את זה אי אפשר לספר לה. היתה תקופה בקיץ ששמענו כל היום פיצוצים מעזה וצבע אדום. אני אומר לאמא שאנחנו חיים בקיבוץ ושיש הרבה פרחים, חברים, בחורות. לכי תגידי לה עכשיו שיש מצרים ודאעש ומנהרות של חמאס".

נתן: "אמרתי לה שאני רוצה להיות בסיירת בצבא, וכשהיא שאלה מה זה, אמרתי שזה כמו עבודה. לא צריך להגיד לה הכל. היא יודעת שבישראל יש בעיות, אבל בגלל שחייתה עם אבא שלי, היא גם יודעת שיש פה צבא מצוין. זה לא שבברזיל יש תחושת ביטחון. נכון שלא מפריחים בלוני נפץ, אבל יש ירי, רצח, גניבות, הרבה יותר מאשר במקומות אחרים.

"את בן שדדו שלוש פעמים לפני גיל 17, ופעם ירו על אבא וסבא שלי במהלך ניסיון שוד. זה נורא לחשוב שאבא שלי עבר את הצבא בישראל, וסבא שלי עבר את השואה, ובסוף הם יכלו למות משוד בברזיל. ברוך השם, לא קרה להם כלום". 

batchene@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו