"בלי עוד יצוא - מוות למדינה"
בתחילת מארס 1951 התקיים באולם "אהל שם" שברחוב בלפור בתל אביב "כנס האקספורט" (יצוא) השני, שמשך אליו כ־1,000 תעשיינים, יצרנים, ספקי שירותים, פקידי ממשלה, עיתונאים ומתעניינים. על שלט בד גדול שנמתח לרוחב הבמה הודפסה הסיסמה המחייבת: "יצוא - או מוות".
שר המסחר והתעשייה, יעקב גרי, פנה לקהל הרב שמילא את האולם מפה לפה, כשרבים עמדו במעברים: "לא ידעתי שיש כל כך הרבה אקספורט מישראל. אני מקווה שכולכם מצליחים לתפוס מקום ברשימת היצואנים - כשם שהצלחתם לתפוס מקום ישיבה באולם זה".
אבל המציאות בארץ ב־1951 היתה שונה לחלוטין, ואפשר היה לחוש אותה בשיחות המסדרון לפני תחילת הכנס, כשרוח הדברים הכללית היתה של ייאוש.
באותם ימים טרם פעל מכון יצוא ישראלי (הוא הוקם רק ב־1958), ומדיניות היצוא, שלא היתה סדורה, נשענה בעיקר על יוזמות של פקידים במשרד המסחר והתעשייה או משרד האוצר. התשתיות הממשלתיות שנדרשו לחיזוק היצוא ולקידומו היו עדיין בחיתוליהן, ולעומת זאת, הביורוקרטיה העמידה מכשולים רבים בדרך של יזם או תעשיין. למעשה, בשלוש השנים שחלפו מאז קום המדינה רשמה ישראל הצלחה ביצוא של שני ענפים בלבד - פרי הדר ויהלומים, ולא התפתח שום ענף ייצור נוסף שהציג יצוא משמעותי.
"בזמן הזה לפני שנה אתה, אדוני, לא היית עדיין שר", אמר יו"ר איגוד התעשיינים, אריה שנקר, לשר גרי בכנס. "אבל אנחנו היינו פה, בכנס הראשון, בהרכב מלא. ומכל ההבטחות קיבלנו גורנישט מיט גורנישט (ביידיש: כלום עם שום דבר)".
השר גרי השיב ש"רק השבוע נפתחו שלושה בתי חרושת חדשים בסיוע הממשלה. אחד מהם, איטונג שבפרדס חנה, הוא בעל פוטנציאל גדול ליצוא (בלוקים לבניין). אנו נמשיך ונרחיב את מעגל התעשייה לאקספורט ונסייע לתעשיינים בכל דרך".
בגלל הדואר האיטי: לאורחים לא היה מה לאכול
"המדור השבועי לאישה", שהתפרסם בשנות ה־50 בעיתון "מעריב", הביא פינה פופולרית בשם "עצת השבוע", שבאמצעותה אפשר היה להבין, בין השאר, מה היו הלכי הרוח וגם הקשיים שליוו את חיי אזרחי ישראל בשנותיה הראשונות של המדינה.
כך, למשל, בתחילת מארס 1951 טיפל המדור בבעיה חריפה שהועלתה על ידי הקוראת שושנה בן צבי מחדרה. "לנו אין בבית טלפון, וכידוע, למכתבים הנשלחים על ידי דואר ישראל לוקח לעיתים שבועות רבים להגיע לנמען, אם בכלל", כתבה בן צבי. "כך יצא שהגיעו אלינו לאחרונה, ביום שישי לפנות ערב, קרובי משפחה מחיפה שלא היה לנו מושג על בואם, למרות שהם, כדבריהם, שלחו מכתב מקדים.
"לא היה לי במה להאכיל אותם, והבושה היתה גדולה. נאלצנו לחלוק את המזון שהכנתי למשפחתי לשבת. ואני שואלת: מה לעשות אם מקרה כזה יחזור על עצמו? אני עצמי מתכננת את הנסיעות לקרובי משפחה חודשים מראש, ולא יוצאת אליהן לפני שקיבלתי את אישורם שהם ממתינים לבואנו. אבל מתברר, כאמור, שלא כולם נוהגים על פי נוהל זה".
וכך השיב המדור לקוראת: "ראשית, חשוב לשנן את המתכונים הפשוטים המופיעים בספרי הבישול, שהרי ייתכן שנותרו לך בכל זאת כמה קונסרבים או ראש כרוב. אם כלו כל הקיצין, הנה רעיון שיוכל לסייע: שמרי באופן קבוע את שאריות הלחם וחלת השבת בשקית נייר, ואם הופיעו פתע פתאום אורחים לשבת - רססי את השקית במעט מים והכניסי לחימום בסיר פלא. אמנם הלחם לא יכבד את ארוחת השבת של אורחייך, אך יהיה זה עדיף עבורם מלהישאר רעבים".
עיתונות במשבר קיומי: נסגר כתב עת פוליטי לבני הנוער
בתחילת מארס 1951, אחרי שלוש שנות פעילות, נסגר כתב העת לנוער "בשער - דו־שבועון ארצישראלי לדור הצעיר". סגירתו היתה חלק ממשבר תקציבי בעיתונות העברית באותם ימים, שהביא לסגירת רוב העיתונים המיועדים לקוראים הצעירים - לצד עיתונים יומיים למבוגרים ושבועונים רבים אחרים.
"בשער" היה ביטאון הנוער של מפלגת מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת). הוא נכתב על ידי חברים מקיבוצי התנועה, נוסף על כותבים ידועים דוגמת נתן אלתרמן ומשה שמיר, וגם חיילים צעירים ששלחו למערכת מאמרים קצרים במגוון רחב של נושאים. בשיאו הוא הופץ באלפי עותקים.
דו־שבועון זה היה אחד משורת עיתונים שהתמקדו בבני הנוער, ושיצאו לאור בדרך כלל מטעם מפלגות ותנועות פוליטיות שביקשו ללכוד את תשומת לב הדור שאיבד עניין בשבועוני הילדים ("הארץ שלנו", "דבר לילדים", "משמר לילדים"), ועדיין היה צעיר מכדי לקרוא בעיתונות היומית, שהיתה מלאה בזמנים ההם במאמרי פובליציסטיקה והגות ארוכים ומייגעים.
חוקר ההיסטוריה הישראלית ד"ר מרדכי נאור מציין שרק שנים ספורות קודם לכן שימשה מלחמת העצמאות זרז לצמיחה בעיתונות העברית. לדבריו, דווקא בתקופת המלחמה יצאו לאור בארץ לא פחות מ־20 עיתונים יומיים בעברית, ועוד רבים בשפה זרה. רוב הפרסומים בשנות המדינה הראשונות נשאו גוון פוליטי ותעמולתי, ועיתונים רבים קיבלו מימון מהמפלגות עצמן.
חוקר התקשורת הישראלית פרופ' רפי מן, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מגלה שמאז קום המדינה ועד שנת 2000 נסגרו בישראל 44 עיתונים יומיים, לצד מאות שבועונים, ירחונים וכתבי עת (לפחות) - לרוב משיקולים כלכליים, אך גם בשל מקצועיות לוקה בחסר.
סבתא או שוק שחור?
פקחי הצנע הקימו בתחילת מארס 1951 מחסום באחת הכניסות לתל אביב, ועצרו משאית סגורה. בחיפוש בתא המטען מצאו הפקחים פרה דשנה, שהיתה מיועדת לשחיטה בשוק השחור, אך הנהג התעקש שלקח איתו את הפרה לטיול, "כדי שסבתי תוכל לחלוב מעטיניה". לפתע נשמעו פעיות של גדי, שאותר מתחת למושב המשאית. הפקחים החרימו את המשאית עם הפרה והגדי, הגישו לנהג הזמנה לדין והציעו לו: "בפעם הבאה תספר את הסיפורים שלך לסבתא".
על כל שאלה - תשובה
העיתון "הבקר" פתח בשנות ה־50 ביוזמה חינוכית חדשה, שבעידן גוגל של ימינו נראית כמו שריד מתקופה פרהיסטורית. במסגרת היוזמה התבקשו הקוראים לשלוח למערכת שאלות שונות שמסקרנות אותם, ומדי שבוע פרסם העיתון את תשובותיו המלומדות לכל שאלה. הנה כמה שאלות שהתקבלו בתחילת מארס 1951 (ובסוגריים - תמצית התשובות שניתנו עליהן בעיתון): "מה שמו העברי של הצמח ששורשו הקלוי והטחון משמש תחליף לקפה?" (עולש), "כמה זמן תארך נסיעה לירח?" (אם ספינות החלל יטוסו בעתיד במהירות של מטוס קרב, כלומר 500 קמ"ש, אזי הנסיעה לאורך 384 אלף הקילומטרים תארך כחודש ימים), "כמה יישובים בארץ נקראים על שם עצים?" (הנושא בבדיקה, והתשובה תפורסם בקרוב), ו"האם יש חיים לאחר המוות?" (אין בידי האנושות הוכחה לכך, שכן כידוע אף אדם עוד לא חזר משם).
המוצא ה(לא) ישר
אזרח בשם יוסף גרייף פרסם בתחילת מארס 1951 מודעה בעיתון על תיק שאיבד. כעבור ימים אחדים התדפק על דלתו "המוצא הישר", כשהתיק בידו. גרייף המאושר פשפש לוודא שכל החפצים נמצאים בתיק שהוחזר, אך לא מצא סכום של 1,000 לירות שהיו בו. בשלב זה הגיש "המוצא הישר" לידיו 700 לירות והסביר לגרייף ההמום: "במודעה שפרסמת נכתב 'פרס למוצא הישר'. קבעתי בעצמי את גובה הפרס - 300 לירות".
הנעלמים / תחביבים מאז
חוג טיסנאות
אחד מתחביבי הימים ההם, בעידן שלפני המחשב והאינטרנט. הטיסנאות עניינה צעירים שתכננו קריירה עתידית בחיל האוויר, והחוג התחלק לשני שלבים: עיוני, שכלל הרצאות ומפגשים בנושאי טיסנים ומורשת קרב של חיל האוויר, ומעשי, שבמסגרתו בנו טיסנים, בעיקר מבלזה (עץ רך בעל סיבים גסים). היום הגורלי מכולם הגיע כשחברי הקורס יצאו לשטח, להטיס את הטיסנים מעשה ידיהם: אחדים הפגינו כישורי טיסה מרהיבים, והאחרים סיימו בהתרסקות מפוארת.
הצרכנייה / דברי מתיקה וקינוח
שוקולד לבישול
היה זה שוקולד עבה במיוחד תוצרת חברת ליבר (שלימים התמזגה אל תוך עלית). מאחר שעל העטיפה הוטבע איור של פרה, נהגו הילדים לכנות את השוקולד הזה בלעג בשם "שוקולד של פרות" - כרמז לזה שמראהו הגושי ראוי למאכל פרה. למרות זאת, הורים לא מעטים קנו את השוקולד כממתק לילדיהם, מאחר שקובייה שמנה וקשה אחת היתה מספיקה לסכור פיו של ילד נודניק למשך שלוש דקות לפחות.
גידול בתיירות הנכנסת בחורף
אחרי שחורף 1950/51 היה דליל למדי בתיירות הנכנסת לישראל, הגיעה ב־5 במארס 1951 לנמל חיפה אוניית הנוסעים האמריקנית המפוארת "אינדיפנדנט", ועל סיפונה 440 תיירים. על הרציף המתינו אוטובוסים ומורי דרך מוסמכים - שקלטו את הבאים והוציאו אותם לטיולים באזור ירושלים ובגליל. בהמשך השבוע הגיעו 650 תיירים נוספים, בשתי אוניות, וכעבור שבוע עגנו בנמל עוד שלוש אוניות - מה שהחזיר את הצבע ללחיי העוסקים בענף התיירות בארץ. בצילום: אוניית תיירים עוגנת בנמל חיפה, שנות ה־50.
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו