מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה דרמטית?
"החודש קיבלתי החלטה לרוץ לבחירות לכנסת ה־24 ברשימה של ירון זליכה. אם נראה שאנחנו לא עוברים את אחוז החסימה נעצור, אבל אנחנו רוצים לעשות פה שינוי בארץ. כל מה שקורה בארץ כבר הגיע לי עד כאן, ואני חושב שמשהו רע קרה לנתניהו. האיש היה ראש ממשלה מוכשר ורב הישגים, אבל הוא הלך לכיוון לא טוב. כשהרגשתי את זה יצאתי למחאה. בניתי אוהל בגן העצמאות בירושלים, בלילה הראשון היינו שם רק אני ואחותי עופרה, בלילה השני היו שני אוהלים לידנו, וההמשך ידוע. בחודשים האחרונים הגעתי למסקנה שלא מספיק להגיד מה לא. צריך להגיד מה כן, וזה אומר לקפוץ לביצה העכורה של הפוליטיקה. הכי הזדהיתי עם זליכה, כי הוא לא ימין ולא שמאל. למרות שמנסים להדביק לי תארים, אני בפירוש רואה את עצמי כמרכז. לכניסה לפוליטיקה יש מחיר, ואני יודע שרק התחלתי לשלם אותו, אבל לכל דבר שראוי לעשות בחיים יש מחיר - ונשלם אותו.
"החלום שלי הוא להיות שר הבריאות ולנער את המערכת המורעבת והמוחלשת הזאת. משרד הבריאות הורעב לאורך עשר שנים בצורה נוראה, וזו פשוט חרפה. לפעמים אומרים לי 'אתה חושב שאתה יכול להיות פוליטיקאי טוב?', אז לא, אני לא חושב שאהיה פוליטיקאי טוב, אבל במשרד הבריאות עמד עשר שנים פוליטיקאי מצוין, השר יעקב ליצמן, שחירב את המשרד בשיטתיות. אני חושב שבמשרד הבריאות צריך להיות רופא טוב".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"אני כועס המון. הדימוי התקשורתי והטיפולי שלי, בגלל המראה שלי, הוא של בן אדם רגוע ושלו, ואם מותר לי לעשות פסיכולוגיה בגרוש אני חושב שזה חלק ממה שמשך אותי להיות מטפל. זה מקצוע שעוזר לך להתגבר על הכעס הפנימי. בתור מטפל אתה לא יכול להרשות לעצמך לכעוס, זה נותן לך אורך רוח, ובשבילי לשבת בשקט היה כמו תרפיה. אני בן אדם שאוהב לדבר, ובטיפול אתה לא מדבר כי אתה לא העניין אלא המטופל, וזה עשה לי המון טוב. הטיפול עזר לי להרגיע ולנהל את הכעסים שלי, אבל בפנימיות אני אדם כועס לא פחות מכל אחד אחר. אני כועס למשל כשהרמזור מתחלף לירוק והנהג לפניי יושב ובודק משהו בנייד שלו ולא נוסע, ואני מאחר. אני יכול להעיר לו אם אני במצב רוח מסוים, אבל אני משתדל שלא. אני משתדל לנשום לתוך זה".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"הבוקר, לפני שיצאתי מהבית לעבודה. יש לי שלוש ילדות קטנות ומדהימות, נעמי (9), איילה (6) ויעל (3), אז הבוקר אמרתי להן שאני אוהב אותן וקיבלתי חיבוק ענק בחזרה. קל לי לומר את המשפט הזה, כי כמו שאני כועס הרבה אני גם אוהב הרבה וגם מקבל מהן פידבק בחזרה. כל מה שאני נותן, אני מקבל בחזרה.
"יש לי חמישה ילדים בסך הכל, והאבהות פרק ב' שאני חווה עכשיו היא אבהות שונה, כי אני שונה. אתה מקבל הזדמנות שנייה עם הדבר הכי יקר בחיים - וזה נס גלוי. בפעם השנייה אתה מבין יותר את גודל הנס, כי אתה במקום אחר בחיים ופחות חושב על הקריירה ועל הפרנסה. בפעם השנייה אתה נכנס יותר לפרופורציות ויכול באמת ליהנות מהפלא הזה, וזה פלא. אני רואה את עצמי כבר מזל, טפו טפו, חמסה חמסה.
"הייתי כמובן בכל הלידות של הילדים שלי, ובגלל המקצוע שלי הייתי גם בעוד עשרות לידות נוספות, ולדעתי אם גברים היו צריכים ללדת האנושות היתה נכחדת בתוך דור אחד. כגבר אתה בסך הכל אוהד שם, אתה לא שחקן על המגרש".
מתי בפעם האחרונה התאוששת משיברון לב?
"כל יום, כי אני חלק ממשהו. הבוקר חשבתי על השושלת המשפחתית שלי כשעברתי על המדף שבו מונחים הספרים של סבא שלי (פרופ' ישעיהו ליבוביץ'; ש"ז), ואני חושב על המשפחה שלי הרבה, בעיקר על אבא שלי, שהיה איש מדהים ואני זוכר אותו היטב. הוא מת כשהייתי בן 14 ואני אוהב אותו ומתגעגע אליו, כמו ששר יהודה פוליקר, 'פחות אבל עוד כואב'. זה לא שהכאב נעלם, הוא פשוט נעשה נסבל ולא פוגע ביכולת שלך להיות מאושר.
"אבא היה איש חכם, חזק, מצחיק, ספורטיבי ומתלהב. מותק של בן אדם. כשהוא נפטר, החברים שלי, שמלווים אותי מהתיכון ועד היום, עזרו לי מאוד לחזור לחיים. לא חזרתי אותו בן אדם, אתה משתנה לנצח, אבל אתה מכניס את האובדן לתוך רקמת החיים שלך. אבי היה רופא, ואי אפשר לחשוב על השאלה למה נהייתי רופא בלי להביא בחשבון שזה היה המקצוע שלו. מוות של הורה משפיע עליך בהמון דרכים שקשה להיות מודע לכולן, אז לא חזרתי להיות מי שהייתי, אבל כן הצלחתי לחזור להיות מאושר. החיים הם חדר התאוששות. אנשים עוברים דברים קשים כל הזמן, וכל אחד סוחב אותם איתו בלב.
"שיברון לב מעסיק אותי מאוד, גם בעיסוק המחקרי שלי, הנוירוביולוגיה של הכאב הנפשי ואיך להשפיע עליה. זה תחום שלא היה קיים לפני 20 שנה, ובשנים האחרונות גילינו שיש דבר כזה 'כאב לב', שהוא כאב שמרגישים בלב, אבל מתחולל במוח. אני נמצא בתחום שבו מנסים להבין את הביולוגיה של זה בשביל לטפל בכך יותר טוב, ואני בשלבי פיתוח של תרופה שהמטרה שלה היא להקטין את הכאב הנפשי.
"אפשר וצריך להחלים מלב שבור, אבל רק אם נעשה שלום עם ההבנה שלהחלים זה לא לחזור לאיך שהיינו לפני. שיברונות הלב מעצבים ובונים אותנו, וזה לא דבר רע. לפרויד יש משפט, שלפיו מי שאנחנו זה סך כל האנשים שאהבנו ואיבדנו. כל אדם שאהבתי ואיבדתי השאיר בי משהו, ומהחומרים האלה אני בנוי. הלב שלנו חזק, והוא נשבר ומתאחה מחדש רק על מנת להישבר עוד פעם. שום חברת ביטוח לא היתה מסכימה לבטח את הלב שלנו".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"השבוע. אני מסורתי, עושים אצלנו קידוש ואנחנו בית כשר. אני בא מבית דתי, התפילות נמצאות אצלי בלב ולפעמים אני מתפלל. אני לא מניח תפילין בכל בוקר, אבל כמעט לא עובר יום שבו אני לא אומר איזו תפילה. חשוב לי שהבנות יגדלו ויכירו את המסורת, ולכן אני עורך קידוש ואנחנו הולכים לבית כנסת בשבתות ובחגים, כדי שהן ילמדו ויידעו. אני מקפיד על זה".
מתי בפעם האחרונה השתעממת?
"מעולם לא. אני יודע שיש דבר כזה שעמום, אבל אני לא משתעמם. כשאני נשאר לבדי, למשל כשאני נוסע באוטו, הרדיו לא דולק ואני לא מדבר בטלפון. אני חושב - וטוב לי. אני חושב שכרגע אפשר לפתור את בעיית השעמום באמצעות חיבור. תתחברו, תתחברו, תתחברו. הטרגדיה בקורונה היא שכדי להתגונן מפניה אנחנו צריכים ללכת נגד הטבע האנושי. המגיפה דורשת מאיתנו ריחוק חברתי ופיזי, וזה עושה לנו רע בלב. אנחנו נולדנו לקשר, ומי שמשתעמם צריך לפתוח זום ולטחון לאנשים שהוא אוהב את השכל. אנחנו צריכים את זה כמו אוויר לנשימה. הבדידות יותר קשה ממה שנדמה לנו. בקורונה, אם אתם מרגישים עצבות, בדידות, חרדה או שעמום - תתחברו. ולא לנטפליקס, אוי ואבוי, לאדם חי שאתם אוהבים".
מתי בפעם האחרונה התרגשת?
"אני אישה בעור של גבר. אל תיתנו לקרחת ולזקן לבלבל אתכם, בפנים אני מה זה מתרגשת מכל שטות. נשים מתרגשות בממוצע יותר מגברים. גברים מעלים לחץ דם, שותים אלכוהול ונהיים אלימים, נשים מתרגשות. אני מתרגש גם מציורי ילדים. יש לי בחדר העבודה ציורים של הבנות, וזה מרגש אותי שאין דברים כאלה. זה מרחיב לי את הלב".
מתי בפעם האחרונה נכשלת?
"כל הזמן. לא עובר שבוע בלי כישלון. לפני כשבועיים וחצי נכשלתי כשלא הצלחתי לתפור חיבור של המפלגה הכלכלית שלנו עם גורם מהמרכז־שמאל. לא אזכיר שמות, אבל הייתי מעורב עמוק במו"מ שלא יצא ממנו כלום, למרות שהתאבדתי עליו. למדתי שיעורים שאי אפשר להאמין, למשל שכדי להיות פוליטיקאי אתה צריך תכונות אופי מאוד מיוחדות, וחלק מהתכונות הללו הוא להאמין שהשמש זורחת לך מהישבן. אני מודה שהתעצבנתי לאללה, אבל נושמים עמוק, אומרים 'טוב שהיה, לפחות ניסינו' - והולכים קדימה".
מתי בפעם האחרונה הרגשת הכרת תודה?
"דני בני הבכור הוא ילד מדהים בן 24, שהוא גם אוטיסט. כל ההורים לילדים אוטיסטים יעידו שהגילוי קשה. בשנה הראשונה שלו דני היה ילד שמח, צוחק, לבבי ומתוק, אבל בשנה השנייה הבחנו שיש דברים מסוימים שבמקום להתקדם בהם הוא מתחיל לסגת, והתחיל להתגנב איזה חשד. למשל, לא היה לו פחד. גרנו אז בניו יורק, היינו רצים בסנטרל פארק ובאיזשהו שלב אני הייתי נעצר והוא היה ממשיך לרוץ ולא מסתכל אחורה, לראות איפה אבא. הבנתי שאם לא ארוץ אחריו הוא ירוץ הלאה והלאה.
"לוקח הרבה זמן עד שבסוף נופל לך האסימון, והיה לנו קשה מאוד כשהבנו מה יש לו. אני זוכר את זה כאחת התקופות הקשות בחיי. היום הוא בתפקוד מלא אהבה, הוא מדבר, הוא חם, הוא צוחק, מחבק ומלטף, אבל הוא לא מסוגל לדאוג לעצמו ואנחנו לא מסוגלים להשאיר אותו לבד, כי הוא יכול להסתבך. הוא חי בכפר שמעון לילדים אוטיסטים שגדלו, ושם ממשיכים לפתח אותו ומלמדים אותו כל הזמן דברים חדשים. חשוב לי שימשיכו לפתח את הפוטנציאל שלו. בסופי שבוע הוא בא אלינו כדי שהאחיות הקטנות שלו יכירו אותו, ואצלנו הן מנהלות אותו. יש לו שלוש בוסיות".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל רופא?
"לפני תשעה חודשים ביקרתי אצל ד"ר יזהר לוי, שהוא הרופא שלי וגם חבר שלי. היינו יחד בביה"ס לרפואה והוא איש מדהים. אני יקה, ואצלנו זה עד שלא גוססים לא מגיעים לבדיקה. הייקים מאמינים ש'מחלה היא חולשה וכאב הוא בושה'. אני כן מקפיד לשמור על עצמי בבריאות טובה ולעשות בדיקות בכל שנה. אני רוצה לרקוד בחתונה של הבת הקטנה שלי יעל, שלפי התחזיות האופטימיות תקרה כשאהיה בסביבות גיל 80.
"לאבא שלי היה סרטן במעי הגס, והנה דוגמה לרשלנות פושעת במשרד הבריאות. אנשים לא צריכים למות מסרטן במעי הגס, אבל בכל שנה מתים ממנו בישראל אלפי אנשים, ועוד אלפים רבים צריכים לעבור ניתוחים איומים. למות מסרטן במעי הגס זו עבירת משמעת. יש בדיקה פשוטה שיכולה לאבחן את הגידולים לפני שהם נהיים סרטניים, 90 אחוזים מהם מתחילים בפוליפ שפיר, ויש בדיקה שנועדה לגלות אותם. נכון, היא לא נעימה, אבל אני עשיתי אותה הרבה פעמים והיא מצילת חיים. העניין הוא שהבדיקה הזו לא בסל הבריאות, ואני מתחרפן מזה, זו שערורייה. באופן אישי, חברי פרופ' ערן גולדין הוא זה שעושה לי קולונוסקופיה, ובאחת הפעמים הוא תפס לי פוליפ. אם לא הייתי עושה את הבדיקות, הייתי היום מת".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"לפני שלושה ימים. כסף לא קונה אושר, אבל עוני קונה אומללות. אנשים עניים הם פחות מאושרים, מחקר אחרי מחקר מראה את זה, ולכן זו שערורייה שיש לנו היום 2.5 מיליון עניים במדינה. לאושרי, אף פעם בחיים לא היה חסר לי כלום. כל חיי אני חי מעבודה, ותודה לאל אף פעם לא היה חסר לי כלום. אני לא דואג, אין לי חרדות ואני רואה את עצמי כבר מזל. אם הפוליטיקה או המחקר לא יצליחו, תמיד אמצא פרנסה כרופא.
"הבעיה בכלכלה היא לא נתניהו אישית, אלא המדיניות שלו. כואב לי ש־20 אחוזים מהעסקים הפרטיים בישראל נסגרו ועוד 20 הולכים להיסגר בגלל הניהול הכושל והשערורייתי של הקורונה. הטילו סגרים כדי להטיל חרדה בעם, ולא כדי לטפל במגפה. הסגר האחרון, שבו עוד כמה אלפי עסקים נפחו את נשמתם, לא הוריד פציינט אחד. אנשים מאבדים את הפרנסה, וזה נורא ולא מחויב המציאות. אנחנו אלופי העולם בסגירת עסקים בגלל הקורונה, וזו בושה וחרפה".
ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה היית אופטימי?
"כל הזמן. אני חסר תקנה. זה בילט־אין אצלי מילדות. אנחנו חיים, החיים הם מלאי יופי ומלאי כאב, והשאלה היא לאן אתה הולך. יש אנשים שהופכים את הניסיון להיפטר מהכאב לתכלית חייהם, וזה איום ונורא. אני חושב שחלק מהאופטימיות שלי היא לא לראות את הרע, אלא להגיד שלא אתן לרע לנהל לי את החיים. אני הולך להיות עם הטוב, להתרכז בטוב ולקוות לטוב, ועם הרע כבר נסתדר".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה הופעת בטלוויזיה?
"לא חלמתי להיות מפורסם. לא שלא רציתי, לא הייתי 'הצנוע הידוע', אבל זה לא העסיק אותי. ההופעה הראשונה היתה אחרי שיצא לאור הספר שלי 'סערת נפש', שהפך לרב מכר. התחילו להתקשר אלי שאבוא להופיע ועמדתי בפני צומת, כי אתה יכול לנפנף את זה ולומר 'לא מתאים, תרדו ממני', או לעלות על הנמר הזה ולרכוב עליו, ולהשתדל שהוא לא יטרוף אותך. אני בחרתי באפשרות השנייה, וזה מה שאני עושה ב־19 השנים האחרונות. אני רוכב על הנמר ומשתדל שהוא לא יטרוף אותי, אבל מה זה לא משעמם לי ברכיבה הזו. עכשיו העליתי הילוך עם הפוליטיקה, לך תדע איך זה ייגמר".
