מצחיק טילים: בידור במסיכת אב"כ

בתחילת השבוע השלישי של ינואר 1991, כשמפלס החרדה הלאומי טיפס לשמיים, התייצב באולפן התוכנית "מוקש" בערוץ 2 הניסיוני שגריר עיראק בישראל, מר בסאם עזיז. בתשובה לשאלת מראייניו, גלעם וטיל, אם יש סכנה שישראל תיפגע מטילים עיראקיים, לא היסס השגריר לקבוע בוודאות: "יש סכנה, ללא ספק יש סכנה, הסיכויים הם מאה אחוז סיכויים". רגע לפני כן, כשהוא נשאל אם תהיה מלחמה, השיב עזיז: "בהחלט, בהחלט תהיה מלחמה. הבעיה כרגע היא שאנחנו טרם גיבשנו עם האמריקנים את התאריך המדויק, את השעה... ביום רביעי יש 'שושלת' בטלוויזיה הסעודית, נראה".

"מוקש" היתה כמובן פרודיה על התוכנית "מוקד" מהערוץ הראשון דאז, גלעם וטיל הם לא אחרים מאברי גלעד וארז טל, ואילו בסאם עזיז הוא יאיר ניצני, מיודענו מהטור בתחילת המוסף הזה, שהשתתף אז בתוכנית של גלעד וטל "העולם הערב". מלחמת המפרץ הפכה את התוכנית למיתולוגית.

"הראיון עם בסאם עזיז היה אולי הדבר הכי הזוי שעשינו", נזכר טל, "הוא שודר יום או יומיים לפני שסדאם שיגר טילים, ואחר כך כולם כמובן השתגעו מזה לגמרי ואמרו: 'מה, איך הוא אמר דבר כזה?' לא האמינו שהוא בעצם חזה את נפילת הטילים. כשהבאנו אותו שוב, הוא אמר: 'מה אתם רוצים, הבטחתי שנשגר'".

התחזית התגשמה: בלילה שבין 17 ל־18 בינואר, שיגר סדאם חוסיין טילי סקאד לעבר ישראל. בסאם עזיז הפך לישראלי היחיד שחזה את המתקפה מראש.

"והכי חשוב - לא להזריק אטרופין!"

("העולם הערב", מערכון הנחיות לציבור בהשתתפות קובי מידן, אברי גלעד בתפקיד הילד רובי חובב המים וארז טל בתפקיד המבוגר ההיסטרי)

גם ממרחק 30 השנים שחלפו מאז, אפשר לומר שאווירת ההיסטריה הלאומית ששררה בתקופת מלחמת המפרץ מזכירה במשהו את האווירה במשבר הקורונה הנוכחי. אלא שאז עוד לא פרצו לחיינו האינטרנט והרשתות החברתיות, וחברות הכבלים או ענקיות התוכן היו בגדר חלום רחוק, אם בכלל. 

המצב הזה הכניס את הכוכבים של שני הערוצים היחידים, ערוץ 1 וערוץ 2 הניסיוני, לכל סלון בישראל. הרייטינג היה עצום, שכן רוב מוחלט של הציבור חשש לצאת מהבית בשעות הערב, מפחד הטילים. מי שהיו אמונים על האתנחתא הקומית בין מופע אחד של דובר צה"ל נחמן שי למשנהו, היו אנשי תוכניות הבידור, וכשמדברים על תוכניות בידור במלחמת המפרץ, מדברים על "זהו זה" ועל "העולם הערב".

הראשונה היתה כבר ותיקה על המסך, עם מעמד כמעט ממלכתי, 12 שנים אחרי שידור הבכורה שלה. הטאלנטים של התוכנית, ובראשם מוני מושונוב, גידי גוב, שלמה בראבא, אבי קושניר ודבל'ה גליקמן, מיהרו להתגייס להצחיק את העם ברגעים הקשים. "העולם הערב", שעלתה לאוויר רק חודשיים קודם לכן, היתה צעירה ופרועה יותר, והציגה לצופים את גלעד וטל, שהיו מוכרים עד אז בעיקר ככוכבי גל"צ, לצד ניצני, "איש הברז" מתיסלם, עינב גלילי הצעירה והשחקן מתי סרי. 

"התחושה העכשווית בקורונה מזכירה לי מאוד את התחושה של מלחמת המפרץ אז", אומר סרי, שגילם את סדאם חוסיין. "למה אני מתכוון? בשתי התקופות הללו מדובר למעשה בעידן הלא נודע. גם אז לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, וגם עכשיו לא, וזה הסיפור.

"אגב, אני זוכר שגם אז סגרו את התיאטראות. אני שיחקתי בהבימה, והתיאטרון נסגר למשך חודשיים בערך, מאמצע ינואר עד פורים. במלחמת המפרץ אפשר לומר שהיה סגר בערב, כי אנשים הסתגרו בבתים - לא בצו ממשלתי, אלא פשוט מפחד".

"כמעט אף אחד לא באמת האמין שיתחיל בלאגן כל כך רציני", אומר טל. "אפילו אחרי המתקפה של ארה"ב עוד אמרו 'סדאם לא יעז לתקוף', ואז הגיע הלילה הראשון של הטילים, ואנשים היו בהלם. 

"בשבועיים הראשונים של המלחמה באמת לא היה אפשר לראות אנשים ברחובות, במיוחד בערב. אחר כך הבינו שצריך להתקדם ולחיות, והמדינה נכנסה למעין שגרת חירום כזו, שבה כולם ניסו להגיע הביתה מהר, לפני 6 בערב, כי הבינו שהשיגורים הם בערב ובלילה, אז שהם לא יתפסו אותך בכביש או בדרך".

"אל תקראי לי 'עצבן'!"

(גידי גוב בדמותו של ארווין העצבני ב"זהו זה")

"תקופת מלחמת המפרץ והחודשים שלפניה היתה תקופת החרדות שבהן הזינו אותנו", נזכר מוני מושונוב. "דיברו על טילים כימיים שיגיעו לפה והסבירו לנו שצריך מסיכות, ניילונים וסלוטייפ לאטום את הדירות. אנשים נכנסו לפחדים, והיה גם האולטימטום שארה"ב הציבה לעיראק, כאילו קבעו ממש תאריך למלחמה, מה שהוסיף להיסטריה. 

"העשייה שלנו בזמן המלחמה היתה עבורנו עבודה באזורים חדשים שלא נגענו בהם לפני כן. פתאום יש מצב לאומי מדאיג ומפחיד, אז כל הצוות מתגייס. אם בדרך כלל היינו עושים תוכנית עם כותב אחד, מפיק אחד ושניים או שלושה שחקנים, הפעם כולם לקחו חלק. זו היתה עבודה מסוג אחר, לצד התרגשות גדולה, וגם פחדים, כמובן. גם אנחנו הסתובבנו עם מסיכות, וגם לנו היו הדאגות מהבית. היו לנו משפחות עם ילדים קטנים.

"מה שכן, הרבה דברים שנולדו במלחמת המפרץ התבססו על אמת שראינו, כמו למשל הדמות של הבאבא בובה או שלישיית הזקנים, שאותם ראינו יושבים על איזה ספסל עם מסיכות האב"כ, והם נכנסו לתוכנית".

"כל אחד מאיתנו בא לתוכנית עם כל הפאניקות והחרדות שלו, בדיוק כמו כל אחד בעם ישראל", מספר אבי קושניר. "רק שאנחנו באנו וביצענו עם החרדות את המערכונים, והכל נכנס פנימה. היה שם את הפחד הזה של '6 בערב, הטילים מגיעים, בואו נברח!', והרי 'זהו זה' כמו תמיד היתה בשידור חי, מ־16:00 עד 16:45, אז כשהסתיימה התוכנית הלכנו להתלבש ואמרנו: 'יאללה, מהר, בואו נברח לנווה אילן', כי היה שם מלון.

"היה לי ילד בן 3 בבית, ואמרו טילים, מה טילים, אני יודע? או 'שימו סמרטוטים מתחת לדלת וניילונים על הקירות'. הרי זה הזוי, זה מטורף. בתוך כל זה, עם המצברוח הזה ועם הכל, עשינו את התוכנית. ואני חושב שזה אחד הדברים שצבעו אותה בצבע המיוחד שלה, שהפך אותה לקאלט.

"במלחמה ההיא היתה עליית מדרגה של 'זהו זה', מבחינת הרגשות של הציבור. אמרו לנו ממש, 'וואו, אתם עוזרים לנו לעבור תקופה', אלו היו התגובות שקיבלנו. אבל זה לא משהו שאתה מכוון אליו, אלא משהו שיוצא לך. אנחנו בסך הכל רצינו לצחוק קצת על המצב".

"אתה לוקח טופס, אחרי שמילאת אותו מגלגל לקטן־קטן, שם אותו בתוך הסדק, על זה אתה שם שפריץ ושפכטל - כמו חדש"

("העולם הערב", אברי גלעד כאיש מס רכוש בדירתו של ארז טל, שנפגעה מטיל)

בניגוד ל"זהו זה", ההצלחה ההיסטרית של "העולם הערב" היתה חדשה עבור יוצריה ומשתתפיה. טל וגלעד אמנם טעמו את טעם ההצלחה בתוכנית הרדיו המיתולוגית שלהם, "מה יש", ששודרה בשנות ה־80 בגל"צ, אבל בטלוויזיה הם היו פנים חדשות יחסית.

"ערוץ 2 הניסיוני שידר אז פחות או יותר כל מה שהביאו לו", אומר ארז טל. "אבל אני בכלל לא רציתי כל כך לעשות טלוויזיה. היא נראתה לי אז מאוד קשה ומאובנת, מין 'הטלוויזיה של הערוץ הראשון' כזו. הסאטיריקן אבי כהן, שהיה הבמאי הראשון שלנו, ביחד עם המפיק והיזם דורון אברהמי (ראש קבוצת 'תאגיד טלוויזיה אנגליה־ישראל בע"מ' אז וממקימי ערוץ 2 המסחרי; י"פ) רצו שנביא את הרוח של 'מה יש' מהרדיו אל המסך. לאברהמי, שרצה להשתלב בשידורים של ערוץ 2 המסחרי שעמד לעלות לאוויר, היה רעיון לעשות תוכנית סאטירה עם אברי ואיתי. הוא היה מוכן להשקיע בהרפתקה הזו שנקראה 'העולם הערב', וככה יצאנו לדרך". 

תוכנית הבכורה שודרה ב־4 בנובמבר 1990, כחודשיים וחצי לפני פרוץ מלחמת המפרץ. "צילמנו באולפני מימד 20 תוכניות", נזכר טל. "מה זה תוכניות? כל פרק היה בערך רבע שעה. התוכניות האלה היו מאוד לא אקטואליות, התקציב היה קטן ביותר, וצילמנו אותן במכה כדי לחסוך, באופן פרטיזני כזה, גרילה. היו קטעים שצילמנו אפילו עם מצלמה ביתית.

"התוכניות הראשונות היו הזויות, נקרא לזה ככה. הן לא נראו טוב, וזה היה הומור כזה שלא היה כל כך ברור מה אנחנו רוצים להגיד, מין נונסנס על נונסנס על נונסנס. הן התקבלו בתחושות מאוד קרירות. היה לנו ברור שכשהן ייגמרו, תיגמר גם ההרפתקה של 'העולם הערב'.

"אבל תוך כדי שידור התוכניות הראשונות, התחילה פתאום מלחמת המפרץ, ואנחנו אמרנו לעצמנו, 'מה אנחנו משדרים את השטויות האלה? בואו נעשה דברים קצת יותר רלוונטיים ואקטואליים'. התגייסנו שוב לדבר הזה, נכנסנו לאולפן והתחלנו לצלם תוכניות שבהן התייחסנו לטילים, לאזעקות, למסיכות האב"כ ולמצב הכללי. 'לא להזריק אטרופין', למשל, זו דוגמה להיסטריה שהיתה אז. היו המון הוראות לאזרחים, נחמן שי היה כל הזמן באוויר, אנשים לא ידעו על מי לסמוך, ואנחנו הלכנו עם הראש הזה ובנינו סביבו את הדמויות.

"תוך כדי המלחמה גם רמת האקטואליה עלתה, והיינו מגיעים למצב שבו אנחנו מצלמים בבוקר ומשדרים בערב, כשיש שני פרקים בשבוע, ועוד פרק לקט. היינו משודרים ב־19:15, לפני ה'מהדורה' שהיתה אז בערוץ 2 הניסיוני, שנקראה 'שבע וחצי בעולם', עם אורלי יניב. ב־19:15 הערוץ הראשון שידר את התוכניות בערבית, כך שהיינו בעצם התוכנית היחידה באוויר בעברית. די מהר צברנו פופולריות רבה, ונהיה סביבנו סוג של היסטריה די גדולה. קלטנו פתאום שהמונים רואים את התוכנית.

"כולם היו אז על הקצה של הקצה, בטח בתחילת המלחמה. היתה היסטריה כללית כזאת, וכנראה גם השתפרנו, צברנו קצת ניסיון מהתוכניות הראשונות. ופתאום זה התחיל לעבוד. פתאום, מה שייצרנו היה רלוונטי ואקטואלי והצליח לגעת בצופים. אפשר אולי להגיד שמלחמת המפרץ היתה עבורנו סוג של נס".

איך עבד תהליך היצירה של התוכנית?

ארז: "אברי ואני כתבנו הכל, אבל היינו מאוד פתוחים לכל מיני ניואנסים ואלתורים, למשל כאלה שניצני ומתי הוסיפו תוך כדי הצילומים. אני לא ידעתי וגם שנאתי לעשות דמויות, אז מעבר לדמות של האיש ההיסטרי ב'לא להזריק אטרופין', שהיתה די חד־פעמית, בדרך כלל הייתי המראיין, הקול השפוי, וכמעט תמיד אברי היה עושה את הדמויות, עם כל החבר'ה, כמובן. העשייה של התוכנית היתה משפחתית, זו היתה משפחה".

אברי: "כל התוכניות שעשינו במלחמה היו מאוד־ מאוד דלות תקציב. צילמנו עד השעה שבה היה לנו מספיק זמן להגיע הביתה לפני שיתחילו הטילים, ככה שב־3 אחר הצהריים היה צריך לסגור הכל ולנוס, כדי להגיע לפני רדת החשיכה. המערכונים היו ממש בסיסיים: בגד, חדר, טקסט - וזהו. כמעט בלי תפאורה או אביזרים נוספים. אבל מכיוון שדיברנו בדיוק לתוך הפחדים של האנשים, ונתַנו גם את האתנחתא הקומית, אז זה פשוט עבד.

"היתה לנו גם הפריבילגיה להיות יחידת קומנדו קטנה, זריזה, גמישה ונועזת. יכולנו לתת מענה לכותרת של הבוקר כבר בתוכנית של הערב, מה שהיום קורה במערכות יותר גדולות, אבל אז זה ממש לא היה מקובל, ואולי זו אפילו היתה הפעם הראשונה שעשו דבר כזה - תגובה הומוריסטית ומעובדת לדברים שקרו באותו יום, או יום קודם.

"ההומור לא היה בשמיים, לא היה מתוחכם מי יודע מה. רק לקחת את הכותרות של הבוקר, לתת להן טוויסט קטן ולהלביש את זה על איזו דמות - ויאללה.

"ארז ואני כתבנו את המערכונים, ואבי כהן היה הבמאי הראשון. היו גם המון אלתורים, ולו בגלל הקושי הפשוט שלא ארז, לא אני ולא אף אחד אחר ידע ללמוד בעל פה, וטלפרומפטר היה אירוע נדיר. ככה שהיינו לומדים פחות או יותר מה להגיד ועושים טייקים עד שיצא טוב, או עד שצריך לברוח הביתה כי תכף תהיה אזעקה.

"כל התכנים של 'העולם הערב' נעשו על ידי עשרה אנשים - שעשו את התפאורה, את העריכה, את הצילום, את ההלבשה, את האוכל, את הכל. עבדנו ממש באפס כסף. אני חושב שהרווחנו בתקופה ההיא משהו כמו 120 דולר לשבוע".

ניצני: "צריך להבין שאלה הימים של טרום טלוויזיה מסחרית. זו למעשה טלוויזיה ניסיונית, ערוץ 2 הניסיוני, אין תקציב, אין יותר מדי זמן צילום, אין טלפרומפטר, אז הכל מהראש, והרבה פעמים המוח הלך לכיוונים אחרים. אני גם נורא נהניתי להצחיק אותם, אז הייתי ממציא כל מיני שטויות על המקום, והם היו צוחקים. זו היתה גם איזושהי סאטירה על כל העולם הזה של תוכניות הראיונות הכבדות כמו 'מוקד' וכולי". 

ארז: "התוכנית המשיכה עד מארס 1993. למעשה, היינו באוויר שנתיים וחצי, עם קצת הפסקות, וירדנו קצת לפני שעלה ערוץ 2 המסחרי. הכיוון של הערוץ השני המסחרי היה דווקא להתחיל מהמקום של הטלוויזיה הממלכתית, ולא ללכת לכל מיני הרפתקאות קצת הזויות, אז לדברים כמו שלנו, למרות שכבר היינו פופולריים, לא היה מקום. לקחו את גבי גזית, דן מרגלית, דברים כאלה". 

"כל אזרח חמוד קונה סרטי בידוד. אני לא שודד, אני משה המבודד" 

(אברי גלעד כמשה המבודד ב"העולם הערב") 

"אין ספק שמה שעשה את 'העולם הערב' היה המלחמה", קובע אברי גלעד. "אחד הדברים הראשונים שבישרו את בוא ההצלחה היה הדמות של משה המבודד, כי בכל מצב חירום כזה תמיד יש איזה מוצר שמישהו עושה עליו כסף. בקורונה היו לנו את הביצים ואת המסיכות, ואז זה היה המסקינג־טייפ, שחשבו שיעזור נגד מתקפה כימית. 

"משה המבודד הוא למעשה הספסר הישראלי המצוי, שזכה פתאום להצלחה גדולה. אני מניח שגייסתי איזשהו קול ומבטא ממאגר הקולות והמבטאים המוגבל שלי, כתבנו משהו בארבע דקות, וכשזה התברר כמוצלח, פשוט שכפלנו את זה באינסוף וריאציות, כי זה תמיד מה שהיינו עושים כשמשהו הצליח. במשה המבודד היה משהו מאוד מדויק, הוא פגע בול בפוני. אגב, בתחילת מגיפת הקורונה השתעשענו במחשבה לעשות עוד משהו עם משה המבודד, אבל זה לא יקרה".

בהמשך, כשדמותו של משה המבודד הפכה לסוג של קאלט, הופק "שיר המאה שקל" בכיכובו של גלעד, שבו הוא עושה קטעי ראפ כשעל כתפו רדיוטייפ דאבל קאסט ענק, והוא מזמר את הפזמון: "לא מכיר את ריטה/ לא רוצה את אריה מקל/ מכיר רק את דוד/ ורוצה רק מאה שקל". מעבר להתייחסות למקל, מנכ"ל רשות השידור דאז, הפקת הקליפ היתה מושקעת יותר, והוא צולם בצילומי חוץ עם שלוש זמרות ליווי ולהקת רקדניות. 

"היו לי כבר ניסיונות בראפ לפני 'שיר המאה שקל', אפילו הקלטתי איזה שיר עם דוד ד'אור", אומר גלעד. "חשבתי שאולי אני יכול להיות ראפר, וזו היתה טעות חמורה כמובן. השיר הזה היה קצת יותר מושקע, ועלה אולי 30 שקל. שאר הדברים עלו עשרה שקלים".

"תראה... מר גלעם... אתה לא באמת מצפה שאני אגיד לך בדיוק איפה ייפול הסקאד"

(יאיר ניצני כשגריר עיראק בישראל, בסאם עזיז, ב"העולם הערב")

"מבחינת הדמויות, מה שקרה עם משה המבודד קרה גם עם הדמות של בסאם עזיז", אומר גלעד. "היא היתה מאוד מדויקת. המערכון שבעצם עשה אותו היה זה שבו הוא חזה שייפלו טילים, מה שעורר הרבה רעש". 

"מה שקרה הוא שאף אחד מכל המומחים הרציניים במדינה לא רצה להתחייב ולענות באופן חד־משמעי על השאלה אם ייפלו טילים או לא", מסביר ניצני. "ואז בא בסאם עזיז ידידנו וענה: 'בוודאי, איזו שאלה, כמובן שייפלו טילים'. וכמה ימים אחרי זה ירו טילים על ישראל, וכך זכינו לתהילת עולם, כי היינו היחידים שבאמת חזו את זה.

"עוד מימי הרדיו, אברי וארז תמיד קראו לי כשהם היו צריכים כל מיני דמויות קיצוניות ופסיכיות. ככה היה עם האשם תמיד ב'מה יש', וככה היה גם עם בסאם עזיז. בנינו את הדמות ביחד, כשהרעיון היה לייצר מין טיפוס, בלתי אפשרי כמובן, של שגריר עיראק שיושב בתוך ישראל, והוא מאוד ידידותי וחינני ונורא אוהב את ישראל ואת התנאים המיוחדים שנוצרו לו, כאחד שיושב כאן בשעה שבעיראק הכל מתפרק. 

"אגב, היום כל העניין הזה לא היה עובר מבחינת הפוליטיקלי קורקט. כל הדרך שבה הוא מתאר את החיים שלו בישראל, כולל קשרים עם נשים וכו'. הצחיק אותנו גם שאני, כעזיז, נכנס לפרטים. הייתי נכנס לתיאור מדויק של הג'קוזי של סדאם ודברים כאלה, וכמובן המון נונסנס".

דמות מיתולוגית נוספת שהוציאה "העולם הערב" בתקופת המלחמה היא זו של סדאם. "את הדמות שלו אני יזמתי", אומר מתי סרי. "צלצלתי לאברי ולאבי כהן ואמרתי להם: 'בואו נעשה את סדאם'. אני נשבע באלוהים שממש לא ידעתי אז איך הוא נראה, הכל היה מבוסס על סוג של ניחוש, וזה יצא בול".

בזמן המלחמה לא ידעת איך סדאם נראה? הוא היה בכל מקום. 

"ראיתי משהו קלוש שלו בטלוויזיה, אני חושב שזה היה איזה קטע שבו הוא הושיב ילד בן 3 על הברכיים ודיבר איתו כמו הסבא החביב. אבל לא זכור לי שממש ראיתי אותו עם מדים.

"עשינו גם מערכון ששודר כביכול מהבונקר שלו, כשהוא עם בובה של ילדה קטנה על הברכיים, והוא אמר את משפט המחץ שלו: 'אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה, שלך!' - וסיים בצחוק אכזרי.

"התגובות שקיבלנו היו היסטריות. לתוכנית היו שיעורי צפייה מטורפים. אני זוכר שהיו עוצרים אותי ברחוב, עד היום אני עוד מקבל תגובות על הדמות הזאת. אנשים שזוכרים את התקופה ההיא, שהיתה די טראומטית, זוכרים אותי בתור סדאם חוסיין".

"במילה עריק חבויות הרבה מילים, למשל המילה עיר והמילה ריק, יעני עיר ריקה"

(מוני מושונוב כבאבא בובה ב"זהו זה", אחרי שראש עיריית ת"א דאז, שלמה להט, קרא לתושבים שעזבו "עריקים")

"כדי לנסות להתגבר על החרדות, כולם נעזרו בהמון יועצים ומומחים למיניהם", מספר מוני מושונוב על התהליך שהוביל ללידתה של הדמות האלמותית שלו, הבאבא בובה. "באחד העיתונים היה מומחה שעשה גימטריות על מילים שקשורות איכשהו למצב. למשל, הוא הסביר על פי התאריך של האולטימטום, אם יעופו באותו יום טילים. חשבנו שאולי נעשה בתוכנית איש כזה, שעושה גימטריות מצחיקות, כדי להפיג את המתח.

"אילנה לופט, כותבת שלנו, היא זו שהמציאה את הבאבא בובה וכתבה את הדמות שלו. כשהטילו את התפקיד עלי, זכרתי שכמה חודשים קודם עשינו תוכנית על ריקודי עם. היתה שם דמות של רב כזה שממציא ריקודי עם, שאותו שיחק בראבא, ואני הייתי העוזר שלו. אמרתי שאשתמש בדמות ההיא, ואעשה אותה קצת יותר היסטרית.

"אגב, אילנה מאוד דייקה באותיות, במספרים ובחישובים. הכל היה אמיתי לגמרי מבחינה מתמטית, זה לא היה סתם חרטא.

"הבאבא בובה היא אחת הדמויות היותר צבעוניות וססגוניות שעשיתי, ובגלל שהיא קשורה לטראומה או הצחיקה אנשים במהלך טראומה, יש כלפיה זיכרון רגשי שנשאר לנצח". 

אבי קושניר גילם את המראיין של הבאבא בובה, שרודף אחריו ברחבי האולפן. "העשייה שלנו ב'זהו זה' היא כשכולנו יושבים בחדר החזרות ועובדים על מערכון, ואחר כך, כשכולנו עומדים מול המצלמה ומבצעים אותו", הוא אומר. "הביחד הזה הוא משהו שאי אפשר להסביר. משהו מדויק ומהנה, והיום עוד יותר. הקבלה והפרגון אחד לשני, למרות שכולנו שחקנים וכל אחד רוצה להיות במרכז. מעל זה יש את הביחד שלנו, שהופך את 'זהו זה' ללהקה. אנחנו להקה, לא אינדיבידואלים, ואני חושב שרואים את זה בעיקר בשירים שאנחנו מבצעים. החוזקה שלנו היא הביחד".

"אני שמעתי שהולכים לחפור מערה מאוסטרליה עד הבונקר של סדאם. ואז, עם פומפה - ישאבו אותו מ־ל־מ־טה".

"כן, אבל שמעתי שהאוסטרלים מתנגדים. הם לא מסכימים שיתחילו להישפך אליהם פתאום עיראקים מהרצפה" 

(שיחה בין שלושת הזקנים ב"זהו זה")

מלחמת המפרץ התרחשה אמנם לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, אבל גם אז היה לא מעט פייק ניוז. במהלך המלחמה פורסמה בתקשורת ידיעה שלפיה הקול שמאחורי המילים המבעיתות "נחש צפע", שבישרו על ירי טילים לעבר ישראל, הוא קולו של גלעד. 

ב"העולם הערב" לא נותרו אדישים, ועשו מערכון שבו ארז מראה לאברי ידיעה מהעיתון שבה כתובות המילים "נחש צפע" ולוחץ עליו לומר את המילים, כדי לבדוק אם זה באמת הקול שלו. אברי מסרב, אולם לבסוף משתכנע, אומר "נחש צפע" כמה פעמים, ונכנס בעצמו להיסטריה כי "אמרו נחש צפע!" 

"סיפור הנחש צפע הוא פשוט לא נכון", מבהיר גלעד. "אם תקשיב להקלטה של נחש צפע, תבין שמדובר באדם מבוגר עם מבטא רומני. כשנחש צפע הוקלט הייתי בן 18, אין לזה שום קשר אלי. נותנים לפעמים משימות כאלה בגל"צ, אבל זו לא היתה משימה שלי. 

"היה דיבור בזמן המלחמה שאני הקול של נחש צפע, והיתה אפילו תקופה מסוימת שהאמנתי לדיבור הזה, כי אולי היה לי נוח להאמין לו. אבל אחר כך, כששמעתי את זה שוב ושוב, אמרתי לעצמי אין מצב, זה בכלל לא הקול שלי, ואני גם לא זוכר שעשיתי את זה. זה שאני לא זוכר זה בסדר, אני לא זוכר כלום וגם כשהייתי צעיר לא זכרתי כלום, אבל זה פשוט לא אני".

איך הרגשתם כסלבס הגדולים של התקופה?

אברי: "כבר הופענו קודם בטלוויזיה וברדיו, והיינו פופולריים, אבל פה ההרגשה היתה ממש כאילו שיגרו אותנו על טיל לחלל. זה היה פשוט הדבר הנכון בזמן הנכון, שהעביר לאנשים את המלחמה הזאת בשפיות". 

ניצני: "בהתחלה לא ידענו שאנחנו עושים משהו שזוכה לצפייה המונית או שעומד להפוך לקאלט. הרי לא היה אז עדיין רייטינג, לא היה אינטרנט, ולא היו אמצעים לדעת שאנשים צופים, חוץ מ'רייטינג רחוב' כזה. היית צריך לחוש את זה מהווייב של הרחוב. אחרי כמה זמן פתאום הבנו כמה אנשים צופים בדבר הזה. קיבלנו תגובות מטורפות, פשוט מטורפות, אנשים היו הרוסים על זה, כי זה היה המפלט היחיד בתוך כל הטירוף של המלחמה.

"מה שאני זוכר מהתקופה ההיא זה שרוב האנשים שהכרתי, או שהיו סביבי, כולל משפחות עם ילדים, היו בחרדה קיומית מטורפת. המצב היה מפחיד מאוד, כי הכל היה בלתי ידוע בעליל. לא הבנו מה הולך לקרות, דיברו על טילים כימיים, ואנשים פשוט פחדו וברחו מהמרכז לאילת, לירושלים. היו כל מיני שמועות לאן הטיל כן יגיע ולאן הוא לא יגיע, ואני, וגם אברי וארז, היינו רווקים. תל אביב התרוקנה, ויכולת לחנות עם הרכב לרוחב הרחוב. עשינו תוכנית באווירת חופש יצירתי מטורלל לחלוטין, וזה היה נורא כיף. 

"בכלל, בתקופות כאלה טיפוסים כמוני נכנסים לסוג של היי. אני מניח שאם תיקח אותי לפסיכולוג ראוי, הוא יאבחן אותי ויסביר לך איפה הבעיה. במקום להיכנס למגננה, פתאום אני מתמלא במין שמחה לא ברורה ונהיה יצירתי. אני פשוט זוכר את התקופה של מלחמת המפרץ כתקופה נהדרת".

יש קווי דמיון בין תקופת הקורונה לתקופה ההיא?

ניצני: "במובן מסוים, של הפחד או הסגר. אלא שהיום יש הרבה יותר מפלט, יש לאן לברוח - סרטים, סדרות, אינטרנט. יש המון לאן ללכת ומהיכן לשאוב מידע. בתקופה ההיא זה לא היה ככה, וערוץ 2 הניסיוני הזה נתן איזו אלטרנטיבה, שהפכה למשמעותית מאוד. כי אנשים ישבו בבית, פחדו פחד מוות, ופתאום באה חבורת האידיוטים האלה ומתחילה לבלבל להם את המוח עם כל מיני דמויות משעשעות. אז זה היה נורא מרענן".

קושניר: "'זהו זה' תמיד הביאה את הדופק של הרחוב, את המצברוח, את התחושות. זה משהו שקיים בדנ"א של התוכנית. זה בלט מאוד במלחמת המפרץ, וזה בולט גם עכשיו, בקורונה. אבל גם כשלא היו כאלה אסונות, ידענו להביא את הדופק הזה".

אברי: "ישראל תמיד מתנהגת באותו אופן, באותה היסטריה ועם אותם קומבינטורים. זה עובד על פי אותו ספר הדרכה, אחד לאחד. במצבי קיצון אנחנו תמיד מתנהגים אותו דבר, אין מה לעשות". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו