אסתי זקהיים: "החיים הם ממילא טרגדיה, אז למה לא לעשות מהם קומדיה?"

מתי בפעם האחרונה צחקת?

"היום. אני משתדלת לצחוק ומנסה למצוא את מה שמצחיק בכל יום, גם אם הוא יום ממש טרגי. חגגתי החודש 55, אז אמרתי לעצמי 'חמסה חמסה, זה טוב', אין לי מה לחשוב 'אוי, אני מזדקנת'. אני בת 55 עכשיו, וכשאני קמה בבוקר אני אומרת שיש לי עוד שליש, במקום להגיד 'עברתי שני שלישים'. אני יכולה לחשוב איזו מסכנה אני, אבל אני בוחרת לחייך ולהודות על מה שיש. אנשים נרתעים לפעמים מההומור השחור של המשפחה שלי, אבל החיים הם ממילא טרגדיה - אז למה לא לעשות מהם קומדיה? עדיף".

מתי בפעם האחרונה חווית אובדן?

"לפני ארבעה חודשים איבדתי את אחי רוני, שהיה חולה בסרטן ונפטר בגיל 66. הוא נאבק ונלחם, ונלחמנו איתו כל עוד הוא רצה להילחם. האמת שזה מוזר, כי בזכות הקורונה היה לי יותר זמן להיות איתו ולעשות פרידה וקלוז'ר כמו שצריך. היה לי זמן להיות איתו בבית, יצאתי איתו בכל יום לטיול - וכמה שהוא הצליח ללכת הלכנו. לפעמים לשעה ולפעמים לחצי שעה או לרבע שעה. אמרתי לו, 'אני אהרוג אותך אם תמות לפני אמא', והנה הוא עשה את זה. זה באמת נורא ואיום לאמא שלי, שאיבדה כבר ילד שני. הגזימו קצת. 

"זה מוגזם לאבד שני אחים, הייתי קשורה מאוד לשניהם. אחי הגדול דני נפטר לפני 25 שנה, וזו היתה זוועת אלוהים. הרגשתי שעוקרים לי חלק מהגוף. הוא היה גדול ממני בשבע שנים והחבר הכי טוב שלי, הגורו שלי. הערצתי אותו. את כל היחס לתיאטרון ולפרינג' קיבלתי דרך דני, ובהלוויה שלו ממש רציתי לקפוץ לקבר איתו. רוני היה גדול ממני ב־13 שנה כמעט, והחברות בינינו נוצרה בגיל מבוגר יותר. כשנסעתי ללונדון ללימודים, דני היה מגיע לרוני הביתה, היינו עושים שיחת ועידה, וזה מאוד חימם את הלב. היו לי שני אחים גדולים שדאגו לי ועכשיו אין לי. התחושה של היתמות גדולה מאוד, ובאמת היינו חברים טובים וחלקנו את התמיכה בהורים, פיזית ורגשית. רוני היה פרטנר שלי, ועכשיו נשארתי לבד. אני מנסה לא לרחם על עצמי, אבל לפעמים זה עולה לי".

מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?

"לפני ארבעה חודשים, ביום שרוני נפטר. היה ברור שזה מגיע, אבל כשקיבלתי את הטלפון וגיסתי אמרה לי 'בואי', ונסעתי לקחת את אמא שלי, הרגשתי שהלב שלי יוצא החוצה מרוב חרדה. פחדתי שאמא שלי תתמוטט, חשבתי שהיא לא תוכל להכיל את זה. לא ידעתי איך אעמוד בזה שיקרה לה משהו. אני יודעת שהיא מחזיקה פאסון ושיש לה חוסן נפשי, אבל היא גאונה בלשמור על עצמה ולעטות ארשת מכובדת. היא מחזיקה את עצמה מול כולם, היא כזו אולדסקול. משהו בחשיפה שלי הוא ההפך ממנה".

מתי בפעם האחרונה בכית?

"אתמול. לפעמים אני בוכה מהתרגשות, כשמישהו מרגש אותי. אתמול נסענו לטייל, הסתובבנו באגמון בעמק חפר, ווהבן הגדול שלי, אוריאל, דיבר עם הצבא. הוא ראש צוות מפיקים ביחידת הסרטה בחיל החינוך, והוא היה בישיבת זום תוך כדי הטיול. הסתכלתי עליו והתרגשתי שהוא כבר בן אדם. מרגש אותי לראות אותו גבר, ומזה אני יכולה להתחיל לבכות. אני אמא שנמצאת הרבה עם הילדים שלה והכי חשוב לי שהם יהיו שמחים, יותר מכל דבר אחר".

מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?

"פייסבוק זו רשת חברתית? אז אתמול. עדיין לא הספקתי לעבור על כל ברכות יום ההולדת שקיבלתי, אז זו היתה גלישה מרגשת מאוד. אני לא קוראת טוקבקים ומשתדלת להיות בכמה שפחות מקומות מורעלים, אבל מצד שני אני כן בפייסבוק. אני לא באינסטגרם, כי זה אוברוולמינג בשבילי, אבל אני בפייס בפרופורציות. לא כל היום, אולי שעה ביום, שבה אני עוברת על הודעות ועונה למי שכותב לי".

מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?

"אתמול בערב, ואני חושבת לעצמי שהיום עדיין לא דיברנו וכשאתקשר היא תגיד, 'טוב שנזכרת שאני חיה'. אמא שלי, ורדה, היא אישה בת 88 שקמה בבוקר ונפגשת עם אנשים, הולכת לעבודה שלה, עסוקה וחיונית. היא מנהלת בהתנדבות שבע מועדוניות לילדים בסיכון עבור עמותת לילך ועושה את זה ביד רמה ובלי כסף, היא לא לוקחת כלום. לא היינו קרובות בנעוריי, אבל מהרגע שדני חלה התקרבנו והיום אני מתה עליה. אני אוהבת ומעריצה אותה, רואה איך היא מתמודדת עם כל הקשיים והטרגדיות שעברה ונשארת עם טוב לב ועם יכולת נתינה אינסופית". 

 

מתי בפעם האחרונה היית בחזרות? 

"בשבוע שעבר, כשצילמנו את ההצגה 'הקהל מתבקש לעמוד' לפסטיבל עכו, שיתקיים השנה במסגרת מקוונת. מה שנהדר בהצגה הזו, מלבד שהיא מצחיקה, זה שהיא נותנת לך בעיטה בבטן. זה קלאסי בשבילי שכולם מצחיקים, ואז אני נכנסת והורסת הכל. אני משחקת בהצגה אם שכולה שבאה לדבר בטקס, ואם לא היה את התפקיד שלי זו היתה הצגה מצחיקה, אבל כשאני נכנסת ומדברת על הילד שלי - זה נותן את אפקט הבום ויש צפירה וחושך. ההצגה עוסקת בימי הזיכרון, ביום השואה ובקורבנות, בכל הקלישאה של האבל. בחזרות צחקתי, צחקתי וצחקתי, ואז עליתי וכולם בכו". 

מתי בפעם האחרונה כעסת?

"אני כועסת עכשיו. בשבועות האחרונים אני רק כועסת ונעלבת. זה עלבון צורב שלא רואים אותי. לא אותי כאסתי, אלא אותנו, את השחקנים ואת אנשי התרבות והעצמאים. תחושת הניתוק והזחיחות מוציאה אותי מדעתי. אנחנו בשח"ם (ארגון השחקנים בישראל, שזקהיים היא היו"רית שלו בהתנדבות; ש"ז) נלחמים עבור זמרי האופרה, למשל. איך יכול להיות ש־56 זמרי אופרה שמקבלים משכורת זעומה הם אלה שהאופרה עומדת לפטר? יש חוסר מחשבה וניתוק וזה מכעיס אותי, אז אני כל הזמן שם. אין לי שום רווח כלכלי מהתפקיד הזה, להפך, אבל במסגרתו אני יכולה לתרום לשחקנים ולשחקניות צעירים שעוברים ניצול בכל מיני אופנים. אני אמא של השחקנים באיזשהו אופן. זה תפקיד כפוי טובה, כי אני רבה עם מלהקות ואחר כך לא קוראים לי לאודישנים ואני הורסת לעצמי קשרים, אבל חשוב לי להילחם למען השחקנים ואני יוצאת להפגנות ומנסה להזיז דברים. אנחנו יוצאים למלחמה כדי להגן על מי שחבר בשח"ם ומשתדלים לעשות ולשנות". 

מתי בפעם האחרונה עשית משהו פורץ דרך מבחינתך? 

"בינואר 2020 חיתנתי זוג בפעם האחרונה, ופרצתי דרך כשהתחלתי לחתן בחתונות אזרחיות ב־2003. זה היה מוצלח, עבר מפה לאוזן והתחיל לתפוס תאוצה. יום אחד התקשר אלי הרב נרדי גרין ואמר לי שאכנס לרשימת 'עורכי טקסים' אצלו, וזה תפס. היו תקופות שממש חיתנתי בכל חודש. הקפדתי מאוד לא לעשות מזה מקצוע שאמאס בו ושיפסיק לרגש אותי, לא באתי על תקן 'המצחיקה', הכל היה עם הומור, אבל אני מתייחסת לטקס בשיא הרצינות. נישואים הם חוזה בין שני אנשים אוהבים שרוצים לתת תוקף לאהבה שלהם עם החברים והמשפחה, ואני רואה בזה סוג של שליחות. אני עובדת, כותבת ושולחת טקסטים ומרגישה שזו שליחות לקהילה הלהט"בית ולעולם החילוני, שאני מאמינה בו וחיה בו, ושיש בו מוסר, ערכים ותרבות. במארס ובאפריל הייתי אמורה לחתן זוגות, ואני מקווה שיהיו אירועים בקרוב. אגב, אני עושה גם חידוש נדרים".

מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים? 

"אני מבלה איתם מלא, משתדלת להיות איתם בזמן איכות וגם בזמן שעמום, זה חשוב. תמרה ואני כל שבוע יחד בהפגנה. היא סוג של בבואה מוגדלת שלי, לטוב ולרע. היא הולכת לבלפור, להפגנות בנושא אלימות נגד נשים ולהפגנות למען כדור הארץ והפכה עכשיו מצמחונית לטבעונית, נראה איך זה יהיה. נעמה עכשיו אחרי קורס מד"א, ואני לוקחת אותה לתרגולים במד"א, ואנחנו אוהבות מאוד ג'אנק פוד ונהנות לאכול יחד שווארמה. אוריאל, הגדול, הוא חבר שלי. אנחנו הולכים לשתות בירה יחד בחוף מציצים ומדברים המון.

"לילדים יש רשימת שירים להלוויה שלי והוראות לחיים שאחרי. ברור שיש להם תפקיד והם יצטרכו להחליט אם לקיים את מה שביקשתי, כשבין השאר ביקשתי לשרוף את גופתי. אבא שלהם מן הסתם ירצה שאני אקבר בצורה דתית, כי אלחנדרו בעלי הוא שומר מצוות ויש לנו בית כשר. יש אצלנו דיאלוג, זה לא קשה לנו. אני לא אשב ואזמין המבורגר עם גבינה כי לא אוכל לתת להם ביס מהמנה, ואצלנו עד גיל 16 שומרים כשרות ואחר כך כל אחד מחליט לגבי עצמו. אוריאל כבר לא שומר, הבנות יחליטו בעצמן".

 

מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?

"אני משתדלת לא לעשות את זה, כדי לא להיות בדיכאון. הסמכתי את אלחנדרו לעשות את זה לפני שבועיים. כשהתחתנו אמרתי לו, 'אין חשבון משותף', רציתי עצמאות כלכלית. הוא אמר לי, 'עצמאות עם המינוס שלך?', ואמרתי, 'כן, עם המינוס שלי', ועשיתי צעדים מפגרים, כולל הלוואות גרועות ומינוסים. אבל הטעויות הן טעויות שלי, וזה בסדר. כשהגיעה הקורונה, מצאנו את עצמנו במצב מוזר, אלחנדרו הוא מורה דרך שלא עובד, ואני שחקנית. אנחנו האחרונים שיפתחו להם את העבודה מחדש, ורק כשהתקשרה אלי מישהי מהביטוח הלאומי הבנתי שאני נלחמת עבור אחרים ולא דואגת לעצמי. לא הגשתי ולא קיבלתי כלום ואמרתי לאלחנדרו שיטפל בזה, והוא קיבל אחריות. אנחנו 26 שנה יחד, אז כנראה זה רציני והוא לא ישתלט לי על החיים. לפני שבועיים היינו בבנק והיום הוא בודק לי הכל, בתנאי שהוא לא יושב לי על הווריד". 

 מתי בפעם האחרונה הציעו לך ריאליטי?

"יש הצעות כל הזמן. ב־2012 השתתפתי ב'רוקדים עם כוכבים' ומאז הציעו לי את 'האח הגדול' ו'המירוץ למיליון' ופנו גם מ'זוג מנצח'. אלחנדרו היה מוכן לבוא לפגישה, אבל כשהיינו שם אמרנו 'זה לא יקרה'. הציעו לי גם 'אמא מחליפה', אבל אלחנדרו אמר שהוא לא רוצה שאף אחת תבוא הביתה, ובאמת לא עשינו כלום. אנחנו די שומרים על הפרטיות שלנו. אני אשלם את המחירים שלי, אבל לא המשפחה. הם לא רוצים להיחשף והכסף לא שווה את זה. אני מעדיפה לעבוד בפרינג', להעלות הצגות עם חברים ולעשות מה שאני אוהבת ומאמינה בו, ואפילו להיות ענייה, מאשר לשלם מחירים נפשיים. זה כולה כסף, אני לא לוקחת את זה איתי לקבר". 

מתי בפעם האחרונה עשית כושר?

"הייתי שוחה עד שסגרו את הבריכות. הלכתי עם אוריאל לשיעורי שחייה, אבל אחרי שני שיעורים הוא מיצה ונשארנו עם קורס שלם. אז למדתי שיפור סגנון וחתירה, ומאדם שמתעב שחייה הפכתי לאדם שאוהב שחייה. הייתי שוחה פעמיים־שלוש בשבוע, 40 בריכות בכל פעם, ואהבתי את זה מאוד. עכשיו אין בריכות, אז אני נאלצת ללכת ומנסה ללכת חצי שעה בכל יום. אני אוהבת גם לרקוד, אבל אין איפה. ברמה התחזוקתית אני עושה ספורט, אבל לא אומרת, 'וואו, אני חייבת לרדת במשקל'. אולי כדאי שארד את הכמה קילוגרמים שהעליתי בקורונה, כדי לחיות עוד כמה שנים בשביל הילדים. לא בא לי שיטפלו בי, להיות נזקקת ונתמכת. 

"בשנה האחרונה של רוני הייתי חוזרת הביתה מדוכאת ומחסלת חבילת בן אנד ג'ריס שלמה ויכולה להוסיף עוד שוקולד. לא יכולתי לעצור את זה, רגשית זה מה שהייתי צריכה, אבל הבנתי שלמרות האבל שלי אני לא צריכה למות עם אחי. יש לי אמא וילדים ללוות, אז עצרתי את זה. אני עושה עכשיו את שיטת 8/16 והיא מאוד מבריאה. המדקר שלי אמר, וגם הנטורופתית המליצה, אז אני עושה את זה כדי לא להגיע בחצות לגלידה". 

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה עשית אודישן? 

"בגיל 20. עשיתי אודישן לבית ספר למשחק באוניברסיטת ת"א, נכנסתי עם נעלי סטפס ועשיתי את המונולוגים שהכנתי. אמרו לי, 'טוב, תודה', ושאלו מה אשיר, אבל לא הכנתי שום שיר, אז שרתי את התקווה. לפני שהלכתי שאלתי אם הם רוצים שארקוד סטפס. הם לא רצו ואמרו לי ביי. מפתיע שקיבלו אותי. למדתי שלוש שנים במגמת משחק, ואז עשיתי שנה תואר שני בבימוי ונסעתי ללונדון ללמוד באקדמיה לאמנויות. עשיתי שם שנת השתלמות לשחקנים, כי לא רציתי ללמוד עם ילדים בני 18, כבר הייתי אחרי צבא ותואר ראשון. שנת ההשתלמות היתה כיף מטורף, למדתי סיף ושייקספיר והקמנו שם קבוצה שבה גם ביימתי. חזרתי לארץ כי התחלתי לחלום שאבא שלי מת בלי שנפרדתי ממנו. חזרתי הביתה בחודש נובמבר ובאפריל שאחריו אחי דני חלה ואחר כך אבי חלה, אז בכל מקרה הייתי חוזרת. יש לי תחושות בטן נבואיות, כשהייתי קטנה פחדתי מזה מאוד".

אסתי זקהיים // בת 55, שחקנית, תושבת תל אביב. נשואה לאלחנדרו ואמא לשלושה - אוריאל (21) והתאומות נעמה ותמרה (15). שיחקה בקולנוע, בהצגות תיאטרון ובסדרות טלוויזיה ומכהנת כיו"ר ארגון שח"ם. בחנוכה תשתתף בהצגה "הקהל מתבקש לעמוד" במסגרת פסטיבל עכו ה־41 לתיאטרון אחר, שיתקיים באופן מקוון בחנוכה בתאריכים 13-15 בדצמבר.

shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו