יפעת שאשא ביטון חיה על ארגזים, וזו לא מטאפורה. לפני שבוע היא עברה עם המשפחה מהבית הקודם בזכרון יעקב לבית חדש ששכרו ביישוב, ועוד לא הספיקה אפילו לפרוק את כל הציוד. אבל זה לא המעבר שבגללו היא עלתה השבוע לכותרות.
הידיעות על הקדמת הבחירות הפכו את שאשא ביטון למחוזרת מאוד בזירה הפוליטית. נדמה שהיא עשתה את כל הדרך מקריית שמונה עד הכנסת בדיוק עבור הרגע הזה, שבו היא יושבת על ארגזים וצריכה להחליט מתי והיכן תוכל לפרוק אותם, ולהגשים את שאיפותיה.
צילום: דוברות הכנסת
ביום שלישי האחרון, כשגדעון סער הכריז שהוא עוזב את הליכוד ומקים מפלגה חדשה, עלה שמה של שאשא ביטון כמעט מייד כמועמדת להצטרף אליו. ביום רביעי היא כבר נפגשה איתו.
"אני מעריכה את גדעון סער. שוחחתי עם כולם, כולם שוחחו איתי, זה לא סוד. נפגשתי עם כולם, ולא החלטתי עדיין לאן פניי. עוד אין החלטה. בשבוע האחרון רק מפרסמים שהציעו לי ככה והציעו לי ככה, ובאמת עוד לא החלטתי. אני בודקת את כל האופציות ומתעסקת בקורונה. ביום רביעי התעוררתי בשמחה גדולה, שירדו מהעוצר הלילי ופתחו את הקניונים".
הזכירו אותך גם בהקשר של ימינה.
"כולם דיברו איתי. איילת שקד ואני חברות טובות. אבל עדיין לא קיבלתי שום החלטה. כשאחליט, אתייצב מול הציבור בשקיפות, כמו שעשיתי עד היום, ואגיד מה החלטתי".
לאחר שקבינט הקורונה אישר את הטלת הסגר הלילי בכל המדינה - רעיון שירד מהפרק כעבור יממה - שוב יצאה שאשא ביטון נגד חבריה לקואליציה וביקרה את ההחלטה בחריפות. "סגר לילי בכל המדינה הוא שערורייה", אמרה, "רוב המומחים, כולל אלה של משרד הבריאות, חושבים שסגר לילי לא יעזור להפחתת התחלואה. אבל נניח לרגע שכולם טועים והממשלה צודקת - האם נכון להשית סגר לילי על כל המדינה? ברור שלא.
"מאז תחילת המאבק בקורונה אני קוראת לממשלה לבצע פעולות דיפרנציאליות: לפתוח את הערים הירוקות, למשל ללימודים ולמסחר, ולסגור את הערים האדומות. זה גם נכון יותר, גם צודק יותר וגם יעודד את הערים ותושביהן להקפיד יותר. כך צריך לעשות גם עם הסגר הלילי - ערים ירוקות לא, ערים אדומות - כן. ככה לא נסגור מדינה שלמה, אלא רק ערים שיש בהן מוקדי תחלואה".
האמירות הללו הקימו עליה, שוב, את חברי הכנסת של הליכוד, שאליו אגב לא התפקדה מעולם ולכן גם אינה יכולה להתמודד בפריימריז. יו"ר הקואליציה, מיקי זוהר, אמר ש"אין לה מקום בליכוד" והעריך כי "בבחירות הבאות היא תרוץ במסגרת פוליטית אחרת".
נפגעת?
"ממש לא. שיתעסק במה שצריך להתעסק במקום בי. אני בוחרת איפה המקום שלי, אני בוחרת מתי ואיפה להיות. אחרי שמיקי זוהר תקף אותי בפעם הקודמת, זכיתי לגל תמיכה אדיר. כשכתבתי 'פעלתי על פי צו מצפוני', קיבלתי 10,000 לייקים. ב־2020 הייתי הפוליטיקאית עם הכי הרבה לייקים בטוויטר".
מה את חושבת על השיח הפוליטי בישראל?
"שהוא הפך להיות לא ראוי, קשה, ושאנחנו רחוקים מלתת דוגמה אישית לציבור ולנוער. אני עושה הכל בגזרה שלי כדי לשנות ולהתנהל אחרת.
