"המלחמה שלי": אביהו מדינה חוזר לתופת של יום כיפור

לאף אחד לא סיפרתי את הסיפור. מעולם. 

למרות שאפילו לא נשרטתי. כל המלחמה. לא יודע איך. אלוהים, כוחות, שומרים, מזל. 

בגיל 25 כבר הייתי מוכר, אבל לא כמט"ק מילואים מחולון בגדוד 113 של המג"ד אסף יגורי, תחת מפקד הפלוגה יצחק בריק. בקושי ראיתי אותם או מישהו מוכר מהגדוד בתחילת המלחמה. את כל המלחמה שלי נלחמתי לבד, בכל תפקיד. מט"ק, תותחן, טען, נהג, מדריך. מפקד כלא שבויים. מוביל עגלה של חברה קדישא. לא שמעתי על אף אחד שעבר מלחמה כמו שלי. פשוט כך יצא. 

הייתי בעיקר לבד, והלבד הזה הציל אותי. זה יכול להפחיד, אבל זה גם יכול להיות כל ההבדל בין חיים למוות, פעם אחר פעם. כי כשאתה לא קושר את עצמך לציות אוטומטי אלא פועל במשימה אד־הוק, בהתאם לדרישות המצב, אתה עשוי גם להציל את עצמך. לא נכון תמיד ללכת אחרי שאר העדר, וגם מפקד לא רואה הכל. צריך לשקול. לחשוב. 

מאז גם למדתי: מה שאתה לא שולט עליו - אל תנסה לנהל אותו. ואל תיכנס למה שאתה לא מבין. גם לא בעסקים. מאז ומתמיד אני הבוס של עצמי, תמיד לבד. כמו במלחמה, זאב בודד.

אז למרות היותי מפורסם, לאף אחד לא סיפרתי על זה מעולם. את זה הצלחתי לשמור לעצמי. רק על השמדת סטאלין וארבעת חבריו בירי מהיר, רק על זה סיפרתי לקהלני. זהו. כי בשבילי, עד היום, כל המלחמה היא רק חלום רחוק, ולא ממש נכנסה לי להכרה.

גם במלחמה עצמה לא הבנתי שזו מלחמה, הרגשתי במשחק חתול ועכבר, צריך להישמר. גם לא הבנתי מה זה שמישהו נהרג. או נפצע. או הופך נכה לכל החיים. גם כשזה קרה בקרבתי. פשוט המשכתי את המשחק, רץ לחזית, פעם אחר פעם אוסף צוות ונוסע, ארבעה טנקים החלפתי. חייל אחד נהרג אצלי. זו היתה תזכורת להיות זהיר גם במלחמה. ומטבעי אני זהיר.

אבל לפני כמה ימים חזרתי מההרצאה של אלוף במיל' יצחק בריק, שהיה בימים ההם מפקד הפלוגה שלי. לא ראיתי אותו מתחילת המלחמה, ושנים אחריה. אז, בהרצאה, שמעתי לראשונה את קורות הפלוגה והגדוד, והתובנות שסיפר. ואחריה, יומיים התהלכתי סהרורי, הפוך לחלוטין. על משכבי הפכתי והפכתי בדברים שסיפר. התרגשתי מאוד. לרוב אני לא עוסק בכל אלה, זה חדש לי. עדיין. מבחינתי זה קרה ונשאר מאחור. לא נוגע. מעניין שבדיוק חודשיים לפני שאלה אותי הבת, "אבא, למה לא סיפרת לנו אף פעם על המלחמה שלך ביום כיפור?"

"למה זה בכלל מעניין אותך?"

"שנדע".

"עזבי אותך", פטרתי אותה בהתחלה. 

"אבא, אנשים שמעו בגלי צה"ל את מה שסיפרת בתוכנית של אביגדור קהלני. כולם מספרים לי על אבא שלי, ואני לא יודעת מה אבא שלי עבר".

אז עכשיו, כשאני מספר, אני מעשן הרבה. זה מכניס אותי להתרגשות. 

כשראיתי את המכוניות הצבאיות נוסעות ביום כיפור, הבנתי שקורים דברים. שברתי את הצום, ארזתי תד"ל ויצאתי.

חמש שעות לקח לצייד ולחמש את הטנק שלי, 3ב'. ב־20:00 סיימנו. הצוותים האורגניים לא הגיעו, אמרו לנו "אל תחכו להם. מי שהטנק שלו מוכן, שיעלה על מוביל וייסע". לקחתי עוד שני מט"קים מהפלוגה ואת הנהג האורגני שלי. אני תותחן, אבל לא פיתחתי את זה לפני שהייתי מט"ק, רק אחרי. כמט"ק ומדריך תותחנות בצאלים הפכתי אלוף צליפה, זה ממש ספציאליטה שלי.

אז אמרתי לאוחנה, אחד המט"קים, "בוא תהיה אתה מט"ק, אני אהיה התותחן שלך, והמט"ק השני, רובין, יהיה טען־קשר. הנהג יהיה אפרים, נהג אורגני שלי". יצאנו שלושה טנקים עם המובילים. נסענו דרומה כל הלילה, היו כל מיני עיכובים בדרך.

הגענו לרומני בסביבות 05:00, שם התעכבנו כמה שעות. אמרו לנו ש"הקומנדו המצרי מסתובב, לא בטוח להמשיך, הצנחנים עובדים לנקות את השטח ולאבטח. חכו". בינתיים ירדנו מהמובילים, וכשאישרו לנו להתקדם, המשכנו על זחלים לעבר התעלה, מהר ככל שיכולנו. הבהירו לנו שאנחנו "חופשיים לירות".

אנחנו מגיעים לאזור, מזהים שמיים אדומים מלאים נותבים, ועדיין לא בדיוק יודעים איפה אנחנו. נכנסים לעמדות ירי, המ"מ משמאל, טנק "גור" (המפקד הזוטר) מימין, אני באמצע, מעט מאחור. מרים תותח ורואה שמיים באדום. ואם כל כדור רביעי הוא נותב בשִרשור, אז באוויר היו פי ארבעה קליעים מאלה שראיתי.

באופן טבעי, כתותחן, אני מחפש על מה לירות. סורק. פתאום רואה בפריטלסקופ שלי נותב גדול מתקרב אלינו. מעניין. הולך, ומתקרב, וגדל, הרבה יותר גדול מנותב של כדור רגיל. ואז פיצוץ משמאלי. טנק מ"מ נפגע. אני המום. אף פעם לא פגשתי טילים נגד טנקים, לא שָמְלים, לא סאגרים. גם לא RPG.

לא עוברות כמה שניות, נותב שני מגיע. גדל ומתקרב. מה זה, מלחמת הכוכבים? איך אפשר להילחם ככה? לא רואים מטרות, לא רואים מי יורה עלינו, ובום! טנק גור מתפוצץ. 

עליתי בקשר פנים ושאלתי: "מה זה פה, אין צ'אנס? לא נותנים פה צ'אנס?"

עוד לא סיימתי לדבר, ונותב שלישי מתקרב וגדל. ומי נשאר? 

אני רואה אותו מתקרב, וכבר יודע מה יהיה גורלי. צעקתי בהיסטריה, בלי שום נוהלי דיבור, "נהג אחורה!", והנהג נסע רברס במהירות, עד שנתקענו בדיונה. הטיל ניסה להשיג אותנו, הסתובב ונכנס צמוד למנוע לתוך גבעת החול. והתפוצץ. במזל גדול רק העיף עלינו כמויות גדולות של חול.

אמרתי לאוחנה המט"ק, "בוא ניסע דרומה, המקום לא נראה לי. לא יודעים איפה אנחנו, איפה האויב, איפה מטרות, בוא לא נישאר טרף קל". גם הוא נבהל. לקחנו אחורה שמאלה וירדנו דרומה. נסענו כל הלילה, מחפשים את הגדוד, החטיבה, מישהו.

פגשנו אותם ב־05:00 בבוקר למחרת, יום שני. הסתפחנו, סיפרנו את הסיפור למי שרצה לשמוע, והצטרפנו לפלוגה המקורית שלנו. מעכשיו, גם אם לזמן קצר, אנחנו כבר לא עצמאיים, אלא עובדים תחת פיקודם של אסף יגורי המג"ד ויצחק בריק המ"פ.

מסתבר שהגענו קרוב לפירדאן, על שפת תעלת סואץ. 07:30 בערך, אני זוכר את הטנקים של כל החטיבה, עשרות, בשדרה רוחבית ארוכה. הטנק שלי עמד על הכביש, וכולנו ממתינים שיבואו עוד טנקים, עוד כוחות. אני ליד ילין הסמג"ד, ואני שומע מישהו אומר שגורודיש צועק בקשר: "תזרקו אותם למים! תזרקו אותם למים!". דיבורים בסגנון ששת הימים. אפשר רק לקוות.

פעם ראשונה בחיי שאני עומד לקראת הסתערות, מול צבא אמיתי. אבל משהו פה לא נראה לי. אנחנו חשופים כאלה, אני גלוי על הכביש. ושקט. איפה המצרים? טנקים, ארטילריה, מטוסים? הכל פשוט מדי. וממשיכים לחכות. שעות עוברות, בינתיים כמעט צהריים, מוציאים מנת קרב ואוכלים משהו. ואז אומרים לנו "היכונו לתזוזה". 

נכנסנו כולנו לתוך הטנק. שקט מסביב, וממתינים לפקודה "נוע". 

ופתאום, בום! נ"ט בטנק שלי. בול בין תובה לצריח.

אבל מוזר, אין המשך. נ"ט אחד בטנק שלי, וזהו. שקט מוחלט אחריו! לא המשך טילים, לא ירי מנשק קל, לא הפגזה ארטילרית, כלום! 

וזו הפגיעה הראשונה שאני חוטף. פגיעה ישירה, אבל לכולנו שלום. 

אני צועק לזאב בוטווין הסמ"פ: "חטפתי נ"ט, אין לי קשר ואין צידוד, אני צריך את החוליה הטכנית!"

זאב משיב: "כבר שולח לך!"

עשר דקות עוברות, ואף אחד לא בא. עובר לידי ילין הסמג"ד לשאול מה קורה, אני אומר לו, והוא מרגיע, "אה הם תכף יגיעו אליך, הם פה מאחורה".

אבל אוחנה ורובין, שני המט"קים שגייסתי לטנק, לא רצו לחכות עוד. הם ידעו שאוטוטו הגדוד מתקדם, ולא רצו להישאר מאחור, העדיפו להסתפח לטנקים אחרים. אוחנה היה גבר. פאר של ילד. ורובין, שאיבד רגל, חזר אחר כך רק עם השבויים. ושניהם קפצו מהטנק שלי, כי, באלה המילים, "אנחנו לא רוצים להפסיד את המלחמה". הם העדיפו ללכת להיות איש צוות חמישי, לא יעיל, שאין לו מה לעשות בטנק, ולפעמים סתם גורם לצפיפות, רק לא להפסיד מלחמה. וזה ראוי להערכה.

ניסיתי להניא אותם מזה, לא רציתי להישאר עם טנק דפוק, רק עם נהג. אני לא יעיל ככה, בלי צוות, אין לי מה לעשות עם הטנק גם כשיתוקן. לא הצלחתי לשכנע אותם.

הכוח התחיל לנוע, ואני מזהה את החוליות הטכניות, שהיו צריכות לעזור לי בתיקון הטנק, והן מתקדמות איתם. כולם משאירים אותי שם מאחור. מתרחקים באיטיות. 100 מטר. 200. 300. ואז, לא הרבה מעל 500 מטר, הם כאילו נכנסים ללוע של הר געש. אש תופת נפתחת משלושה כיוונים, כל הכיוונים מלבד הכיוון שלי. נכנסו למארב מצרי.

השקט הפך להמולה רועשת של קרב עקוב מדם. והמצרי שירה בי את הנ"ט - כנראה פלט המטומטם, כי הם קיוו שלא נבין שהציבו לנו מארב, ושלא הרסו לעצמם את ההפתעה עם הירי עלי. הצליח להם, לא הבנו את זה. ובתוך שעה קלה כל הטנקים שלנו, כל הכוח, נבלעים באש. 

ואני רואה את הנגמ"שים המצריים מסתובבים בין הטנקים הפגועים שלנו ועושים את שלהם. בהרבה מקרים לא לוקחים שבויים, דורסים או יורים על צוותי הטנקים שנחלצו מטנקים בוערים, איך שהם על האדמה. 

ואז מתחילים להתקדם לעברי, וטק־טק־טק־טק־טק, דופק לי נשק קל על תאי הזיווד בטנק. "בוא נרד להתחבא בחולות, הטנק מטרה בולטת", אמרתי לאפרים הנהג, ויחד רצנו לדיונה, משאירים את הטנק מאחורינו ומתחפרים בחול. ועוד הם מתקרבים, ומיג 17 מגיח מעלינו, יורד על הטנק שלי, משגר. ומפספס! 

אחרי כמה דקות חוזר אותו מיג, שוב יורה, ושוב לא פוגע. ובינתיים המצרים מתקדמים, לאט אבל בטוח, ושאון הנשק הקל שממשיך לפגוע בטנק שבינם לבינינו רק גדל. אני אומר לאפרים, "אנחנו לא יכולים להישאר פה. החי"רניקים שלהם יקצרו אותנו. לך תניע ונברח מפה עם הטנק, ברגל אין לנו סיכוי".

הוא קם, לוקח את הפק"ל, רץ לטנק עם העוזי, מדלג כאיילה על חרטום הטנק שפונה למצרים, ומבחוץ שולח יד אל הסטרטר להניע.

וכלום. לא מניע.

הוא יורד מהטנק ורץ חזרה. "לא מניע", הוא אומר לי תוך התחפרות בחול. 

"מה לא מניע?", אני אומר לו. "אין לנו שום סיכוי ברגל, אנחנו לא חי"רניקים. מה נעשה עם העוזי ושלוש מחסניות מול הקומנדו המצרי בנגמ"שים? אם לא נצא עם הטנק, לא נצא מפה. ראית מה עשו לאחרים!"

אני רץ לטנק. נכנס לתוך תא הנהג, מברך הגומל כשאני מגיע, מתכוון להניע, ורואה שידית ההילוכים של הטנק לא בפארקינג. איך יניע?

הכנסתי ל־P, לחצתי על הסטרטר - וום! עובד.

אני מסובב את הטנק במהירות ומתחיל לדהור מזרחה על הכביש. נעמד על הכיסא להוציא את הגוף לחפש את אפרים, והוא מימיני, רץ וצורח, "מדינה! מדינה! מדינה!". האטתי את הטנק עד שעלה על התובה מלפנים, כך שהצריח יגן עליו מירי המצרים, ודהרנו יחד.

בדרך חזרה אני רואה חיילי חי"ר שלנו, מילואימניקים, שואלים אותי בתנועות ידיים, "מה קורה, מה קורה?", ואני משיב בתנועות אגרוף, "דופקים אותם". לא אמרתי אמת, כי לא רציתי להכניס אותם לפחד. למי זה היה עוזר אם הייתי מספר שההתקפה נכשלה?

המשכתי לבלוזה לסדנה המרחבית, לתקן את הטנק. סיפרתי לחימושניקים שהטנק חטף נ"ט בין תובה לצריח, אין לי צידוד ואין לי קשר, כל האנטנות נקרעו. אמרו, "תשאיר את הטנק ולך למאגר, איפה שכל החבר'ה שמגיעים מהבית ואין להם עדיין טנקים. שם מצוותים אותם". 

וכבר ערב. אכלתי ארוחה, התקלחתי, הלכתי לישון. 

אחרי הקרב בפירדאן חשבו שאני מת, כמו רוב הגדוד שנהרג במתקפה, ומחקו אותי מהסד"כ. כמה ימים אחרי, הלכו לאבא שלי הביתה ואמרו שאני נעדר.

"אבל קיבלתי ממנו גלויה!", הוא השיב.

"מאיזה תאריך?" 

הוציא להם גלויה מ־9 באוקטובר, יום אחרי המתקפה שנכשלה.

והמלחמה האמיתית שלי עוד בכלל לא התחילה. 

בבוקר קמתי למוסך, לשאול אם הרכב מוכן. הם עבדו כמו משוגעים שם, כל היום וכל הלילה, לתקן טנקים. באמת כל הכבוד. אבל הם אומרים לי, "הטנק הוא של צה"ל, לא שלך". 

"אבל אני הבאתי אותו, נלחמתי בו, רוצה אותו בחזרה".

"לא לא. לך למאגר. יקראו לך".

חיכיתי לארוחת צהריים, שילכו לאכול, ואז התגנבתי בחזרה לסדנה, נכנסתי לתא הנהג, הנעתי ויצאתי. שאלתי את אפרים, שעמד בצד הדרך מחוץ לסדנה, "אתה בא?"

"לא, לא, מספיק לי". הבנתי אותו, ילד עדין, עד כמה שאני זוכר גם בן יחיד. בכל מקרה עבר טראומה. מסכן.

המשכתי הלאה. נסעתי עם הטנק איזה קילומטר עד נקודת היאספות של חיילים. שם פגשתי את המ"מ האוריגינלי שלי מהמילואים! רק מילים טובות יש לי עליו. חזר מאמריקה, במיוחד למלחמה. שמחתי מאוד. והוא כבר על טנק משלו, ואיתו טנק נוסף. אמר לי, "יופי שאתה פה, יש לך צוות? לא? אוקיי, נרכיב".

הרכבתי לי צוות. הנהג מרמלה, הטען מחיפה, ושוב לקחתי מט"ק אחר, הפעם חולוני אחד שהכרתי, והצעתי גם לו: "בוא תהיה מט"ק במקומי, ואני התותחן". אבל זכרתי שיש לו משקפיים עבים במספר גבוה מאוד, ובטנק הרבה אבק וגריז ופיח, אז הפעם חידדתי: "אבל תזכור - זה הטנק שלי!"

הוא הסכים בשמחה, "בטח, בטח!"

והנה אנחנו שוב מחלקת טנקים, ושולחים אותנו לעמוד בחזית מול המצרים, לגונן על גדוד שרמנים 75 מ"מ, ענתיקות, גדוד של בני 40. בקושי הרגשנו אותם, כי הוצבנו קילומטר לפניהם עם השוט קל שלנו (צנטוריון) 105 מ"מ, שמסוגל לחדור כל טנק שהיה למצרים בחזית, והם, השרמנים, לא מסוגלים לחדור ולפצח גם את השריון של הטנקים הרגילים של המצרים, ה־T-55 וה־T-54, שלא לדבר על כלי כבד כמו הסטאלין, משחית טנקים ענק עם שריון עצום וכוח אש מטורף.

אז אנחנו חוד החנית, אנחנו הסטאלין של השרמנים. עמדנו לפניהם, והם על הגבעות מאחורינו. ובמשך ארבעה ימים ירינו בלי סוף. על כל דבר. נגמ"שים, משאיות וטנקים, שהיו לרוב רחוקים מדי. ומכיוון שזה גדוד שרמנים, גם החימוש שהם קיבלו לא התאים לשוט קל שלנו.

אז בסוף כל יום היינו מסמנים לעצמנו בראש את הפגרים של השוטים הישראליים בגזרות שכנות, שנפגעו והושבתו ולא התפוצצו, ובלילה היינו מתגנבים אליהם, מגינים אחד על השני בחניון קרבי, מטפסים על הפגרים, וכמו נשרים עטים לבזוז אותם מכל התחמושת החיה. לבטן מלאה של 72 פגזים לא הגענו אף פעם, אבל גם עם 40-30 פגז יש לטנק עם מה לעבוד.

אחרי הפשיטות הליליות היינו חוזרים לחניון קרבי, קילומטר וחצי מזרחה משם, עם השרמנים והכלים הרכים, הרכבים, הקומנדקרים - והולכים לישון. לא הכרנו שם אף אחד, לא היה גם הרבה על מה לדבר, השפה של השוטים והשרמנים שונה, והם בני 40 פלוס ואנחנו בני 20 פלוס. והערכתי אותם, הם היו בנחיתות מדהימה עם טנקים שלא מסוגלים לפגוע בטנקים שמולם, ועדיין עלו כל בוקר על הטנק להילחם.

כל לילה היו התרעות על צוותי קומנדו מצרי שפושטים על טנקיסטים שלנו, מטפסים בשקט ושוחטים את הצוות, אז מצאתי שהמקום הכי בטוח לישון בו הוא על התותח, על הסדן הרחב, עמוק בתוך הצריח. זה לא נוח, אבל זה הכי בטוח, אף אחד לא יכול להגיע לשם, אף אחד לא ידמיין שאני שם.

שם גם למדתי משנה זהירות, אחרי שיום אחד הקלתי ראש. עליתי ושכבתי בשמש עם הידיים אחורה על הצריח, על כיפת המפקד, נהנה מהשמש הפסטורלית, כשפתאום עברה לי ליד הראש ציפור שחורה ושפשפה לי את האוזן. כולנו מכירים את הציפורים הכמעט מתאבדות האלה, בכביש, או בשדה. ואני שואל את עצמי, "מה, הציפור לא רואה?" הסתובבתי לראות אותה, ואחרי 500 מטר היא התפוצצה על נגמ"ש אחריי והרגה מישהו. היא היתה טיל. מאז הפסקתי לשכב בשמש והקפדתי להישאר בפנים.

ב־13:00 אנחנו באים להיכנס לעמדות הקבועות שלנו, קילומטר מערבה מהחניון הלילי, מחכים רק שתחזור הסיירת מסיור הבוקר הקבוע, שנועד לוודא שכוחות מצריים לא נכנסו בלילה לעמדות שלנו ושאין מוקשים. וכשהיא חוזרת, היא מורה לנו: "אל תיכנסו, המצרים הגיעו לפניכם, פועלים לנפנף אותם משם. חכו".

התעכבנו שעתיים עד שנפנפו אותם, ומסתבר שהמצרים לא קידמו לשם טנקים עדיין, אלא קומנדו עם בזוקות וטילי נ"ט, וקט"קים, קציני טיווח ארטילרי, שייטיבו לכוון את התותחים שלהם.

לא ידענו שהם עדיין באזור, בגבעות השולטות. אמרו לנו, "אוקיי, אתם יכולים לצאת מהחניון, אבל תיכנסו לעמדות במהירות, בלי להתעכב בדרך!". אנחנו עוברים שטח מישורי כזה של 900-800 מטר במהירות, וברגע שמגיעים לעמדות שם - ארטילריה נוחתת בול עלינו.

שלושת הטנקים שלנו עומדים 20 מטר אחד מהשני. הפגזים פוגעים בצוות של טנק הגור, שהתפלל שחרית על הסיפון, אף שהוזהר לא לעשות כן. כשפוסקת הארטילריה, אחרי רבע שעה, אני מבחין שהמ"מ שלנו מטפס למעלה על הגבעה, צופה בעמידה עם המשקפת לכיוון המצרים, ופתאום מתחיל לירות במקלעים ולהסתער קדימה ולרדת לצד השני של הגבעה. ואני אומר לנהג, "עלה, עלה למעלה! נראה מה קורה!"

בינתיים ירי המקלעים פוסק. אנחנו עולים לאותה גבעה, ואני רואה את הטנק של המ"מ למרגלותיה, מעלה עשן, ואת המ"מ עצמו רץ בחולות משמאל לטנק שלו, ואיזה 20 חיילים מצרים רודפים אחריו, מנסים לתפוס אותו. הוא קצין, סגן. אני מתחיל לירות בהם אש מקלעים, שני המקלעים עובדים, ואני רואה שזה לא מרתיע אותם בכלל, מסתכלים עלי באדישות כמו מסוממים.

אמרתי לטען: "תכניס מעיך!" המעיך מבהיל כשהוא מתפוצץ, עם הרבה רעש, אש ועשן, ומעיף הרבה רסיסים שיכולים לנטרל הרבה מהרודפים.

יריתי שני מעיכים למרכז הגזרה שלהם. הרבה נפגעו, השאר הפסיקו לרדוף. אחרי ירי צריך לשנות עמדה, אני גם יודע שיכולים לפגוע בנו, כמו שחטף המ"מ רגע לפנינו. אני אומר לנהג "סע אחורה", אבל המט"ק שעומד איתי בכיפת הצריח אומר לו, "רגע, אני לא רואה את המ"מ". הנהג משתהה, אני צורח שוב "נהג אחורה!" - ובום. אנחנו חוטפים נ"ט.

המט"ק שעיכב אותנו נופל פנימה, ולמזלו לא נפגע. ועכשיו הנהג נוסע, והטנק יורד לאחור. אני פולט כמה קללות לעבר המט"ק, מהפגיעה עפו לנו שני פינים בצד החיצוני של הזחל הימני. רק למזלנו לא נקרע.

בינתיים המ"מ הגיע אלינו משמאל, שאר המצרים שלא נפגעו מהמעיכים שירינו נסוגו. אני רואה אותו כולו שרוף, מקולף עור בידיים ובפנים, חטף בזוקה. ואז הוא פונה אלי: "מדינה, אתם הטנק היחיד שמתפקד פה, עלה חזרה למעלה, תן לי חיפוי, אני רוצה לחזור לטנק לחלץ את הטען־קשר שפצוע ברגל. הוא היחיד ששרד".

אני עולה לחיפוי, והמ"מ חוזר לטנק שלו ברגל, עולה לצריח של הטנק המעשן, מטה גוף למטה למשוך את הטען־קשר, מוריד אותו מהתובה, נושא אותו על הגב ומתחיל לרוץ אלינו. בינתיים אני קורא לרופא, שמגיע ומפנה שלושה פצועים, שניים מהארטילריה מטנק הגור, ואת הטען־קשר שהביא המ"מ.

המ"מ עצמו מסרב להתפנות, "לא, לא, אני בסדר". אני אומר לו "בוא תהיה אתה המט"ק כאן", ואת המט"ק שלי שולח לטנק הגור. המ"מ עולה לטנק שלי, ואנחנו עולים לעמדת תצפית, לראות מה קורה. אני מסובב את התותח ימינה וצופה קדימה, הוא צופה שמאלה עם המשקפת שבקושי הוא יכול להחזיק בידיים, בגלל הכוויות.

ואיך שאני מכוון ימינה ונפתח לי צוהר למה שקורה מאחורי הגבעה, אני רואה איזה חמישה טנקים. מוביל אותם אותו סטאלין, ואחריו לסירוגין ארבעה נוספים, T-54 ו־T-55, וים של אנטנות אחריהם. 

אני אומר למ"מ, "מימין 100 מטר חמישה כבדים!" 

"אתה על?" 

"כן".

"מה יש לך בקנה?" 

"ח"ש". 

"אז אש!"

אני לוחץ על ההדק - לא יוצא פגז.

לוחץ בהדק משני - לא יוצא. 

המ"מ מנסה עם מחולל הירי - לא יוצא. 

ובינתיים אני רואה את המפקד המצרי בסטאלין צופה קדימה ושמאלה אל השרמנים שלנו, קילומטר מאיתנו.

וזה המזל הגדול שלנו. כי אותנו הם כבר לא ספרו. הם הניחו שכולנו מושבתים, והמשיכו להתקדם ליעד הבא, השרמנים. אז הם לא יודעים שאנחנו עדיין בתנועה, על אף הנ"ט שפגע בי באותו רגע. אילו ראו אותנו, היו מפרקים אותנו לחתיכות. 

"נהג אחורה מהר!", אומר המ"מ. 

שני הטנקים שלנו מסתובבים, ליתר ביטחון פותחים מדוכות עשן להסוות את כיוון ההתקדמות שלנו, וטסים צפון־מזרחה קילומטר, לכיוון חניון הלילה ברכס שולט, מעט גבוה וקרוב יותר לשרמנים, להגן עליהם.

התמקמנו בעמדה נוחה, וסוף־סוף יכולתי לבדוק מדוע התותח לא יורה. פתחתי את הסדן, אני שולף את מחט הירי ורואה שהנוקר מכופף. וזה אמור להיות החומר החזק בעולם, טונגסטן־קָרַבִּיד. לא יודע איך התכופפה. אני בטח לא יכול לכופף אותה בחזרה, וגם אם כן, היא עלולה להישבר.

אני מסתכל בתא של המחט הרזרבית - אין. אני פונה למט"ק שהעברתי לטנק הגור ושואל אם יש לו מחט ירי רזרבית. הוא עונה בשלילה, ואני אומר לו, "אז תן לי את המחט שלך!" 

"ומה איתי?" 

"אתה בלאו הכי לא יורה".

בחוסר רצון הוא מעביר לי את המחט שלו. אני מוציא ישנה, מכניס חדשה, טוען ח"שים ועולה לעמדת ירי. 

ים של רכבים ורק"מים מולי. אני מודיע למג"ד השרמנים, "לפנינו 50 כבדים. מתקרבים". הוא נכנס להיסטריה. שואל את המ"מ בקשר, "מי זה שמדווח על 50 כבדים?" 

"זה הצייד שלי". 

"אז תכניס אתה את הראש בפנים, תראה אתה ותגיד לי".

המ"מ עונה לו, "הצייד שלי, גם הוא קודקוד". מבהיר לו שגם אני, התותחן, מפקד, ושהוא יכול לסמוך על הדיווח.

"אבל איך כל כך הרבה, אני לא רואה שום דבר!" המג"ד כמעט מייבב.

המ"מ מאמת איתי בשקט: "מדינה, אתה באמת רואה 50?" 

"לא", אני עונה, "עכשיו 100. 50 כבדים ו־50 רכב רך. וים אנטנות". 

ואת הטור מובילים אותם חמישה טנקים, סטאלין אחד וארבעה טנקי T. והם נכנסים לשטח השמדה מולנו, אחריהם שני נגמ"שים, צועדים בסך מולנו כמו במצעד יום העצמאות. אני אומר לטען "תכין הרבה ח"שים", ועם מחט הירי החדשה מכין אותנו לירי מהיר. והירי מתחיל. והטען־קשר עובד כמו שד, אם לא המהירות שלו, אנחנו אוכלים אותה. כי כל פעם שיוצא פגז, צריך לזרוק את התרמיל שלו דרך פתח "המתן־דקה" ולטעון בפגז חדש. ועכשיו, בעזרתו, אני יורה ומשחיל שישה כלים בשישה פגזים, כל פגז פוגע בול. וכל פגיעה אנחנו קופצים משמחה.

ראשון הורדנו את הסטאלין, אחריו, לפי הסדר והספר, את כל הטנקים, ואחרון - הנגמ"ש הראשון. כל החי"רניקים קפצו ממנו, ומהנגמ"ש השני ברחו עוד לפני שהספקנו לירות גם עליו. מהטנקים אף אחד לא יצא. גם לא מהסטאלין. הנהג שם כנראה נהרג על הסטיק, וכשהמנוע המשיך לעבוד, הסטאלין המשיך להסתובב סביב עצמו ברדיוס קבוע, לאט ובטוח. שאר הכלים בשיירה נרתעו מהיקף וממהירות הפגיעות, עצרו וחזרו לאחור. ההתקפה נהדפה. 

דיווחנו למג"ד. מייד יצאו השרמנים הצופים לזנב ופתחו באש. במקום על השיירה, על הסטאלין. וכלום לא חדר אותו, הכל ניתז למעלה כמו קליעים מסופרמן, לא הצליחו אפילו לגרד לו את הצבע עם ה־75 מ"מ שלהם. והסטאלין המשיך להסתובב סביב עצמו באדישות. ומג"ד השרמנים, באנחת רווחה, מחמיא למפקד שלנו בקשר חוץ, "כל הכבוד, לא יודע מה עשית, אבל הצלת פה את עם ישראל!" וממשיך לדבר ציונות וגו', כשלפתע נשמעת מאחורינו נפילה. 

טרררום. ארטילריה. הקט"קים שלהם עדיין כאן.

הפגז השני נחת בול. והפעם על הטנק שלנו, פונקט במ"מ שבטנק שלי, שעמד ופלג גופו העליון חשוף, צופה לשטח.

בהתחלה לא הבנתי את זה. רק שמעתי פיצוץ אדיר על הטנק, הרגשתי אותו מזדעזע, ופתאום צליל של פכפוך מים. חשבתי שהג'ריקן נקרע לנו. אבל מה שזלג לי על הגוף והמעיל היה המ"מ. בצבע אדום. הסתובבתי אחורה וראיתי. הוא כבר לא איתנו.

הטען ראה גם הוא ונכנס להיסטריה. "סע אחורה! סע אחורה!", צרח לנהג. הנהג נוסע לאחור וחושף אותנו לפגיעה ישירה, אז אני אומר לו בשקט, "סע קדימה, רד למטה. תמשיך קדימה. ועכשיו עצור". 

אבל הטען ממשיך לצעוק ולבכות, "הוא מת! הוא מת!"

הנהג יוצא מתא הנהג, רואה את מה שנותר מגופת המ"מ, שומע את הבכי והצעקות של הטען, ושניהם ביחד מפסיקים לתפקד.

אני מסתובב בכיסא התותחן, מרים את הגופה ומכניס לתוך שכמייה של שק שינה. אחר כך אני מנסה להרגיע את הטען והנהג, אבל גם זה קשה, אף פעם לא ראיתי בן אדם ככה, בהלם קרב.

"תפסיק לצעוק! תפסיק! יש פה ארטילריה! תגן על עצמך!" אני אומר, והוא ממשיך לבכות: "המפקד מת! המפקד מת!" ורץ, בסיבובים בשטח. אני מודיע בקשר שקודקוד נפגע, ומגיע אותו נגמ"ש רופא, שחילץ קודם שלושה מאיתנו. הרופא לוקח ממני את הגופה בשכמייה, אוסף לנגמ"ש את הנהג והטען־קשר, ואומר לי "בוא". 

"לאן?" 

"בוא לזחל"ם, אני מפנה אותך". 

"למה?"

"אתה בסדר?" 

"בסדר גמור". 

"אבל...". והוא מצביע עליהם ועל הטנק. כשאני לא אומר כלום, הוא ממשיך: "גם אין לך צוות". 

"מה זה משנה, אני לא משאיר פה טנק".

הנחתי שאמצא צוות מייד בהמשך, כמו שהסתדרתי עד עכשיו.

"ואיך תיסע? אין לך נהג". 

"לא צריך נהג, אני יכול לנהוג בעצמי". 

"אתה לא תותחן?" 

"אני מט"ק, מכיר את כל המקצועות".

"ואתה יודע לנהוג?" 

"בוודאי". 

"אז סע אחריי".

נכנסתי, הנעתי, נסעתי אחריו איזה קילומטר וחצי, עד לתאג"ד של השרמנים. מרחב מלבני מוקף סוללות חול מגינות, עם אפסנאות, חימוש, הכל - לשרמנים. אני מגיע למרכז הרחבה ויורד. ואני כבר רעב. אבל קודם כל, אם יש פה רק שרמנים, אין לי מאיפה להרכיב צוות חדש, אני לא יכול להיות לבד בטנק.

אז הלכתי קודם לרכב של הדוקטור שפינה את המפקד ואת הטען והנהג, וניסיתי לשכנע. "יאללה מספיק, נחתם, נרגעתם, מספיק. בואו תחזרו לטנק". לא באמת ידעתי אז מה זה הלם קרב. 

שניהם מסתכלים עלי במבט מזוגג ולא עונים. בא הדוקטור ואומר, "זה לא יעזור לך, הם בהלם, לקרב הם כבר לא יחזרו. לא תוכל להוציא מהם כלום".

התעלמתי ממנו. "נו חבר'ה, מספיק עם ההצגות, בואו כבר!" 

אין תשובה. אין עם מי לדבר.

טוב. הלכתי לזלדה של החימוש. "יש לך אולי לחם?", שאלתי. 

הביא לי. שמחתי. הסתובבתי לחזור לטנק. נכון שהוא מלא שאריות ודם, והשמש יוקדת ומתחיל ריח חמוץ כזה, אבל הטנק הוא גם המקום הכי בטוח שיש. התכוונתי לחזור לטנק ולהתחיל כבר לאכול. אני מורעב. ופתאום שוב ארטילריה... בום, בום, בום, בום. 

רצתי, ידעתי שאין לי זמן להיכנס לתא נהג. נדחפתי בגלישת כדורגל ישר מתחת לטנק. 

לכל הג'ובניקים שם אין מחסה, אבל כשראו אותי תחת הטנק, כולם אחריי, "זוז קצת, זוז קצת..." אחד אחרי השני דחפו אותי, כל פעם עוד טיפה, עד שמצאתי את עצמי יוצא החוצה מצדו השני של הטנק. שוב בלי מחסה.

קמתי, קפצתי לתוך תא הנהג, סגרתי מדף. עכשיו שיפציצו.

רעב, נרדמתי מייד. לשעות.

התעוררתי בתפר בין בוקר מאוחר למוקדם בצהריים. ואני לא יודע איפה אני. לקח לי איזה חמש דקות למקם את עצמי. מסתכל סביב, לא מבין איפה אני. כאילו בתוך חלום. ושקט... שקט. שומע מלחמה, אבל רחוק. בומים, הדים רחוקים. 

עד שאני מזהה שאני בתוך תא הנהג בטנק. וואו. אז איפה כולם? מה זה השקט הזה? 

מסתכל דרך הפריסקופים, לא רואה הרבה. אבל מצליח לראות את הזחל"ם של הרופא, איפה שהיו הנהג והטען והגופה של המ"מ. ועכשיו שקט, והזחל"ם ריק, אין כלום. אז מה, כולם ברחו? צה"ל ברח? מצרִים עברו אותי? מצרִים פה? אני פוחד לפתוח את המדף.

בסוף תפסתי אומץ, פתחתי לאט־לאט, והמדף הזה באיזשהו שלב עשה חריקה כזו, איייייי, כמו של דלת בטירה. אני מקווה שלא יירו בי.

מסתכל החוצה, לא רואה אף אחד. פותח מדף שני, יוצא עם חצי גוף החוצה, אין נפש חיה. רק גופות, כ־15. מפוזרות בכל השטח, בתפזורת עם רכבים רכים ונגמ"שים שנפגעו והושבתו. עכשיו אני רואה שגם הזחל"ם של הרופא קיבל פגיעה ישירה. ואני, ברגל, לא עוזב כמובן. רק עם הטנק. מניע, יושב עוד 15-10 שניות לבדוק אם מישהו מגיב, אולי המצרים השאירו שם שמירה? 

לא השאירו. אבל כל התאג"ד ברח. אני מסתכל על השמש ופונה שמאלה, צפון־מזרחה, לכיוון כוחותינו. 

אחרי איזה קילומטר אני פתאום רואה ג'יפ על גבעה. מולי, קילומטר הלאה ממני, והוא נוסע בהיסטריה ומסמן לי עם היד - עצור! עצור! עצור! אז עצרתי.

ואז עם היד - בוא! בוא! 

לקחתי ידית ימין, וכשהתקרבתי למרגלות הגבעה, הגיעו גם הם. "מה אתה משוגע? לאן זה?" 

"מה הבעיה?" 

"אתה נוסע למצרִים!"

"לא ידעתי!" 

"מאיפה באת?" 

"מהתאג"ד של השרמנים!"

"סע אחרינו".

נוסע עוד איזה קילומטר, לוקחים אותי לתאג"ד חטיבתי גדול. מסתבר שהתאג"ד של השרמנים זז לכאן. 

"חנה פה". ואני רואה פה עוד שוט מלבדי. זה טנק הגור, שאליו העברתי את המט"ק הממושקף מהטנק שלי, ולקחתי לו את מחט הירי. מסתבר שכשפינה אותנו הדוקטור, נסע ישר לכאן. 

"איפה אתה היית?" הוא שואל.

"מה זה איפה הייתי? בתאג"ד הקדמי, של השרמנים".

"ואתה יודע כמה מחפשים אותך?"

"אותי? בשביל מה? למה?"

"לא יודע, כועסים עליך מאוד". 

"מי, מה, על מה?"

בעוד אנחנו מדברים, מתקרבים ובאים אלי שלושה קצינים, סא"ל ושני רס"נים, הסמח"ט, קצין חימוש והשליש החטיבתי. ובמבט חמוץ חמור שואלים: "אתה מדינה?"

את השם שלי יכול להיות להם רק מהמט"ק הזה.

"כן".

"רד למטה". 

אני יורד, מסתכל עליהם. מה הם רוצים ממני? 

"איפה היית?" 

"מה זה איפה? בתאג"ד הקדמי". 

"כן, גם אנחנו היינו שם, וחיפשנו אותך". 

"בתוך הטנק".

"ולא שמעת שצועקים לך?" 

"לא. נרדמתי". 

"נרדמת?" 

"כן". 

"טוב... אכלת? התארגנת?" 

"לא". 

"טוב, תאכל ותתארגן, רוצים ממך משהו". 

אכלתי משהו. שטפתי פנים, הייתי מלוכלך, מלא דם, זיעה, כל ה... דם של המ"מ. 

אחרי חצי שעה בערך הם שבים אלי, פתאום נחמדים יותר. 

"מדינה!"

"כן". 

"אני השליש החטיבתי, אנחנו רוצים לבקש ממך משהו. אתה לא חייב. נשמח אם תיענה לבקשה". 

"מה אתם מבקשים?" 

"שתחזור לתאג"ד הקדמי. נשלח איתך ג'יפ של הסיירת, שייקח אותך ויאבטח אותך. כשתגיעו, תרתום את הטנק לאיזה רכב שם, הם יעמיסו את הגופות, ותגרור את הרכב חזרה לאן שנגיד לך. מוכן?" 

"כן. אין בעיה". 

נכנסתי לתא הנהג. 

המט"ק שמסר את השם שלי שואל, "אני יכול לקחת את המקלע שלך? של הטען?" 

"למה?" 

"חסר לי מקלע, נהרס בארטילריה אתמול". 

"קח". מה יכולתי לעשות, גם אם הוא לא רואה ולא יורה, אתמול הוא נתן לי את מחט הירי שלו. אז עכשיו תורו.

מסרתי לו את המקלע ונכנסתי לתא הנהג לנסוע חזרה. הג'יפ, במקום להוביל אותי, התחבא מאחוריי כל הדרך. נסעתי בדיוק על הקוליס שעליו באתי, עד שנכנסנו לתאג"ד. הם העמיסו את כל הגופות על זחל"ם שמצאו במקום, חיברו אותי עם כבלים, והתחלתי לגרור את הזחל"ם אחריי. אחרי קילומטר, החיילים בג'יפ עוצרים אותי ואומרים לי, "אנחנו חוזרים לתאג"ד החטיבתי, אתה לא חוזר. אתה עולה על הכביש הזה ונוסע צפונה עם השיירה, לבלוזה. שם אתה מוריד את כל הגופות בפינוי חללים". 

"בסדר. רגע, איפה השיירה?" 

"תמשיך ישר, הם כבר יצאו, הם בהמשך הדרך, לא רחוק מכאן".

יומיים הסתובבתי עם הגופות. 

כל פעם אמרו לי שהדרך חסומה, ואני חוזר ומנסה אחרת. פעם קומנדו מצרי חוסם. פעם אש ארטילרית. יומיים אני חברה קדישא, עם כל הריח של הגופות, מהחום, מהשמש.

אנשים לא התקרבו אלי. כשנסענו בשיירה, ביקשו שאסע אחרון מאחור, ורחוק. בגלל הריח.

אחרי יומיים הגעתי לבלוזה. פרקתי. נסעתי לסדנה. אמרתי, "צריך לנקות פה", הטנק הסריח ממש. 

"תשאיר את הטנק ולך לסוכה. תתקלח, תאכל משהו, תנוח". הסוכה היא המאגר החדש. 

ואצלי קודם כל מקלחת. והמקלחות... הילטון. כאלה מטונפות, ורק מים קרים. כמו במלחמה. 

ניסיתי אצל הבנות, הרי אין בנות, ושם יותר גרוע. חזרתי לגברים.

התקלחתי, ישבתי בסוכה, אכלתי והלכתי לישון. 

מניסיוני, קמתי בבוקר מוקדם ובאתי לבקר את הטנק שלי. אין אף אחד בסדנה, שומר אחד מנמנם, ואני רואה שהשדים שוב עשו עבודת קודש מדהימה על הטנק. מקלע חדש. אנטנות. מילאו במים ובדלק. מוכן לצאת.

ב־07:30 הם הולכים לאכול, ואני נכנס לתא הנהג, מניע ויוצא. עדיף טנק על אוכל. נסתדר.

"הלו! הלו חייל!" 

המשכתי לנסוע. 

אחרי קילומטר וחצי עוצר אותי רב־סרן, "לאן אתה?"

"לא יודע, אמרו לי שבדרך אפגוש שליש ויגיד לאן לנסוע", המצאתי.

"אה יופי! אתה נוסע ישר, חמישה ק"מ משמאל, אתה כבר תראה". 

עוד קילומטר, ועוד שליש עוצר אותי. מכוון אותי קצת אחרת. אני מחייך וממשיך בנתיב המקורי. מסתבר שכולם גונבים טנקים. כל יחידה שולחת קצין שלישות שימצא לה טנקים. הם עמדו בדרך כמו טרמפיסטים, רק הפוך, שולחים רכבים במקום לעלות עליהם. ובאמת, אחרי חמישה-שישה ק"מ ראיתי מאהל, שלושה-ארבעה אוהלים, כמו נווה מדבר, וטבח עם כובע לבן של טבחים, לא גבוה, רזה עם משקפיים, מכין אוכל בחוץ על כיריים. החלטתי שזה מקום טוב בשבילי. לקחתי שמאלה ונכנסתי.

יוצא סא"ל. "שלחו אותי אליך". אני אומר. 

"אה כן, איזה טנק זה?" 

"צנטוריון". הבנתי ישר שהוא לא שייך, שריונר יידע לזהות מייד.

"יש לך צוות?"

"לא, אמרו שיהיה פה". באמת אחד הראשונים אמר את זה. 

"אכלת?" 

"לא". לא הספקתי. הרי היה לי יותר חשוב לקום מוקדם לגנוב את הטנק.

"זה פיליפ, הטבח, תגיד לו מה אתה רוצה". 

"מה אתה רוצה?" 

"תעשה לי שתי עיניים, אבל שרופות, וצ'יפס". 

לקח סיר, לא כזה גדול, רוקן אותו מצ'יפס, שטף וניקה, כשפתאום נשמעת אזעקה. צופר של ארטילריה. התחילה לרדת אש.

פיליפ, צרפתי, לקח את הסיר, שם על הראש וקפץ קדימה. וכשנחת, הסיר חתך לו את הפנים. אמרתי - זהו, הלכה ארוחת הבוקר. הלכו, חבשו אותו, והוא דווקא הרגיע אותי, "אל תדאג, אני בסדר, אני אעשה לך חדש". 

פיליפ באמת חזר והכין לי צ'יפס, שתי עיניים, שרוף כמו שאני אוהב, ושאל אם להפוך. 

"לא אל תהפוך. תשאיר". 

נתנו לי אוהל, שאשים את הראש. שמתי. 

בשעה 14:00 קורא לי הסמח"ט, אומר, "הגיעו אנשי צוות!" 

"יופי!"

לאוהל נכנסים שלושה חיילים, דנדשים כאלה, עוד לא היו במלחמה.

"שוטניקים?" שאלתי, מקווה. 

"פטונים". 

"מה אעשה איתכם?" 

"לא! לא! תראה לנו. תן תדריך קצר איך מפעילים, ונסתדר". 

