מתי בפעם האחרונה הופעת על במה?
"בחודש מארס, עם ההצגה 'לא רק בלונדינית'. הספקנו לעשות שבע הצגות, היינו סולד אאוט. זו היתה הפקה מטורפת עם 30 משתתפים על הבמה, השקיעו שם מיליונים. היו כוריאוגרפיה יפה, בימוי וצוות משהו־משהו - ששי קשת, עוז זהבי, אניה בוקשטיין ועוד. חשבנו שאנחנו הולכים לרוץ הרבה זמן, ואז הכל נסגר. היו לי אז גם את 'אמא מאוהבת', שרצה ושהיו לה הצגות מכורות מראש, ואת 'לסלאו לא נחה', הופעת היחיד שלי.
"אני מתגעגעת מאוד לבמה, אבל אני בן אדם פרקטי. אבא שלי תמיד אמר לי שהחלומות צריכים להיות פרקטיים, ואני כזאת. היום אני חושבת ומקווה שעד יוני נחזור. כתבתי בקורונה הצגת יחיד חדשה (עם דפנה זילבר; ש"ז), לימים שנחזור לבמה. אני מוכנה, לא נרדמת בשמירה, וגם רציתי לעשות דברים בינתיים".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני לא בוכה כשאני מתעצבת, כי אני לא יודעת לבכות על עצמי. אני מביטה על עצמי מהצד בוכה, וזה לא זה, לא מתאים לי. אני בוכה מסרטים ומסדרות. אני מתרגשת כשאני רואה דברים שקשורים למלחמות, אז בשבוע שעבר בכיתי כשצפיתי בסדרה התיעודית 'לבנון' בכאן 11.
"בכיתי המון גם בפסטיבל הקולנוע בירושלים שהתקיים בדצמבר. בכיתי משי אביבי, שמגלם אבא לילד אוטיסט, ובכיתי מסרט דוקומנטרי על חברון. אני יכולה לבכות גם מפרק של 'סליחה על השאלה'. אני נחנקת כזה, זה עולה לי בגרון".
מתי בפעם האחרונה עשית קאמבק?
"כל בוקר אני עושה קאמבק מחדש. בגיל הזה, כשאני מתעוררת, אני אומרת 'מודה אני'. אבל הקאמבק האמיתי היה ב־2004. אחרי שלוש שנים שלא עבדתי, חזרתי עם התוכנית שלי 'יותר חנה מלסלאו', שעליה קיבלתי את פרס האקדמיה. ב־2005 שיחקתי בסרט שהגיע לפסטיבל קאן, 'אזור חופשי' של עמוס גיתאי, אז אלה היו שנות הקאמבק שלי. יום אחד לא יהיה לי קאמבק, וזה לא דבר מובן מאליו.
"להיות לא רלוונטית זה סוג של מוות, כי אם אתה בדום שתיקה זה קשה. כשהילדים שלי פה אני עסוקה בהם, אבל אם הם לא פה, ואין לי בן זוג, אז יש לי את העבודה. יש את חנה האדם, יש את חנה הכישרון, וזו אותה חנה. קיבלתי כישרון ופיתחתי אותו, באמת בורכתי. כבן אדם יש לי את החברים שמסביבי, אני מוזמנת, באה והולכת, אבל העבודה היא החיים שלי. מזל שיש לי מקצוע שממלא אותי, ואני לא מרגישה לבד או בדידות. זה מאוד ממלא. כשאתה לא עובד זה חסר. העבודה היא משמעות.
"חנה לסלאו לא נולדת כל יום, וגם חנה לסלאו נולדה מחדש פעמים רבות במשך 40 שנה, והיא הלכה והתפתחה. אני לא מתחרה באף אחד, יש צעירים מוכשרים ונהדרים, אבל יש לי את המקום שלי ואת הכבוד המגיע לי ואני לא מרגישה לא רלוונטית לרגע. אני כן רוצה לעבוד עוד ושהתעשייה תחזור. אני מפרנסת כמה משפחות. יש המון משפחות מאחורי הקלעים, למשל של נהגים ושל אנשי במה וסאונד. אני מחזיקה צוות שלם, וכשיש לי הצגות רצות, אני מפרנסת שש משפחות".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך ריאליטי?
"הציעו הרבה ואני אומרת לא. זו לא מחשבה שעוברת לי בראש. הציעו לי במספרים נורא גבוהים מ'האח הגדול', מ'הישרדות' ואחרים, והשתתפתי עכשיו בספיישל אחד של 'מאסטר שף VIP'. ראיתי 'הישרדות' עם בוזגלו ואני מתה על 'מאסטר שף'. הם נהדרים, השופטים. עכשיו יש 'האח הגדול VIP' וזה בסדר גמור, יש אנשים שצריכים לקבל קצת פוש לקריירה והם הולכים לתוכניות האלה, אני לא שופטת אף אחד. שכל אחד יעשה את השיקולים שלו. יכול להיות שגם אני אגיע למצב שבו ארצה ללכת, להתניע את הקריירה.
"חיזרו אחריי מ'האח הגדול' לאחת העונות, את לא מאמינה כמה הם חיזרו אחריי ולכמה כסף הגענו, לשישה אפסים. אמרו לי, 'טיפשה, למה את לא עושה? את יודעת מה זה לסרב למיליון שקלים?!' אבל אמרתי, 'אני אעשה את המיליון בצורה אחרת'. צריך משהו שיישאר קצת מסתורי, למרות שמסתורית מאוד אני אף פעם כבר לא אהיה. יודעים עלי הרבה, אבל יש הבדל בין מה שאני מספרת ופתוח לבין זה שרואים אותי 24/7 - למרות שאין לי סודות ושקרים. מה שרואים אצלי זה מה שיש, אין שתי חנות. ועדיין, מדובר שם בניסויים בבני אדם במעבדה בתנאים מאוד קשים, תנאי קיצון, אז בשביל מה? אני רוצה שיישאר משהו שמכבדים בי ומעריכים אותי עליו".
מתי בפעם האחרונה טסת?
"טסתי לפסטיבל ונציה בספטמבר, כשסיימתי את הצילומים לסדרת הילדים 'שקשוקה' לכאן 11. אני מגלמת בה מנהלת משוגעת. קיבלתי אישור מיוחד לנסוע לוונציה עם הסרט 'לילה בחיפה', אז טסתי לפסטיבל ומשם טסתי ללונדון לבקר את המשפחה, את בן ורומי ואת רפאל, הנכד שלי".
מתי בפעם האחרונה התחשק לך להיות אנונימית?
"כשאני בחו"ל לא כל כך מזהים אותי. כשאני נוסעת בעולם אני אנונימית, וזה נעים לי. בישראל אני מזמינה פירות וירקות משוק התקווה, ואין לי בעיה גם ללכת בעצמי לשוק ולהסתובב. גדלתי עם הפרסום, זה לא נפל עלי בִן־לילה. הרבה פעמים אומרים לי, 'אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותך', ואני עונה, 'זה בסדר, אני אצלך בסלון כבר 40 שנה'. אני חלק מהחיים ומהפסקול שלהם.
"אין לי בעיות להיות בחוץ ולהסתובב בין אנשים, חוץ מדבר אחד שמפחיד אותי, התגודדות. כשיש מולי אלף איש כשאני על הבמה, אין לי בעיה. אבל להיות חלק מהמון - אני מפחדת שימחצו אותי, שיתחילו פתאום לרוץ ואני אמעך. אז להופעות גדולות באצטדיונים או להפגנות אני לא הולכת. אחרת הייתי הולכת להפגנות על התרבות, בטוח שהייתי הולכת".
מתי בפעם האחרונה צחקת?
"אני צוחקת כל הזמן, גם כשזה כואב. מוצאת הומור בכל דבר. אתמול צחקתי המון, כשהייתי עם חברים. אם אתה אדם אופטימי אתה לא צריך הרבה כדי לצחוק, ואני אדם אופטימי. הכנתי מופע מיוחד בזום לימי הקורונה, בהתחלה קראתי לו 'אני צוחקת גם כשזה כואב', ואז שיניתי את השם ל'סיפורים שלא סיפרתי'. אלה סיפורים מאחורי הקלעים על איך התגלגלה הקריירה שלי, חומר מרגש. עשיתי מופע בזום לגמלאי ראשון לציון, אלף גמלאים וגמלאיות נכנסו להופעה שלי. המפעיל אמר לי בסיום, קצת בשוק, שאיש לא התנתק. זו אינדיקציה טובה, כי כשאתה יושב בבית זה לא מופע באולם שקשה לך לברוח ממנו, אתה יכול פשוט לקום ולהתנתק. זה היה מבחן עבורי".
מתי בפעם האחרונה היית על סט?
"לא מזמן. הצטלמתי ל'שטיסל', ל־'PPS' ול'שקשוקה', ואחר כך לסדרה של טליה לביא 'ילדות סכסכניות'. אני מגלמת בה את אחותו של שולי רנד. רציתי לעבוד עם טליה כי היא מאוד מוכשרת, ואני אדם מאוד חדור מטרה, אני לא מחזיקה יחסי ציבור, רוב הדברים באים אלי, אבל יש לי גם מחשבה והבנה מרחבית של המקצוע. אני גם 'מענטש', ואם אני עובדת עם אדם אזכור להגיד לו תודה. בסוף, בשורה התחתונה, הכל זה אנשים, לא רק כישרון. זה להיות נעים על הסט, לדעת להתנהג יפה, לתת משוב. אני מאוד נדיבה בלתת משוב לאנשים, וגם נותנים לי משובים, אבל אני לא נותנת משוב מתוך צפייה שייתנו לי בחזרה".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קלרה?
"כל יום. היא במחשבות שלי והיא חלק ממני. לא מזמן צילמתי כקלרה קמפיין לרובוט ניקוי משוכלל, וזה מאוד ריגש אותי. לפני חודשיים בערך פנו אלי מחברת מורן ('מורן טכנולוגיות ניקוי') והתחלנו לעבוד. הקופירייטר בא לשבת איתי ועבדנו יחד כדי להתאים את הטקסט לדמות. קלרה היא חלק ממני, הבגדים שלה אצלי תמיד, היו ונשארו מסודרים. זה אותו פפיון מאז, יש לו אורך חיים נפלא, והכפכפים הם אותם כפכפים, הכל ישנו. איך שאני נכנסת לבגדים שלה, אני ישר חושבת ומדברת כמוה ויוצאים לי מלא דברים. הפרסומת עם קלרה כבר עלתה והיא מקסימה".
מתי בפעם האחרונה עשית דיאטה?
"אני לא עושה דיאטות, שונאת את המילה הזאת, עשיתי לה תשליך. אני אוכלת במשורה. לפני שנה וחצי נמנעתי מפחמימות ומסוכרים וירדתי בערך 20 ק"ג. אני עושה ניקוי רעלים שלוש פעמים בשנה במצפה אלומות ומכירה את כל השיטות, אין סוג של דיאטה שלא ניסיתי, ולכן אמרתי די. לא הצהרתי הצהרת בלפור, רק רציתי להיפטר מהבודהה (הבטן), והיתה לי חתיכת מטען. הרגליים שלי תמיד היו רזות, אבל הרגשתי כאילו אני הולכת עם מזוודה של עשרה ק"ג בכל יד, בלי אפשרות להניח אותה על הרצפה, רק כשמתיישבים, וזה הכביד לי על הגב ועל הבריאות, אז אמרתי די. אמרתי ועשיתי, הייתי כנה עם עצמי, ולאט־לאט זה נשר.
"לקחתי משהו מכל מלמדיי בעולם הדיאטות, ככה שאני יודעת מה החולשות שלי, והחלטתי שאני נפטרת מהמשקל העודף לאט. יורדת עוד קילו ועוד קילו, לאט־לאט, ועכשיו אני לא רעבה כמו פעם. אני עטלף פירות, אוכלת המון פירות, אבל אוכל גם קשור לסיפוקים ואני לא יכולה להיות כל החיים בעונש. היום, אחרי שירדתי במשקל וזה כבר לא זמני אלא כבר שם, אם אני חולמת על פרוסת לחם עם חמאה, אני אוכלת. לא ארבע פריכיות. אני לא רוצה לרדת עוד, כי אהיה צימוק".
מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?
"כל יום. אני לא מעלה כל יום תמונה, אלא בערך פעם או פעמיים בשבוע, ולפעמים אני בדום שתיקה. זה תלוי במצב הרוח שלי, אבל בדרך כלל אני מעלה דברים לפחות פעם בשבוע. אגב, כבר רציתי לצאת מהרשתות, אבל חבר שלי, טלולה (טלולה בונט - דמות של מלכת דראג שמגלם טל קלאי; ש"ז), שהוא גם שכן שלי, אמר לי בשום אופן לא. הוא אמר, 'את לא יכולה להיעלם, את אדם ציבורי, ויש מעריצים שאוהבים אותך ואנשים שרוצים לדעת מה את עושה'. אז אני מעלה במידה, לא בהצפה.
"אני גם באינסטגרם וגם בפייס, והיום אני פעילה יותר באינסטגרם. יש לי שם כבר 60 אלף עוקבים. בהתחלה היתה לי התנגדות לדבר הזה, היום אני מעלה דברים אישיים ומקצועיים. אבל אני מודה שכשאני על סט, אני סוגרת את הטלפון ושוכחת לצלם. אני לא מעלה מכל מקום, זה לא בדנ"א שלי. לעומת זאת, החבר'ה הצעירים מגיעים וקודם כל מצלמים. אני צריכה להתרגל לזה. אבל אני כן מעלה, וכשאני מעלה משהו, אלפים נכנסים".
מתי בפעם האחרונה היה לך קשר מיוחד עם בעל חיים?
"את אוצ'ו, הכלב שלי, אימצתי לפני 14 שנה בערך. השם שלו הוא המילה שמונה בספרדית, כי יש לו כתם בצורת הספרה 8 על הגב. הוא כלב מעורב ויש לו אופי נעים כמו שלי, הוא חברותי. הוא היה חשפנית בגלגול הקודם, זה ברור לי, כי הוא חשפן, קצת כמוני. גם לי יש צד אקסהיביציוניסטי. אנחנו מבינים זה את זה, והוא אפילו יודע כשמצלמים אותו. הוא כבר כלב סלב, יכול היה לקחת סוכנת אם היה רוצה. הוא לא אוהב את זה, אבל בסוף הוא תמיד מתרצה ומצטלם איתי".
מתי בפעם האחרונה התאכזבת מאוד?
"בחנוכה. היינו אמורים לחגוג את החג יחד, כל המשפחה. יש לי בן בלונדון ובן בלוס אנג'לס ושניהם היו אמורים לבוא לארץ. לא יצא לנו אף פעם להיות יחד כולנו, עם רפאל הנכד שלי, ולצערי, זה לא יצא גם הפעם. את בני איתמר ואשתו נועה לא ראיתי שנה וחצי, שזה המון. אנחנו מדברים כל יום בפייסטיים ויש לי קשר חזק עם כולם, אבל יש הבדל בין שיחה למפגש. התרגשתי מהמחשבה שנהיה יחד בחנוכה, כבר קניתי להם חנוכיות, וזו היתה אכזבה קשה. הייתי בחזרות ובהופעות בזום וככה אתה פחות מרגיש את זה, אבל פתאום כשהבנתי שהם לא יגיעו היתה לי דכדכת וחלקתי אותה איתם.
"אין לי משפחה גדולה מלכתחילה, אני בת של ניצולי שואה, אנחנו משפחה קטנה. יש לי פה שתי אחיות ואח שחי בגרמניה, ואין לי דודים ודודות, אז בניתי משפחה משלי, וגם אותם אין לי פה. לאחרונה אני אומרת להם, 'אני לא רוצה שתבואו לסעוד אותי - אני רוצה ליהנות מכם ושתיהנו ממני, אני רוצה להיות יחד כשאני סבתא פעילה'. הנכד שלי רפאל היה כאן כשרומי אבולעפיה, כלתי, צילמה את ה'טבח' ל'יס', והוא ישן אצלי פעמיים בשבוע. הלכנו לטייל, עשיתי לו אמבטיות. אני רוצה להיות סבתא ולהרגיש את הנכד שלי. אבל זו לא רק אני, זו תקופה של אכזבות ושל תוכניות שמשתנות. אני שמחה שאני בריאה וגם התחסנתי. חבר'ה, חייבים להתחסן, אחרת לא יהיה לזה סוף. ייקח אולי עוד שנה־שנתיים עד שזה יעבור, אבל חייבים להתחיל".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"אחרי פסטיבל קאן ב־2005, למרות שגם אז הייתי פרקטית, מורגן פרימן אמר לי שאני חייבת לנסוע להוליווד וללכת לאודישנים. התחלתי לחשוב על זה ואמרתי, 'מה, אני אכתת רגליים מאודישן לאודישן?' הייתי אז בת 52, ואף אחד לא מחכה לך בהוליווד. שחקניות כמו שרון סטון ורוזנה ארקט מחכות לתפקיד. אם לא כותבים לך תפקיד - אין. חשבתי אם בא לי להיות ראש לשועלים או זנב לאריות, וגם ניסיתי קצת. כשעשיתי שם סיבוב של הופעת היחיד שלי הלכתי לכמה פגישות בסוכנויות, אבל הבנתי שצריך באמת להתיישב ולגשת לאודישנים, ובגיל הזה התפקידים שיכלו לתת לי הם של אימהות יהודיות. הבנתי שטוב לי פה ושאיש לא מחכה לי שם, וזו ההחלטה שקיבלתי.
"היום העולם הוא קטן ואם רוצים אפשר למצוא תפקיד בחו"ל, אבל האמת היא שטוב לי פה וזה קשור לשפה. יש לי אנגלית וצרפתית טובות, אבל זו לא אותה שליטה כמו בעברית. בעברית אני יכולה לז'נגלר, בשפה אחרת תמיד אשמע זרה. אני יודעת מה קורה בחוץ, יש נטפליקס, אבל אני לא מרגישה שאני מפסידה שום דבר. אם הייתי רוצה מאוד הייתי שועטת ויוצאת לעולם, כי כישרון זה כישרון זה כישרון ואני מאמינה בעצמי, אבל לא אתחיל לבנות עכשיו קריירה בחו"ל. אם ייפול עלי תפקיד מעניין אז בכיף, אבל כאן המקום שלי וטוב לי בו".
מתי בפעם האחרונה עשית אודישן?
"כבר כמעט לא עושים לי אודישנים. אם חושבים על חנה לסלאו, יודעים מה אני יכולה לתת. ל'שטיסל', בעונה הקודמת, עשו לי מאצ'ינג (התאמה) כי הבמאי אלון זינגמן רצה לראות אם אני ודבל'ה גליקמן מתאימים. באתי בלי איפור, בבגדים סגורים, וגם ירד גשם והשיער שלי נרטב, לכן עטפתי אותו בצעיף. זה עזר לי לקבל את התפקיד, כי עזרתי לדמיון של הבמאי לראות אותי בדמות. לפעמים כותבים תפקיד בשבילי, אבל לא אכפת לי לעשות אודישן, זו לא פחיתות כבוד. גם הקהל עושה לי אודישנים. נכון שהם באים כי הם אוהבים, אבל הם קונים כרטיס וזה תמיד מבחן. אני לא חוששת, כי בפרפראזה על השיר הידוע של יהודה עמיחי, אני יודעת תמיד שאלוהים ירחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל חנה לסלאו לא ירחם כלל".
מתי בפעם האחרונה הרגשת אופטימיות?
"כל יום. גם אם יש לי נפילה ליום אחד, אני קמה למחרת. אני זו שאמרתי שהקורונה היא דבר שיעבור, הרמתי אנשים, הזכרתי לחברים שלי שהיו בהיסטוריה הרבה מקרים קשים. הם אמרו, 'החיים לא יחזרו אף פעם להיות מה שהם היו', כי הזיכרון של אנשים קצר נורא, זה טבע האדם, אבל הכל יחזור. זה ייקח זמן, אבל אני אופטימית, מאמינה בטוב ומאמינה שיהיה טוב. זו חשיבה של לקום בבוקר וקודם כל לא לקחת את זה כמובן מאליו. בגיל צעיר מאוד הבנתי שאת מקומי בעולם אשיג לבד, ושאם יש דברים שאני רוצה, אני צריכה לקום ולהשיג אותם בעצמי. זה היה ברור לי, 'קומי ותשיגי', הישרדות.
"אני לא כועסת על הוריי על דברים שהם לא עשו, הם נתנו לי מזוודה של ביטחון ואהבה, אבל לא מזמן בכיתי עלי כשנזכרתי שאף אחד לא ליווה אותי כשהתגייסתי לצבא. לא היה להוריי אוטו והם לא ידעו מה לעשות, אז הלכתי לבד. כל דרכי היא לבד. בטירונות כולן קיבלו חבילות, ואני לא. הם לא ידעו איך לשלוח ולאן. זה לא היה קשור לכסף, הם פשוט לא ידעו לעשות את הדברים האלה. המון דברים היו חסרים, ובכל זאת יצאתי ככה, אופטימית".
מתי בפעם האחרונה היית מאוהבת?
"אני מאוהבת בנכד שלי, רפאל, אבל מאז שהייתי מאוהבת בגבר חלף הרבה זמן, ולא אכפת לי להיות מאוהבת קצת, הלוואי. קשה לי להאמין שזה יקרה, אבל אולי כן. גברים מפחדים להתחיל איתי, וזה מבאס. קצת מפחדים לגשת אלי, אני לא יודעת למה. אולי כי ה'חנה לסלאו' מפחיד אותם. אבל אני מאמינה שזה יקרה, אולי, ואם לא אז גם טוב, כנראה הקארמה בסיבוב הנוכחי היא בלי החלק הזה.
"קיבלתי כל כך הרבה דברים טובים אחרים, אני לא צריכה הכל. אני רוצה חבר לצחוק איתו, לנסוע איתו, לאכול איתו וללכת איתו לאירועים, אבל לא לגור יחד. אני לא רואה את עצמי חולקת מיטה עם מישהו. לא צריך להתחתן ולהיות דבק".
מתי בפעם האחרונה היית בטיפול פסיכולוגי?
"מזמן. אחרי הגירושים מבני (בלוך), לפני 20 שנה בערך. הייתי פעם אחת או פעמיים אצל מטפלת שטיפלה ספציפית בנושא הזוגיות. היא נתנה לי משימות, אמרה לי, 'אין דבר כזה לא מתחילים איתך', וביקשה ממני להכין רשימה של כל מי שמחמיא לי. היא אמרה שאני לא שמה לב בכלל שמתחילים איתי ושנותנים לי מחמאה. בזכותה הכנתי את הרשימה, בערך, ובאמת שמתי לב יותר. הנושא שהיה לי על הלב אז היה זוגיות".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"אני בודקת לא מעט ונמצאת בקשר רציף עם איתן מהבנק. היום הכל דיגיטלי, אבל אני רוצה ומבקשת שישאירו לי את איתן מהבנק. אני מודעת למה שקורה לי בחשבון, לא קלולס, כי חייבים לדעת מה קורה שם. היתה שנה קשה שבה אכלתי חסכונות, כי אני חיה באותה רמת חיים וזה לא זול, אבל אני מסתדרת. אני אדם שאוהב לחיות, לנסוע, ואני תמיד אומרת שאני לא יכולה להתעשר כי אני עובדת. לא מתעשרים מעבודה, אלא מעסקים, ואני עובדת בשביל הכסף שלי. אבל אני חיה טוב, שרק יחזירו את כל העבודה ואין לי תלונות".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?
"אני לא חושבת על זה. פנו אלי פעם ממפלגת הגמלאים, אבל אני לא עסקנית וגם עובדת במקצוע שאני אוהבת. אני לא יודעת אם הייתי יכולה להיות פוליטיקאית, כי מתחילים עם כוונות טובות ואז זה מידרדר ללכלוכים. אמרו לי בפסטיבל ירושלים שאני מתאימה להיות נשיאה כי אני אדם אהוב ומוערך ואני דוברת חמש שפות - עברית, אנגלית, יידיש, צרפתית וגרמנית. אולי את זה אוכל לעשות".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"יש בי כעס על המצב, ועל זה שאין מתווה. החיסון הוא אור בקצה המנהרה, אבל חודשים לא היתה אלינו שום התייחסות, כאילו אנחנו באמת לא חיוניים, כאילו זה לא מקצוע חשוב שיש בו מאות אלפים של אנשים שצריכים להאכיל משפחות. לא נתנו לנו שום תקווה.
"אני כועסת גם מדברים טריוויאליים, כמו זה שאנשים לא מטריחים את עצמם להרים את הזבל או שמישהו חונה על מעבר חציה. כשאני כועסת אני אומרת, 'סליחה, אתה יכול לזוז, לא להחנות כאן?'. אגואיסטיות מכעיסה אותי, אבל אני חושבת שבסך הכל החברה הישראלית היא לא כזו. מכעיסה אותי גם הדרך שבה מתייחסים לניצולי שואה, מכעיס אותי שמבקשים עבורם תרומות כל הזמן. אני נענית הרבה, אבל שואלת למה המדינה לא דואגת לאנשים? יש מלא עמותות שכל היום פונות ומבקשות עזרה, גם לפני הקורונה, וזה לא אמור להיות ככה. תדאגו אתם לנו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על המוות?
"אין לי מה לחשוב עליו. אמא שלי אמרה לי, 'גם אם לא תחשבי על המוות, הוא יגיע'. עדיף לחשוב על דברים טובים, דברים רעים מגיעים לבד. חשבתי לאחרונה רק על זה שחייתי יותר מאשר מה שנשאר לי לחיות, כי אני בת 67. כל יום הוא נהדר, אומרים לי, 'יש לך עוד 20 שנה בטח', אבל אני אומרת שזה עובר כל כך מהר, וזה חבל, כי יש לי אחלה סיבוב. אני בת מזל ואני אומרת תודה לאל. חוץ מהזוגיות, פונקתי בסיבוב טוב. באתי לעולם הזה כדי לשמוח ולשמח, ואני אומרת איזה יופי, זה לא מובן מאליו שהצלחתי לעשות את זה ולהיות שמחה".
מתי בפעם הראשונה
מתי בפעם הראשונה התאהבת?
"בגיל 15. הוא היה אדם לא מוכר בשם ברנד והתאהבתי בכפות הידיים שלו. הוא והמשפחה שלו גרו לידנו, בקומה השישית. הם היו עולים חדשים מצרפת והוא היה גדול ממני ולא הרשו לי לצאת איתו, אבל יצאתי איתו בכל מקרה. יצאנו בסתר, ואני אדם נורא ישר שלא משקר, וכדי לצאת איתו שיקרתי הרבה - וזה נורא. אתה מתבלבל בשקרים שלך. אחרי התקופה הזאת אמרתי שלא אשקר עוד בחיים. אגב, זה נגמר בשיברון לב. אומרים ש'אהבה זו מילה אחת, שלוש הברות, שני אידיוטים ולב שבור אחד'. המשפט היפה הזה הוא של מולייר, והלב שנשבר היה שלי".