"אגב, לפני חודש לא הייתי חושבת שיש מה לדבר על בחירות, שהן הדבר האחרון שצריך פה. היום אני אומרת שאולי כן צריך. אין תפקוד, הממשלה לא מתפקדת, אין טיפול הולם בקורונה, אז צריך להחזיר את השליטה לעם. יש בעיה בניהול המשבר הזה. יש בו הרבה מאוד אגו והרבה מאוד פוליטיקה, וזה לא לטובת הציבור".
מאשימים אותך שאת יורה בתוך הנגמ"ש.
"אני מסתכלת על טובת הציבור ולומדת על הקורונה כל הזמן. אנשים שולחים לי חומרים ומאמרים, ואני מקבלת המון מידע גם מחוקרים ומרופאים. אם יש משהו שנראה לי חשוב, אני קוראת וגם שולחת לצוות שלי לקרוא, וככה נשארת מעודכנת ובשליטה על הנתונים. יש משהו שאני לא משתחררת ממנו, והוא שאני לא מסוגלת שמשקרים לי. אני יכולה להתמודד עם הכל - עם כעסים של אנשים, עם ביקורת קשה, אבל לא עם זה שמשקרים לי".
מי שיקר לך?
"שיקרו לי בהצגת הנתונים לוועדת הקורונה. אם לא היתה הוועדה הזאת, דברים היו נראים אחרת לגמרי, לראיה - העוצר הלילי. יצאתי חוצץ נגדו - והנה הוא בוטל. אני באה לשם כשהלב שלי נקי והמצפון שלי נקי. אם הוועדה הזו לא היתה, אי אפשר לדעת מה היה קורה במדינה.
"מצאתי את עצמי כועסת על מניפולציות, על דברים שלא מוצגים לציבור בצורה מדויקת, על פייק ניוז. כשראיתי נתונים שהציגו לציבור, זה הכעיס אותי ממש. ויש לי דילמה מאוד גדולה בין לומר 'חבר'ה, מה שמוצג כאן הוא לא נכון', לבין החשש שאמירה כזאת תגרום לנו עוד יותר לאבד את הציבור, ואנחנו חייבים את הציבור במאבק הזה.
"מה שמפוספס פה הוא שהציבור הוא הצבא היחיד שיעזור לנו. הוא זה שינצח או לא ינצח את הנגיף, והתחושה היא שהממשלה, בשורה של החלטות חסרות היגיון, עשתה את כל הדברים האפשריים כדי לאבד את הציבור. אנחנו יודעים איך זה עובד: כשאין היגיון אין אמון, וכשאין אמון - אין שיתוף פעולה. ואז מפסיקים לכבד ולקיים את ההנחיות. וזה הכי טרגי במאבק בנגיף.
"בחוכמת הבדיעבד אנחנו יודעים להגיד היום שלא היתה קטסטרופה בגל הראשון. אבל כשפגשנו את הקורונה בחודש מארס אף אחד לא ידע מה זה הנגיף הזה, ולכן זה היה בסדר גמור לעצור ולהבין מול מה אנחנו מתמודדים. כשיש אויב חדש ולא מוכר, אנחנו קודם כל בולמים.
"כשיצאנו מהגל הראשון בלי תרחישים אפוקליפטיים, ידענו שצריך ריחוק חברתי, מסיכות וגיוס של הציבור. ידענו גם שצריך לחזק את מערכת הבריאות כדי שתוכל להתמודד עם גלי התחלואה, והנה החורף מגיע, ונראה שהכל חוזר על עצמו שוב.
"אני אמרתי כבר לפני כמה חודשים שצריך להיערך לחורף. לא צריך להיות איש מודיעין כדי לדעת שהחורף מגיע, צריך רק לשנות דיסקט וקונספציה. התחושה שלי היא שלא השתנתה קונספציה, מנהלים את הגלים החוזרים כמו שניהלו את הגל הראשון, וזה מה שמקומם".
* * *
שאשא ביטון (47) היא ד"ר לחינוך מאוניברסיטת חיפה ושימשה סגנית נשיא במכללת אוהלו בקצרין. את דרכה בפוליטיקה החלה ב־2008 כסגנית ראש עיריית קריית שמונה, וב־2015 נכנסה לכנסת במקום השביעי ברשימת כולנו של משה כחלון, שגרפה עשרה מנדטים. היא כיהנה כיו"ר הוועדה לזכויות הילד וכשרת הבינוי והשיכון.
עם פרישתו של כחלון לפני הבחירות האחרונות, נבחרה ליו"ר כולנו ורצה עם המפלגה בתוך רשימת הליכוד. לאחר הקמת הממשלה מונה אלי כהן לשר המודיעין, ושאשא ביטון קיבלה את ראשות ועדת הקורונה של הכנסת.
היא נשואה לאילן ביטון (52), מנהל אחזקת מבנים בתל אביב, שהיא קוראת לו ביט, או ביטון. "הכרתי אותו ביום שהשתחרר מהצבא. הייתי בדרך הביתה עם בנות דודות שלי, והוא היה עם אח של חברה טובה שלי, ראה אותי ואמר, 'למה את ברגל? אני אקפיץ אותך הביתה'. בת דודה שלי אמרה לי, 'תלכי איתו', אולי כי היא בעצמה היתה קצת דלוקה עליו. היו לו חוות סוסים ומגפי בוקרים, וכולם הכירו אותו באזור, חוץ ממני.
"הוא הקפיץ אותי הביתה, וכשירדתי מהרכב הוא אמר לי, 'את תהיי אשתי'. צחקתי והלכתי הביתה. בשבת הייתי אצל חברה, וחבר שלו היה שם ואמר לי, 'אילן נדלק עלייך. הוא התכוון למה שאמר, שאת תהיי אשתו'. אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט. הייתי ילדה בת 16.
"אבל אילן חיזר ולא ויתר. שבוע אחר כך נפגשנו, הלכנו ל'החלקרח' במעיין ברוך ולקולנוע, בילויים של ילדים. אמא שלי עשתה לנו אוכל כשראינו סרט בסלון. בכל פעם שיצאנו, הייתי צריכה לחזור הביתה עד השעה 11.
"כשהייתי בצבא, הוא היה שולח לי חבילות. גם אוכל, גם גופיות. כמה גופיות אני צריכה? הייתי מחלקת לכולן את מה שהוא שלח. החברות שלי קראו לו 'המלאך גבריאל'".
יש להם שלושה ילדים: ניתאי (24), ששירת במג"ב והיום מפתח אפליקציות, רואי (21), ששירת במג"ב ועכשיו לומד לקראת הפסיכומטרי, ושיר (14), תלמידה.
"ילדתי את ניתאי בגיל 23, הייתי אמא צעירה, והייתי עושה את זה שוב. זה היה תענוג. אם היו מחזירים אותי אחורה, כל דבר שעשיתי הייתי עושה שוב, כולל הקשיים והאתגרים הכי גדולים, כי הרי מהם למדתי וצמחתי. לא הייתי מוותרת על כלום, אבל בשנתיים האחרונות יש משהו שאני מצטערת עליו והוא שלא הבאתי עוד ילד אחרי שיר.
"היו לי הריונות קשים ולידות קשות, אז לקח זמן עד שביט שכנע אותי שנביא את הילד השלישי. אמרתי לו, 'בסדר, אבל זה ילד אחרון, זה ההסכם', ואז שיר נולדה, והיא היתה מתנה ענקית.
"היה לי תיקון בלידה שלה, חוויתי חוויה טובה, והחלטתי לפרוש בשיא. הייתי מאוד אגואיסטית, כי מתוך הקושי שלי החלטתי שזהו. אבל האחים שלה גדולים ממנה בהרבה, ושירוש כל הזמן רצתה אח. הדבר הראשון שהיא ידעה לומר על עצמה הוא 'אני בת זקונים'. היום, כשאני מדברת עם הורים צעירים, אני אומרת להם להביא עוד ילד ולא לחכות, כדי שלא יהיו ביניהם הפרשים גדולים".
זו לא אמירה פמיניסטית במיוחד.
"מה זה פמיניסטית? קשה לי עם הפמיניזם הרדיקלי של היום. בזכות המהפכה הפמיניסטית אנחנו נמצאים במקום שאנחנו היום, אבל יש כאלה שלוקחים את זה למקום מאוד מוקצן. אני יודעת שיכעסו עלי קצת, אבל דווקא בגלל שאני תופסת את עצמי כפמיניסטית, ביקשתי, יחד עם ח"כ יואב קיש, לשנות את חזקת הגיל הרך, שילד מתחת לגיל 6 לא יעבור אוטומטית לאמא במקרה של גירושים.
"אני גם דוגמה חיה לכך שזה לא טוב. את הדוקטורט בחינוך עשיתי עם שני ילדים קטנים בבית, וזה קרה בזכות העובדה שהיה לי שותף בהורות. אם הייתי מתגרשת, זה אומר שהכל היה נופל עלי? הרי היה לי הרבה יותר קשה להגיע לכל מקום שהייתי רוצה.
"אבל אם אני רוצה הורות משותפת, אז היא צריכה להתקיים גם בנישואים וגם בגירושים, ואני יכולה להגיד שדווקא הפמיניסטיות מתנגדות לזה. הן רוצות שהילדים יישארו רק אצלן, ואין להן מושג מה הן מפסידות. להפך: יש לכן שותפות שתאפשר לכן להמשיך לצמוח, לפתח קריירה ולעשות כל מה שצריך, שלא לדבר על כך שזה גם הכי נכון וטוב לילדים. כשאני חושבת על הילדים שלי, הם צריכים אמא ואבא באותה מידה, גם כשאת נשואה וגם כשאת גרושה".
על בעלה היא מדברת בהערצה. "הוא עשה בשבילי הרבה מאוד ויתורים. הילדים שלי לא היו 'ילדי מפתח', ולקח לי זמן להבין בכלל מה זה, כי המושג הזה לא היה קיים אצלנו בלקסיקון. לא היה מצב שביט לא הביא אותם מהמסגרות כשאני עבדתי. ככה הוא, בן זוג ואבא מאוד מעורב. הוא בחר את זה, אף אחד לא כפה עליו, והוא שמח וטוב לב".
יש לך "זמן משפחה"?
"בסופי שבוע. שישי ושבת הם שלנו. אני משתדלת שלא יפריעו לי מהעבודה ומתנתקת קצת, כדי להיות נטו של המשפחה. למדתי את זה עם השנים. הבנתי שאם לא אעשה את זה, אז אין, הכל יהיה עבודה. אנחנו שרים ומנגנים יחד, מדברים, צוחקים, מבלים. כיף לי להיות איתם".
אמרת שאת מאמינה באורח חיים פמיניסטי. מה דעתך על השריון שמפלגות נותנות לנשים?
"אני לא אסכים שישריינו אותי בשום מקום. לא מוכנה בשום פנים שמישהו יגיד שהוא לקח אותי כי אני אישה. קחו אותי בגלל מה שאני, כי אני טובה מספיק, מוכשרת מספיק, מתאימה למה שצריך. אל תיקחו אותי כי אני אישה.
"להיות אישה זה ערך מוסף, אבל אני לא מאמינה ב'מפלגת נשים' אלא במנהיגות נשים. אני חושבת שנשים מביאות משהו עוצמתי, חשוב ואחר, אבל אני לא מאמינה במשהו שהוא רק נשים, אלא בזה שפשוט צריך לבחור את הכי טובים".
* * *
אמא שלה, רחל, היום גמלאית, היתה אחות ועבדה בקופת חולים בקריית שמונה ובקיבוצים באזור. "היא ריכזה את טיפולי היום בחולי סוכרת, עבדה סביב השעון והיתה שליחת ציבור אמיתית. לא סתם קראו לה 'המלאך בלבן'. היתה יוצאת מהבית מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב ומשאירה משימות לי, לאחותי חנית ולאחי ערן: נותנת לנו דף עם מספרי טלפון ושמות, ואנחנו היינו מתקשרים לחולים עריריים ומוודאים שהם הגיעו הביתה. הייתי מטלפנת ואומרת: 'שלום, זאת הבת של רחל שאשא. הגעת הביתה?', וככה גם האחים הצעירים שלי.
"גם אבא שלי משה, שחגג השבוע 70, היה מעורב חברתית, ותמיד בהתנדבות. הוא עבד כנהג אוטובוס והיה יו"ר ועדת התחבורה של קריית שמונה במשך 20 שנה, ואני ואחים שלי היינו מאוד מעורבים בשיח. זה היה בית שכותבים בו מכתבים למנהיגים ומאוד פעילים חברתית. כיום אחי ערן מתנדב במד"א, לצד העבודה שלו כמנהל חברת הסעות. הוא חדור מטרה לעזור, נשמה ענקית. אחותי חנית היא אופטומטריסטית".
כמזרחית שמגיעה מהפריפריה, חווית גזענות בחייך?
"בילדותי ובצעירותי לא, אולי כי אני פשוט לא נתתי לזה מקום. כשהתקבלתי ללימודי דוקטורט, יצא 'קול קורא' של משרד המדע לבני מיעוטים - ואני אף פעם לא קיבלתי מלגה לכלום, רק מלגות הצטיינות. התקשרתי אליהם ואמרתי: 'אני גם אישה, גם מזרחית, גם מקריית שמונה - זה לא מספיק מיעוטים בשבילכם? מה איתנו?'
"זה היה בצחוק, זו היתה בדיחה מבחינתי, אבל אחרי שבועיים הם הוציאו 'קול קורא' מתוקן, שכלל מלגה מתוקנת לבני מיעוטים ולתושבי קו העימות, ובאמת קיבלתי אותה. זו היתה מלגה לדוקטורט, והיה שם סכום כסף שעזר לי. אני לא רואה במזרחיות מכשול, להפך. כל דבר זה מה שאנחנו עושים ממנו.
"להורים שלי לא היתה אף פעם תחושת קיפוח, וקריית שמונה היא כמו משפחה אחת גדולה. אף פעם לא היתה בעיר התעסקות בעניין העדתי. היינו חברה סגורה, כשהרוב היו מזרחים, ובשנים שגדלנו פגשתי קיבוצניקים רק אם הם היו מגיעים לקופת החולים של אמא שלי. אז לא הרגשתי מתחים כאלה.
"רק אחרי הדוקטורט אנשים באקדמיה התחילו לשאול שאלות, ואז הבנתי שיש כאן אישיו. שאלו אותי אם אשאר לגור בקריית שמונה, או אם החברים שלי יהיו אותם חברים. מבחינתי היה ברור שכן.
"כשקיבלתי את הדוקטורט, שאלו אותי אם אני משאירה את הביטון, רמזו לי להשאיר רק את שאשא. הם לא ידעו שגם שאשא זה שם מזרחי, כן? לא עניתי, רק השארתי את שני השמות, שאשא ביטון, ואני הולכת איתם לכל מקום בגאווה. זה אנחנו, ומה שאנחנו הוא שלנו".
* * *
כבר בצעירותה התעניינה בפוליטיקה. "בתקופת הסכמי אוסלו שלחתי מכתבים לרבין בכתב יד. כתבתי לו שיבוא לקריית שמונה ויראה מה זה לחיות בתוך הקטיושות, שיראה אם אפשר לסמוך על מישהו מהשכנים שלנו".
בגיל 35 התמודדה על ראשות עיריית קריית שמונה. אחרי הבחירות נכנסה למועצה ומונתה לסגנית ראש העיר, תפקיד שמילאה במשך שנתיים. עד 2013 היתה הממונה על תיק החינוך והנוער בעירייה.
"הרגשתי שליחת ציבור כשלקחתי על עצמי את האחריות והתמודדתי", היא אומרת, "שם זה התחיל, וזה לא נגמר עד היום. את מתחילה לפעול כי את מרגישה מחויבת, וברגע שנכנסת לפוליטיקה, ברגע ששמת את עצמך שם, את מרגישה שאת צריכה להיות מודל, שהכל אצלך צריך להיות כמו שצריך. וזה מחייב גם את כל המשפחה. אצלנו כולם מגויסים.
"זה לא קל, והילדים התמודדו עם זה מגיל צעיר. אני זוכרת שאחד הבנים שלי חזר מבית הספר נסער אחרי שתלמיד אחר פגע בו, ואמר לי: 'אם לא היית סגנית ראש העיר, את לא מבינה מה הייתי עושה לו'. הרגשתי את המצוקה שלו, ובכיתי בפנים.
"גם היום הם אומרים לי שאם לא הייתי חברת כנסת, הם היו פחות מקפידים. אבל אנחנו יודעים שאנחנו תחת זכוכית מגדלת, ולכן מקפידים מאוד, כי כל דבר קטן יכול להיתפס כגדול. הם השלימו עם זה, זאת המציאות".
לפני שנתיים עברה שאשא ביטון עם משפחתה מקריית שמונה לזכרון יעקב. ההחלטה להתקרב למרכז התקבלה רק בגלל עבודתה בכנסת, "כדי שאוכל לשלב בצורה אופטימלית את העבודה והמשפחה. כי נוצרה סיטואציה שיצאתי לעבודה לפני שכולם התעוררו, וחזרתי כשכולם כבר ישנים.
"אמנם תמיד הייתי אמא מעורבת, ידעתי מה קורה איתם בכל רגע - ציונים, מורים, או חברה שעצבנה בבית הספר, הכל. אבל בכל זאת, הקשר הפיזי היה חסר כשהייתי רחוקה, וזה השפיע גם עלי וגם על הילדים. הבת שלי התחילה לשאול מה צריך לקרות כדי שלא אצטרך לנסוע להצבעות ואוכל להישאר בבית, וכאמא, כל שאלה כזאת היא כמו חץ בלב. אז את מבינה שאת צריכה לעשות חישוב מסלול מחדש.
"ההחלטה לעזוב את קריית שמונה היתה הכי קשה שעשיתי בחיי. ממש עקרנו את עצמנו. הייתי בת 45, בעלי בן 50, ועד אז זה כל מה שהכרנו כל החיים. גם כשלמדתי באוניברסיטת חיפה גרתי בקריית שמונה ונסעתי בכל יום הלוך ושוב.
"בחרנו לגור בזכרון, ליד אחותי. כן, באתי בגללה. אנחנו משפחה כל כך מחוברת. לבעלי לקח זמן להסתגל למקום החדש, ועד היום הוא ורואי נוסעים בכל הזדמנות לקריית שמונה, גם במהלך השבוע. שיר דווקא התאקלמה צ'יק צ'ק. אחרי שלושה חודשים היא כבר נבחרה למועצת התלמידים בבית הספר ולמועצת הנוער היישובית, ויש לה חברים חדשים. אז יש שמחה על ההתאקלמות, אפילו ברמה הטכנית זו עדיין התמודדות. ההורים שלי גרים שם, הבנק שלנו שם, קופת החולים, החברים. זה רגל פה רגל שם".
את מצליחה לבקר את ההורים?
"כן, אני משתדלת לנסוע אליהם עם המשפחה בכל סוף שבוע שאני יכולה. הם מפנקים אותי שם, ואני מקבלת אוכל לראשון־שני".
איך התמודדת עם האיסור לפגוש אותם בזמן הסגרים?
"היה לי מאוד קשה עם התחושה שהם שם לבד. אנחנו משפחה מאוד מחוברת וקשורה, עדיין עושים שבתות אצל ההורים עם האחים שלי והאחיינים, ולכולם יש קשר מיוחד. אבל כשאסור אז אסור, והיה נתק ממושך. עשינו שיחות טלפון ושיחות וידאו".
.jpg)
* * *
כשמדברים איתה על העתיד, היא מבהירה שחלומות הם משהו שרחוק ממנה. "אני מציבה יעדים - ומגיעה אליהם. לא נעים לי להודות, אבל הכנסת לא היתה חלום שלי כשמשה כחלון פנה אלי. מצד שני, יש בי רצון להשפיע בכל פעם עוד קצת, זה הדרייב שלי.
"אני מגיעה רק למקומות שצריכים בהם מהפכות. לא אכנס למקום שצריך רק לתחזק אותו, אפילו אם הוא מאוד יוקרתי. אני אוהבת לעשות שינוי וללכת ליעד הבא. ככה נכנסתי לפוליטיקה המקומית, ככה הגעתי לנהל את החינוך בכפר ורדים, וככה הגעתי למכללת אוהלו.
"כשנכנסתי לכנסת סימנתי את מערכת החינוך כיעד, ובעזרת השם, אגיע להיות שרת החינוך. אני רוצה להיות שרת החינוך, זה לא סוד. אבל גם אם לא אהיה, אני יכולה להבטיח לך שאשפיע על החינוך. אם לא מבפנים, אז מבחוץ".
מה היית רוצה לעשות כשרת חינוך?
"צריך מהפכה אמיתית במערכת החינוך בישראל. אבל צריך לעשות אותה בתבונה, לא לבוא ולהפוך הכל. בכל פעם מגיע שר חינוך חדש ומנסה להפוך את המערכת, בלי לעשות שינוי מהשורש, דרך השטח.
"המורים בשטח לא מרובעים או מקובעים. הם פחות מקובעים מההנהלה של המערכת. אי אפשר להגיד 'אנחנו נותנים אוטונומיה למנהלים', ואז להפוך אותם לפקידים בכירים שטובעים בביורוקרטיה. כל היום דו"חות.
"שחררו. תנו להם ליזום, ליצור, לעשות חינוך. אם היינו נותנים להם, היינו היום במקום אחר מבחינת מערכת החינוך והיכולת שלה להתמודד בתקופת הקורונה. אני מבקרת בבתי ספר ורואה דברים חדשים ויצירתיים, ואני בעד אוטונומיה למנהלים.
"צריך לעשות את השינוי לבנה־לבנה, זה תהליך. מי שחושב ששינוי בחינוך יקרה בן־רגע, טועה. מי שבא לגזור סרט בחינוך, שלא יבוא. צריך לדעת שאתה יוצר שינוי, ויכול להיות שמישהו אחר יגזור את הסרט, גם זה בסדר. אם אני מטמיעה תהליכים בשטח ובונה משהו כמו שצריך - יזכרו שאני זו שהתחילה אותו".
יש לך לפעמים מחשבות לעזוב את הפוליטיקה ולעשות משהו אחר?
"כל עוד ארגיש משמעותית ותורמת - אשאר, ואעשה הכל כדי להשקיע עוד. ביום שארגיש שאני לא משמעותית ולא מסוגלת לתת, לא אהיה שם. אנשים חושבים כל הזמן על מחירים פוליטיים שהם משלמים; אני לא חושבת על זה. אין לי שום בעיה לשלם מחיר פוליטי, וזה גם מה שעשיתי. יש לי תמיד לאן ללכת. אני לא עסוקה בהישרדות הפוליטית שלי בשום שלב".
את בקשר עם משה כחלון?
"אנחנו בקשר כל הזמן, הוא חבר. הוא מתקשר ושואל מה שלומי, מה שלום המשפחה. הוא היה שר אוצר מצוין, ועוד יתגעגעו אליו. הוא באמת אישיות מדהימה. מי שמכיר אותו, יודע את זה. אחרי כל השנים בפוליטיקה, הנשמה שלו נשארה נקייה. הוא נשאר שליח ציבור אמיתי".
* * *
לא רבים יודעים, אבל בגיל 30 ניסתה שאשא ביטון קריירה של זמרת. היא הוציאה שלושה סינגלים - "להציל אותך", "מילה אחת קטנה" ו"יותר מאלף".
"אלה היו שירים בסגנון רומנטי וים־תיכוני. אני שרה מילדות, מכיתה א' הופעתי בכל הטקסים, ובכל מסיבה משפחתית וקריוקי עליתי לשיר. לא הפסקתי אף פעם לשיר, רק בשנתיים הראשונות שלי בכנסת לא שרתי. זה חלק מהחיים שלי, אבל לא כמקצוע".
מה את אוהבת לשיר?
"הכל, בכל הסגנונות. האמת היא שבחודשים של הקורונה הרגשתי צורך בשירה. בבית הקודם היה לי חדר מוזיקה, והיינו שרים ומנגנים הרבה. גם בבית החדש יש, זה החדר הראשון שסידרנו, ובאותו רגע חזר לכולם הצבע ללחיים. בכל יום שישי כל המשפחה שרה יחד. אנחנו בית מוזיקלי".
מה את חושבת על הסגירה המוחלטת של עולם התרבות?
"אני חושבת שאנשים צמאים לתרבות, רואים את זה בכל פעם שמישהו מחזיק מיקרופון. יש כמיהה. אני מקבלת הודעות מאנשים מבוגרים, שאומרים לי שהתרבות או הספורט הם החיים שלהם, הבריאות שלהם. אנחנו בנקודת זמן שבה אנחנו צריכים לעשות שינוי ולנהל אורח חיים כמה שיותר נורמלי, לצד הזהירות שצריך לנקוט בימי הקורונה".
מאכזב אותך שזה לא קורה?
"מאוד. אני מתאכזבת בכל יום. אמרתי שאין מצב שראש הממשלה יכריז על סגר שני, וכשזה קרה התאכזבתי מאוד. עליתי לקומה העליונה בבית כי רציתי להיות לבד, ירדו לי דמעות.
"גם עכשיו מאכזבים אותי. צריך לעצור אירועים המוניים - תעצרו אותם, לא משנה איפה הם מתרחשים. למה אתם לוקחים את כל המדינה כבת ערובה? רק כי אתם לא מסוגלים להתמודד באומץ ובצורה ממוקדת איפה שצריך?
"מאכזב אותי שמרחיקים את ההקלות ומספרים סיפורים. זה מאכזב ומכעיס, ואני מרגישה שאני במאבק. אני גורמת לממשלה להגיב למה שאנחנו עושים בוועדה, השיח משתנה, ובסוף ננצח את הקורונה. לא יהיה אפשר להישאר במציאות הזאת לאורך זמן. אנחנו מאבדים את האנשים, פשוט מאבדים אותם. מי שבאמת רצה להילחם בקורונה, צריך לעשות הכל כדי להחזיר אמון הציבור".
* * *
היא אומרת שבחודשים האחרונים הלילות שלה קשים. "לוקח לי הרבה זמן להירדם, אני כל הזמן חושבת מה צריך לעשות שלא עשיתי. קוראת עוד קצת בטלפון ומרגישה שיש לי עוד רעיון, וככה כל הלילה הראש עובד.
"מה שעצוב הוא שגם כשאני נרדמת, אני חולמת על המצב, על מלחמות, על איך אני נלחמת בכולם ועל מה אני משנה. ואז אני קמה מה־זה עייפה ואומרת לביטון: 'קמתי עייפה, כבר היה עדיף שלא הייתי ישנה'.
"אני ישנה אולי שלוש־ארבע שעות בלילה. זה לא בריא, אבל שום דבר שקורה עכשיו לא בריא. אנחנו פה עבור הציבור, וצריכים לשמוע את הציבור מדבר ולקבל ממנו פידבק. אני תמיד מוכנה להקשיב".
אילו תגובות את מקבלת ברחוב?
"אתמול עצר לידי רכב, ומישהו אמר לי שהם מחזקים אותי ושחייבים את הקול שלי כדי להחזיר את השפיות למדינה. אני מקבלת בכל יום הודעות תמיכה, וגם בקשות ומצוקות של אנשים.
"היום ב־6 בבוקר קיבלתי שיחת טלפון מאישה בת 94, שחוששת שלא יהיה לה איפה לגור כי רוצים לפנות אותה מביתה. העברתי את המקרה שלה לבדיקה בלשכה שלי. התמיכה שאני מקבלת נותנת לי כוח להמשיך, ואני גם בודקת את עצמי כל הזמן.
"אני מרגישה שאנחנו בחוסר איזון מוחלט מבחינת ההחלטות שמתקבלות. פנתה אלי מישהי שאמרה שמדברים על החולים הקשים ועל הנפטרים, אבל לא על מי שחֹווה סימפטומים לאורך זמן, שהם אפילו לא חלק מהסטטיסטיקה. אני הדגשתי את זה כל הזמן, שאנחנו לא מתייחסים לאנשים שחווים את המחלה".
בסוף הראיון היא עומדת במטבח ומכינה קופסאות אוכל. לא עבור עצמה, עבור הדוברת והיועצת שלה. "נשאר לי המון אוכל מסוף השבוע, קציצות ואורז", היא אומרת, "ומחכה לנו יום ארוך".
איזה חותם את רוצה להשאיר על הציבור?
"שאני קמה בכל בוקר בשבילו".