"מה, אתם משוגעים? זה מלחמה, לא קייטנה". 

הם הולכים לסמח"ט, "מדינה לא רוצה ללמד אותנו". 

הסמח"ט קורא לי, "מה הסיפור?" 

"מה אתה שולח אנשים להתאבד?" 

הוא פונה אליהם, "אתם מוכנים לקחת את הטנק לבד על עצמכם?" 

"כן". 

"טוב, אז זאת הפקודה. תן להם את הטנק, פנה את הדברים שלך". 

"אבל הם לא יסתדרו". 

"אין מה לעשות. אם אתה לא מוכן לשתף איתם פעולה ולעזור, זה מה יש". 

ניסיתי להתעקש. "אני אומר לך, עושים צמ"פ שלושה שבועות בבית ספר לשריון כדי לדעת להפעיל טנק, הם לא יצליחו ללמוד בחצי שעה, גם לא ביום. זה באמת שונה לגמרי. הטנקים האמריקניים שעליהם למדו הם כמו פרייבטים, כל דבר שם הידראולי, אלקטרוני, יש מסכים. בשוט הבריטי אין את כל זה, הכל מכני, אחר לגמרי. מה, תשלח אותם למות?" 

"הם כבר יסתדרו". 

"טוב".

הורדתי את הדברים מהטנק, חזרתי לאוהל. אחרי 20 דקות קורא לי הסמח"ט. "אתה מוכן רק להוציא להם את הטנק לכביש? הם נתקעו". איזה מטומטם.

אני בא לטנק, כל הצד האחורי השמאלי שלו שקוע בבוץ, והסרן האחורי, והגלגל המניע האחורי, שבור. זה חלק ענק, לא לאגר קטן. צריך לפרק שרשרת, להיכנס לציר, זאת עבודה של חימוש. "אמרתי לך, לא יסתדרו. ואותם אל תאשים!"

"אז מה, אין מה לעשות?", שאל.

"לא! אתה לא רואה שהסרן שבור? ואתה יודע כמה עולה החלק הזה? זה 800 אלף לירות!"

הזעיק חימוש. באה הסדנה עם מנוף, לסדר.

אחרי שעתיים שוב קורא לי הסמח"ט. "הרכב של השליש בדרך, יש לו צוות, רד לצומת טסה, שם ייתנו לך גם טנק". 

"שוט?"

"כן, כן, שוט". 

בסדר.

ברכב פגשתי את השליש החטיבתי, אותו שליש ששלח אותי שלושה ימים קודם לתאג"ד הנטוש, לגרור את כל הגופות. הוא שאל אם הסתדרתי. סיפרתי לו על יומיים חברה קדישא. הוא חייך במבוכה והסיע אותי לאוטובוס, שם הכרתי את החבר'ה שכבר יהיו איתי עד סוף המלחמה. דתיים, שלושה כיפה'לה, חבר'ה טובים. הייתי מבסוט מהם, אפילו שהיו חסרי ניסיון במלחמה עד אז.

אנחנו מגיעים עם האוטובוס אל התאג"ד הרפואי של הצנחנים, שחזרו מהחווה הסינית אחרי הבלאגן שם. תזמון לא אידיאלי לחיילים חדשים כמוהם להיכנס ככה לעניינים. ועכשיו מחכים לתורנו. מדי חצי שעה בא טנק לעשות "מלֵא־מחדש", כלומר למלא את הבטן בדלק, פגזים, תחמושת. הכל במהירות, שעה, לא יותר. הגיע צוות ראשון. אני שואל אותם, "אתם עייפים? רוצים שנחליף אתכם?" 

"לא לא, אנחנו ממשיכים". 

"בטוחים?" 

"כן כן, ממשיכים". 

טוב. 

החימוש עושים להם ביקורת קצרה על הטנק, פתאום רואים גלגל מתח סדוק, הגלגל שמותח שרשרת מקדימה. עוד מעט יתפרק, והטנק יושבת. אומרים להם להחליף גלגל מתח קדמי שמאלי. קיבלו גיהינום בעיניים. זו עבודה קשה, לפרוס שרשרת. אמרתי, "נו מה אומרים, תיתנו לנו לעשות את זה, תלכו תנוחו קצת?" 

המפקד אומר, "איי, הרסיס הזה כואב לי". האחרים הצטרפו לדווי, הסכימו לעזוב, ואנחנו נכנסנו מייד לעבודה. עבדנו כמו חמורים, פירקנו, תיקנו, הרכבנו, ואמרתי לשליש שמתחלפים איתם. והוא אישר. 

רק אז ראיתי מה כתוב על הטנק. 20ג. זה טנק מח"ט! 

סיימנו, אני מעלה את החבר'ה ושואל, "מי זה המח"ט?"

"פדל'ה. ואתה תקבל תכף פקודה בקשר לאן לנסוע".

אין בעיה. ובאותו רגע: "איפה הטנק של 20ג? סע דרומה לכיוון צומת טסה". 

לקחתי מפה. סמוך למילים "צומת טסה" הופיעו שני צמתים צמודים, במרחק קצת יותר מ־200 מטר זה מזה. 

הגעתי לדרומי, אין כלום. נסעתי לצפוני, הגבוה יותר, ואז שומע בקשר - "אפרוח של 20ג. איפה אתה?"

"בצומת טסה".

"גם אני, למה לא רואה אותך?"

אני מתאר לו את הצומת.

"לא התכוונתי לצומת ההוא, התכוונתי לראשון, יה טוֹקמָק!" טוקמק זה אידיוט בטורקית, קללה רווחת בשריון.

אני עונה בשקט. "למי אתה אומר טוקמק?" 

והכל בקשר חוץ. כל החטיבה שומעת. 

"לך! יא חתיכת טוקמק שכמוך!" 

אמרתי: "טוקמק מי שילד אותך, יא חתיכת בן אלף! ככה אתה מדבר בקשר חוץ? זה מפקד זה?"

"מה זה?! אני מגיע אליך".

לא זזתי. אני רואה מהצומת השני רכב מתקרב, נעצר מולי כשלושה מטרים מהטנק, ממנו יורד רב־סרן, גלדיאטור גדול, לבוש מדי א' מבריקים ודרגות מצוחצחות. 

"מי המפקד?" 

"אני".

"אתה יודע שאתה נמצא במלחמה?" 

"אני יודע. זה אתה לא יודע". 

"חצוף! אתה צריך להגיע לצומת ההוא, והגעת לצומת הזה! ואתה לא ממלא הוראות, ומסרב פקודה בעת מלחמה, אני יכול לירות בך על זה!" 

אני אומר לו: "אני הגעתי לצומת הנכון. אבל נו, קדימה, תוציא את האקדח, נראה אותך!" - ובינתיים מרים את העוזי ומכוון לו לראש, "בין העיניים אני נותן לך צרור! תוציא!" 

החבר'ה בטנק שלי מכירים אותי שעתיים-שלוש. חשבו שירדתי מהפסים ושהם נפלו עם מט"ק משוגע. לא קישרו שזה אני, למרות שהייתי כבר די מפורסם, ברדיו, בטלוויזיה, וזכיתי כבר בשני פסטיבלים.

הרס"ן מסתכל לי בעיניים ואומר, "טוב, אנחנו נסגור חשבון יותר מאוחר. בינתיים סע אחריי".

נסעתי אחריו לצומת השני, שם פנינו שמאלה לכיוון מערב, נסענו קילומטר, עד שראינו שישה פטונים חונים בטור מימין לכביש. שם הוא עוצר ומורה לי לחנות ראשון לפניהם, ונוסע לו חזרה. אוקיי. עמדתי ראשון. 

בינתיים ירד החושך ואנחנו בעלטה. התיישבנו על הסיפון לאכול ארוחת ערב. הצוות של הפטון שאחרינו סיפרו לנו שההוא עם מדי ה־א' הוא נפוליאון קטן, שהגיע היום ישר מחו"ל.

לפתע, באמצע הארוחה, מגיע אותו רס"ן גלדיאטור. "מי זה מדינה?" 

"כן, מה עכשיו?" 

"אתה מדינה?" 

"כן". 

"בוא, בוא. רד למטה. רוצה לדבר איתך". 

אני קופץ מהתובה למטה. 

"אני רוצה להתנצל בפניך... שככה דיברתי בקשר חוץ וקראתי לך טוקמק. לא ידעתי מה עברת. השליש סיפר לי. סגרנו?" 

"סגרנו". 

"אז כשתגמרו לאכול תעבור אחורה, ותעמוד אחרון. אחרי ששת הפטונים".

ב־12 בלילה אומרים: "בלי אורות, אחד בתחת של השני, רק עיני חתול דלוקות, מתקרבים לחציית התעלה". ועל הציר הזה עובר כל עם ישראל, נעים כמו צב, נוסעים בחושך, נזהרים לא להיתקע אחד בשני. צריך נהג טוב וערני, והנהג שלי לא כזה.

ב־3-2 בבוקר הגענו לגשר הגלילים ואמרו לנו, "אסור למשוך ידית על הגשר, רק עולים ישר ונוסעים כל הזמן ישר. מי שרואה שהוא עומד ליפול מהגשר, שיפיל את הטנק אל המים, אחרת יחסום את כולם, ותוך כדי שימלט את עצמו". לא התנסינו בזה, זה נראה קצת קשה לביצוע, וזה לא סרט פעולה כי לנהג אין איך להזיז את הטנק וגם לקפוץ. כדי להפיל את הטנק בכוונה צריך להסיע אותו בהילוך עד הנפילה, וכדי לקפוץ צריך להפסיק לנהוג ולקפוץ. אי־אפשר לעשות את שני הדברים ביחד. ולאן לקפוץ? על הגשר? למים? 

הפטון הראשון עולה. הוא עולה עקום, ובאמצע הדרך, גם לא רואים הרבה, פתאום נוחת פגז של המצרים. פוגע בצד הגשר, ממש־ממש צמוד לגשר. הפיצוץ במים מרים את הגשר מצד אחד ומנער את הטנק שהיה עליו כמו ניעור מפה בסוף ארוחה, כשכוס קפה בודדת עוד נותרה עליה. הטנק מתהפך אל המים ושוקע לקרקעית. לא ראינו שמישהו יצא משם.

הגלילים חלולים בפנים, אחרי כמה נענועים חזרו למקום כמו דבר לא קרה. כל חמשת הפטונים הנותרים צלחו בהצלחה, ועכשיו אני. ואני לא פטון עם גומי ואחיזה טובה בברזל על הגשר, לי יש ברזל בזחלים, ומגע של מתכת על מתכת מחליק, מה גם שהשרשרת יכולה להיתקע בשיני הפלטה ולקרוע את הגשר.

אנחנו יורדים, וכל הגשר לפנינו מתרומם למעלה, ואנחנו תקועים באמצע, השרשרת נוגעת במים עד גובה התובה, וזה מפחיד, אבל עכשיו עשוי להיות אפילו קל יותר להתקדם. אור הירח מבליט את מבנה הגשר, רק צריך לשמור על נסיעה ישרה, כשאתה באמצע הלולאה. אבל באמצע הגשר אני שם לב שאנחנו עקומים שמאלה ואוטוטו נופלים. אני אומר לנהג: "בעדינות הכי גדולה שהיתה לך אי־פעם בחיים ביד, אתה לוקח טיפה ימינה. טיפה". 

נכון שהפקודה היתה איסור משיכת ידיות, ועדיין, לא היתה ברירה. נתתי את ההוראה. 

אבל הוא מצידו טלטל בגסות את הידית, ואני מתקן אותו, "משוגע! קח טיפה־טיפה שמאלה בחזרה!" ושוב הוא עושה את זה בלי רגש, אבל חזרנו לנקודה קצת פחות קרובה לקצה הגשר. כשסיימנו את החציה, היתה שרשרת שמאל של הטנק צמודה לקצה הגשר, אבל הצלחנו לעבור. ואחרי שעברנו, הגשר נקרע. 

בצד השני של התעלה נעצרנו. 

הכל שרוף מסביב, ולשונות של אש, וריח חריף של גוויות שרופות. בא מפקד מחלקת המח"ט ואומר לי, "אביהו, שניים ישנים, שניים ערים. לא אחד ער ושלושה ישנים. יש פה קומנדו מצרי, יש להם נעלי פלדיום, אתם לא מרגישים איך הם עולים על הטנק, והם פשוט מורידים ראשים. שוחטים".

היו בטנק המון משולשים כאלה של רפואה, כמו ממחטות גדולות, לחבישה ולחסימת עורקים, לקחתי וליפפתי איזה עשרה סביב הצוואר, עד שהיה לי צוואר עבה כזה כמו של לוחם סומו, ככה גם התותחן שלי, ושמרנו ראשונים עם הראש בחוץ. אמרתי לנהג ולטען־קשר, "לכו לישון, נעיר אתכם עוד שעתיים". 

בתוך חצי שעה, כולנו נרדמנו. גם אנחנו, השומרים בחוץ, עם העוזים ביד. 

קצת לפני אור ראשון אני מתעורר, לא יודע איך ולמה. שמח שלא שחטו אותנו, שמח שהרווחנו שעות שינה יקרות, איזו הצלה. ולמזלי, 30 שניות אחריי מגיע המ"מ ולוחש חזק: "20ג! 20ג! תתכוננו לתזוזה!"

אני מעיר את הטען ואת הנהג, "קום, קום, עוד מעט זזים". השארתי את התותחן לישון, היה הכי עייף, ומסכן, איזו תנוחה יש לו לישיבה במקום הצפוף הזה, מלא ברזלים, בכלל לא נוח. וראיתי אותו, והוא ישן שינה עמוקה, מתוקה, נוחר, עזבתי אותו. לא צריך אותו. צריך רק טען ונהג. אם תהיה אש, יתעורר לבד. חוץ מזה, הוא הכי קרוב אלי בטנק, מתחת לכיסא מפקד. בבעיטה אני מעיר אותו.

אנחנו מתחילים להתקדם. המעטנו שימוש בקשר בבוקר, והטנק שלי היה מחובר רק לרשת החטיבתית, לא היה לי קשר עם שאר המחלקה. אז כמי שהיה אחרון, הייתי קשוב לאיתותי ידיים ודגלים, ועשיתי כמותם. הגענו לצומת צח. כבר היה קצת אור, וראינו איזה קרב היה שם לצנחנים. עדיין הכל שרוף. גופות על הרצפה.

התקדמנו משם ויצאנו לשטח הפתוח, סורקים כל היום עם הכלים הרכים שטיהרו בונקרים ומחנות מצריים. לא פגשנו טנקים מצריים כל היום.

לקראת 17:00 נכנסנו למחפורות של בסיס טילים, מחפורות שנועדו לטריילרים הענקיים שנשאו את הטילים. הטריילרים לא שם, והמחפורות טובות לנו כחניון, אפשר להכניס שני טנקים במחפורת. היינו לבד במחפורת, וחמשת הפטונים סביבנו.

בסביבות 18:30-18:00 אנחנו באמצע ארוחת ערב, כשפתאום כל הפטונים מזנקים מהמחפורות במהירות. אני מזניק את החבר'ה, "כנסו מהר לתאים!" זרקנו את האוכל לתאי הזיווד ויצאנו לרדוף אחרי הפטונים. אני מנסה לברר מה קורה, איך קורה, הם נסעו כל כך מהר ולא אמרו לי שום דבר, ואני לא יודע לאן הם רצים!

הגענו לבסיס טילים מצרי אחר, שבדיוק החבר'ה שלנו כבשו, ואני עדיין לא יודע לאן נוסעים מכאן, ועכשיו החושך מתחיל לרדת ואני מאבד קשר עין עם המחלקה. ראיתי כמה חיילי צה"ל, רגלי, אז אני שואל, "מה קרה? לאן רצים הטנקים?" והם אומרים לי, "סקייהוק שלנו נפל, והטייסים צנחו בשטח, פה לא רחוק. קראו למחלקה שלכם לחלץ, טייס ונווט".

הבנתי שהפטונים מחפשים את המצנחים, ועכשיו אני צריך להחליט מה אני עושה - ממשיך בדהרה אחריהם או עוצר. אני לא מכיר את השטח, לא רואה אותם בחושך, ולא רוצה סתם להסתובב בלי כיוון בשטח אויב. לא כשאין לי קשר עם אף אחד.

בדיעבד, בחירה נכונה. כי הפטונים התפרסו בשטח משני כיוונים, שלושה ירדו בשביל אחד, שניים בשביל אחר, ובלי לדעת ניצבו זה מול זה. ובחושך התרחש זיהוי לקוי, והם ירו זה בזה. שלושה מהחמישה נפגעו, השניים שנשארו קראו לדוקטור, וכשהגיע באמבולנס, ירו גם בו. כל זה כשבינתיים המצרים כבר הגיעו ראשונים ותפסו את הנווט, ואני חושב שהטייס נהרג.

אבל בינתיים אני עוד לא יודע את כל זה, אני רק יודע שנשארתי לבד. התקדמתי קצת, עליתי על רכס לנסות להבין מה קורה שם ומה הלאה. כל הזמן הזה מפקד החטיבה לא פנה אלי אפילו פעם אחת. גם לא הגלדיאטור, הרס"ן. גם לא הסמח"ט. אני לא יודע איפה הם. לא יודע. עוד פעם לבד, אמרתי לעצמי. מה כבר יש לי לעשות פה לבד? לא יודע מי נגד מי.

החלטתי שהכי בטוח לחזור לשחור. לכביש. ראיתי אותו בדרך הנה, וחציתי אותו, אחזור אליו ואחליט. מה שבטוח הוא שצה"ל תפס את הציר, עובדה שחצינו אותו.

היה כזה חושך, שירדתי ברגל, לפני הטנק. ואני נותן לו סימנים, לנהג, מחמישה מטר. כמעט נפלנו לתוך מחפורת עמוקה של משאית נושאת טילים. מזל שנסענו לאט. לקחנו ימינה, עקפנו והמשכנו עד שהגענו לכביש. ועכשיו לאן?

זכרתי שראיתי את הכוחות נעים דרומה. הנחתי שינסו להגיע לעיר סואץ, ובכל מקרה, זה הכיוון. אז אני נוסע דרומה, ולמרות החושך רואים עדיין את הגוויות. נפוחות כבר. כלבים נוגסים בהן. וזה... לא משנה שזה חייל אויב, זה מזעזע. ורכבים שרופים, האש עדיין בוערת. אז צריך לעקוף. לפעמים לרדת מהכביש. ואת כל זה אני עושה בלי אור, לא רציתי להתגלות, לא יודע אילו כוחות יש עוד בסביבה. הירח היה גבוה ומלא בערך, ודווקא איתו, ולאור הכוכבים, ראו מצוין.

אחרי שלושה קילומטר אני עוצר, כשאני מזהה צלליות מימיננו. חשבתי נגמ"שים, אבל אני לא מזהה אם זה כוח מצרי או ישראלי. "אני יורד", הודעתי. כיביתי את מנוע הטנק, לקחתי את הנשק האישי שלי והתקדמתי ברגל לכיוון הנגמ"שים. לא הייתי בטוח אפילו מה זה, היה יכול גם להיות צריפים. לא שמעתי מנועים.

הגעתי לטווח 50 מטר, ואני שומע קול. התקרבתי לוודא שאני שומע טוב. אני יודע גם עברית, גם ערבית. אז אדע לזהות. ושמעתי בבירור.

אני חוזר לטנק שלי. מניע, מתקדם, ולפני שהבחינו בי בכלל... צעקתי, "מאיר, יא מניאק!" 

"מי זה?!"

"מאיר ששון, אתה מניאק!"

כל כך שמחתי לשמוע את הקול שלו. הייתי חייב לשחרר איזו קללה, פורקן אדיר... 

והוא כזה שלא מרשה שיקראו לו מניאק... 

"זה אבי!"

"איזה אבי?"

"אבי מהקיבוץ!"

היינו ארבע שנים בקיבוץ. לקיבוצניקים אביהו היה שם ארוך מדי, אז קיצרו לי לאבי. אבי מדינה. ומאיר, מאיר ששון, עיראקי במקור, לימים מאיר שגיב, היה הקפטן של קבוצת הכדורגל שלנו בקיבוץ כיסופים. גם ניגן בגיטרה, ושר. איש גבוה, גדול, 1.90 מטר, רחב כתפיים, פנים בשרניות כמו אפגני, ז'לוב. וככה גם הכרנו אחד את השני, בשמות המקוצרים. 

"מה אתה עושה פה!", שמעתי אותו עונה בהתלהבות. 

"אני בא אליך".

הם היו שם חמישה-שישה נגמ"שים, וקומנדקר, וג'יפ.

"מאיפה באת?"

"הרפתקה לא כל כך מוצלחת..." הוא מחבק אותי, ואני אותו.

הבנתי שהגעתי הביתה. יופי. יש פה אדם שאני מכיר! היינו חברים טובים בקיבוץ.

היה שם סגן אלוף, חושב סמח"ט, שלקח אותי אליו ותחקר קצת. "מאיפה באת, מה עשית, איזה טנק יש לך?" 

"צנטוריון". 

"יופי! מחר בסריקה תהיה איתנו". הוא נורא שמח שיש לו טנק, הם כולם נגמ"שים, חי"רניקים.

למחרת בבוקר התייחסו אלינו יפה. יחד עשינו סריקות לאיסוף שבויים. הם הסתובבו בשטח עם ג'יפים, זלדות ונגמ"שים, נכנסים לבונקרים ומביאים שבויים קשורים באזיקים בידיים מאחורי הגב, ומושיבים אותם ליד הטנק שלי, כדי שהצוות, על ארבעת החיילים שלנו, ישמור עליהם. 

"עוד מעט תבוא משאית לאסוף את השבויים, שמור עליהם בינתיים".

הביאו עשרה. ועוד עשרה. ועוד 20. ועוד חמישה. ועוד 20. פתאום היו לי ליד הטנק 250 שבויים. מה אעשה עם כל אלה? אם כולם עולים עלי, עם הרגליים הם גומרים אותי, ועוד מעט יורד הלילה!

משאית ראשונה הגיעה, לקחה 50 ועוד קצת, נשארו כמעט 200. ולא הגיעה עוד משאית, ואני חושש מהלילה. התחלתי לעשות מיון. הפשוטים היו לבושים בבגד החאקי הלבן שלהם, הקצינים הורידו דרגות ועשו הכל להיראות פלאחים, אבל רואים את הפחד של החיילים לידם, חלק גם הודו כשנשאלו.

אחרי שהפרדתי את הקצינים, קראתי לאחד מהם שעשה בעיות. מול כולם התריתי בו. "עוד פעם אחת תקום, ואני יורה בך". הוא קם בהתרסה. לקחתי אותו, הלכתי מאחורי הגבעה. אמרתי לו "שב". קשרתי אותו גם ברגליים. יריתי צרור באוויר וחזרתי לשאר השבויים. חשבו שהרגתי אותו, מאז הכל עבד חלק. התחלתי לתחקר. זה מנקה, זה יש לו עגלה בשוק. כל מיני "מָסַאכּין" כאלה, מסכנים. 

"מי פה נשוי? מי שנשוי, שיישען אל־מְגָאוָואז, לימין". כמעט כל הגוש מתכופף ימינה, כמו הרקדה בקלאב מד. 

"אוּמוּ" - קומו. 

"אֶגְעוּדוּ הוֹן" - שבו פה.

עברתי לתשאל אחד־אחד. 

"אתה נשוי?" 

"כן". 

"ילדים?" 

"כן". 

"כמה?" 

"ארבעה".

"ומה עושה?" 

"עובד מאפייה". 

"איפה?" 

זרק לי שם ליד קהיר. 

ואז לשאלת השאלות: "לאן רוצה ללכת, תל אביב או קהיר?" 

הסתכל עלי בחשד, ולא ענה. 

שאלתי שוב.

לא ענה. 

ואז הבהרתי: "כי אם רוצה תל אביב - עלה על המשאית שתבוא. אבל אם רוצה קהיר - אתה חופשי ללכת". חשב רגע. שתק. ואז אמר: "קהרה" - קהיר. 

"תעל עיוני" - בוא, בוא הנה. פתחתי לו את האזיקים ושילחתי אותו. הוא הולך, וכל הזמן מסתכל אחורה, מחשש שאירה לו בגב. לא היה להם נשק, אז הייתי נותן להם ללכת, לא יודע איך הם מתמצאים במדבר הזה. אחרי 20 מטר הם נעלמים בחושך. 

"אימשי אימשי" - תמשיך, אני אומר לו, "רוח לְל־קהרה" - לך לקהיר. 

אחד־אחד ראו שאני משחרר, ולמדו מה להגיד. שחררתי את כולם, אחרון את ההוא מאחורי הגבעה. 

ואחד אמר שהוא רוצה להישאר איתי. סמל מחיל האוויר.

אני אומר לו - "תל אביב או קהיר?" 

"אני רוצה לשבת איתך". 

"עאשָן" - למה? 

לא ענה. 

אמרתי לו: "מתי שאתה רוצה - תלך". 

היה איתנו שלושה ימים בטנק. שלושה ימים עזר. מנקה, מגרז, כבר לא היו קרבות. היינו רק מטהרים, נוסעים ממקום למקום. היה יושב על הטנק, ידיים משוחררות. יכול היה ללכת אם רק רצה. היה מכין לנו אוכל. רק בלילה היינו קושרים אותו, בכל זאת, שלא יוכל לפגוע בנו. בפעם הראשונה שעשה לי קפה, הגשתי לו את הכוס הראשונה. רציתי להיות בטוח שהוא לא מתכוון להרעיל אותי. הרי היה לי את כל הציוד בטנק, עד אז אני הייתי מכין לחבר'ה את הקפה השחור של הבוקר. וכששלחתי אותו להכין בפעם הראשונה, גם שלחתי חייל להשגיח עליו. כשהגיש לי, אמרתי לו - "איפה הקפה שלך?" 

"לָא! שוקרן!", סירב בנימוס. 

"אם אתה לא שותה - אני לא שותה", אמרתי. הוא לא האמין שנוהגים בו באנושיות. שתינו יחד.

דיברנו הרבה. סיפר על המשפחה במצרים. בקהיר. הגיש בקשה להגיע לקצונה, רצה לעשות קריירה צבאית. אבא פלאח. "איך תלמד רפואה, הרי לא נותנים לפלאחים?" שאלתי. "אח שלי הגדול כבר רופא, יש לנו קרוב משפחה בקהיר, שעוזר".

היה נעים לדבר איתו. ידע קצת אנגלית. הוא לא היה סתם פלאח, וגם ניסה לדבר אינטלקטואלית. גם על יחסי ערבים־יהודים. אמר, "זה לא עניין שלנו בכלל, על מה רבים, על מה הורגים. אתה יודע מה היה פה בששת הימים, כמה נהרגו, כמה בתים באֵבל. זה הכל בגלל המנהיגים שלא אכפת להם מהעם, גם ככה רק פלאחים מתים. למנהיגים לא קורה שום דבר, יושבים מאחורה תמיד".

מה אני אגיד, נשמע אמין. אבל לך תדע, בכל זאת, הוא שבוי. למרות שבחר בסוף את השבי. יכול להיות גם שהיה שיכור מהיחס שקיבל. היה אומר - "כל הזמן סיפרו שאתם חָייוואנים" - חיות - "וו־אינתָה בְּני אדם!" - ואתה בן אדם. "אללה יִיבָּרֶכְּ פִּיכְּ" - שאלוהים יברך אותך!

יום אחד לא שמתי לב, לא השגחתי בו כל כך, ופתאום נעלם. איננו. בלעה אותו האדמה. 

נגמרה המלחמה. 

ב־25 באוקטובר קראו לי ואמרו לי שאני מצטרף לגדוד אחר, שוטים מחטיבה אחרת, בעתאקה שאחרי סואץ. 

עם הטנק, עם החיילים האלה, כמט"ק בפלוגה א'. הבסיס שלנו היה במחנה נפתלי. איתם עליתי אחר כך לגולן, לחאן ארנבא, לעוד חודשיים במובלעת. כל הזמן היתה ארטילריה, אבל נגד טנקים כבר לא נלחמנו.

השתחררתי במאי 74'. 

סיפורו של אביהו מדינה מובא בספר "בשדה הקרב של הזיכרון" - 53 סיפורים על לוחמי שריון במלחמת יום הכיפורים, מאת תומר לויסמן. יוזם הספר: עפר פרעם. עורך: פרופ' יגאל שוורץ. הוצאת כנרת זמורה דביר

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו